‏הצגת רשומות עם תוויות טיולים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טיולים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 4 במרץ 2025

טיול ללנחל כרמילה ונחל כסלון

השבוע שוב ניצלנו את מזג האוויר האביבי כדי לטייל, והפעם יצאנו לנחל כרמילה ונחל כסלון שבהרי ירושלים. 

המסלול הוא מעגלי, באורך של שישה קילומטר בסך הכל, שמתחיל ליד מערת "בני ברית" שנקראת גם "מערת הקדושים", בצמוד ל"יער הקדושים" שהוקדש לנספי השואה. אגב המערה עצמה היתה סגורה אז לא הצלחנו לבקר בה. 

בתחילתו יש עלייה לא פשוטה להר כרמילה (יש שיאמרו: מאתגרת) של כקילומטר וחצי, שהגוגל העריך בכשעת הליכה אחת. 




החלק האחרון של העלייה, כשכבר רואים את הסוף........

אחר כך פונים לדרך עפר שמקיפה את הר כרמילה



הנוף יפהפה והעננות שמרה על פנינו מהשמש. 

היתה פריחה נהדרת, גם של כלניות ורקפות ועיריות אבל גם ראינו צבעונים ודבורנית (כנראה דבורנית שחומה) ובן חצב יקינתוני וגם כמה שקדיות...........





לאחר הליכה של כשני קילומטר על שביל העפר המקיף את הר כרמילה, התחלנו בירידה (שהגוגל הגדיר אותה כ"מתונה" אבל בפועל היתה די מאתגרת - ובמיוחד עבורי עם הדלקת שלי בגיד האכילס, הייתי צריכה מאד להיזהר כיצד והיכן להניח את הרגל במדרון הסלעי) לאורך נחל כרמילה, שנפגש בהמשך עם נחל כסלון עד למטה. 

כשהגענו בחזרה לכביש, היתה לנו עוד הליכה של כרבע שעה כדי לחזור למקום בו השארנו את הרכב. 

בגוגל היה כתוב שהמסלול אורך כארבע שעות. אנחנו, למרות שהלכנו לאט ועצרנו כמה פעמים, במיוחד בזמן העליה, וכמה פעמים בזמן הירידה, סיימנו אותו בפחות משלוש שעות. לא רע, יחסית לכך ש-T עדיין בכושר לא מלא בעקבות ההחלמה מהניתוח שעבר. 

בכל מקרה היה כיף גדול, האזור הזה יפהפה והמסלול נהדר, למרות שלא מתאים למי שלא מגדיר את עצמו לפחות "מיטיבי לכת מינוס". 

משם נסענו לרמלה, ואכלנו צהריים אצל "חליל". השירות היה מעולה ומהיר, והאוכל היה טעים. החומוס היה נהדר וגם הפלאפל, והזמנו שיפוד אחד של פרגית וסלט (בלי צ'יפס) וגם את זה לא סיימנו. היינו מפוצצים. 

משם נעצרנו בדרך לרכב אצל ממתקי שהין כי התחשק לנו כנאפה, אבל נגמר להם, והסתפקתי בחתיכה קטנטנה של חלווה.... אותה כבר נשנשתי עם התה של אחר הצהריים אחרי שהתקלחנו והרבצנו שנ"ץ ארוך. 

חזרנו עייפים אך מרוצים מאד. אין כמו טיול בחיק הטבע בתקופת הפריחות כדי לנקות מעט את הלב ואת הנשמה הדואבת.........

כי החדשות.........טוב, הן מכניסות אותנו כל יום ליותר דכאון.


יום רביעי, 19 בפברואר 2025

יפה וגם פורחת ומתייפחת

חששנו. חשדנו. לא רצינו להאמין, ומשום מה גם הרשויות עשו כמיטב יכולתן להשאיר את זה פתוח, כאילו לא ברור - אבל ידענו. בעצם כבר מזמן ידענו. את הגרוע מכל.

הלב נקרע

מאד מאד אופתע לטובה אם יתברר ששירי ביבס ושני הג'ינג'ים המתוקים שחדרו מההתחלה ללב של כולנו בסוף שרדו ויחזרו אלינו בחיים. מאד מאד אופתע. ואשמח להיות מופתעת באופן הזה. אבל זה כנראה לא יקרה. כי כבר עם חזרת החטופים הראשונים אי אז בנובמבר 2023, התבשרנו שהם נהרגו בהתקפה של צה"ל. ולא רצינו להאמין. ואמרנו שאולי זה חלק מההתעללות הפסיכולוגית של החמאס בירדן ביבס ובכולנו. אבל ידענו. לצערנו. כבר אז. 

