עדכונים שוטפים

 בששי אירחנו סוף סוף גם את בתי ומשפחתה וגם את הורי, שלא היו אצלי מאז לפני המלחמה (ובעצם מאז לפני שטסנו בשבוע האחרון של פברואר ליוון). 

זו היתה שמחה גדולה וזלילה גדולה עוד יותר. אמא שלי טרפה מכל מה ש-T הכין, ומרוב המנות לקחה מנה כפולה - כולל מעוגת השוקולד שהוא אפה לקינוח. העניין הזה מצד אחד שימח אותנו מאד, אבל מצד שני התחיל להדאיג אותנו עוד יותר לגבי עד כמה הם אוכלים מספיק בבית.

אמא מתעקשת להמשיך לבשל בעצמה, מסרבת בתוקף לתת למטפלת לנסות לבשל להם, ומסרבת גם לקחת ארוחות צהריים מהקפטריה ב'אחוזה', שמבשלת אוכל ממש טוב. בכל פעם שאני מעלה את הנושא היא אומרת "כן, כן, אנחנו עובדים על זה" כאילו שאו טו טו זה יקרה, אבל כששאלתי אותה אם זה באמת נכון או שהיא סתם אומרת כדי לסתום לי את הפה, היא הודתה שהיא סתם אומרת. 

וכאשר אנחנו מביאים להם אוכל שאנחנו בישלנו, היא מייד דוחפת אותו לפריזר, מי יודע אם ומתי הם אוכלים אותו בסוף. 

מצד שני הם התחילו שוב לקחת אינשור, מה שאומר לנו שהם מודעים לכך שהם לא מקבלים את כל מה שהם זקוקים לו מהאוכל. לא עדיף לאכול כמו שצריך? זה מאד מתסכל. 

לפחות כרגע נראה שהביקור של העובדת הסוציאלית כן עזר במשהו ליחסים בין המטפלת של אבא שלי לאמא שלי.....נראה כמה זמן זה יחזיק. 

מה שכן, נראה שגם מיינקוני שמח מאד לראות את המשפחה של בתי וגם הם ממש ממש התגעגעו אליו. זה היה תענוג לראות. וגם היה כיף שהם באו, וכיף להרגיש שדווקא התקופה שבילו כאן כמעט חודש וחצי, קירבה בין כולנו מאד. 

בנימה שמחה יותר, גיסתי הקימה קבוצה בשם "חגיגת מקווה לאחיינית2", וביקשה מכל המוזמנות לשלוח לה גם ברכה עבור אחיינית2 לקראת החתונה, וגם תמונות שיש לנו איתה. כתבתי ברכה מרגשת ומושקעת, כמובן, ומצאתי כל מיני תמונות חמודות מכל מיני תקופות שונות אבל אף תמונה שבה אני ואחיינית2 מצולמות ביחד. בכלל, גם באירועים שבהם אני יודעת שהיא נכחה (כמו יום הולדתי ה-50), מצאתי תמונות של גיסתי ושל אחיינית1 בשפע ומעט תמונות גם של אחי, אבל אף תמונה של אחיינית2. זה מוזר, כאילו בכוונה התחמקה מהמצלמה. גיסתי אמרה שהיא תחפש אצלה. החתונה בסוף יוני וכולנו מקווים שתתקיים כמתוכנן. 

הרי ממש אין לדעת מעכשיו לעכשיו אם ומתי תפרוץ שוב מלחמה....

גם בסוף החודש הזה הוזמנו לחתונה, של האחיין הצעיר של גיסתי. אנחנו - T ואני - לא חובבי חתונות (בלשון המעטה) - במיוחד בשנים האחרונות שבהן משום מה הרעש הפך בלתי נסבל. ואצל T זו גם עייפות החומר - כל כך הרבה שנים ערך אירועי חתונות ובר מצוות וכו בעצמו, שזה נמאס עליו לגמרי. 

אבל בקרבה כזו - אחיין של גיסתי - אין לנו ברירה אלא להשתתף. ושוב, בכפוף למצב ולהוראות פיקוד העורף, כמובן. 

על הטיסה ליוון ביום העצמאות ויתרנו, כאמור, כאשר בוטלו הכרטיסים (בחברה זרה) ורכישת כרטיסים בחברה ישראלית כלשהי דרשה עלויות לא הגיוניות. כרגע בתי מתכננת לטוס לשם בראש השנה, ואולי אולי גם אנחנו נצטרף. 

מה שכן, T התייעץ עם ה-AI, שמתברר שיודע גם למצוא ולהמליץ על טיסות, ומצא טיסה של אל על לבוסטון בסוף ספטמבר במחיר שפוי (עוד נמוך מזה ששילמנו הרבה לפני המלחמה עבור הטיסות הצפויות לנו בחודש הבא). אז קנינו. שיהיה. אז עכשיו מתוכננות לנו שתי טיסות לביקור אצל בני ומשפחתו המתוקה - הראשונה בחודש הבא והשנייה בסוף ספטמבר. אינשאללה ששתיהן תתקיימנה כמתוכנן. 

את הצ'לו לא הצלחתי למכור בינתיים - למרות שאני מאוהבת בו והוא מתוצרת משובחת, הוא בכל זאת בן 54 וישב במארז (הקשיח אך מיושן) שלו ללא שימוש הרבה שנים. היה מי שביקש אותו כתרומה, אבל עוד לא התייאשתי מספיק כדי למסור אותו בחינם. בתיאוריה, לפחות, הוא שווה הרבה כסף.

בשבת ויתרנו T ואני על הליכת הבוקר מפאת האבק הכבד ששרר בחוץ (וחדר הכושר סגור בשבת).

לא זוכרת אם סיפרתי שצפינו בסרט עטור פרסי האוסקר "קרב רודף קרב", שהיה בעיני קצת מוזר. מצד אחד היו בו אלמנטים שהזכירו לי את מה שקורה בפועל בארה"ב כרגע (מבחינת ההתנהלות של הממשל כלפי מהגרים), מהצד האחר הסרט מאד דיסטופי ולא באמת משקף את המציאות כפי שהיא, אך מצד שלישי היה בסרט לא מעט הומור שחור וסרקאזם שמבחינתי, לפחות, שידרגו אותו מאד. 

הערב אנחנו מתכננים ללכת לקולנוע לצפות ב"פרויקט הייל מרי", שאהבתי מאד את הספר עליו הוא מבוסס. אני מקווה שלא אתאכזב. אומרים שהוא טוב. 

היום גם אקח את נשמותק לאורתודנט של קופת החולים, לקבל דעה שנייה עבור יישור השיניים שלו, לאחר שהאורתודנט הפרטי נתן תכנית מפורטת בליווי הצעת מחיר יקרה למדי. נראה מה יציעו לנו בקופת החולים. 

אז יום הזיכרון לפנינו, ואנחנו ממילא באווירת יום הזכרון כבר הרבה זמן........ את יום העצמאות עצמו אנחנו מתכננים לבלות כרגיל עם שותפנו ושריתה (שהבטיחה שכל שעה עגולה תקרא "יאסו" כדי שנחשוב שאנחנו ביוון 😂) ועוד כמה זוגות חברים.

וכמו שטליק תמיד נוהג לומר, אני סיימתי, תהיו טובים. ואוסיף - בבקשה תהיו טובים. גם לאנשים אמיתיים בחייכם, וגם לאנשים ברחבי הבלוגיה...........תהיו טובים ועדינים ומתחשבים......כי בעצם למה לא? 

הרבה סימני שאלה

השבוע יצא שנפגשתי יומיים רצוף עם 'מחברת'. היא באמת עוברת תקופה לא קלה, בין הבריאות של בתה לבין עניינים שבלב. נראה לי שכאשר הדאגה לבתה וכל ההתעסקות עם זה מרחפת מעל לכל, אז גם דברים אחרים נוטים לקבל גרסא עגומה יותר. יותר באסה מהפרידה מהחבר, יותר לחץ ממלחמה קרבה..כן או לא. לא פשוט. אז אני משתדלת להיות שם, להקשיב, לא להטיף ולא להכביד בעניינים משלי. 

לקראת סוף השבוע פתאום נחת עלי דכדוך פתאומי. אני לא יודעת לומר אם זה קשור או לא קשור לחדשות ולכל הפרשנים מטעם עצמם שיודעים או לא יודעים לנבא אם ומתי תתחיל כאן מלחמה אבל ראיתי שאני לא ממש בטוב. הרבה אין לי מה לעשות עם זה, רק להסכים להרגיש איך שאני מרגישה ולעבור דרך זה....בדרך כלל זה עובד ובסוף זה מתפוגג מעצמו. 

