בתוצאות ה-MRI ראו שהיתה הגדלה נוספת של האזור החשוד בצינור המרה (בהשוואה ל-CT שנלקח ביוני).
הפרופסור דיווח שנערך דיון מקיף עם מספר רב של מומחים, כולל הסגנים שלו, מנהל מחלקת הדימות ומנהל מחלקת הגאסטרו והרופאים שביצעו ב-T את פרוצדורות ה-EUS וה-ERCP והגיעו למסקנה, שלמרות שלא מוצאים גידול בצינור המרה המוגדל - יש חשש סביר שהוא שם. ואם הוא שם הוא ממאיר. ואם הוא ממאיר הוא מהסוג הקטלני - כי באזור הזה (לבלב, מרה, כבד) הגידולים בדרך כלל קטלניים.
"זה לא נראה טוב" הוא חזר ואמר, ויש להם הרבה מאד ניסיון.
אפשר לחכות ולהמשיך לבדוק ולדגום כל כמה חודשים, אבל יש חשש שעד שימצאו - אם ימצאו - זה יהיה מאוחר מדי. גם ככה זה מסוכן.
הוא לא יכול להגיד בוודאות שיש שם סרטן אבל הוא לא יכול להגיד בוודאות שאין.
וממליץ על ניתוח. עם פתיחת בטן (לא לפרוסקופי). וזה ניתוח מסוכן, מסובך, ארוך. ניתוח עם סכנת סיבוכים. וכמובן עם סכנת תמותה מהניתוח עצמו.
זה ניתוח שבו בעצם כדי להסיר את הצינור המוגדל/חסום מסירים את התריסריון וצריכים ליצור מסלול חדש לחלק הזה של מערכת העיכול ולחבר אותה בחזרה לכבד, ללבלב ולמעי.
T לא היסס לרגע. הוא אמר שהוא הולך על הניתוח. והאמת שגם אני, למרות שזה קורע אותי מבפנים, מבינה שהמתנה לראות "מה יהיה" היא לא משהו שאנחנו מסוגלים לעשות בשלב הזה.
וכמובן שגם אם וכאשר הניתוח יעבור בשלום ובהצלחה, ההמשך הוא תלוי ממצאים. אם ימצאו את הגידול הסורר אז ישלחו אותו לבדיקה ויראו מה עוד צריך לעשות - כימותרפיה וכדומה. וגם התוצאות של זה לא מובטחות.
בקיצור חרא גדול.
אנחנו עכשיו מחכים לטלפון ממתאמת הניתוחים כדי לקבל מועד.
ונושמים.
ובינתיים מנסים להמשיך כרגיל בשיגרת יומנו.