ויותר מזה אומר - לאורך כל השנה ורבע האחרונות, וגם היום, החשש הכי הכי גדול שלי, הוא שלא נדע לעולם. שלא נקבל גופות של חללים. זה הכי גרוע. מבחינתי, לפחות. אז עדיף לקבל, וכמה שיותר מהר, את מי שנהרג, נרצח, קמל בשבי. עדיף לדעת. לקבור. להתאבל כיאות. להרגשתי, לפחות.

מחר נקבל ארבעה חללים, וזה עומד להיות יום קשה ביותר. ובשבת נקבל ששה חטופים חיים וזה מרגש ברמות אחרות. וגם על זה וגם על זה אני לא מפסיקה לבכות. מהצער, מההקלה, וגם מהדאגה להמשך. 

ובתוך כל המציאות המורכבת הזאת, החלטנו לצאת אתמול לטיול פריחות.

נסענו לאזור רמת מנשה, פארק מנשה, נחל עין השופט, ואחר כך גם מסלול עוקף דליה - שסובב את קיבוץ דליה. יצא לנו מזג אוויר מושלם. ממש מזור לנפש דואבת......














יום שלישי, 19 באפריל 2022

החול והמועד והחול

 הרבה זמן לא כתבתי ולא תיעדתי לעצמו את ימי החול שלפני החג, את החג ואת הימים עד כה בחול המועד. 

לא התחשק לי לכתוב ולא הכרחתי את עצמי. מנסה להתמקד בעשייה של דברים שאני רוצה לעשות, ובאי עשייה של דברים שאינני רוצה לעשות. 

כרגע מרגישה שרוצה לתעד, אז כותבת. 

בשבוע שעבר החלטנו לצאת לטיול פריחה - כל עוד עדיין יש פריחה - אבל קצר, חצי יום, לא רחוק. 

החלטנו לנסוע למקורות הירקון ומצאנו המלצה למסלול שהתחיל דווקא בגן לאומי מגדל צדק, שתואר כמצודה מרהיבה מימי הביניים שהפכה לבית אחוזה ערבי בתקופה העות'מאנית. בפועל בילינו את הבוקר במצודה ולא המשכנו לשאר חלקי המסלול. 





לא ממש הלך לנו באותו יום. היתה תנועה רבה והנהגים בדרך היו פרועים, עצבניים ואלימים. אולי הם תמיד כאלה ואנחנו פשוט פחות מסתובבים בכבישי הארץ, ואולי בעקבות הפיגוע של סוף השבוע העצבים של כולם היו על הקצה. כך או אחרת אחד הנהגים שהשתולל בפראות בין המסלולים, חתך אותנו וגם מכוניות אחרות ובאופן כללי התנהג כבריון דרכים - הצליח בשלב כלשהו גם להיכנס בנו קלות ברכב. 

ראיתי ש-T קצת לחוץ ועצבני אז לא התערבתי ונתתי לו להתמודד לבד עם האידיוט, להחליף פרטי רישיונות וביטוח ולצלם את התאונה. רק אחר כך, כאשר הנהג הפרוע הזיז את רכבו לאחור והתנתק מהרכב שלנו, התברר לנו שבעצם לא רואים (כמעט) בכלל את הפגיעה. לא ברכב שלנו וכנראה גם לא ברכב שלו. אחר כך כשהצצתי בצילומי הביטוח והרישיון שקיבלנו ממנו, ראיתי שהרכב שלו מעוקל והביטוח פג בנובמבר האחרון. או שהמסמכים שהיו אצלו בתא הכפפות לא היו מעודכנים. כך או אחרת T החליט שהוא לא מדווח על התאונה הזאת בכלל לחברת הביטוח. אני לא בטוחה שזה חכם, בעיקר כי ההוא עשה קולות של לטעון ש-T בכלל אחראי על ההתנגשות. אבל נחכה ונראה. 

כשהמשכנו בנסיעה התברר של-WAZE אין מושג היכן הגן הלאומי הזה שאליו אנחנו נוסעים, והתברברנו בין המחצבות שסמוכות לראש העין עד שויתרנו ונכנסתי לאתר "טיולי" ושם היה כתוב באופן ברור שהכניסה למגדל צדק נמצאת בכניסה לראש העין הדרומית בכביש 444 לפנות מזרחה ומיד אחרי הרמזור לפנות ימינה. מרגע שפנינו לכיוון הזה הכל עבר חלק והגענו לשם תוך דקות. 

