איכשהו התייצבה לה השיגרה החדשה, בתוך המציאות המאד הזויה של המלחמה עם איראן.
קמים בבוקר, אחרי לילות שלפעמים היו שקטים לגמרי, לפעמים עם התראות ללא אזעקות, ולפעמים עם אזעקות וירידה לממ"ד.
יחסית יש לנו עדיין הרבה פחות אזעקות מאשר במקומות אחרים. ועל כך אנחנו מודים יום יום (ולילה לילה).
באמצע השבוע T ואני יוצאים מוקדם לחדר כושר (וכבר תפסה אותנו גם שם אזעקה ללא התראה, מלבנון) באחד הבקרים.
בששי שבת יוצאים להליכה בחוץ. היה מצחיק בששי כשמצאתי את עצמי אחרי ארבע קילומטר בלב הפרדסים של אחד מהמושבים השכנים, ופתאום נזכרתי שהתכוונתי לעשות סיבובים קצרים מסביב לשכונה, כדי שאוכל לחזור לממ"ד או להיכנס למקלט בדרך אם חלילה תתפוס אותי אזעקה. כאילו יצאתי להליכה וזה פרח לי לגמרי מהראש. לשמחתי לא תפסה אותי אזעקה ולמחרת בשבת כבר עשיתי סיבובים כמתוכנן וגם אז לא תפסה אותי אזעקה בדרך.
כשאנחנו חוזרים הביתה המשפחה של בתי בשלבי התעוררות כאלה או אחרים. חתני יוצא מוקדם לעבודה, בתי לפעמים יוצאת בבוקר ולפעמים בצהריים או גם אחר הצהריים. כל אחד דואג לעצמו לארוחת בוקר וקפה, ובאמצע השבוע הילדים פורשים לחדרים ללימודי הזום שלהם. שרי עושה זום על הדלפק שבין הסלון למטבח, ואנחנו עוזרים במה שצריך. לפעמים מצלמים את התרגילים שהיא עושה ושולחים למורה בוואטסאפ, לפעמים מכניסים אותה לשיעור המתאים...
בצהריים אנחנו דואגים לארוחה לכל מי שבבית באותו זמן, ועולים לנוח. הגדולים משגיחים על הקטנה בזמן שאנחנו ישנים שנ"צ.
T מנהל את הפגישות שלו בטלפון או בוואטסאפ וידאו, ומשגיח על שרי אם אני יוצאת למספרה או לפגוש חברה, וקופץ להשלים קניות בסופר כשאני משגיחה על הילדה...ככה אנחנו מתנהלים די בנחת.
בשעות אחר הצהריים, אם בתי לא מקפיצה את הבנים לחוגים שלהם בהרצליה, אנחנו בדרך כלל משחקים משהו, ואם בתי או חתני ישנם אז הם מצטרפים גם. לפעמים זה "ארץ עיר" ולפעמים "טריוויה". יום אחד שיחקנו "הרמז" ויום אחר "קטאן" והיום או נשחק רמי קוב....ותמיד יש הרבה צחוקים וכיף ביחד.
אתמול בתי עבדה עד הערב וחתני הגיע מוקדם, T הכין פיצה וכולם התענגו עליה. גם בתי הספיקה להגיע בזמן כדי לאכול וליהנות.
בשבת קפצנו לבקר אצל הורי, והמשפחה של בתי קפצו הביתה לחוגים שלהם ולהיפגש עם אמא של חתני קצת. חתני אמר שהשבוע מתי שהוא היא תיקח את שרי שתהיה אצלה יום שלם ותישן אצלה, יחד עם אחת מבנות הדודה. לגוון לה קצת ולהקל קצת עלינו. הם באמת מנסים לתת לנו כמה שעות של ספייס ושקט מידי פעם, שלא יהיה עלינו יותר מדי.
בתי גם שואלת מידי פעם אם זה עדיין בסדר שהם כאן. מבחינתי זו לא שאלה בכלל, כל עוד יש מלחמה וטילים ולהם אין ממ"ד. וזה גם לא נורא מכביד עלי. אולי על T זה מכביד מעט יותר, אבל הוא לא מקטר (כמעט) וראינו שהם משתדלים, גם לעזור במטבח ומנסים לצמצם את הבלגן....ובאמת גיסתי שלחה לי סרטון של איך הבית שלה נראה, עכשיו שאחיינית1 עם בעלה והתינוקת גרים אצלם (מאותה סיבה של העדר ממ"ד), ומצבנו טוב בהרבה.
אני חייבת לציין שגם הרבה יותר קל לי עם שרי, שהתבגרה והיא הרבה פחות קשה להעסקה מאשר פעם.
אתמול חתני התגאה בפנינו על הישגים שיש לו בעבודה, גם קידום וגם בונוס וראינו שהוא ממש רוצה לגרום לנו להתגאות בו. זה מאד שימח אותנו ובאמת החמאנו לו ועודדנו אותו. הוא גם אמר שהחודש נוכל להעביר להם פחות כסף, בזכות הבונוס שקיבל. זה יפה שהוא חשב על זה, שהוא חושב על זה ולא יוצא מתוך הנחה שאנחנו עכשיו תומכים בהם קבוע וזה.
נראה לי שגם השיחות בינו לבין בתי עשו את העבודה והם עכשיו בסדר ביניהם. אבל עוד לא יצא לי לדבר על זה עם בתי שוב, ורציתי לשאול אותה לגבי סדר פסח - לא שנראה שיהיה סדר פסח בכלל בקצב הנוכחי. מה שרציתי לשאול אותה, הוא לגבי אחותו של חתני. כשהזמנתי אותה היא כתבה לי שהם ישמחו לבוא אבל הם צריכים לשאול את הוריו של בעלה. אחר כך משיחה עם חתני הבנתי שהוריו של בעלה לבד לגמרי, שני הילדים האחרים שלהם חיים בחו"ל, ולא בטוח שיש להם עם מי לחגוג את ליל הסדר. במצב רגיל הייתי מייד מזמינה גם אותם, מה זה עוד שני אנשים בשולחן הסדר? אבל אני רוצה קודם לשאול את בתי איך היא בכלל מרגישה לגבי כל זה.............
זהו, אז הימים חולפים להם בשיגרה החדשה, אני עדיין לא מבינה מה אנחנו עושים ולמה שואפים להגיע במלחמה הזאת, בכל החזיתות שלה. היום לראשונה הזכירו את התעצמות החמאס, אגב, אחרי שלא שמעתי עליהם המון זמן. ברור לי שאנחנו לא באמת מתקדמים לשום מקום, או לפחות לשום מקום טוב. אין לי מושג לאן זה הולך ומה יהיה.......ובינתיים לפחות אני מתרשמת שאין הרבה נפגעים בגוף.....אז לפחות זה.
שיהיה שקט.
