לפני שאמשיך, רוצה לספר שמצאתי כמה כינויים לחברים / מכרים החדשים שלנו ביוון, והוספתי אותם לפוסט הכינויים שלי עם הסבר על מי זה מי.
כשנכנסתי אל פוסט הכינויים כדי לעדכן, קבלתי תזכורת שיש לי גם כינוי לבית ביוון - "הארמון" ואולי כדאי שאעשה בו שימוש מכאן והלאה.
אז בחלקו השני של השבוע, כאשר T הלך לעזור במסעדה, סוף סוף ירדתי לים. לא הלכתי עד לחלק החוף עם החול אלא נשארתי בסלעים היכן שהיה צל.
יש כאן המון קיפודי ים (המון המון המון) אז ליתר בטחון הבאתי את ה"בוטיז" שלי כדי להיכנס בביטחה. עד היום אני בטראומה מנסיעה לאילת עם חברים בגיל 16 כשחטפתי ישירות לעקב את הקוצים הכואבים האלה וזה כמעט השבית אותי במהלך החופשה ההיא.
למחרת ירדנו שנינו לים, ואז כן עברנו עד לחלק החוף החולי, שם גילינו שאת בסיס השמשיה ששותפנו ושריתה החליטו משום מה להשאיר שם "כי מי ייקח?" מישהו העלים.............הזהרנו אותם אבל לא היה עם מי לדבר. מילא.
בילינו גם בבריכה........זה כזה כיף שיש בריכה בחצר ואפשר פשוט לטבול בה (או ממש לשחות למרות שהיא קטנה יחסית) מתי שרוצים......... והחלק הכי כיפי הוא שיש מי שמגיע כל שבוע (בקיץ, וכל שבועיים בחורף) לטפל בה ולנקות.
גם בערב אחרי ש-T עבד במסעדת החוף וגם בערב שאחריו, החלטנו לאכול את ארוחת הערב שלנו במסעדה טעימה מאד וזולה מאד בכפר. המסעדה הזאת פתוחה רק בעונה (ממאי עד סוף ספטמבר, לדעתי) והיא תמיד מלאה, בעיקר במקומיים (או יוונים שיש להם דירות נופש בכפר ומגיעים מאתונה ומעוד מקומות).
לצערי למרות השלווה והשקט והיופי ההתקפים של T לא מבחינים היכן אנחנו ומה הוא עושה, ואז לילה אחד התקף חזק וארוך במיוחד העיר אותו מהשינה. הוא זינק מהמיטה מרוב כאב, ועל הדרך עשה תנועה מאד לא טובה עם הכתף, כנראה, אז עכשיו שנינו עם כתף כואבת.
הוא טוען שאצלו זה משתפר כל הזמן ושזה כואב בעיקר בלילה, בשינה, אבל לדעתי שנינו צריכים לקבוע עם הפיסיותרפיסטית...לראות אם היא יכולה בכל זאת לעזור.
באחת השיחות עם מנהלת הוילות שהחלטתי לכנות בשם "רוסי", התברר לנו שבניגוד למה שאמרו לנו, בגלל שאנחנו משכירים את הבית כ-AIRBNB ו-BOOKING, אנחנו חייבים לעמוד בדרישות כיבוי אש. חייבים מטפי כיבוי (לפי גודל הבית), שלטי יציאה מוארים מעל כל הפתחים, ערכת עזרה ראשונה (שאת זה דווקא יש לנו מההתחלה) וגלאי עשן בכל החדרים (ובמטבח גלאי חום).
כמה וכמה פעמים ניסינו ללכת לחנות שמתמחה בציוד כיבוי אש אבל היא כל הזמן היתה סגורה. בנוסף לא ענו לנו באף אחד ממספרי הטלפון הרשומים שם.
בסוף ממש עשינו עליה "מארב" - התיישבנו בכסאות של מסעדת "הזקנים החביבים" בעיירה הסמוכה בשעה ששלט החנות מצהיר שהיא אמורה להיפתח, וחיכינו. אמרנו לעצמנו שאם אף אחד לא יגיע תוך שעה, ניאלץ לנסוע כשעה וחצי לקורינתוס, לחנות השנייה "הכי קרובה" של מוצרי כיבוי אש.