כאמור אחרי ביקור קצר במצודה עצמה התחלנו לטייל בשבילי הגן ונהנינו מהאוויר, מהפריחה ומהנוף. כבר לא המשכנו הלאה. משם חזרנו הביתה. אגב תוך כדי הליכה T החליט גם להתקשר לחברת ארקיע כדי להבין לאן נעלם חדר המלון שלנו החסר בדובאי (קיבלנו שובר לטיסות ורק לאחד מחדרי המלון). שעה ארוכה שמענו את מוזיקת ההמתנה של ארקיע עד שענה לנו בחור חביב, וכל הזמן הזה המוזיקה הזאת שימשה לנו רקע לטיול. זה היה קורע. 

בהתחלה כשנתנו לבחור את מספר ההזמנה שלנו בארקיע הוא הקליד אותה לא נכון או משהו ואמר "אין בכלל מלון על ההזמנה הזאת, רק טיסות". בשלב הזה אמרתי לו שאם ככה שיואיל לבטל את כל ההזמנה כי זה כבר עבר כל גבול. אבל אז הוא הבין שמשהו לא הגיוני או שראה שם שונה מזה שנתנו לו - כך או אחרת הוא הקליד את המספר שהכתבנו לו שוב, עלה על ההזמנה הנכונה, אמר ששני חדרי המלון אושרו לנו ושלח בנפרד בדוא"ל את השובר החסר. זהו. טסים לדובאי. זה קורה. 

בשאר השבוע לא היו אירועים מיוחדים. בהליכות הבוקר עדיין נהנים מהפריחה המקומית 





פעמיים או שלוש בשבוע גם הולכים לחדר הכושר. שם, על האליפטיקל, אני על הדרך משלימה צפייה בסדרות בסטינג טי וי או בנטפליקס. בין השאר סיימתי לצפות ב"עוזרת בית" המצוינת (גם אם מתסכלת מאד לעיתים) וגם הסידרה הישראלית / ספרדית המפתיעה לטובה "ילדים ביער". 

לליל הסדר התחלנו להתארגן כבר (או רק, תלוי את מי שואלים) ביום רביעי, אז קנינו את הדגים (שהזמנו מבעוד מועד), את הבשר ואת הירקות/פירות, התחלנו (כלומר T התחיל ואני עזרתי) לבשל, ואז בחמישי השלמות בסופר ועוד בישולים ובששי עוד......

ברור שאמרתי ל-T שלא צריך להתפרע ובבקשה להצטמצם בכמות ובמגוון האוכל, וכמובן שהוא לא ממש הקשיב. טוב, אם תשאלו אותו אז הוא הכין הרבה הרבה פחות סלטים מאשר בדרך כלל. אוקיי. 

אפשר לדלג לפיסקה הבאה כי עכשיו אספר מה הוכן: 

גם גפילטע פיש (לא מתוק, שזכה למחמאות מכל האורחים כולל נכדים וכולל יוצאי בוכרה ומרוקו) וגם חריימה (וקיבלתי הסבר סוף סוף מה בעצם ההבדל בין חריימה לבין דג מרוקאי).

גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות וגם בשר "אסאדו" בתנור עם שומר (שגדל בגינה) ואורז. לצורך העניין לא היינו אשכנזים.

היה גם מרק "קונסומה" (מרק בשר צלול) עם אטריות מקמח חומוס ש-T הכין בעצמו. לא היו קניידלעך. 

גם כבד קצוץ וגם טרין כבד עם ריבת קומקוואט (תפוז סיני שצמח ב"עציץ" בחצר שהיה פעם אסלה).

וחזרת תוצרת עצמית. מצוינת. וגם חרוסת תוצרת עצמית. 

וסלט חסה וסלט ירקות קצוץ. 

לקינוח היה גם קרם ברולה וגם מגוון עצום של הגלידות של T, שנוסף להן הפעם טעם חדש - זעפרן. וגם עוגת פסח כנראה מצוינת (לא טעמתי) שאמא של חתני הביאה. 