אין לנו דרך לדעת באמת אם ומתי תהיה מלחמה, ולכן אנחנו ממשיכים בתכניות שלנו כאילו אין, וכמובן שבכל רגע נתון המציאות יכולה להגיע ולשבש לנו את הכל. ונתמודד. 

נכון לעכשיו אנחנו טסים מחר ליוון לשבוע. אלא אם יקרה משהו. 

נכון לעכשיו אנחנו חוזרים משם בשבת הבאה. אלא אם יקרה משהו. 

גם בבית עצמו ה"ארמון" היתה תקלה במיזוג, שהתבטאה בכך שבחדר השינה העליון המזגן פשוט לא פעל. 

במסגרת האחריות של הקבלן שמכר לנו את הבית פנינו אליו כדי שייסדר את זה. מדובר במערכת "משאבת חום" מהסוג החדיש ביותר, גם לחימום וגם לקירור, שאמורה להיות גם הכי חסכונית...אלא שמאז שהוא בנה את הבית לפני שנתיים ועד שאנחנו קנינו אותו, הבית עמד ריק וללא שימוש והם לא השכילו להפעיל את המזגן מידי פעם....ובקיצור עכשיו התברר שהמים בצינורות מטונפים וגם הפילטרים, וצריך להזמין שרברב שיעשה לזה תחזוקה. הודענו לו שאנחנו מגיעים לשבוע ושבשבוע שאחרי כן כבר יש לנו דיירים בתשלום, והוא התאמץ מאד יחד עם השרברב שלו לסדר מה שהוא יכול היה כדי שזה יעבוד עבורנו השבוע, אבל לשרברב יהיה זמן לתחזוקה רצינית רק בעוד כעשרה ימים.....אז נקווה לטוב עד אז. מקסימום נקנה מקרן חום אחד או שניים ליתר בטחון........

על זה נאמר "צרות של עשירים". 

התחלתי לקרוא ספר בשם רילוקיישן מאת איילת גונדר־גושן. היה קטע עם הספר הזה, שהמליצו לי עליו כבר לפני כמה שנים. בטעות אז הורדתי ספר בשם רילוקיישן דרלינג, רילוקיישן מאת אילת מאמו שי (אז קל להתבלבל - גם שם הספר דומה וגם שמה הפרטי של הסופרת דומה), ונחרדתי לגלות את הרמה שבה מדפיסים ספרים בימינו. באמת שאני כבר שנים לא מגבילה את עצמי רק ל"ספרות יפה" אבל הספר הזה היה פשוט מתחת לכל ביקורת - בכתיבה, בהגהה, בעריכה, בתוכן.........פשוט נורא. ולא הבנתי למה ואיך כולם ממליצים עליו. אופס. רק עכשיו התברר לי שהמליצו על הספר ההוא.......שכעת התחלתי לקרוא ואני עדיין לא יודעת לומר איך ומה. אז בהצלחה לי. 

בתחום מכירת הדירה של בתי, היא וחתני החליטו לתת את הדירה בבלעדיות למתווך שמצא כן בעיניהם, והם תולים הרבה תקוות ביכולות שלו לשווק ולדחוף ולמכור להם את הדירה הרבה יותר טוב ממה שהם עושים בעצמם. אני בספק אבל.......כך הם החליטו. חתני גם החליט לשפץ על חשבונם קצת את הלובי של הבניין....אולי זה, לפחות, לא יבריח את מי שבכלל יטרח להגיע (בקושי מתקשרים ובקושי מגיעים גם ככה). אוף. נקווה לטוב. 

קפצנו לביקור קצר אצל הורי היום, אז היה טוב לראות שהם בסדר. דווקא אמה של מנהלת הבית שלנו ביוון מאושפזת עכשיו, ונשמע שהיא דואגת מאד לשלומה. איחלנו לה כל טוב וכמובן שלא לחצנו עליה לגבי הבית, הניקיון, הכביסה של המגבות והמצעים....כל עוד זה רק אנחנו אז אנחנו יכולים להסתדר. עוד לא מדובר בלקוחות. נקווה לטוב גם בגיזרה הזאת. 

אז אולי תהיה מלחמה עכשיו ואולי יותר מאוחר...ואולי נטוס מחר ואולי לא. ואולי נחזור בזמן ואולי לא. ובכל מקרה הבית שלנו כאן יעמוד לרשותה של בתי ומשפחתה למקרה שתפרוץ מלחמה....אז לפחות על זה אני פחות מודאגת. ואם הם יגורו כאן אז גם החתול לא יהיה לבד..............

על הא ועל דא

בשבת אירחנו לארוחת צהריים אצלנו בשבת - הבאתי את הורי ובתי וחתני והנכדים הגיעו והיה מאד מוצלח. 

האוכל היה טעים מאד, האווירה היתה נחמדה, וכולם - כן, כולל אמא שלי - נהנו. אמא שלי אפילו הגדילה לעשות ולמחרת סיפרה שהיא עדיין מתענגת על הבילוי המשפחתי ועל הארוחה. 

בראשון הצלחתי שוב להיפגש עם 'מחברת', וצחקנו שהיא אפילו לא תרגיש בהעדרי, כשנהיה ביוון, כי יש סיכוי שבראשון הבא כבר ניפגש שוב. 

לגבי יוון, צץ סימן שאלה קטן לגבי הטיסה כי גילינו ש-T טעה בעת ביצוע ההזמנה ושמי על כרטיסי הטיסה כתוב עם שגיאה. אני יודעת שעושים מזה עניין שלם וממש לא בא לי הסיבוך הזה. כשכתבנו לחברה קיבלנו הודעה שחברת התעופה ב"הלוך" מבקשת $170 על השינוי (של אות אחת) ושעדיין לא קיבלו תשובה מחברת התעופה של ה"חזור". 

די חוצפה. לא? 

אז החלטנו לא לעשות כלום, ומה שיהיה, יהיה. צחקתי, שמקסימום יטוסו T, 'שותפנו' ו-'שריתה' בלעדיי. זה לא כאילו שאני ששה לנסיעה הזאת ממילא. 

בסוף בלי שביקשנו, חזרה אלינו החברה אצלה בצענו את ההזמנה והודיעה שהחברות הורידו את הדרישות שלהן וכעת עבור שני הכיוונים העלות תהיה $70 "בלבד". אז הסכמנו. למרות שגם זו חוצפה לדעתי. 

ואחר כך כשבצעתי את הצ'ק אין און ליין לטיסת ההלוך, ראיתי שבכוונה הושיבו אותי ואת T בשתי שורות נפרדות ורחוקות זו מזו, שנינו ליד חלון. כדי שנשלם עבור מושב. אבל T אמר שזה שטויות (8 אירו עבור המושב) ושילמנו, כדי שיהיה לו מושב במעבר וכדי שנשב ביחד. לא שזה היה נורא, בטיסה של שעתיים. 

קבלנו כבר את כרטיסי הטיסה המתוקנים וראיתי שכבר עכשיו שעת ההמראה מאתונה השתנתה.... מקווה שלא יהיה יותר מדי בלגן ולא יהיו יותר מדי שינויים. 

היום נחגוג לשרי את חגיגת יום ההולדת בפארק שבוטלה בגלל המלחמה עם איראן. ומחר בבוקר נטוס. 

בינתיים סיימתי לקרוא את הספר "שיעורים בפיתוח קול" של דורית רביניאן.

מה אומר? 

אני לעולם לא קוראת ביקורת ספרותית לפני שאני קוראת ספר. אני לא אוהבת. זה מקלקל לי. אני נכנסת לספר כמו לחיים של אדם אחר, מחכה שהעלילה תיפתח ותתפרש לפני בלי שאדע מראש על זה בעצם ובוודאי מה חשבו עליה אחרים. 

אבל כאשר אני מתאכזבת מספר אני פעמים רבות מחפשת את הביקורות כדי להבין האם זו אני או שבאמת...

ואכן גם הפעם, סיימתי את הספר באכזבה מוחלטת, בעיקר כי לא קראתי את ספריה הקודמים של דורית רביניאן אבל שמעתי עליהם הרבה דברים טובים. והלכתי לחפש ביקורות ולא היה קשה למצוא את האכזבה גם אצל אחרים. 

ועכשיו אני יודעת שיהיה לי קשה להחליט לקרוא את אחד מספריה הקודמים. וגם הופתעתי לגלות שיש רק שניים - למבוגרים. מדהים כמה ה"באזז" סביב ספר או סופר יכול לגרום לאנשים לחשוב שהוא כתב הרבה ספרים. טוב, ואולי זאת רק אני שחשבתי כך.