למזלנו הבחור הגיע (באיחור אופנתי) והתברר שהוא והשותף שלו (שבמקרה גר בכפר שלנו) פשוט כל הזמן מסתובבים בשטח וכמעט לא נמצאים במקום. לפחות עכשיו יש לנו גם את הטלפון שלו וגם את כתובת הדוא"ל, שלחנו לו רשימה של כל מה שאנחנו צריכים, והוא אמור לחזור אלינו עם הצעת מחיר. נראה אם זה יקרה בסוף.
בזמן שחיכינו שתגיע שעת הפתיחה (הרשמית) של החנות, ישבנו בבית קפה שאנחנו מאד אוהבים לקפה ומאפה, וגם קנינו שם עוגיות שזכרנו שהיו מאד טעימות. איכשהו כאשר קמנו ללכת וזרקתי את כוסות הקפה החד פעמיות ואת הזבל שנשאר, לא שמתי לב שזרקתי גם את הקופסא עם העוגיות 🙈. גיליתי את זה רק כשכבר היינו ברכב, ואני הייתי מוכנה לחזור לשם ולמצוא את הקופסא עם העוגיות בפח, אבל T לא הסכים בשום אופן ש"אחטט בפח בשביל אוכל" ולצערי נותרנו בלי העוגיות הטעימות....
השמש ביולי זורחת מוקדם יותר מאשר בחורף, כמובן, ואנחנו רוב השבוע התקשינו להתעורר מוקדם מספיק כדי להספיק לראות את הזריחה שאנחנו כל כך אוהבים. אבל היה בוקר אחד שזה הצליח לנו
ואז כמובן גילינו שבקיץ השמש זורחת בזווית אחרת לגמרי מאשר בחורף (שאז היא זורחת ממש מעל הים, ועכשיו היא זרחה מעל לעיירה שעל החוף).
עוד השבוע זכינו לסיור מ"רוסי" בשלוש מהוילות שהיא מנהלת בקרבת מקום. הן גם על הצוק מעל החוף וגם להן יש ירידה לחוף "כמעט פרטי" כמו שלנו, אבל הן ממקומות קצת מחוץ לכפר. גילינו שלוש וילות מאד מאד מושקעות ויוקרתיות (ואחת מהן גם הרבה יותר גדולה משלנו - מתאימה ל-12 איש), עם בריכה ענקית וגינה גדולה ומטופחת לכל אחת מהן, באמת רמה אחרת לגמרי.
בין לבין ממשיכות להגיע פניות בקשה לשכור את "הארמון" שלנו בתאריכים שכבר תפוסים (האמת שעד סוף ספטמבר כמעט הכל כבר תפוס), ו-T מפנה אותם ל"רוסי" וחלקם באמת הזמינו אצלה...אז כבר נקבל גם את העמלות שלנו. היא די בשוק מהעניין הזה.....משום מה למרות שכולם שם באזור נורא נחמדים, אין להם תרבות של שיתופי פעולה בין עסקים.....T מלמד אותם שזה יכול להיות דבר מאד טוב ומשתלם.
בנוסף T נפגש עם "רוסי" ועם "ואלי", שהוא סקיפר שגר בכפר, שכן של "לני", מנהלת הבית שלנו. שלושתם מתכננים לרכוש ביחד סירת מנוע, לעגון אותה בחוף הכפר, ולהשכיר אותה לתיירים - גם לאורחים של הוילות שלנו אבל גם לאחרים. הם ראו שיש לזה הרבה ביקוש אבל אין בכלל היצע באזור שלנו. 'שותפנו' לא רצה להיכנס לזה, אז אם זה ייצא לפועל, T ייכנס לזה איתם בעצמו.
האמת ש-T לא נח לרגע, כל הזמן יוזם ומתכנן עוד פרוייקטים ועוד שיתופי פעולה. ככה הוא. לא תמיד זה מתאים לי - לדוגמא כשהוא החליט שהוא רוצה לקנות שם עוד דירה - ואני לא חושבת שאני מוכנה לזה. אבל קנייה משותפת עם עוד שני אנשים של סירת מנוע במצב טוב אבל משומשת, ייתכן שלזה אני לא אתנגד. T עוד צריך לעשות חישובי כדאיות, כי הוא הבין שעלויות הדלק על הדבר הזה מטורפות.