האורחים היו הורי, בתי והמשפחה, אחותו של חתני עם המשפחה ואמא של חתני עם בן זוגה. היה ממש נחמד וטעים ושמח וכולם קראו בהגדה וכולם שרו. הבנות של גיסתה של בתי מתוקות ומשחקות מאד יפה עם שרי ובאופן גורף כולם מעידים שהיה ערב מאד מוצלח. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון אבל לא הספקנו לעשות הרבה ביחד. הם נרדמו מייד כשכולם הלכו (נשמותק עלה לישון עוד קודם, נרדם בלי להחליף לפיג'מה ובלי לצחצח שיניים) ובבוקר הספיקו בערך חצי סרט "ספיידרמן - מימד העכביש" לפני שחתני הגיע לקחת אותם כי לנו עוד היו הרבה תכניות. 

היינו מוזמנים לצהריים עם הורי לאחי וגיסתי ובין השאר היינו צריכים לנסוע למצוא מתנה כי אי אפשר לבוא להתארח בלי להביא משהו. מכה על חטא שלא הספקתי לחפש לה משהו בימים שלפני החג. נסענו לטירה אבל החנות האהובה עלינו סגורה מזה כמה זמן (לדעתי בלי קשר לראמאדן) ועוד חנות מתנות מולה גם היתה סגורה (נפתחה כנראה יותר מאוחר) אז בסוף נאלצנו לקנות מתנה הרבה פחות שווה והרבה יותר יקרה בסניף של "FOX HOME" בטירה, שאמנם היה פתוח אבל העובדות היו חסרות ידע וחסרות אונים ונתקענו בקופה המון זמן עד שהם הצליחו לחייב את כל מי שהגיע לקנות משהו. זה היה מתסכל אבל פשוט לא היתה לנו ברירה. התנחמתי במחשבה שגם אם המתנה לא תמצא חן בעיני גיסתי, היא תוכל להחליף אותה לפחות בכל סניף של FOX HOME. בסוף היא נראתה דווקא מרוצה.

משם עוד נסענו ליישוב סמוך לאסוף חבילה של אבא שלי שהגיעה בטעות ללוקר BOXIT של משפחה אחרת, שכאשר גילתה את הטעות (מאוחר מדי, אחרי שכבר הביאה את החבילה הביתה ופתחה אותה) טרחה ליצור קשר עם אבא (מזל שהטלפון על החבילה) ולתת לנו את הפרטים כדי לבוא לקחת. אחרי התקרית הזאת והקודמת (שבה BOXIT פתחו לי תא ריק ונאלצתי לחזור לשם כמה ימים אחרי כן עד שתיקנו את הטעות) הוחלט ברוב קולות שמפסיקים להשתמש בשירות הזה ומשלמים עוד כמה שקלים כדי לקבל את החבילה הביתה. או לחנות כלשהי. 

אחרי כל זה נסענו אל אחי וגיסתי והיה גם שם טעים ונעים, האחייניות היו שם (ללא בעלה של אחיינית1 ששומר כשרות פסח) וגם אמא של גיסתי. 

בחול המועד בינתיים חם ומגעיל ו-T עם אלרגיית אביב מטורפת אז לא עושים הרבה. הוא יצא לשייט עם מועדון השייט אבל לא היתה רוח והיה חם מאד, ואז הוא קיבל הודעה על בן דוד שנפטר ונסע גם ללווייה בחום הגדול. לא נעים.

בזמן הזה התלבשתי על ארון התרופות, שמאז מחלתו של T נהיה עמוס מדי בכל מיני תרופות ותוספי מזון שהוא התחיל לקחת והתחיל להיות בו בלגן. קניתי קופסאות פלסטיק גדולות ונוחות וסידרתי פחות או יותר לפי נושאים ומידת שימוש, ואני מקווה שהסדר הזה יחזיק כמה זמן לפני ששוב יתחיל להתבלגן. 

הבוקר נפגשתי עם 'מחברת' לבקשתה בכפר סבא הירוקה ושוב נוכחתי לדעת איזה שירות גרוע ויחס לא אכפתי יש בקפה לנדוור שם וכמה אין סיבה לחזור אליו. זכרתי את זה מהפעמים האחרונות שנפגשתי שם עם 'קלי' ו'שני' ובאמת לא נראה שלמישהו שם אכפת. הסניף מתמלא גם ככה. אין תודעת שירות, אין ניהול. כלום. חבל. 