בכל מקרה - גם לאוהבי רביניאן - אני לא ממליצה. למרות שראית בבלוג של סופרת ספרים שלמרות הכשלים שבספר, לדעתה הוא "יפה להפליא. נוגע ללב. מרתק.". אוקיי עופרה, אני דווקא שמחה שזו דעתך. שמחה בשביל דורית, לפחות. 

אוסטרליה - מלבורן - הימים האחרונים

בראשון בבוקר התעוררנו מוקדם ויצאנו להליכת בוקר לאורך הטיילת. 

לא ידענו אם וכמה ייצא לנו ללכת באותו היום, כי למרות השמיים הכחולים התחזית הזהירה מגשם, ולכן קודם כל עשינו V על שבעה ומשהו הקילומטרים שלנו על הבוקר. 

חזרנו לחדר והתקלחנו והכנו את ארוחת הבוקר (סוף סוף אכלנו סלט אמיתי כמו שאנחנו רגילים מהארץ), ותיאמנו עם החברים שלנו שבמקום שיאספו אותנו מהמלון, אנחנו נגיע אליהם באוּבֶּר. הם גרים בשכונת Caulfield הקרובה מאד לשכונת St. Kilda, היכן שמוקם המלון שלנו. שתי השכונות האלה התבררו כאזור מלא ביהודים, כאשר ברחובות מסוימים יש גם אוכלוסיה ממש חרדית. 

הגענו אליהם הביתה והתרשמנו מיופיו ומעבודות האמנות של החברה שלנו שתלויות על קירות ומפוזרות בפינות הבית. 

היא מציירת, היא בונה בובות גדולות מעיסות נייר (טכניקה שנקראת  paper mache או Papier-mâché) ובכלל היא מאד מאד יצירתית. 

הוא ניגן בפסנתר בצעירותו, ובשנים מאז שמכרו את המפעל שלהם ויצאו לגמלאות הוא חזר להתאמן והשמיע לנו כמה יצירות יפהפיות. 

לא התמהמהנו אצלם יתר על המידה, כי כאמור היה חשש לגשם, אז יצאנו מיד לטיול ברכס הדנדנונג DANDENONG.

טיילנו בין עצי האקליפטוס הגבוהים ועוד עצים מסוגים רבים, שמענו (אך לא הצלחנו לצלם) תוכים ועוד מינים רבים של ציפורים, טיפסנו אל מפלים, ביקרנו בעיירות חמודות וציוריות ואכלנו שם צהריים במסעדה שמגישה PIES מסוגים שונים. חשבתי אם לתרגם PIE לקיש או פשטידה אבל זה לא זה ולא זה. היה נחמד וטעים. 

במהלך כל הטיול הזה הגשם בא והלך לסירוגין ולא נתנו לו להפריע לנו. פשוט המשכנו כאילו לא קורה כלום. בתום הטיול חזרנו לבית של החברים וגם שם הם פתחו שולחן עם כל מיני מטעמים. 

דיברנו ודיברנו ובשלב כלשהי הגיעה חברה טובה שלהם, שעזרה לי בהתכתבות לפני כמה חודשים באיזה פרוייקט שלא כתבתי עליו בבלוג, ומאד רצינו להיפגש פנים אל פנים. היה ממש מרגש ונחמד לפגוש אותה ולשוחח איתה. היתה לכולנו הרגשה, שלו חיינו באותו מקום היינו יכולות להיות חברות טובות. 

כאשר הם החזירו אותנו למלון אחר הצהריים כבר היה ברור שאין לנו צורך בארוחת ערב ופשוט נשארנו בחדר ושוב הלכנו לישון מוקדם. 

למחרת בבוקר יצאנו להליכה דרך רחוב FITROY בכיוון ההפוך לחוף הים, אל פארק אלברט המהמם. 

היה ממש קר ו-T משום מה לא התלבש בהתאם וממש סבל. הוא תמיד מתלבש הרבה יותר קל ממני כאשר יוצאים להליכה/ריצה אבל זה היה מוגזם. לאחר מכן הוא לא יצא שוב ללא הפליס או המעיל (או שניהם). 

לאחר שחזרנו למלון, התקלחנו, הפשרנו את עצמותנו ואכלנו ארוחת בוקר שהכנו בעצמנו, וקבענו להיפגש עם בן דודי. 

הוא בא לאסוף אותנו מהמלון והתחנה הראשונה שלנו היה במוזיאון ה LUME, שהציג תערוכה חווייתית מדהימה של "קלוד מונה וחברים" - בקצרה האימפרסיוניסטים הכל כך אהובים עלינו. 

זו היתה חווייה מיוחדת במינה. כל התמונות וההסברים על ההיסטוריה של קלוד מונה ואחרים הוקרנו על המון קירות וברקע היתה מוזיקה קלאסית נהדרת ובמשך כשעה פשוט שקענו בתוך כל האמנות הזאת והיופי הזה. 

מייד בהתחלה נכנסנו לציור של מונה Water lily pond

ההכרה של האוסטרלים בהיסטוריה של האבוריג'ינים ובזכותם הראשונית על הארץ

אפילו לא חושבת שהסרטון מצליח להעביר את החוויה. 

משם נסענו לאוניברסיטה של מלבורן ולספרייה הנהדרת שלה. 

לאחר מכן המשכנו למתחם הקניות MELBOURNE CENTRAL , שכולל בתוכו מגדל מסוג SHOT TOWER, שמוגן על ידי כיפת זכוכית.

קראתי קצת על  SHOT TOWER - אבל לא באמת הבנתי עד הסוף איך ולמה הוא נועד ליצירה של קליעים על ידי זריקתם לתוך עופרת רותחת מגובה רב.....

בכל מקרה כל מתחם הקניות בנוי סביב הדבר הזה. 

קניות לא עשינו שם - דווקא רצינו לקראת סוף הטיול להביא משהו קטן לנכדים אבל לא מצאנו שום דבר מתאים. הדבר היחיד שכן קניתי היתה שרשרת "זהב" בעלת תליון של קנגורו קטן, בשביל שרי. היא מאד שמחה בשרשרת ובתי אחר כך הכריזה ששיחקתי אותה עם המתנה הזאת. 

בשלב הזה אשתו של בן דודי כבר הספיקה לאסוף את הילדים מהמכללה ומהתיכון, והגיעה איתם למרכז העיר, שם נפגשנו כולנו להליכה לאורך נהר ה -YARRA.

אגב, מי שלא מכיר לא יכול לזהות זאת בתמונות, אבל הנהר מלא מים באופן יוצא דופן, בגלל השטפונות שפקדו את אוסטרליה באותו הזמן. חלק מהגשרים ממש נוגעים במים. 

תוך כדי הליכה והנאה מקו הרקיע היפה של מלבורן, חיפשנו מסעדה לאכול בה ארוחת ערב, כי במקור הם רצו שנאכל במסעדה יפנית שהם מאד אוהבים ב-Federation Square בשם CHOCOLATE BUDHHA , אבל זה היה יום שני וכמו מסעדות רבות אחרות, הם היו סגורים. 

אז המשכנו לטייל לאורך הנהר ובינתיים ניסינו לשווא לעזור לבתו של בן דודי עם איזשהו משחק מקוון שהיא שיחקה בטלפון שלה. 

אני לא זוכרת איך קוראים למשחק הזה אבל מסתבר שמשחקים אותו בכל העולם. אנשים שותלים קופסא עם איזשהו חפץ במקומות ציבוריים שונים בעולם, כותבים רמזים באיזה אתר או אפליקציה, ואחרים מחפשים אותו ומדווחים שמצאו - אבל לא אמורים לקחת אותו משם, כדי לאפשר לאחרים למצוא גם. 

בדיוק שם ליד אחד הגשרים שחוצים את נהר היארה היה אמור להיות שתול חפץ שכזה, שכמה כבר דיווחו על מציאותו, וכולנו התגייסנו לחפש ולמצוא אותו. 

למורת רוחה של הילדה לא מצאנו כלום, ולמרות שהמשחק כולו אמור להיות מושתת על אמון בין כל המשתתפים, אנחנו חושדים שבכל זאת מישהו "הרים" את החפץ משם ובעצם קלקל את כל הסיפור. זה די צברח אותה כמובן ובעיקר היא חששה שאנחנו מתעסקים כולנו במשהו שבכלל לא מעניין אותנו, רק למענה. מתוקה כזאת. 

בסוף אשתו של בן דודי בחרה מסעדה אחרת שנראתה לה טוב, ושאפשר היה לשבת בחוץ עם נוף לנהר ולקו הרקיע של העיר, אבל מוגנים מהרוח ומהקור שהמשיך לשרור. 

רק לאחר שהתיישבנו הבנו שזו מסעדת דגים ממש (אבל ממש!) יקרה, וראינו שבן דודי ובני משפחתו מתלבטים אם לקום וללכת. במיוחד הילדים היו לחוצים מרמת המחירים, וזה די נגע ללבי. נדמה לי גם, שבמקור הם דיברו ביניהם שאחרי שאנחנו הזמנו אותם לבראנץ' בשבת, הפעם הם יהיו אלה שיזמינו אותנו. אבל המחירים במסעדה הזאת די הרתיעו אותם. 

ואז ראיתי, ש-T אומר לבן דודי בשקט שזה בסדר, אם כבר התיישבנו אז אפשר להישאר, ובסופו של דבר כך עשינו. 

בכל מקרה כל אחד מאיתנו הזמין רק מנה אחת (אנחנו ממילא הרי לא אכלנים גדולים) וכשהגיע החשבון ובן דודי רצה לפחות לכסות את הארוחה של המשפחה שלו, שוב T לא נתן לו והם התפשרו והתחלקו בחשבון חצי חצי. 

לומר שהאוכל היה שווה את המחיר? לא ממש. ואני אפילו לא זוכרת איך קראו למסעדה הזאת. אבל העיקר היה זמן האיכות ששוב בילינו עם בן דודי ומשפחתו המתוקה, והשעות האלה היו שוות הכל. 

בסוף הערב נפרדנו מכולם, פרט לבן דודי, אותו תכננו לפגוש גם ביומנו האחרון בעיר. 

שבנו למלון עייפים אך מרוצים מאד. 

אם היו לנו תהיות כלשהן לגבי הקומפולסיביות של בן דודי, התברר שעלו בנו לא פחות תהיות לגבי חוסר ההחלטיות של החברים שלנו. הם פשוט לא הצליחו להחליט לגבי שום דבר, ובכל שלב בסוף הבנו שאנחנו צריכים לקבוע את התכניות, אחרת שום דבר לא יצא לפועל. 

התכנית במקור היתה שהם יגיעו אלינו ביומנו האחרון במלבורן ונצא כולנו להליכת הבוקר ביחד, ולאחר מכן נשב לאכול ארוחת בוקר איפה שהוא. 

מזג האוויר היה קר והפכפך - כרגיל - וכרגיל הגשם איים לרדת, והחברים כל שנייה שינו את דעתם לגבי מועד ההליכה, מקום ההליכה, מועד ארוחת הבוקר וגם מקום ארוחת הבוקר (בבית קפה, אצלם.....זה כל הזמן השתנה וכל הזמן קבלנו מהם הודעות סותרות בוואטסאפ).

 

ברגע שהבנו שזה המצב, הודענו להם שגשם או לא גשם, אנחנו יוצאים כרגע להליכה לאורך הטיילת, ונגיע אליהם אחרי המקלחת באופן עצמאי לארוחת הבוקר. משם נצא לאן שהם רוצים. 

לאחר ההליכה והמקלחת הודיעו לנו החברים שאנחנו מוזמנים באמת לארוחת בוקר ביתית אצלם, אז הגענו אליהם עם אוּבֶּר ונהנינו מארוחת בוקר טעימה ומפנקת. 

אחרי כן יצאנו איתם, תחילה אל BRIGHTON BEACH, שם היה חשוב להם מאד להראות לנו את ה-Bathing Boxes האלה, שמסתבר ששווים הון כסף ושייכים לאנשים מאד עשירים, שעושים בהם שימוש בכל פעם שהם מגיעים לחוף. 

בחלקם יש ציוד לחוף או לגלישה ובחלקם סידרו ממש פינות ישיבה. 

BRIGHTON BEACH BATHING BOXES    

בינתיים הודיע לנו בן דודי, שהוא יושב ועובד על המחשב הנייד שלו בבית קפה שנמצא ב-Yarra Bend Park ושיש שם מסלולי הליכה יפים וגם סיכוי לצפות ב"שועלים המעופפים", הלא הם עטלפי פירות המבקרים תכופות במלבורן ואף לעיתים קובעים בה את משכנם באורח קבע. 

אז אחרי Brighton Beach נסענו עם החברים לפגוש אותו ויצאנו כולנו יחד לטייל בסביבה. 

STUDLEY PARK / YARRA BEND PARK

סוף סוף T הצליח לצלם את אחד התוכים הרבים שהתעופפו סביבנו

מה שיפה הוא שזה פארק פראי וטבעי וגדול ויפהפה ממש באמצע מלבורן. יש ליד זה גם מגרשי גולף כמובן - גם האוסטרלים וגם הניו זילנדים משחקים הרבה גולף ובמשך כל השבוע. החיים הטובים. 

האתר בו היינו אמורים למצוא את ה"שועלים המעופפים" - עטלפים בשם Flying Foxes

כמובן שכאשר הגענו לאזור בו היו אמורים להיות העטלפים האלה, לא היה אפילו אחד בסביבה. 

אחרי שטיילנו די הרבה, נפרדנו מבן דודי בפעם האחרונה (לא לפני שהוא החזיר ל-T את כובע המצחייה שאסף מהמסעדה) והחברים החזירו אותנו למלון, שם נפרדנו גם מהם. 

הטיול המדהים שלנו לניו זילנד ומלבורן עמד להסתיים. 

בערב טיילנו לנו רגלית לאורך רחוב Acland החביב ונכנסנו למסעדת Cicciolina  הנעימה לארוחת הערב האחרונה שלנו במלבורן. 

לשדה התעופה הזמנו שוב אוּבֶּר (אפשר לתאם מועד איסוף מראש) לשלוש לפנות בוקר כדי להיות בשדה התעופה בזמן לטיסה, אבל ברגע שירדנו ללובי קיבלנו הודעה מהאפליקציה שאין נהג זמין ושהאפליקציה מחפשת לנו נהג חדש. בשעה זו של הלילה לא הסתובבו באזור מונית, הקבלה של המלון היתה סגורה (למרות שבאתר שלהם כתוב שהיא פעילה 24/7 בפועל הם היו נוכחים מעט מאד שעות ביממה) ולרגע הרגשתי פאניקה קטנה. אבל תוך דקה כבר קיבלתי הודעה באפליקציה שנמצא נהג והוא בדרך אלינו, וכך הגענו בשלום ובזמן לשדה התעופה. 

הטיסה היתה נוחה אבל ארוכה מאד (יותר ארוכה בחזור מאשר בהלוך, כמובן, מטבע הדברים כאשר טסים מערבה זה לוקח יותר זמן), ובעיקר ל-T היה הפעם יותר קשה. ארבע עשרה שעות טיסה עד לדובאי, ועוד שלוש וחצי שעות עד הבית....

אני ישנתי וצפיתי בעוד עונה שלמה של "יורשים" לסירוגין. 

האוכל היה הרבה פחות טוב ממה שציפינו מחברת Emirates, וגם ישב לנו לא כל כך טוב בבטן אחר כך. רשמתי לעצמי הערה פשוט לא לאכול יותר אף פעם במטוסים. מקסימום להביא לעצמי אוכל מהבית. 

הגענו עייפים ומרוצים מאד מכל הטיול הזה, גם מטיולי הטבע הנהדרים וגם מהמפגשים החברתיים והמשפחתיים - שאולי עוד ארחיב בהמשך קצת גם על בן דודי ומשפחתו וגם על החברים. אבל סוף סוף השלמתי את התיעוד שלי על החופשה הזאת, ואפשר לחזור לעדכונים השוטפים הרגילים....

אוסטרליה + ניו זילנד - הטיסות, מלבורן ואוקלנד ועוד קצת עדכונים

ביום שלפני הטיסה אספתי את הורי ולקחתי אותם לביופסיה של אבא. 

כל תהליך הקבלה וביצוע הביופסיה עצמה עבר במהירות, בקלות ובשלום והוא יצא ממנה בסדר גמור והרגיש טוב גם אחר כך. תשובות צפויות עוד 3 שבועות אז כנראה במקביל לחזרתנו ארצה, פחות או יותר. בכל מקרה הביופסיה נועדה לגלות איזה סוג סרטן יש ולסייע להחליט כיצד לטפל בו - אם בכלל. הרבה פעמים בגילאים המבוגרים מאד גם יש אופציה לא לעשות דבר ורק לעקוב. 

באותו הזמן בבית הגיע איש הרשת שלנו וסידר תוך דקות ספורות את מערכת האזעקה, תוך שהוא מחבר את הדלת החדשה למערכת - אז גם העניין הזה נפתר. 

בבוקר הטיסה למלבורן יצאנו להליכת בוקר, ובאמצע ההליכה התחילו לי כאבים באזור הבהונות הקטנות של כף רגל שמאל. הכאבים התחלפו בזרמים של כאב חד שנמשכו שניות ארוכות, חלפו ואז חזרו שוב - ככה כל היום! כך בדרך לשדה התעופה, בשדה, בטיסה....

בלי קשר למה שעשיתי. אם הלכתי, ישבתי, מתחתי, כיווצתי.....שום דבר לא עזר. משככי כאבים לא עזרו. 

כל הזמן הזה אני דואגת למה יהיה עם הבריאות של T ובסוף הגוף שלי מזייף!

איכשהו העברתי את היום הארוך הזה - טיסה של שעתיים עד לדובאי, עוד שעתיים וחצי של המתנה בשדה הבאמת מדהים שם (כולל מפל קיר ענק ועוד כל מיני עיצובים מרהיבים) ואז טיסה של 13.5 שעות מדובאי עד למלבורן.

למזלנו טסנו בחברת EMIRATES המצוינת, ובאמת היה נוח ונעים, שירות מעולה וגם אוכל טעים. יותר מדי אוכל. לא הספקתי להיות רעבה בין ארוחות. 

והספקתי לצפות בעונה ראשונה שלמה של "היורשים" - בין לבין תנומות שהצלחתי לחטוף למרות הכאבים. 

בשדה התעופה במלבורן לא הצלחנו ליצור קשר עם המלון כדי שישלח הסעה לאסוף אותנו (אחר כך התברר שכמובן היתה תקלה בטלפון שלי והוא נסגר לשיחות יוצאות), אבל למזלי כן היתה  לי גישה לנתונים בטלפון אז הזמנתי UBER והגענו מהר מאד למלון, התקלחנו ונרדמנו מייד.

היו גם כמה בלת"מים בנוגע להשכרת הרכב בניו זילנד. עוד לפני שטסנו גילינו לתדהמתנו ש-T טעה כאשר הזמין את הרכב באוקלנד (באי הצפוני) ורשם כאילו אנחנו מחזירים אותו בקרייסצ'רץ' - באי הדרומי. כביכול מעץ'.ירים אותו לשם במעבורת. בפועל התכוונו להחזיר את הרכב בוולינגטון ולטוס משם לקרייסצ'רץ'. 

זה גם לא היה הגיוני כי בקרייסצ'רץ' שכרנו מאותה חברה באותו היום רכב אחר. היה לנו מוזר שהם עצמם לא עלו על הטעות הזאת. 

כאשר כתבנו להם מה אנחנו מבקשים הם אמרו שזה בלתי אפשרי כי מחכים לרכב הזה בקרייסצ'רץ' ובנו על ההעברה שלו.....אבל אחרי שראו ששכרנו מהם רכב אחר הם באו לקראתנו ותמורת סכום סמלי מצאו מישהו שיעביר את הרכב במעבורת במקומנו. 

חשבנו שבזה נגמרו הבלת"מים, אבל בבוקרנו הראשון במלבורן יצרו איתנו קשר מחברת השכרת הרכב, שרישיונות הנהיגה שהעלנו לאפליקציה שלהם לא מתורגמים לאנגלית (כלומר - למרות שיש כיתוב באנגלית, לא מספיק ברור מה זה מה) ונדרש תרגום רשמי לרישיונות. נלחצנו, כי איפה נתרגם עכשיו תוך יום את הרישיונות - אבל התברר שהם שלחו לנו קישור לאתר שעושה בדיוק את זה (תמורת סכום סמלי) - ותוך שעות ספורות כבר היו בידינו תרגומים לרישיונות הנהיגה שלנו. עוד "אופס" שהתגברנו עליו.

לא היה לנו ברור אם נפגוש את החברים שלנו או את בן דודי באותו יום ראשון במלבורן אבל יצרנו קשר עם שניהם - ולא בנינו עליהם יותר מדי.

בסוף נסענו העירה (המלון היה בשדה התעופה) וחרשנו את רחובות מרכז העיר על פי איזה מדריך שמצאנו באינטרנט, שגילה לנו המון סימטאות קטנות וצבעוניות, אמנות רחוב (כלומר - גרפיטי), הרובע הסיני ועוד כל מיני קוריוזים.

המשכנו גם מעבר לנהר YAMA לגנים היפהפיים - גן הוורדים של המלכה ויקטוריה, הגן הבוטני ועוד. ביקרנו גם במקדש הזכרון SHRINE OF REMEMBRANCE - שבעיר נתן לנו נוף נהדר של העיר.

היה קפוא.

שש מעלות באחד בנובמבר (אמור להיות כמו אחד במאי אצלנו!). כולם אמרו לנו שזה לא מזג אוויר אופייני לעונה. 

הלכנו שעות ובסוף התיישבנו לאכול משהו בצהריים (מסעדה טאיוואנית, לא להיט) וחזרנו למלון לישון כמה שעות לפני טיסת ההמשך לניו זילנד. 

בערב עוד הספקנו לצאת להליכה קצרה ליד המלון ולהתפלא איך שוכנת שכונה כל כך נחמדה (ATTWOOD) בסמוך כל כך (שבע דקות נסיעה) לשדה תעופה. וכמה שקט שם - בקושי שמענו מטוסים. 

טיילנו במרכז העיר ומצאנו המון המון סימטאות עם אמנות רחוב - חלקה ממש מעניינת        

הנוף מאתר הזיכרון memorial shrine בגן הבוטני של מלבורן

כבר מספר שנים שכל הטלפונים הציבוריים במלבורן הם חינמיים לכל דורש

היתה לנו טיסת לילה ממלבורן לאוקלנד, ונחתנו שם בחמש בבוקר ליום גשום וקודר - אבל לא הקור המקפיא שפגש אותנו יום קודם במלבורן.

אספנו ללא תקריות מיוחדות את הרכב השכור ונסענו למלון. 

לא ניתן היה כמובן לקבל עדיין את החדר בשעה זאת אבל אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לאחד החופים היפים המומלצים באזור - חוף PIHA

 

ברור שהגשם המשיך לרדת כל אותו הבוקר וברור שהחוף היה לוט בערפל..........אנחנו נושאים איתנו את ה"קללה"" הזאת לאן שנגיע בכל מקום בעולם. אבל לא נורא, בכל זאת היה שם יפה וגם עם הגשם הזרזיפי שלא פסק הצלחנו אפילו לטייל מעט לאורך החוף. 

בסוף מזג האוויר שבר אותנו ונסענו למוזיאון המלחמה של אוקלנד - שאמנם נקרא מוזיאון המלחמה אבל הוא כולל גם מגוון שלם של תערוכות שאינן קשורות כלל למלחמה כלשהי, ובעיקר הרבה מאד על התרבות המאורית המקומית. 

אחרי שקבלנו את החדר, התקלחנו והשלמנו מעט שעות שינה, יצאנו לטייל באזור הנמל / מרינה / טיילת של אוקלנד, שהוא אזור תוסס ומלא פעילות ומסעדות. 

ממש לפני שסגרו עלינו את כל המסעדות (אוקלנד לגמרי עיר עם הפסקה, לפחות בכל הקשור למסעדות) אכלנו ארוחה מצוינת במסעדה מעולה בשם  SOUL BAR & BISTRO. מומלצת בחום.

הלכנו ברגל בחזרה למלון שלנו, שהיה ממוקם במעלה גבעה תלולה, כך שחלק ניכר מהדרך עשינו בעלייה. בקיצור - שרפנו יפה את ארוחת הערב. 

יומנו השני באוקלנד עשה רושם נעים ושמשי, והחלטנו לשוט במעבורת לאי WAIHEKE, שייט של 45 דקות. 

לפני שיצאנו בהליכה לטרמינל המעבורת, עצרנו בדרך לאכול ארוחת בוקר נהדרת במסעדה חמודה בשם HUGO'S לא רחוק מהמלון שלנו. 

זו היתה מסעדה ממש קטנה שקבלה המלצות חמות גם בגוגל וגם ב-TRIP ADVISOR, והיא עשתה עלינו רושם כל כך טוב שהחלטנו לחזור אליה גם לארוחת הערב. ולא התאכזבנו. 

כ

כשהגענו לאי  WAIHEKE, הלכנו לברר לגבי השכרת אופניים חשמליים, כי קראנו שלתור באי ברגל ייקח הרבה יותר מדי זמן ותהיינה גם הרבה יותר מדי עליות וירידות תלולות. 

כל זוגות האופניים כבר אזלו בסוכנות הקרובה למסוף המעבורת,  אבל לא התעצלנו וטיפסנו במעלה הגבעה לכיוון העיירה ONEROA, שם שכרנו זוג אופניים חשמליים ו...........פשוט לא הסתדרתי עם זה! 

זה היה ממש מוזר, כי אני רוכבת  די מנוסה על אופניים רגילים, אבל החשמליים פשוט הלחיצו אותי, ועם כל העליות והירידות, שלא לדבר על הנסיעה בצד שמאל של הכביש (כמו באנגליה) - פשוט הבנתי שזה לא יילך. חזרנו לסוכנות ההשכרה והמרנו את השכרת האופניים בקטנוע חשמלי. T נהג ואני רכבתי מאחוריו, וכך סיירנו חלקים נכבדים מהאי, עברנו בחופים היפים שלו, ביקרנו ביקבים החביבים, נהנינו מאד. מזג האוויר היה מעונן חלקית ולא נורא קר. בבוקר כשחיכינו למעבורת ירד מבול במשך כעשר דקות אבל הפסיק ולא ירד עוד גשם באותו היום. 

לקראת סוף הסיור חיפשנו מקום לאכול ארוחת צהריים ב-ONEROA וזכרתי שעדי המליצה על TOO FAT BUNS, שהיו אמורים להיות בו המבורגרים טעימים. לצערנו המקום היה אמור להיפתח רק בארבע אחר הצהריים, ואנחנו כבר עמדנו לחזור לאוקלנד והיינו רעבים. התיישבנו באיזו מסעדה טאיוונית מעפנה (שלא היה בתפריט שלה שום דבר טאיווני או אפילו סיני) והלכנו את כל הדרך חזרה למסוף המעבורת, נהנים מן האוויר והנוף והדרך. 

א

מזמן מזמן לא זכיתי לראות פריחה של יערה בכמויות אדירות כאלה כמו שפגשתי באי WAIHEKE!!

עצה טובה - במיוחד למי שנמצא בחופשה :)

נרדמנו בזמן השייט חזרה לאוקלנד במעבורת וכשהגענו למלון לבשנו את בגדי הים שלנו וירדנו לספא. נהנינו מהסאונה והג'קוזי, ובערב כאמור חזרנו למסעדת HUGO'S לארוחת ערב מעולה.

בשלב הזה כבר היינו ממש עייפה, אז לאחר הליכה קצרה בטיילת טיפסנו שוב במעלה הגבעה בחזרה למלון והלכנו לישון.

למחרת עזבנו את אוקלנד לכיוון דרום.....אבל על זה כבר בפוסט הבא. 

קצת כמו לחזור הביתה

 באתר מדד העומס של נתב"ג טענו שבשעות שאנחנו אמורים להגיע לשדה יהיה עומס קל בלבד.

הם כנראה לא הביאו בחשבון שיהיו רק שני אנשי ביטחון במקום ששה או שמונה (מניסיון העבר וגם לפי מספר העמדות שעמדו שם ריקות) ובילינו כשעה וחצי בתור לבדיקה הבטחונית. 

בבית ניסינו לעשות צ'ק אין און ליין אבל משום מה רק לי זה הצליח, ל-T זה אמר שעליו לעשות וידוא ( verification) בדלפק של חברת התעופה. 

ואז, כשהגענו לדלפק של דלתה, היתה לפקידה איזו בעייה עם הדרכונים שלנו, ואחרי שהיא ניסתה ללא הצלחה להעביר אותם בקורא דרכונים כמה וכמה פעמים, היא ביקשה סליחה רגע ונעלמה איתם. היא חזרה כעבור המון זמן (לא מדדתי בדיוק), אמרה שאין לה מושג מה היתה הבעייה אבל הם הצליחו להתגבר עליה ולהנפיק לנו כרטיסי עלייה למטוס. 

אני תוהה באמת מה היתה הבעייה ומקווה שהיא לא תחזור על עצמה בהמשך. 

בכל מקרה כתוצאה מכל ההמתנות הארוכות האלה, לא היה לנו הרבה זמן לשוטט באזור הדיוטי פרי, הספקנו לשתות קפה ו-T קנה ויסקי להביא מתנה לבני וכלתי. 

הטיסה היתה מפוצצת אבל כמו בפעם הקודמת היא היתה ממש מצוינת. המטוס היה נקי ונוח, הצוות היה ידידותי ויעיל, הטייס היה מקצוען אמיתי וכנראה גם היה לו מזל עם מזג האוויר ולא סבלנו בכלל מרעידות או כיסי אוויר. גם האוכלוסיה שטסה איתנו היתה מתורבתת, שקטה ונקייה. זה יתרון עצום. טיסת לילה בין ששי לשבת.....מומלץ בחום. 

הגענו תוך פחות מ-11 שעות לשדה תעופה ריק לגמרי בבוסטון. נחתנו קצת אחרי חמש בבוקר והיינו הטיסה הראשונה שנחתה באותו היום. אפילו היה חשש שהמכס עדיין לא יהיה פתוח, אבל למזלנו הוא נפתח ולא עיכבו אותנו. 

בביקורת דרכונים (מה שנקרא immigration) היינו הטיסה היחידה והכל עבר ממש חלק. כשאמרנו שאנחנו באים לבקר את הבן והנכדים קיבלנו חיוך והועברנו מהר (לי לקחו שוב טביעות אצבע משתי הידיים - לא ברור למה - אבל T לא היה צריך).

למרות המהירות שבה עברו את ביקורת הדרכונים, המזוודות שלנו כבר חיכו על המסוע. הכל עבר חלק. מפאת השעה הפצרנו בבני ובכלתי שלא יעלו על דעתם אפילו להגיע לאסוף אותנו מהשדה. לא בא לנו ללכת עד לחניה הייעודית שבה פוגשים את נהגי ה-UBER וה-LYFT אז יצאנו לתפוס מונית. בשעת בוקר כה מוקדמת לא עמדו שם מוניות, אבל היה טלפון שמעליו שלט שמורה לנו להרים את השפופרת ונהג ייצא לאסוף אותנו. היה קר - כשמונה מעלות - אבל לשמחתנו המונית הגיעה מהר. 

בסוף הנסיעה עלתה עוד פחות ממה שהאובר עלה לנו בפעם הקודמת. אולי בגלל השעה והכבישים הריקים. 

כשהגענו כלתי וקיקה כבר היו ערות - קיקה מצמיחה שיניים, נמצאת באמצע קפיצת גדילה ובנוסף היא גם מקוררת מאד. אבל היא עדיין אחת התינוקות המתוקות, אם לא ה....

סביבוני התעורר וירד בעצמו במדרגות - משהו שהוא עושה לפעמים, בעיקר בסופי שבוע. הוא קיבל אותנו בשמחה, ואפילו ניסה לומר "סבא T" ו"סבתא אמפי" בדרך המשובשת שלו אבל בקול הכי מתוק בעולם. לא ייאמן איזו קפיצה הילד הזה נתן בשלושת החודשים מאז היינו כאן לאחרונה. הוא מדבר כל הזמן, רוב הזמן קשה להבין אותו אבל הוא משתדל - פעם זה פשוט לא עניין אותו. ומאז שהוא התחיל את הטיפול אצל קלינאית תקשורת וקיבל טאבלט ייעודי, הוא יודע גם להקיש על הטאבלט את מה שהוא רוצה לבטא, אם אנחנו לא מבינים את מה שהוא אומר. זה מדהים. ומרגש. 

גם הוא מצונן מאד (וכמובן שגם T כבר מצונן וכואב לו הגרון מהבוקר, ובטח גם לי זה יקרה עוד מעט). 

גם קיקה התפתחה מאד בשלושת החודשים שעברו מאז הביקור האחרון, נעמדת כל הזמן, זוחלת במהירות טיל, טועמת כמובן כל דבר שנקרה בדרכה (בעיקר צריך להיזהר מאהבתה היתרה למוצרי חשמל) ומאוהבת קשות באחיה הגדול. גם את סבא שלה היא אוהבת במיוחד, ו-T מתמוגג כמובן. בניגוד לסביבוני היא מסכימה לטעום ולאכול כמעט כל דבר, וכבר שוקלת מעל לשמונה קילו. בלי עין הרע. 

שוב גילינו שלהגיע לבית של בני וכלתי זה קצת כמו להגיע הביתה. טוב לנו ונוח לנו כאן. בבית, בשכונה, בסופר המקומי. הפעם אנחנו רק סבא וסבתא. לא תכננו לנסוע לטיולים, זה ביקור קצר יותר מהרגיל - רק 11 יום - וכל כולו מוקדש לבילוי עם האהובים שלנו ובעיקר כמובן לעזור להם ולפנק אותם. בנוסף לעזרה עם הילדים אנחנו מבשלים, שוטפים כלים, מכבסים ומקפלים...כל מה שאפשר לעשות כדי להקל עליהם ולו רק למשך הזמן הקצר שבו אנחנו איתם. ובעיקר להסניף ולנשנש את הקטנטנים, שכבר רגילים אלינו ומקבלים אותנו כחלק בלתי נפרד מהמשפחה. 

חזרנו להליכות / ריצות לאורך נהר הצ'ארלס - שמפלסו ירד מאד בעקבות הקיץ היבש שעבר עליהם. לטיולים עם העגלה (וכשנמאס לה - על הידיים או המנשא) עם קיקה, לגני השעשועים עם סביבוני, לארוחות הטעימות ש-T מכין ולשיחות החולין מסביב לשולחן. השבוע תכננו גם לצאת פעמיים למסעדות - פעם בערב ופעם בצהריים. תכננו גם לחגוג את ראש השנה ביחד אבל צריך לראות איך ומתי לעשות זאת, כי בערב החג בני עובד - מנגן בבית הכנסת - ולמחרת לכלתי יש חזרה בערב. אולי פשוט נעביר את ארוחת החג לצהריים. אולי הם יזמינו חברים. 

ביום שהגענו היו לבני שתי הופעות, באחת מהן הצלחנו לצפות. היא התקיימה בבית פרטי, אצל אנשים שאוהבים להזמין הרכבים מוזיקלים, לתת להם ארוחת ערב, להזמין חברים ובני משפחה להקשיב ולהרחיב אופקים, ולקבל תרומות שרובן מוענקות אחר כך לנגנים. היה נעים מאד לשבת שם בחצר, עטופים במשהו חם, להקשיב למוזיקת הג'אז - חלקה מקורית של בני וחלקה קטעי ג'אז מוכרים. להופעה השנייה - במועדון בשם Wally's - כבר לא הגענו באותו הערב. הג'ט לאג והעייפות מכל יום/ליל הטיסה הכריעו והלכנו לישון. בזכות המלטונין (ה-CIRCADIN - בשחרור מושהה) לא סבלנו מהג'ט לאג בכלל אחרי יום הטיסה. 

מזג האוויר נעים ואף קריר ולעיתים אף גשום. היה רק יום אחד חם. תענוג ללבוש בגדים ארוכים, ליהנות מאוויר צח וקריר. 

T הרגיש טוב ולא סבל מהתקפי כאב עד כה (לא היה התקף כבר למעלה משלושה שבועות) אבל אתמול פתאום כשהיה בשירותים חטף שוב בחילה נוראית וממש הקיא את ארוחת הצהריים שלו וכמעט התעלף. זה היה מוזר והפעם לא ניתן היה להאשים את הברזל - כי כבר שבועיים שאינו לוקח. דווקא שמחתי שהוא לא התחיל עדיין לקחת את הברזל המיוחד שקנינו ש-n_lee המליצה עליו, כי בטוח היינו "מאשימים" אותו בתופעה של אתמול. עוד כמה ימים הוא יתחיל לקחת את הברזל ונראה אילו תופעות כן תחזורנה, אם בכלל. 

המשך יבוא. 

אמפי טסה לבוסטון - פברואר 2022

חזרתי. היה טוב מאד. 

הטיסות עברו חלק ובשלום. 

שלושה ימים אחרי שהחלטנו, T ואני, שאני כבר יכולה לעזוב אותו ולטוס לשבועיים לבוסטון לפגוש את נכדתנו החדשה קיקה ואת סביבוני ולעזור לבני ולכלתי - מצאתי את עצמי בשדה התעופה. 

 

לא היה לי מה לקנות בדיוטי פרי אז ביליתי את זמן ההמתנה לעלייה למטוס עם כוס קפה ולפטופ, וחיש מהר מצאתי את עצמי כבר על הטיסה הראשונה. 

בהלוך גם הטיסה לאיסטנבול וגם הטיסה מאיסטנבול לבוסטון היו חצי ריקות ואף אחד לא ישב לידי. כתוצאה מכך אני (ורבים אחרים) השתרעתי על שני המושבים (כן, אני די קצרה ומאד גמישה) וישנתי חלק מהדרך. 

בחזור לשמחתי למרות שהמטוס היה הרבה יותר מלא, ישבתי לבדי בדו מושבי כל הדרך מבוסטון לאיסטנבול, זו היתה טיסת לילה וישנתי כל הדרך כמעט. מאיסטנבול לישראל כבר היה צפוף ברמות אחרות, אבל היי - זו טיסה ממש קצרה. 

תהליך ההגירה ואיסוף המזוודה בבוסטון עברו מהר וחלק. 

במקור תכננתי לקחת אוּבֶּר אליהם הביתה, כי בני עבד וכלתי היתה בבית עם סביבוני וקיקה, אבל בדיוק כשהייתי מוכנה לצאת בני התקשר להודיע שהוא עכשיו סיים את הגיג בבית הכנסת הרפורמי והגיע לאסוף אותי מהשדה. 

הסערה שהתחוללה בבוסטון (ובכל החוף המזרחי) כמה ימים קודם לכן עדיין לא הסתיימה לגמרי ובאותו ערב ירד "גשם קפוא" (כך הגדירה זאת אפליקציית מזג האוויר) ובוסטון הקפואה והמושלגת פגשה אותי מחוץ לדלתות הטרמינל. 

חיבוק חם ומלא געגועים ונסיעה בת פחות מחצי שעה אחרי כן, פגשתי לראשונה את נכדתי החדשה.

והיא פגשה אותי. 

יומיים אחרי שנחתתי נתפס לי הצוואר ברמות אחרות. משהו כנראה בתנוחה של החזקתה או האכלתה (או שתיהן) של התינוקת, אולי בשילוב מזג האוויר ההזוי - גמר לי את הצורה. לא יכולתי להחזיק את הראש, לא יכולתי להישכב או לקום משכיבה בלי לתמוך בראש, אפילו כאב לי ללעוס בזמן האוכל. 

בני קנה לי צווארון שהקל עלי מאד וגם קצת גראס ב-dispensery השכונתי בצורה של סוכריות גומי (EDIBLES) - כי אני לא מעשנת - שעשה לי קצת סחרחורת ואולי עזר לי קצת לישון בלילה וגם לקח אותי פעם אחת לקליניקה לדיקור - שלא באמת עשה על הצוואר הכאוב והתפוס שלי שום רושם. 

התכתבתי קצת עם 'שנטי' ושאלתי מה אני יכולה לעשות והיא המליצה למרוח משחת ארניקה ולחמם את המקום וכך עשיתי. מרחתי שלוש פעמים ביום את הארניקה ופשוט ביליתי שעות עם כרית החימום החשמלית שלהם. 

כפי שניתן לראות בתמונות - מצבי לא מנע בעדי לעשות את המקסימום כדי לעזור - בין אם זה היה להחזיק את קיקה או לבשל או לרוקן מדיח או להכין להם קפה. 

משימות כמו ריקון המדיח (שכלל התכופפות) או קפיצה לסופר (שכלל נהיגה ברכב שלהם) חיכו כמה ימים עד שהצוואר המסכן שלי התאושש.

לאור הביקור האחרון שלנו בבוסטון, בו לסביבוני נמאס מהר מאד מהנוכחות שלנו בביתו, שמרתי על מרחק זהיר מהקטנצ'יק האהוב הזה, ורק מידי פעם בעדינות הצעתי את עצמי לקריאת סיפור (הילד חולה על ספרים), מתן יד בעת ירידה במדרגות (הוא עולה לבד, ועד סוף הביקור הוא גם די ירד לבד), הלבשת מעיל וכובע ונעילת מגפיים וכמובן הבאת חטיף.

וזה עבד. הילד התרגל לנוכחותי ולא נראה היה שהיא מפריעה לו, ולמרות שהוא עדיין העדיף את אחד מהוריו, הרבה פעמים הוא הסכים שאני אהיה איתו. בנוסף, בכל פעם ששאלתי אם הוא מוכן לחיבוק או לנשיקה הוא בא אלי ברצון עם ידיים פרושות או שפתיים מושטות, ואני התמוגגתי לי בשקט. 

הוא אומר הרבה יותר הברות מאשר בביקורנו הקודם, ואפילו שר המון שירים, אבל כמעט ללא עיצורים - רק אותיות "אהבי". כדור זה אָה-אוּ, למשל.  מצד שני הוא יודע לבקש סרט בטלוויזיה על ידי הגיית האות 'ס' - סססססססססססססססס. 

הוא מאד אוהב שירים והוא אוהב לרקוד. בהעדר משחקיות פתוחות (בגלל הקורונה)  בני לכלתי לוקחים אותו לכל בו המקומי והוא משחק שם עם צעצועים. היה שם צעצוע שבלחיצת כפתור משמיע את שיר הנושא של "משפחת מדריגל" והוא לחץ שוב ושוב על הכפתור ורקד להנאתו בחנות עד שהיינו צריכים לחזור הביתה. 

לפי שיטת הטיפול באוטיזם שהוא מקבל, יש לו קלסר עם מדבקות שבעזרתו אפשר לתקשר איתו. כשהוא רוצה חטיף הוא מביא מדבקה של ילד אוכל. כשרוצים להסביר לו שקודם אוכלים ארוחת ערב ואחר כך הולכים לאמבטיה, מראים לו בקלסר את העמוד של "קודם" - מדבקה עם ילד אוכל - ו"אז" - מדבקה עם ילד באמבטיה. השיטה עובדת יפה. יש לו גם מגוון תנועות ידיים, כמו סוג של שפת חרשים, שהוא נעזר בהן כדי לומר מה הוא רוצה. 

התברר שבגן הוא מתאמץ הרבה יותר מאשר בבית כדי לגרום לגננות להבין אותו, למשל כשצריך להחליף לו חיתול. בבית הוא לא טורח לספר להוריו ומצפה מהם שיידעו לבד. אני מכירה הרבה ילדים שאינם על הספקטרום האוטיסטי שגם אצלם יש הבדל בתקשורת בין החוץ לבין הבית. 

אגב כבר חודשים שהם מקריאים לו סיפורים (גם בעברית וגם באנגלית) על עשיית צרכים בסיר, והוא מביא את הסיר ויושב עליו - עם או בלי בגדים - אבל רק ביום אחרי שעזבתי את בוסטון דווחנו שסוף סוף עשה בסיר בפעם הראשונה. זו היתה חגיגה גדולה, כמובן. קצת חבל שפספסתי אותה. 

אגב בזכות מתנת יום ההולדת שקנינו לבני, יכולתי להתעמל כל בוקר על האליפטיקל (שהיה אצלי בחדר) כאשר מזג האוויר החורפי לא איפשר לי לצאת להליכות בחוץ. 

על הדרך צפיתי בכל העונה השנייה של "מגנוליות מופלאות" בנטפליקס, אחרי שסיימתי את הפרקים הבודדים שנותרו לי ב"החיים עצמם" ו"ניו אמסטרדם". העביר את זמן האימון יופי. 

קיקה בדיוק הגיעה לשלב שבו היא סובלת מגאזים, ולכן היה הרבה מאד בכי ומעט מאד זמן שהיא לא היתה על הידיים של מישהו. 

היה לילה אחד מסויט במיוחד שבו קיקה פלטה את כל מה שאכלה ובו בזמן סביבוני הקיא מלא ליחה כי היה מצונן, ובני היה בהופעה במרחק של כמה שעות נסיעה מהבית. כלתי נכנסה ללחץ (בעיקר כי היא לא הבינה מה זה החומר השקוף הזה שסביבוני מקיא) והעירה אותי. 

הרגעתי אותה לגבי מצבו של סביבוני ועזרתי קצת עם קיקה (במצב כזה סביבוני הסכים להיות רק על אמא) וכך חיכיתי איתה עד שבני חזר הביתה, ואז חזרתי לישון. 

אבל איזו מלאכית היא כשהיא ישנה......

ואיזו תותחית היא בכל פעם ששמנו אותה על הבטן כדי שתתרגל הרמת הראש והעברתו מצד אל צד. 

כדי לעזור לסביבוני ולהוריו לעבור בשלום את סופי השבוע הארוכים של החורף (שבת וראשון ובימי סופת שלגים אין גן וכאמור אין יותר מדי לאן ללכת) קניתי לו מיני גן שעשועים לבית. אוהל כדורים עם מנהרה וכדורסל....הילד היה פשוט מאושר. 

כאמור בעת הביקור שלי הוא הסכים לשבת על הסיר וגם על הישבנון, אבל בפועל עדיין לא עשה שם שום דבר.......

לפעמים שולחים לבני ולכלתי תמונות מהפעילות של סביבוני בגן, וכך נודע לנו שיש לו חברה. כשמזכירים את שמה - אווה - מתפשט על פניו חיוך רחב ומבוייש. 

אגב בוולנטיינז - שחל במהלך הביקור שלי - הוא קיבל לבבות וברכות גם ממנה וגם מילדה בשם לוטי. שובר לבבות קטן ושתקן הנכד שלי.....

עדיין אהבתו הגדולה נתונה למשאיות וציוד מכני כבד - מערבלי בטון, טרקטורים, מכבשים וכולי. לאחרונה הוא גילה גם את הרכבות. 

כלתי לומדת להיות אמא לשניים........

בששי בערב בישלנו, בני ואני, והם הזמינו זוג חברים (שאותם כבר פגשתי בביקור הקודם כאשר T בישל). האמת שזה היה די נחמד ומרענן להיכנס שוב למטבח בתור המבשלת ולא רק המסייעת ושוטפת הכלים. גירדתי קצת את החלודה מהמתכונים הישנים שלי ומכישורי המטבח שלי וזה היה ממש כיף. 

בני הכין את מתכון פאי הבשר שלי (בעצם של רות סירקיס), אני הכנתי בורגול עם ירקות ופירות יבשים, ושנינו אפינו את עוגת התפוחים הנהדרת של סבתא שלי, בתבנית של מאפינס - כך שיצאו מנות אישיות (שגם אפשר היה להקפיא את אלה שנשארו ולהמשיך לנשנש במהלך השבוע).

בימים בהם קיקה היתה רגועה יחסית ולא היתה סופת שלגים או רוח שמאיימת להעיף את הגג, ניסינו להתנהג כמו אנשים נורמלים ולצאת קצת מהבית. 

כאן כלתי, אני וקיקה (בתוך הסל קל בלתי נראית בתמונה) שותות קפה בבית קפה/קונדיטוריה  TATE.

כלתי הזמינה לעצמה פרוסת פאי תפוחים, אבל ברור שעוגת התפוחים של סבתא שלי שווה פי אלף ממנה 😊

אחת מהפעילויות המהנות עבורי שם היתה ההליכה לסופר. אני מאד אוהבת ללכת לסופר בחו"ל, ובארה"ב הם שווים במיוחד. יש להם סופר מרשת SHAW'S שלא הכרתי לפני כן במרחק של דקת נסיעה מהבית (וחמש דקות הליכה במזג אוויר יפה). 

אחרי שהצוואר המסכן שלי החלים, הוספתי לרשימת משימות העזר שלי נסיעה ל"השלמות" בסופר עם הרכב שלהם. 

התמזל מזלי ובדיוק כשהגעתי לבוסטון היתה לבני הופעה בקיימברידג' במועדון ה-Lily Pad. גם תענוג מוזיקלי וגם...איך לא? הרבה נחת. 

בכל פעם שירד שלג שנערם, צריך היה לצאת לנקות את מדרגות הכניסה לבית, את השביל וכמובן את המכוניות. ובהזדמנות לקחת את סביבוני לסיבוב על המזחלת האדומה הקטנה שלו. 

ניסינו גם לקחת אותו לגן השעשועים הקפוא, אבל במקום להשתמש במתקנים הוא בעיקר נהנה להחליק על הקרח. 

היה יום אחד שבו מזג האוויר היה נעים מספיק (פלוס שתי מעלות) אבל עדיין הכל היה מושלג, ויצאתי לטייל במסלול האהוב לאורך הנהר. 

וכל הזמן הזה T היה ממש בסדר בבית, הרגיש מצוין וטיפל בבית ובחתולים. 

מודה שהתגעגעתי למיינקוני ול' לא פחות מכמה שהתגעגתי אליו. 

היו לי הרבה חששות לפני שטסתי לבוסטון לבד והשארתי אותו כאן. 

אבל הוא האיץ בי לנסוע ובדיעבד הוא כמובן צדק. 

בנוסף לעזרה הגדולה לבני וכלתי והכיף הגדול להיות עם הנכדים, אני מרגישה שגם עשיתי סוג של אתחול בקשר ל-T ולדאגה שלי אליו. ראיתי שהוא בסדר, שהוא מרגיש טוב ומסתדר מצוין, ושאני יכולה קצת לשחרר ולהרפות. 

בזמן הזה הוא גם התחיל טיפול פסיכולוגי והתחיל להרגיש הרבה יותר טוב נפשית - וזו, האמת, הקלה עצומה. 

תוצאות בדיקות הדם שהוא עשה יצאו לגמרי נורמליות ובביקור אצל הפרופסור באיכילוב הוא קיבל אור ירוק להמשיך בחייו ולבוא לביקורת רק בעוד חצי שנה. 

שמחה שנסעתי, שמחה שחזרתי, ועוד לפני שחזרתי T הזמין לשנינו כרטיסים לטוס אליהם ביחד בסוף מאי................