הדבר האחרון שעשינו בשבוע החופשה שלנו ב"ארמון" הוא לבשל ארוחת ערב ל"לני" ול"טלה".
כחלק מההכנות לארוחה, נסענו לעיר סמוכה לקצב שעובד עם "דיזי", בעל מסעדת החוף, והתברר לנו שהוא גם חבר של "ג'וני", הקבלן שמכר לנו את "הארמון". באמת שכולם כאן מכירים את כולם.
T פגש את הקצב הזה אצל "דיזי" כשהוא עבד אצלו בראשון בצהריים, ודיזי הכיר ביניהם ואמר לו שיש לו את הסחורה הכי טוב ושהוא קונה את כל הבשר אצלו. הבחור לא מדבר מילה אנגלית (ומזל שהיה אצלו עובד צעיר שתירגם עבורנו) אבל הוא סופר נחמד ובאמת יש לו סחורה טובה.
לני וטלה נורא שמחו להגיע, ונהנו מכל ביס - סלט "ישראלי" קצוץ, פפרדלה בולונייז, סטייק פילה על מצע של פירה...ולקינוח אבטיח. "טלה" הביאה לנו עוגת תפוזים, מהסוג המתוק להחריד, ספוגת סירופ, שראינו בקונדיטוריות שלהם ומעולם לא העלינו על דעתנו לקנות. אבל זה היה מחווה מאד חביב מצידה. "לני" הביאה יין עם שני גביעים, מתנה מאד מושקעת.
ישבנו בחוץ עם שתי הנשים החביבות האלה שעוזרות לנו בניהול וניקוי הבית, קשקשנו ואכלנו ונהנינו.....היה ערב מקסים.
לא נתתי להם לעשות כלום, גם לא לפנות כלים. אמרתי להם שהערב אנחנו עובדים ומחר הן תעבודנה........כי באמת למחרת עזבנו ו"לני" הגיעה לנקות ולהכין את הבית לאחי וכל המשפחה שמגיעים מחר.
במקור תכננו להכין לאחי "סל פירות", ולשים במקרר קצת חלב וביצים - כי הם יגיעו מאוחר, עם פעוטה בת שנתיים וחצי, ולא בטוח שיספיקו לערוך קניות. בסוף השארנו להם הרבה יותר, ירקות ופירות ויגורטים ולחם טרי במקפיא (ואפילו שתי חתיכות פילה ש-T לא השתמש בארוחה והקפאנו עבור אחי שכל כך אוהב סטייקים). אני מקווה מאד שהם יסתדרו - הם נופשים ומטיילים המון אבל זו הפעם הראשונה שהם שוכרים בית ולא מלון. אני בטוחה שהם ייהנו.
אז נפרדנו מיוון ומהכפר שלנו ומה"ארמון", ושוב היו לנו המון המתנות ועיכובים בשדה התעופה - כנראה שהיום זה דבר שבשיגרה.
אבל הספקנו להגיע הביתה בזמן כדי ש-T יספיק לראות לפחות מחצית ממשחק הכדורגל בין ארגנטינה לאנגליה....ומיינקוני מאד מאד שמח שחזרנו.
הוא כל כך שמח שכבר יומיים הוא נשכב עלינו בכל הזדמנות, יום ולילה. מתפנק ומגרגר ועושות תנועות כמו של "יניקה" עם הרגליים הקדמיות.........מתוקי כזה.
לסיום בנושא אחר - החדשות הטובות הן שבתי התקבלה ללימודי הפסיכואנליזה, אחרי כל הסאגה של הראיון הבעייתי. עוד היה מתח כי בהתחלה היא קיבלה הודעה שהיא ברשימת המתנה, אבל האישור הסופי הגיע למחרת. זהו, היא במסלול שהיא רצתה כל כך, ומאד מאד שמחה ומתרגשת.
עוד חדשות טובות הן שהם החליטו כן להזמין כרטיסי טיסה ליוון בספטמבר, כך שנהיה שם כולנו יחד בראש השנה.
בששי נעשה כאן ארוחה משפחתי להם ולהורי........חוזרים לשיגרה.