מחר נשמור על הנכדים בבוקר ואולי ניקח אותם לבילוי כלשהו, ואז כבר נתחיל להתארגן לחופשה בדובאי - בדיקות קורונה וכו'. לא רוצה לחשוב על שדה התעופה ביום הטיסה אבל זה שלב הכרחי בדרך לחופשה הזאת ואני מקווה שבכל זאת נעבור את זה בלי יותר מדי דאגות ועצבים.

אז מועדים לשמחה והמשך שבוע טוב

יום חמישי, 31 במרץ 2022

אלימות וקורונה בצד מפגשים חברתיים ומשפחתיים

הפיגועים האחרונים החזירו אותי באחת עשרים שנה אחורה לתקופת האינתיפאדה השנייה. 

אין מקום בטוח. הסכנה אורבת בכל מקום ומכל אחד. 

כאילו לא מספיק שעדיין משתוללת הקורונה - ובמעגל הקטנטן שלי עכשיו גם אחיינית2 חולה וגם 'שריתה'.

כאילו לא מספיק שאוקראינה.

בני אדם נרצחים כאן, שוב. אין לזה סוף.

אגב בלי קשר לטרור כאשר היינו אצל 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' בראשון שעבר שמענו יריות (אני אמרתי שאלו יריות וכולם אמרו שמה פתאום, בטח נפצים או קפצונים) ואחרי זמן קצר שמענו המון סירנות (והם טענו שזו הפמליה של ראש הממשלה שחוזר הביתה - הם גרים ברעננה) אבל כאשר נפרדנו מהם וירדנו לאוטו ראינו המון ניידות משטרה והרחוב היה חסום, והתברר שאכן ירו במישהו ממש מתחת לבית שלהם. משהו פלילי. אז גם זה. 

בגיזרה הפרטית שלי בינתיים שורר שקט. שוררת שלווה. 

השבוע נפגשתי עם 'שושנה' אחרי המון זמן שלא התראינו. היה נחמד אבל לא יותר מזה. לעומת זאת נפגשתי שוב עם 'מחברת' וזה היה כיף כתמיד. 

אחר הצהריים אחד ביקרנו אצל בתי והנכדים ושמרנו על שרי בזמן שבתי יצאה לריצה. היא מנסה לחזור לכושר אחרי כל המחלות. 

'שותפנו' הבריא מהקורונה אבל כאמור 'שריתה' נדבקה ממנו, ולמרות ששניהם חלו בצורה קלה, והוא כבר יצא מהבידוד, היא עדיין באמצע. 

נראה אם אחיינית2 הדביקה גם את אחי או גיסתי. היא הרי עדיין גרה איתם בבית. 

באחד מימי השבוע יצאנו לנו לטייל בפארק קנדה וראינו בעיקר רקפות אבל גם כלניות פה ושם שהבינו שהחורף עדיין לא חלף לגמרי והן קיבלו הארכה. 





וגם כאן במושבים בהם אני עושה הליכות הפריחה בעיצומה




השבוע גם היינו מוזמנים לחתונה. 

לשמחתנו אנחנו לא מוזמנים להרבה חתונות. חתונות זה כבר לא משהו שאנחנו נהנים ממנו, עוד הרבה לפני הקורונה. 

אפשר להקדיש פוסט שלם לנושא הזה (ואולי באמת אציע את זה כנושא לכתיבה מתי שהוא במדור השרביט החם) אבל רק אומר שאנחנו הולכים באמת רק לחתונות של אנשים שכל כך קרובים אלינו ושאנחנו כל כך אוהבים שאנחנו רוצים לשמח ולהשתתף בשמחתם. מכל השאר אנחנו מצליחים להתחמק באלגנטיות. 

אז השבוע התחתנה בתו הבכורה של אחיה הצעיר של 'גיס-טי' (כינוי חדש שהחלטתי להעניק לאשתו של גיסי, אח של T, הלא היא "גיסתו של T"). לכאורה, לא הכי קרוב. אבל הבחור הזה, האבא של הכלה, גם עבד עם T הרבה שנים כמלצר ומנהל משמרת במסעדות ועסקי האירועים השונים (בתקופות הלימודים שלו) והם מאד מאד קרובים ומאד אוהבים זה את זה.

בתקופות שהיינו בקשר הדוק יותר עם אחיו של T ומשפחתו, היה האח חלק בלתי נפרד מהמפגשים המשפחתיים שלנו, ימי הולדת וחגים. מסיבות שלא ממש פירטתי בבלוג אנחנו כבר די הרבה שנים פחות בקשר עם הצד הזה של המשפחה, הנתק הזה קרה ביוזמתו של T ואני כיבדתי את רצונו אבל גם היה לי נוח להתרחק מ'גיס-טי' וממערכת היחסים שואבת האנרגיה שהיתה לי איתה שנים רבות. היה לי נוח שנפגשנו רק באירועים כלל משפחתיים עם בני הדודים, בשמחות ובאזכרות ותו לא. היה חבל לאבד קשר עם האחיינים האהובים, והיה חבל שהם וילדיי לא הצליחו ממש לשמור ביניהם על קשר בנפרד מאיתנו, ההורים. אבל לחיים יש את הדינמיקה שלהם, ולמדנו לחיות עם זה. 

אבל לאחרונה -בעיקר מאז מחלתו של T - התקרבו T ואחיו מאד ועכשיו הוא רוצה לחדש את המפגשים המשפחתיים, לקרב בין המשפחות, להכיר את הנכדים שלנו ושלהם אלה לאלה....ועד כמה שזה מרגיש לי מוזר, שוב אני משתפת פעולה.

אז החתונה הזאת של אחיה הצעיר (מאד צעיר - יש ביניהם 16 שנים הפרש) היתה הסנונית הראשונה. והיה נחמד לפגוש את כולם, לראות כמה הילדים גדלו, להתפעל גם מילדיו של האח של גיס-טי ומאלה של אחותה. 

הבעייה העיקרית בחתונה הזאת, פרט למוסיקה הנוראית שלא לטעמנו ולעובדה שהחופה נערכה בחוץ בקור מקפיא (נשארנו בפנים והבטנו דרך הזכוכית), הייתה שאף לא אחד מן המשתתפים או אנשי הצוות עטו מסיכות. אף אחד. 

בקיצור - אני סופרת את הימים מאז החתונה ומחכה לסימפטומים הראשונים של הקורונה...בינתיים אנחנו ארבעה ימים אחרי. נחכה ונראה. 

בבוסטון סביבוני עבר סוף סוף אבחון מעמיק וקיבל הצעה לעבור לגן עירוני שמעניק שירותים ייעודיים לאוטיזם, ובני וכלתי מאד מתלבטים. ארחיב על זה בהמשך. 

לבסוף - שוב חלמתי על N_lee בלילה. חלמתי שהיא פרסמה פוסט, שהיא מספרת שהחלימה. התאכזבתי בבוקר כשהבנתי שזה היה רק חלום. ממשיכה לקוות ולהתפלל להבראתה השלמה. 

יאללה, הפוסט הזה כבר ארוך מדי. המשך יבוא. 

יום רביעי, 9 במרץ 2022

זה לא נגמר

היום יום הולדתה ה-40 של בתי. לא כך היא תכננה לחגוג ולא כך אנחנו תכננו לחגוג לה - אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.

אחרי שגם חכמוד וגם נשמותק חלו בקורונה (בעקבות חתני ואז בתי שחלו לפני כן), הבוקר - ממש ביום ההולדת של בתי - גם שרי מראה סימנים שהיא נדבקה, חודש שלם אחרי שחתני התחיל להיות חולה. 

חודש שלם היו חמישה בני משפחה אחת בבית עם קורונה - וכל אחד מהם נדבק "בזמן ובמועד שגופם מצא לנכון"** .

"לא מצליחה להבין איך הקורונה הזאת עובדת" אמרה בתי ובכך תמצתה בעצם את כל השנתיים האחרונות, מבחינתי. 

לפי כמה ימים, כאשר היא הודיעה לנו שהיא הזמינה מקום במסעדה להערב לחגוג יחד את יום הולדתה (כי הרי אנחנו לא מוזמנים לאירוע שמתוכנן לששי הקרוב, מפאת היותנו בייבי סיטרים לנכדים) לא התווכחנו אבל היתה לי הרגשה שזה לא באמת ייצא לפועל. חכמוד התחיל את מחלתו בחמישי או ששי ונשמותק התחיל כיומיים אחריו. היתה לי הרגשה שזה לא ייגמר כל כך מהר, לפחות לא לפי הלו"ז הרצוי על בתי. וגם תהיתי מה יקרה עם שרי, שהרי כל התקופה הזאת - גם כשהיתה לה דלקת באוזן - בדיקות האנטיגן הביתיות יצאו לה שליליות. 

מילא. גם את החגיגה הזאת - כמו את יום הולדתה ה-90 של אמי - נצטרך לדחות למועד אחר. ואני לא רואה כיצד האירוע של ששי בכלל ייצא אל הפועל. בכל מקרה אלי הביתה לא ממש ייכנסו נכדים (או ספציפית שרי) חולה בקורונה. נראה מה יהיה. כרגע אנחנו לא שואלים ולא מציעים. מחכים לראות מה יתפתח. 

בגזרת אבא שלי - לאחר שהתחיל להשתמש בחגורת הגב ולקחת את הכדורים משככי הכאבים ולא היתה שום הקלה, אמא של גיסתי (שיש לה קשרים מפה ועד הונולולו בעיקר בתחום הרפואי אבל לא רק) סידרה לו תור אצל אורתופד תותח בתל השומר. האורתופד בדק אותו בצורה מאד יסודית וקבע ש:

א. המצב לא נורא חמור, ואף ייתכן מאד ששבר הדחיסה יתרפא עם הזמן 

ב. הטיפול שאבא שלי מקבל הוא הטיפול הנכון, אין צורך ואין טעם לשום טיפול אחר (כמו זריקה מקומית).

ג. אין לעסוק בפעילות גופנית כלשהי למעט הליכות קצרות. 

בקיצור - מעודד משהו, ואבא שלי מתרכז כרגע במציאת המינון הנכון למשככי הכאבים כדי לקבל הקלה כלשהי (הוא קיבל בין היתר מדבקות שאמורות לעזור עם זה) ובמקביל מארגן לעצמו פינת טלוויזיה בממ"ד, שם יש להם כורסאות lazy boy ישנות שהוא התעקש להביא איתם מארה"ב (למרות מחאותיה הרמות של אמי). הכורסא הזאת היא המקום היחיד כרגע שבו קצת נוח לו לשבת/לשכב. 

במקביל ובלי קשר התחילה לו בצקת ברגליים - שזה כנראה בגלל הלב - וזה מדאיג עוד יותר. יש לו תור טלפוני עם הקרדיולוג ובינתיים מקבל פוסיד לניקוז הנוזלים. מקווה שיעזור. יש לו גם תור לאורולוג בשבוע הבא. בקיצור - אבא שלי מקולקל. באמת דואגת לו. 

אצלי יש הטבה כלשהי במצב הדלקתי אבל זה לא עבר לגמרי, אז עכשיו 'רופאהחדשה' הפנתה אותי לבדיקת תרבית, ואת זה אוכל לעשות רק שלושה ימים אחרי שסיימתי את האנטיביוטיקה - בקיצור מקווה שלא תתפתח דלקת ממש חריפה עד אז מהחיידקים שהאנטיביוטיקה הנוכחית כנראה לא הצליחה לחסל לגמרי. 

בכלל היום אני עם אנרגיה ירודה מאד, לא יודעת אם זה סתם - כי לפעמים זה קורה - או שגם אני "מבשלת" משהו. תקופה מבאסת קצת. 

ואוקראינה. דכאון ממש. ושרת הפנים שלנו, שלדעתי מוסיפה חטא על פשע. 

אני מכירה מישהי שנמצאת בארץ והיא אזרחית אוקראינית ודואגת ממש לבת שלה שגרה שם. כשעוד היה רלוונטי לחתום ערבות עבור פליטים הבטחנו לה שנערוב לבתה אם היא תצליח להגיע לגבול אבל בינתיים לא שמעתי ממנה כלום. כרגע כבר לא מדובר על ערבות כספית אבל כמובן שנעזור אם נוכל. בכל מקרה אם היא אכן תגיע, מגורים זו לא הבעייה. 

ולא שמעתי שום עדכונים מהגזרה של N-lee וממשיכה לדאוג ולהתפלל לשלומה ולבריאותה. 

אז השבוע היה יום די יפה - לא חם אבל גם לא קר מדי - והחלטנו ספונטנית לנסוע לטייל בשמורת בית גוברין. היה לגמרי שווה. 

לפני שחזרנו הביתה נסענו לקריית גת הקרובה ואכלנו במסעדת בשרים שהפתיעה לטובה גם בטיב האוכל וגם בטיב השירות.

מצרפת את התמונות - שוב כדי להקליל את אווירת הפוסט המדוכדכת שיצאה לי. 

















** אם לעשות פאראפראזה על ציטוט של יצחק שמיר ז"ל, ראש ממשלת ישראל בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה