שבוע שבו גם כמה דברים טובים

 "אני לא רוצה לפתוח פה לשטן" התחילה אמא שלי משפט כאשר שאלתי איך היה יום הניסיון הראשון עם המטפל החדש של אבא....אז עצרתי אותה באמצע המשפט. אם היא לא רוצה לפתוח פה לשטן, סימן שהיה בסדר. ועדיף לדבר כמה שפחות, ולחכות לראות אם זה ממשיך ככה. 

האמת שהוא הפתיע. או שבאמת רף הציפיות שלנו ממנו היה מאד נמוך מלכתחילה, לאחר שהיה אמור להגיע בראשון ודחה לשני, ואז קבענו לשעה 11:00 והוא הגיע קרוב ל-12:30. אבל אז קבענו שיתחיל את הניסיון בחמישי בבוקר, מוקדם, כי לאבא שלי היתה מתוכננת פרוצדורה כירורגית (MOHS בתנוך האוזן) ורצינו שהוא ילווה אותו לשם. 

לא היינו בטוחים שאכן יגיע, וממש לא חשבנו שיגיע בזמן, לאור האיחור שלו ביום הראיון - אבל הוא הפתיע. והוא היה מצוין, לאורך כל אותו יום ולמחרת בבוקר.....כשהורי שחררו אותו לסופ"ש. הם ממשיכים להתעקש שהם לא רוצים שהוא יהיה איתם בסופ"ש, וכל עוד אבא עצמאי יחסית ואמא בריאה וחזקה מספיק לעזור לו במה שהוא זקוק - אני זורמת עם זה. 

הופתעתי גם מההיענות של המטפל לכל בקשה שלי - צילום דרכון, מילוי שאלון רפואי /ויתור על סודיות...וגם כל מה שהוא קובע עם אבא שלי, הוא גם מתאם איתי ליתר ביטחון. וקורא לי madam.....למשל thank you madam, או ok madam. 

אז באופטימיות זהירה נתחיל את ימי הניסיון...בתקווה שהוא יצליח והסידור הזה יעבוד. 

עוד השבוע היתה מסיבת המקווה של אחיינית2, שהיתה מאד נחמדה ומרגשת. והחתונה כמה ימים אחר כך, שהיתה גם היא נהדרת ומרגשת. הם זוג מאד מיוחד אחיינית2 ובעלה. שניהם אמיתיים כאלה, אותנטיים ובלי שטויות. הם ביחד מגיל 13, והיחסים שלהם התבגרו יחד איתם. היה מאד מרגש. אבא שלי כיכב כאשר "רקד" עם ההליכון לצידה של אמא שלי בדרך לחופה לפני הזוג הצעיר, ושרי כיכבה יחד עם בתה של אחיינית1 ונכדתה של אחותה של גיסתי - בתור "נערות פרחים" שהלכו לפני הזוג ופיזרו פרחים בדרך לחופה (הן קראו לעצמן "שושבינות" והיו מאד גאות בעצמן, ונראו כמו כלות קטנות בעצמן). 

למזלנו, למרות הזהרות האימה מפני חסימות הכבישים של החרדים באותו היום, כל עם ישראל כנראה נשאר בבית או חזר מוקדם מהעבודה מאותו היום, הכבישים היו פנויים לחלוטין ולקח לנו רק ארבעים דקות להגיע מאזור השרון ללב תל אביב בשבע בערב, כשבדרך כלל עמוס מאד.  

עוד חדשות טובות השבוע הן ש-T הצליח להשכיר את הדירה של בתי וחתני, כך שהחל מאוגוסט תהיה להם עוד הכנסה שתנגוס כמעט במחצית החובות החודשיים שהם משלמים......גם זו לטובה. הדירה הושכרה לשלוש סטודנטיות אמריקאיות מתוקות ומצחיקות שהתלהבו מהדירה ברמות אחרות. אני מאמינה שהן תהיינה דיירות טובות. מקווה לפחות. 

הן שאלו המון שאלות, חלקן מהסוג של "אם תפרוץ מלחמה בדיוק לפני שנצטרך לפנות את הדירה ולא נהיה בארץ כי נברח לחו"ל ולא נוכל לחזור בזמן" וכל מיני היפותטיות כאלה שבהחלט עשויות להתממש אבל אי אפשר באמת להיערך מראש לכל מצב. נאמר להן שנתמודד עם כל דבר שיעלה כמיטב יכולתנו. 

במקביל לכל זה דווקא היה לנו דווקא שבוע לא קל, ל-T ולי. 

T הרגיש חלש וחסר אנרגיה רוב השבוע, וסבל מכל מיני מכאובים (לא התקף כאב דווקא) - למשל במפשעה באזור ניתוח הבקע השני (המנתח טוען שהכל תקין, ובכל זאת עדיין מידי פעם סובל מכאבים שם). אפילו התלוצצנו ש-T עבר כל מיני הליכים רפואיים מסובכים כדי לפתור בעיות שלכאורה נפתרו - מבחינה רפואית - אבל בפועל הסבל והכאב נשאר.......איש מיסתורי עם גוף מיסתורי, הבעל שלי היקר. 

T טוען שהמצב במדינה מדכדך אותו לאחרונה במיוחד ושהוא חושב שההרגשה הירודה הפיסית שלו נובעת בעצם ממצבו הנפשי. זה בהחלט יכול להיות. אני לגמרי יודעת שאצלו זה בעיקר להיפך - כשהוא לא מרגיש טוב הוא גם במצב רוח מחורבן. כנראה שזה נכון לשני הכיוונים. 

אז בעידודו של שותפנו הוא החליט ששבוע בבית שלנו ביוון עשוי לעזור בתחום הזה, ומצאנו "חלון" פנוי מהשכרות (אין כבר הרבה כאלה הקיץ הזה) והזמנו לנו כרטיסים לחודש הבא לשבוע. בטוח זה יעשה לו טוב. 

השבוע שלי היה מאתגר מכמה סיבות. 

הראשונה כמובן ההתעסקות סביב המטפל של הורי. זה התחיל מקרטע והכניס אותי קצת ללחץ. 

סיבה נוספת היא הכתף המסכנה שלי שמצבה ממש החמיר וגרם לי סבל בכל שעות היום והלילה. התור שלי בשבוע הבא לאורתופד, אז אני מקווה לקבל זריקה שאני לא ממש אופטימית לגבי כמה זמן היא תחזיק...... אז בינתיים התחלתי לקחת וולטרן גו אקטיב לכמה ימים, שבאמת הקל עלי קצת אבל כשלקחנו את הורי לחתונה של אחיינית2 והכנסתי והוצאתי את ההליכון של אבא שלי מתא המטען, זה הכל נדלק מחדש. 

ולבסוף, התבשרתי על ידי שגרירות ארה"ב שעלי להתייצב בכל זאת לראיון בשגרירות (והתור הכי מוקדם שיכולתי לקבל היה לעוד חודש), ושבינתיים הויזה שלי בוטלה. האמת שמאד נבהלתי, כי הם צרפו להודעה הבהרה שהודעה זו נחשבת לסירוב - וממש לא בא לי שיהיה לי רשום שאי פעם סורבתי לויזה אמריקאית. 

אבל אז הם שלחו לי את הדרכון בחזרה, וראיתי שעל הויזה הנוכחית שמו חותמת של cancelled without prejudice - וכאשר ביררתי מה זה אומר, הבנתי שזה לא נחשב "סירוב" כאילו אני לא בסדר במשהו אלא סיבות טכניות, ושאין בעייה לבקש שוב. אז טיפה נרגעתי (למרות שעדיין לא ברור לי מדוע הם בכלל הפנו אותי לעמוד הזה של בקשה לויתור על ראיון מלכתחילה....כבר הייתי יכולה להיות אחרי זה!)...למרות שמעט לחץ עדיין קיים. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת לא טוב וקצת טוב ברמה האישית, וכרגיל לא אדבר על הרמה הכללית...שרק ממשיכה להתדרדר מיום ליום ומשעה לשעה......

כל מיני עניינים

נסענו לניחום אבלים השבוע ברמת גן, והוייז הסיע אותנו דרך בני ברק - ושוב נוכחנו עד כמה זו פשוט ארץ אחרת. ארץ אחרת. טוב, נעזוב את זה.  אגב שם T שוב נתקל במצב שבו, כאשר יש קצת רעש מסביב, הוא לא שומע כלום. שוב הוא הצהיר שהוא יתחיל להשתמש במכשיר השמיעה.....אבל שבמצב כזה ממילא הוא לא שומע גם עם המכשיר. נראה. 

אגב בדרך חזרה מה"שבעה" מערכת הרכב שלנו החליטה להשתגע. מאוורר המזגן הפעיל את עצמו על המקסימום ולא ניתן היה להוריד את זה או לכבות, גם הוייז קירטע והראה את המסלול שלנו באיחור ענק, הרדיו נשמע מקוטע - ולא ניתן היה לעשות שום דבר כי המערכת לא הגיבה. מזל שהנהיגה עצמה היתה בסדר. עצרנו בצד ונעלנו את הרכב ואז פתחנו מחדש (כי לא ניתן "לכבות" רכב חשמלי, הוא תמיד פועל) וזה לא עזר. רק כשחזרנו (קפואים) הביתה ונעלנו את הרכב למשך כמה שעות זה הסתדר מעצמו. נצטרך לפנות לתמיכה שלהם שוב.......

בינתיים T עסוק מאד בהכנה לתערוכה שהוא עורך בסוף השבוע הזה לאמנות האפוקסי שלו. נראה כמה יגיעו ויותר מעניין - כמה יקנו. הוא עצמו לא היה מודע לכמה הוא כבר ייצר. נראה כמה מזה יימכר. 

עם המטפלת של אבא כרגע לא מדברים שוב על חופשה - נראה שהיא ירדה מזה בינתיים. דיברתי עם הורי והצעתי שנפטר אותה פשוט, אבל רק אחרי שנחזור מחו"ל - אם ניסע - כי לא אוכל להתעסק עם זה מרחוק (מספיק טיפלתי בזמנו בכל נושא היתר ההעסקה של עובד זר מול משרד הפנים וקצבת סיעוד מול ביטוח לאומי כשאבא היה בשיקום ואנחנו היינו אצל בני בבוסטון, זה היה סיוט).

עם הבת של מחברת יש עליות וירידות והמצב לא קל ולבי איתה ועם מחברת. כואב הלב לראות בחורה צעירה, אמא לשתי תינוקות, מתמודדת עם קושי כזה. 

לקראת הנסיעה שלנו לבוסטון ביקשתי מ'רופאהחדשה' מלאי של תרופות - בעיקר של T - וכך אוכל לנסוע ברוגע ולדעת שגם אם ניתקע שם בגלל מלחמה כלשהי, אני לא צריכה להילחץ בגלל תרופות. 

מה עוד? 

ראיתי משהו מוזר אתמול בחשבון הבנק של אבא שלי. ברגיל אני לא נכנסת לשם בכלל בתקופות שהוא בריא ומתפקד ואני לא צריכה לעשות בשבילם פעולות, אבל אתמול בתי שאלה אם נראה לי שסבא וסבתא יעבירו להם כסף מתנה כמו שהם עושים לפעמים, והיא לא זכרה שהם העבירו לה בשנה שעברה. עד כמה שאני יודעת הם מעבירים כסף לנכדים כל שנה כבר די הרבה שנים, ולכן אמרתי לה שאני די בטוחה שהם העבירו גם בשנה שעברה - אבל החלטתי לבדוק את זה.

אני לא זוכרת בדיוק מתי התחיל אצל הורי הנוהג הזה, נדמה לי שכאשר אבא שלי יצא לפנסיה ומשום מה כל שנה יש צורך שהוא ימשוך כסף מביטוח המנהלים שלו או מאיזושהי תכנית חיסכון - לא התעמקתי בזה - וכיון שהוא החליט שהוא לא זקוק לכסף הזה, הוא יחלק אותו לילדיו - לי ולאחי. בזמנו זה עזר לנו מאד, אבל הגיע שלב שבו היינו מעבירים את הכסף הזה מייד לילדים שלנו, ואז ביקשנו מאבא שלי שיעביר ישירות אליהם. כך הוא המשיך להעביר לאחי בשנים הבאות, אבל במקום להעביר אלינו, העביר לבני ובתי. ואז אחיינית1 התחתנה והוא התחיל להעביר ישירות אליה, והשנה הוא התחיל להעביר ישירות גם אל אחיינית2. לא התעסקתי עם זה - כי זה עניין שלו. אבל עכשיו כשבדקתי את ההעברות שלו בשנה החולפת כדי לדווח לבתי (ואכן הם קיבלו ממנו מענק יפה בקיץ, סביב בר המצווה של נשמותק, מוזר שהיא לא זכרה את זה) - גיליתי שבנוסף להעברות שהוא ביצע לארבעת נכדיו, הוא גם ביצע העברה גדולה מאד לאחי. הסכום המועבר הוא פי שלושה יותר ממה שהעביר לכל נכד. ונותרתי תוהה קצת לפשר העניין - למרות שבחיים לא אעלה את זה בפניו כמובן. אבל זה מוזר....לא? 

חודש למלחמה

 בדיוק היום לפני חודש עמדנו חסרי אונים בשדה התעופה באתונה והבנו שאנחנו לא חוזרים לישראל היום ושהחלה מלחמה. 

נזכרת בשיחות הטלפון אל בתי וואל חתני, אז אמרנו להם לנסוע מייד אלינו הביתה. זו היתה החלטה נכונה ונבונה וגם כשאני עייפה מכל האירוח כאן ויש פה ושם דברים שמקפיצים אותנו, אני מאד מאד שמחה שהם כאן, ושיש לנו את האפשרות הזאת לארח אותם בבית עם ממ"ד וכל התנאים שמאפשרים להם לגור כאן בנוחות. 

כן, הם בלגניסטים - ברור שהילדים אבל גם הגדולים רגילים לסטנדרט של סדר וניקיון שהוא די שונה משלנו. הם משתדלים - ולכן אין לי טענות. אני שמחה שהם כאן ואשמח כשהכל ייגמר והם ואנחנו נחזור לשיגרה שלנו ולשקט שלנו.

וגם לגבי ההתנהלות הכספית שלהם פשוט קיטרנו ואז שיחררנו. מה שהם לא מבינים עכשיו אנחנו לא מצליחים להסביר, ומה שיהיה אחר כך? יצטרכו להתמודד. וכמובן גם אנחנו. 

השבוע קרה משהו מאד מוזר איתי. אחרי אירוע ההקאות בתחילת השבוע הרגשתי לגמרי טוב ונורמלי, ואז פתאום בלילה שבין רביעי לחמישי שוב התחלתי להקיא. אלא שהפעם פשוט לא הפסקתי. שעות המשכתי להקיא ולהקיא עד שכבר לא היה לי מה להקיא...לא אכנס לתיאורים גראפיים יותר מדי. 

באיזשהו שלב הבנתי שזה לא עומד להירגע ו-T התחיל לחפש מוקד של מכבי ולא הסתדר לא בטלפון ולא באפליקציה....ובסוף הזמין לי אמבולנס שפינה אותי למיון. גם באמבולנס ובמיון זה המשיך.......עד שנרגע קצת, ואז הם גם נתנו לי בעירוי פראמין ונוזלים וזה חלף ומאז לא חזר. 

עשו לי כל מיני בדיקות, כולל א.ק.ג. ובדיקות נוירולוגיות וכמובן בדיקות דם - אבל פרט לתוצאות קצת גבוהות בלויקוציטים, שהראו שאני אכן נלחמת בזיהום כלשהו, לא היה ברור מה בדיוק עובר עלי. שוחררתי עם כדור נגד הקאות והנחיות למעקב. וזהו. 

לא ברור. במיוחד לא ברורה לי ההפסקה בין מה שקרה בתחילת השבוע למה שקרה יומיים אחרי כן. אז מחכה בחשש לבאות. 

הורי בסדר ואפילו המטפלת אולי הבינה קצת את הרמז ופינתה חלק מהבלגן ששיגע את אמא שלי. אולי אולי אמא שלי למדה לומר לה מה היא רוצה. אולי. 

אז ממשיכות הארוחות וממשיכים הנקיונות וממשיכה שיגרת האזעקות - בחמישי זה באמת היה מטורף, אבל גם הלילה הקפיצו אותנו פעמיים לממ"ד - ואנחנו עדיין לא רואים לא את הסוף ולא איך הסוף אמור בכלל להיראות. והיום גם החות'ים הצטרפו לחגיגה........

עייפות החומר

 כן כן זה מתחיל להימאס המצב הזה.

נכון שאין לנו הרבה אזעקות אבל עדיין יש, ויש גם התרעות ללא אזעקה, ויש כמובן את הזמנים שאנחנו נוסעים לאן שהוא - ואז לפעמים זה תופס אותנו בדרך.

ונכון שאנחנו מאד אוהבים את המשפחה של בתי וכיף לנו שטוב להם אצלנו, וכיף עם הצחוקים ועם השיחות - שלא תמיד ברגיל יוצא לנו לנהל, בעיקר עם הנכדים הגדולים - וממש מרגיע אותנו שהם מוגנים... אבל אנחנו לא בנויים להיות משפחה בת 7 נפשות באופן קבוע, ולא בנויים לבישולים האינסופיים והבייבי סיטינג וכל הכרוך באירוח ארוך טווח שכזה. 

ונשמח שזה ייגמר. 

בשלב הזה כמובן ששותפנו לא טס ליוון ואנחנו לא נטוס לשם באפריל, כפי הנראה. השאלה היא אם נצליח לטוס לבני במאי לבוסטון. שאלה גדולה. 

אבל לא האיראנים ולא הטילים ולא הבישולים הרגיזו אותנו השבוע. מה שהכניס אותנו להלם, היה לגלות שחתני קנה לעצמו רכב חדש. וכנראה הוא הבין שזה יכניס אותנו להלם, כי הוא לא סיפר לנו כלום עד שלא היתה ברירה - כי הוא עמד לנסוע לקבל את הרכב ולחזור איתו הביתה. הוא הזמין לעצמו רכב XPENG G6 חדש "מהניילונים", בעזרת ליסינג מימוני. והוא חירטט לבתי איזה סיפור על תכנית תשלומים של פחות מאלף ש"ח בחודש....ושהוא יצליח למכור את הרכב של אבא שלו - שהוא קיבל במקור בהשאלה מאחותו הקטנה, ובהמשך איכשהו הצליח לשכנע אותה כנראה לתת לו אותו במתנה - במחיר דימיוני כלשהו. 

אז כן, בבור הפיננסי שבו בתי וחתני מוצאים את עצמם בימים אלה, בלי כל סיכוי למכור את הדירה הנוכחית שלהם, עם הלוואות בשמיים ואו טו טו כניסה לדירה החדשה פלוס הוצאות לא קטנות על נגרות (כי חלילה לא ייקחו איתם את הרהיטים שכבר יש להם לדירה החדשה) - ולאחר שביקשו מאיתנו סיוע חודשי עצום כדי לעזור להם עם התשלומים...... חתני החליט שממש דחוף עכשיו לקנות רכב חדש.

שאגב, אם בכלל לחשוב על רכב חדש, אז בתי נוסעת ברכב ממש ישן שעדיף היה להחליף, בעוד הרכב של אבא של חתני עדיין לא בן שלוש. אבל לבתי הוא חירטט עוד משהו על כמה קשה לו נפשית לנהוג ברכב של אבא שלו. כן כן, חשבתי לעצמי, אז הוא היה יכול להציע לה לנהוג על הרכב הזה והוא יכול לנהוג על הרכב הישן שלה. לא? ועוד חשבתי לעצמי - פשוט קשה לו לנהוג על רכב שהוא לא חשמלי. 

וכנראה שממש לקחתי ללב (ולגוף) כי באותו לילה, אחרי שחזרנו מהממ"ד לחדר, התחלתי בסידרת הקאות.....וזה די ניטרל אותי לכל הלילה והייתי שפוכה למחרת כל היום. 

T שוחח על כך עם בתי, בשקט בלי להתלהם, והסביר לה שמה שקרה כאן הוא לגמרי לא סביר, ושכל מה שחתני "מכר" לה לגבי הרכישה הזאת פשוט לא הגיוני, אבל אחרי כן עזבנו את זה. באמת שהם ילדים גדולים, והשיקולים שלהם (שלו) לא קשורים אלינו. רק שלא יצפו מאיתנו שנמשיך לממן אותם מעבר לזמן הקצוב שנתנו מראש. זה לא בא בחשבון. מעצבן.

אבא בינתיים בסדר, הפחית מעט בפעילות הגופנית שלו ליתר ביטחון ו"רק" עושה הליכות (ויתר על אופניים בחדר כושר). האפיזודה של השבוע שעבר הפחידה אותו קצת, כנראה.

אמא מתלוננת על המטפלת אבל מבינה שכרגע לא מעשי לחפש חדשה....

גם יש מחסור במטפלות זרות וגם כולן רוצות לעבוד בסופי שבוע (בגלל הכסף) וכולן באות בדרישות כאלה ואחרות.......

אנחנו מנסים ללמד את אמא להיות יותר אסרטיבית איתה, לתת לה להבין שהיא בעלת הבית והיא זו שמחלקת את ההוראות ולא להיפך.......אבל לא בטוח שהיא בנויה לזה. מבאס אבל כרגע זה מה שיש. אולי אתפוס את המטפלת לשיחה על העניין הזה........

אז בין לבין אני קוראת את WILD DARK SHORE מאת שרלוט מקונאגי וממש נהנית ממנו. מצחיק אותי שקראתי קודם ספר שרוב העלילה שלו התרחשה באלסקה, וכעת אני קוראת ספר שמתרחש על אי בודד סמוך לאנטארקטיקה. איכשהו זה יצא ככה.

יש לנו עכשיו גם תקלת אינטרנט בבית - שנובעת כנראה מרכיב כלשהו במערכת התקשורת הביתית המורכבת שלנו (הסוויץ'). המערכת שלנו כבר עובדת כמעט 16 שנה והגיוני שמידי פעם רכיב כזה או אחר יתקלקל.........T קנה סוויץ' חדש ואיש התקשורת המקסים שלנו אמור להגיע לבצע את ההחלפה.......ונקווה לטוב, כי בבית של 7 נפשות שכולן צרכניות כבדות של אינטרנט קשה להתנהל בלי.............

לקראת הטיסה ליוון

השבוע נפגשתי עם 'קלי' ו'שני' - בדקתי ומצאתי שלא נפגשנו שלותנו יחד מאז נובמבר 2024 - אז השמחה על הצלחתנו להיפגש היתה גדולה כפליים. אכלנו צהריים במסעדה שנסגרת בשלוש וחצי באמצע השבוע, ומצאנו את עצמנו יושבות שם לבד כאשר סביבנו כבר מנקים ומעלים את הכסאות על השולחנות...היה קשה להיפרד. ובתקווה שהמפגש הבא לא יהיה בעוד מעל לשנה. 

שוחחתי בטלפון עם 'החתולה' לגבי החבר מהצבא, והתברר לי שאכן היא לא הכירה את הצד "החופר" שלו, וצחקתי כאשר היא "לקחה אחריות" על כך שקישרה בינינו. 

כיון שאנחנו טסים היום ליוון, לא תכננו לארח בששי, וחשבנו להתארח אצל בתי לארוחת ששי - אבל אז חתני וחכמוד חלו, ונשארנו בבית. אחר הצהריים ביקרנו אצל הורי, שנראו ממש בסדר, יחסית. אמא כבר הצהירה שהיא בעצם לא מאמינה בפיסיותרפיה ושהשיפור במצבה קורה פשוט בגלל הזמן שעובר. בסדר, אמא. מה שתגידי. 

נראה שביוון מעט יותר קר מאשר כאן אבל עדיין לא משתווה למזג האוויר באזורים אחרים של אירופה: אחי נתקע בפריז בדרך לעיר אחרת בצרפת כדי להרצות הכנס..וכמעט לא הגיע לכנס. בסוף הגיע באיחור, ולמזלו מישהו התחלף איתו בשעת המצגת, כך שיכול היה להרצות מאוחר יותר. 

סיימתי ספר מאת אמילי אוורט בשם All that life can afford - שמצאתי ברשימת "מועדון הספר של ריס ווית'רספון", משם לקחתי מספר פעמים המלצות לספרים בזמן האחרון. כרגיל בספרים שיוצא לי לקרוא בזמן האחרון זו לא ספרות מופת או כתיבה עמוקה או משהו כבד שכזה, אפילו אפשר לקרוא לו סוג של ספרות נוער (למרות שמדובר בבחורה באמצע שנות העשרים לחייה, בעצם זה נוער).

שוחחתי עם 'שריתה' לגבי הספר "טיפול בשתיקה" עליו היא המליצה, והתברר שהיא מאד אהבה אותו. אולי אמליץ לאמא לקרוא אותו גם ולתת את חוות דעתה. 

אז הכל מוכן לטיסה, 'שריתה' תיקח אותנו לשדה התעופה - כי היא החליטה להצטרף אלינו רק לקראת אמצע השבוע, כדי לא לפספס יותר מדי עבודה. ארזנו לשם שינוי מזוודה אחת גדולה לשנינו, ובה גם כל מיני אביזרים וקישוטים לבית...וזהו. בתקווה שיהיה ביקור מוצלח, שנשלים את כל משימותינו וגם נהנה מסוג של חופשת חורף בבית הנופש החדש שלנו. 

עדכוני בריאות, חרדות והדירה של בתי

אחרי ש'קלי' הזהירה אותי ברוב טובה ששבר בצוואר הירך לא כואב במנוחה אלא רק בהליכה, הלחצתי את אמא ולשמחתי היא שמעה בקולי ועל הבוקר השאירה הודעה במרפאה שהיא נפלה ולא יכולה ללכת ובבקשה שיגיע מישהו לבדוק. 

הגיע האח (האח והאחות במרפאה של ה'אחוזה' פשוט מעולים!), בדק אותה היטב, והתלבט אם לשלוח אותה למיון או למוקד אורתופדי בקופת חולים וצילום. אמא לא רצתה מיון בשום אופן (היא גם הצהירה מראש שגם אם מוצאים שבר היא לא מוכנה לעבור שום ניתוח) - הודעתי לה שזו לא אופציה אבל דחיתי את הויכוח למתי שזה יהיה רלוונטי, אם בכלל. 

נסעתי איתה למוקד האורתופדי במכבי, תוך שאני מכריחה אותה לשבת על ההליכון של אבא ואני מסיעה אותה, דבר שהיא בהתחלה התנגדה לו אבל הבינה שמאד מאד קשה לה ללכת. 

האורתופד בדק אותה - ורק אז גיליתי שגם בעמידה לא כואב לה, אלא רק בזמן הליכה. אבל כואב מאד בזמן הליכה. עשו לה צילום ולשמחתנו הגדולה לא מצאו שום שבר. אז אכן מדובר במכה יבשה, שכואבת אמנם נורא אבל זה משקפת סכנה כלשהי. ולא, לא צריך ניתוח. האורתופד הסביר שלו היה שבר כלשהו גם לעמוד היא לא היתה מסוגלת. 

היא אמנם מאד סובלת - כי היא לא יכולה ללכת מרוב כאבים, והיא לא בנויה לשבת במנוחה. ושוב משכך כאבים לא משפיע עליה. ואין שום שיפור בכאב בינתיים. נראה כמה זמן זה ייקח עד שיתחיל להשתפר. 

האמת שבלילה שלפני שלקחתי אותה למוקד התעוררתי לפנות בוקר עם התקף חרדה, מהסוג שהיה תוקף אותי בתקופת בעיות הבריאות והניתוח של T. בעצם חלמתי על T, שנייה לפני שהתעוררתי בחרדה. חלמתי שהוא מדבר בטלפון עם בתי ותוך כדי שיחה הוא חוטף איזה התקף - יותר חמור מהתקפי הכאב "הרגילים" שלו, והוא התמוטט לרצפה עם הטלפון ביד. אגב זה היה טלפון חוגה, מהסוג שהיה פעם. צעקתי לכיוון הטלפון אל בתי שאבא לא מרגיש טוב ושאני מזמינה אמבולנס, ואז שמעתי שמצלצלים באינטרקום (ואז הבנתי בחלום שאנחנו גרים בדירה כלשהי, לא בבית הנוכחי). וכשהאינטרקום צלצל חשבתי לעצמי שזו בטח בתי שהגיעה בגלל מה שקורה ל-T, והתבאסתי שאין לה מפתח או קוד כניסה כי היא צריכה לצלצל באינטרקום. זה היה הרגע שבו התעוררתי. 

והחרדה התפשטה לי בכל הגוף, אבל הבנתי שאני דואגת כרגע לאמא שלי, ולאו דווקא ל-T. וזה לא עבר. לא הצלחתי להירדם עד הבוקר, וגם תוך כדי התעמלות בחדר כושר היא המשיכה ללחוץ לי על החזה ולהעביר זרמים בכל הגוף. זה היה נורא. 

כל החרדה חלפה כאשר התברר שאמא שלי בסדר ואין לה שבר כלשהו. 

אבל כשסיפרתי לבתי על החלום היא החליטה שזה בגלל שאנחנו דואגים להם עם הדירה חדשה שלהם. וייתכן שהיא צודקת, כי בארוחה שעשינו במוצאי שבת - עם הדלקת נרות, ובלי הורי - חתני נכנס לשיחה עם T אודות מצב הדירה, ו-T בעצם הבין שהם כרגע עם משכנתא של 4 מיליון ש"ח ובלי שום כוונה לפרסם את הדירה למכירה במחיר נמוך יותר כדי להגדיל את הסיכוי למכור. ניתן היה לראות שכל אחד מהם רואה את המציאות בצורה לגמרי שונה, וכל אחד מהם גם מתרגז מהשני - כאילו השני לא מתייחס אליו בכבוד, כאילו "הוא לא מבין כלום". גם T הרגיש כך וגם חתני הרגיש כך. הם לא רבו ולא היה פיצוץ אבל ניתן היה לראות איך שניהם מאד מתוסכלים. 

T משוכנע שההחזר החודשי שלהם על המשכנתא הרבה יותר גדול ממה שחתני חושב (וזה הסכום שהם ביקשו מאיתנו שנעזור להם כל חודש). הוא גם פתאום הבין שאם חתני מתעקש לא להוריד את המחיר שהוא מבקש על הדירה, אין סיכוי שגם תוך שנה הם ימכרו אותה. אולי גם עם מחיר מופחת הם לא יצליחו. המחירים ירדו ועוד יורדים ואנשים מחכים, לא ממהרים לקנות - בטח לא בלי ממ"ד או מרפסת. ולמרות שהדירה שלהם יפהפיה, יש רטיבות בקירות - כי הבניין לא מצליח להתארגן לעשות שיפוץ וטיפול איטום לקירות - והלובי מכוער, וכמובן שגם זה מרתיע קונים פוטנציאלים, וגם זה כתוצאה מחוסר שיתוף הפעולה של הבניין. בקיצור ברור שאנחנו מודאגים. 

בסוף חתני כן הסכים לדבר אחד - לנסות לפרסם את הדירה במחיר מופחת, ולראות אם מגיעים בכלל אנשים. זה לא מחייב אותו למכור במחיר הזה, אבל לפחות אז הוא יידע אם המחיר הוא הסיבה שאף אחד לא מגיע לראות את הדירה. 

בשבת T שוחח על כך ארוכות עם 'שותפנו', שהציע ש-T ישים תאריך תוקף על הסיוע שאנחנו נותנים להם. שיגיד שזה לחצי שנה, או משהו כזה. אחרת, הוא הזהיר, הם לא יהיו לחוצים למכור בכלל. אני מאד מקווה לא לעכר את היחסים עם בתי וחתני בגלל הסיפור הזה. 

בכל מקרה ארוחת מוצ"ש והדלקת הנרות היתה מאד נחמדה וכולם נהנו ושרנו המון שירים והילדים היו מתוקים. 

לבסוף, השבוע אמורים להגיע להתקין לנו אינטרנט סיבים - סוף סוף הניחו תשתית של סיבים ברחוב הקטנטן שלנו. אני מקווה שהמעבר יעבור חלק ושנהנה מהאיכות והמהירות של התשתית החדשה. 

"צ'ילבות" ברכבת

השבוע היו לנו כרטיסים להצגת "צ'ילבות" בתיאטרון הקאמרי, ובהצעתו של 'שותפנו' החלטנו לנסות לנסוע לתל אביב ברכבת, במקום לעמוד בפקקים עם הרכב גם בכבישים וגם בכניסה ויציאה מהחניה. 

לי אישית איכשהו יצא לנסוע פעמיים ברכבת במהלך השנים האחרונות - בעצם "השנים האחרונות" זה לא מדויק...זה היה די מזמן כבר. אבל T לא נסע ברכבת ....לא זוכרת ממתי. 

לא היה לנו "רב קו" ולא שום דבר כזה. התקנו MOOVIT בטלפונים שלנו וניסינו להעלות פרופיל של אזרח ותיק - אבל הוא לא הצליח לאשר את אמצעי הזיהוי שהעלינו. 

בתחנת הרכבת שבה עלינו לא היה פקיד שימכור לנו כרטיס על סמך תעודה מזהה (בדיעבד התברר שלו היינו מגיעים מכניסה אחרת של התחנה שם כן היה פקיד), אז מה שעשינו בסופו של דבר הוא שאני שילמתי מחיר מלא (במקום חצי מחיר, כאישה בת 66) ואת T העביר עובד הרכבת - שראה עליו והאמין לו שהוא בן 68 - בחינם. כן, זה מצחיק אבל בגלל שאני נראית צעירה, אני עדיין צריכה להראות תעודה מזהה כאשר אני מזדהה כאזרחית ותיקה. 

כשהייתי באמת צעירה, בשנות העשרים לחיי, נשואה ואמא לילדים, אני זוכרת כמה פעמים ששאלו אותי אם "אבא בבית"....

בכל מקרה הנסיעה ברכבת היתה טובה וחלקה, בהלוך ירדנו בתחנת "סבידור" (מה שבצעירותי קראנו "רכבת צפון") והלכנו כעשרים דקות ברגל לתיאטרון. בחזור כבר הלכנו לתחנת "השלום" במשך רבע שעה. להערכתי בסך הכל הלוך ושוב חסכנו לפחות שעה בנסיעה וכניסה/יציאה מחניון. לפחות. 

ההצגה עצמה היתה נהדרת והשחקניות - מיה לנדסמן ומרים זהר - היו פשוט מעולות. צחקנו כמו שמזמן לא צחקנו, וגם התרגשנו. היה בהצגה הרבה הומור אבל גם לא מעט עצב. מדהים לראות את מרים זהר בת 94 (בגיל של אמא שלי פחות או יותר) על הבמה, מלאת חיים וכשרון ואנרגיה. ומיה לנדסמן פצצת אנרגיה מוכשרת בפני עצמה. גם שאר השחקנים היו בסדר, אבל השתיים האלה מן הסתם גונבות את ההצגה.

אגב, כשהורי ראו את ההצגה לפני כמה חודשים (הם נסעו עם 'האחוזה')  הייתי צריכה להסביר להם מה זה בכלל צ'ילבות...אני תוהה אם ילדים היום בישראל בכלל מכירים את הביטוי. 

בקהל לפנינו ישבה חלק מצמרת המשטרה באותו ערב - המפכ"ל והדובר וגם ראש לה"ב 433........ואולי היו עוד שלא זיהינו. כלומר, ש-T לא זיהה. כי אני לא זיהיתי ממילא אף אחד מהם. אינני זוכרת אם כבר סיפרתי כאן שיש לי בעייה רצינית ב"תוכנת זיהוי הפנים" הפנימית שלי. אני צריכה לפגוש או לראות מישהו הרבה פעמים לפני שאצליח לזהות אותו, ובטח אם זה מחוץ להקשר (למשל להיפגש ברחוב כשאני רגילה לראות אותו רק במקום העבודה, למשל, או כשחקן בקולנוע...).

בקטע מן ההצגה אומר ידיד של הדמות הקשישה שמשמש לה גם כמאמן כושר - "אם שום דבר לא כואב סימן שאת מתה". אז אני לגמרי חיה, והכל כואב לי. הכתף, הגב....הבוקר גם כואב לי הראש משום מה. וקצת דלוקות לי העיניים. בקיצור - לא במיטבי. מקווה שאני לא "מבשלת" עוד איזה וירוס. 

השבוע נשמותק עדיין היה חולה, בתי החלימה בהדרגה ושרי כבר היתה לגמרי בריאה. קבענו ארוחה משפחתית להערב, במקום ששי בערב, לוודא שכולם אכן כבר בריאים ואף אחד אחר לא נדבק. 

הורי לא יגיעו כי בנוסף לכל הצרות אמא נפלה השבוע ונחבלה. אמנם בהתחלה היא לא הרגישה כלום, וכמובן גם לא הזכירה זאת בשיחות שלנו, אבל יומיים אחרי הנפילה התחיל לכאוב לה מאד הישבן השמאלי, וממש קשה לה ללכת. בישיבה ובשכיבה לא כואב בכלל, ולכן אנחנו כרגע לא חושדים שנשבר או נסדק משהו - אבל זה מדאיג בכל מקרה. היא עצמה הודיעה שהיא תתן לזה שבוע ואם זה לא יתחיל להשתפר אפילו במעט, היא תלך לעשות צילום רנטגן. 

השבוע כאשר T נסע לטיפול שלו וקיטר על ההתקפים שסבל מהם בשבוע האחרון, הרופא/כירופרקט דווקא אמר שהוא רואה שמצבו מאד השתפר ושהוא מאמין ש-T ייפטר מהתקפי הכאב האלה. הלוואי. T אמר לו שהוא די מיואש.....

מיינקוני ממשיך להיות בסדר, בלי פרכוסים ומאד מאד מפונק ומתוקי. הלוואי הלוואי שמצאנו את הנוסחה שתעזור לו לחיות בלי התקפים............

סיימתי לקרוא את "טיפול בשתיקה" ואני יכולה לסכם שבסך הכל הספר הזה עיצבן אותי. גם הדרך שבה הסופרת בחרה לספר את הסיפור - תחילה מנקודת ראותו של הבעל, אבל בגוף שלישי, אחר כך תוך שילוב נקודת ראותה של האישה - אבל בצורת מכתב, בגוף ראשון - ובסוף בסוף עוד השחילה כמה שורות בגוף ראשון מנקודת ראותה של הבת....לא רוצה לעשות יותר מדי ספוילרים אבל זו הפעם היחידה שקולה של הילדה הזאת בכלל נשמע ולדעתי לגמרי לא התאים לדחוף אותו לשם אחרי האופן שבו כל הסיפור הזה סופר. 

אבל מה שבעיקר עצבן אותי היא העלילה עצמה. עיצבנה אותי התקשורת בין בני הזוג (או יותר נכון העדרה) וזו שבינם לבין בתם, לבין חבריהם, לבין בני משפחתם, ולבין העולם החיצון בכלל.....אני יודעת שזה שיפוטי מצדי ולא הוגן.

אני יודעת שרוב האנשים לא מצוידים בכלל בכלים כדי להתעלות מעל לתגובות האוטומטיות שלהם, לא ביחסי זוגיות ולא בהורות. אני יודעת שרוב האנשים נמנעים מלהיעזר באחרים, לא באנשי מקצוע ולא בחברים. אבל זה מתאים יותר לדעתי להורים בגילם של הורי, וכאן מדובר על זוג שאמור להיות בערך בגילי, אולי אפילו מעט יותר צעירים. טוב, לא משנה. הייתי אולי שמחה שעוד מישהו יקרא את הספר ויחווה את דעתו כקונטרה לדעתי..... אני יודעת ש'שריתה' המליצה לי על הספר אבל אני לא בטוחה שהיא עצמה קראה אותו. יש לה נטייה להמליץ על ספרים שאחרים המליצו לה בלי לבדוק בעצמה. חוץ מזה כבר הבנתי שלפעמים הטעם שלנו שונה. 

בכל מקרה אנחנו עכשיו במטבח מתכוננים לארוחה הערב...נדליק נר שביעי של חנוכה ונחבק את המתוקים שלנו. 

חג אורים שמח. 

@כל הזכויות שמורות לאתר www.picshare.co.il

מאז שחזרנו

החלטתי לעשות הפסקה באמצע תיעוד הטיול שלנו בארה"ב לטובת עדכונים של מה בעצם קורה איתנו מאז שחזרנו. 

תחילה ענייני בריאות.

בעצם גם T וגם אני עוד היינו חולים בזמן שעלינו על מטוס חזרה לישראל. אבל כשעוד היינו בבוסטון T התכחש לזה וניסה להתנהל כרגיל, כולל התעמלות בבוקר, בישולים, קניות בסופר וטיפול בסביבוני וקיקה.

אבל גם לו וגם לי עוד היו בחילות וסחרחורות וכאבי ראש ובעיקר עייפות וחולשה גדולה. אני ישנתי הרבה, אמנם עזרתי עם הנכדים ועם הכביסות, שטיפת כלים וכו' אבל מעבר לזה לא יצאתי לשום פעילות ובעיקר רבצתי.

על המטוס ישנתי רוב הזמן וכשהתעוררתי בארץ התברר שאיבדתי את הקול. במשך יומיים הייתי לגמרי בלי קול. כבר לא היו סחרחורות או בחילות אבל התחיל צינון והרגשתי היטב את הגרון. זו היתה התפתחות מאד מוזרה של המחלה. לא ברור אפילו אם זו היתה אותה מחלה. 

היה לנו מזל בטיסה חזרה כי בזכות מעמד ה"זהב" שלי ב"אל על" זכינו בשדרוג ל"פרמיום" והיה מאד מרווח ונוח והצלחנו שנינו לישון היטב רוב הדרך. גם היחס והשירות היו מפנקים יותר שם מאשר במחלקת תיירים רגילה. האוכל הוא אותו אוכל (בלתי אכיל כמעט מבחינתי) אבל הציעו לנו שתייה חריפה - מה שלדעתי לא מציעים בתיירים. אני לא בטוחה בכך כי אני ממילא לא שותה יין או משקאות חריפים כלשהם.

T המשיך להתכחש לכך שגם הוא עדיין חולה, ובנוסף כאב לו הגב מההשתוללויות עם קיקה בזמן שעדיין כאב הקרסול מההשתוללויות עם שרי עוד בניו יורק, וכיון שהוא לא הרגיש טוב - אבל לא הודה בזה - הוא היה עצבני. בכלל עם T, כאשר הוא עצבני או קצר בדרך כלל צריך לבדוק אם הוא לא מרגיש טוב או שכואב לו משהו. לא תמיד הוא אפילו מודע לזה. 

אז כשנסענו ל"שבעה" לנחם את חתני T היה ממש חסר סבלנות. לא היו באותו זמן המון אנשים אבל היה די רועש, כמו בדרך כלל במשפחה של חתני, ו-T לא שומע טוב ועוד פחות מצליח לשמוע כאשר יש רעש. 

מותו של אבא של חתני: 

אז בשבעה חתני ישב עם חברים מהעבודה שלו שהגיעו לנחם ועם דוד שלו שישב לידו, ובחורה אחת במיוחד, חברה של אחות של חתני, דיברה ממש בקולי קולות - סיפרה על הביקור שלה בפוקט, דיברה על נוכחות רבה של מוסלמים שם ועל חוסר הנוחות שלה ללבוש בגדים חושפניים או לתת לבת שלה להסתובב עם בגדים חושפניים...לא יודעת בדיוק אבל היא חפרה על זה לא מעט וזה ממש הביא את T אל הקצה ... והוא קם והלך. 

לי לא היה נעים כי בכל זאת, אתה בא לנחם - במיוחד מישהו בקירבה משפחתית כזאת - זה לא התפקיד שלהם לגרום לך להרגיש בנוח או להקדיש לך תשומת לב. אתה בא בשבילם, ואתה נשאר כדי לכבד את האבל שלהם. דיברתי איתו על זה בשקט בדרך הביתה, ולמחרת נסענו שוב ונשארנו קצת יותר זמן. שוב לא הצלחנו לדבר עם חתני עצמו כי הוא שוב ישב עם אנשים מהעבודה שהגיעו לנחם, אבל דיברנו עם אמא שלו, ונראה לי שזה עבר בסדר. 

בכלל, אחרי הצער הגדול והבכי הגדול של חתני בהלוויה, השבעה היתה חוויה טובה עבורו. בנוסף לחברים ובני משפחה הגיעו לו הרבה מאד אנשים מהעבודה, גם עמיתים ובוסים וגם לקוחות. לא היה יום בלי נציגים ממקום עבודתו. זה מאד ריגש אותו. 

בחזרה אלינו ואל הבריאות שלנו.

 T סוף סוף הבין שגם הוא עדיין לא התאושש מהוירוס המרושע, והוריד הילוך. אנחנו לא יודעים אם זו היתה בסופו של דבר קורונה (כי לא בדקנו) או שפעת או וירוס אחר - לקח לנו כעשרה ימים / שבועיים לחזור לעצמנו. 

בזמן הזה T סוף סוף הרים טלפון לרופא (הישראלי) שעזר לגיורא איילנד עם כאבי תופת שסבל מהם בעקבות ניתוח, קבע אצלו תור והתחיל טיפולים. אני לא יודעת בדיוק לומר אילו טיפולים אבל מדובר בכירופרקט ואוסתיאופט, והוא עושה כל מיני לחיצות ונותן לו כל מיני תרגילים ל"שיעורי בית". והוא טיפל גם באביו של מנהל הנכסים שלנו בארה"ב, ועזר לו מאד, וכך השגנו את הטלפון שלו. 

אז T הפסיק בשלב זה את הטיפול קרניו סקרל שקיבל מהפיסיותרפיסטית שלנו, ומנסה את דרכו בטיפול החדש - ונראה מה יהיה. נקווה לטוב. בינתיים ההתקפים ממשיכים כל כמה ימים בעוצמות שונות. 

לגבי הבית ביוון... T ממשיך להיערך לארגון הבית החדש ביוון, משלים רכישות און ליין לתכולה של הבית - לאחר קבלת אישורים עבור כל דבר משותפנו ושריתה כמובן - ובשבוע הבא הוא ושותפנו טסים לשם להתחיל לקבל את הריהוט, מוצרי החשמל, מצעים...וכולי, ולסדר הכל. 

בנוסף הם ינסו למצוא מישהו מקומי שיטפל בבית ויהיה הנציג שלנו שם לכל מה שצריך. הם התחילו כבר לדבר עם מישהו שסוכן הנדל"ן שלנו המליץ עליה, אבל למרות שהיא נחמדה מאד ויש לה הרבה רצון טוב ומוטיבציה, לא בטוח שמה שהיא מציעה הוא מה שאנחנו זקוקים לו. לא מדובר בבית שהוא רק להשכרה, אלא במקום שישמש גם אותנו ואת המשפחות שלנו, ולכן הסטנדרט המקובל עבור דברים כאלה לא ממש מתאים לנו. 

מה עוד? 

מאז שחזרנו כבר הספקנו לארח את הורי ואת בתי והמשפחה לארוחת ששי. הורי נראים נהדר (טפו חמסה עיגולים) והיה מפגש מהנה וטעים. 

המטפלת של הורי הודיעה שהיא עוזבת לאיטליה בקרוב, כך שבקרוב נצטרך למצוא לאבא מטפלת חדשה. מצד אחד הוא מרגיש שהוא לא ממש זקוק למטפלת עכשיו, במצבו הנוכחי. אבל מצד שני יש הרבה דברים שהוא ואמא כבר לא ממש מסוגלים לעשות לבד בבית, ואנחנו יודעים מה זה לחפש מטפלת מעכשיו לעכשיו כשכן צריך, וממילא עדיף שיהיה איתם מישהו בבית ויעזור להם בכל דבר - הנה לדוגמא כשהם היו חולים ואף אחד מהם לא יכול היה לצאת מן המיטה. אם לא תהיה מטפלת אנחנו נצטרך לרוץ לשם.......ולא הם ולא אנחנו רוצים את זה.

אנחנו כמובן כן עוזרים להם תמיד בכל מיני דברים - למשל לקחנו את הקלנועית שלהם להחלפת צמיגים, לאחר שהיא כבר ממש נטתה על צידה בגלל צמיג תקול והחברה שנותנת להם שירות בדרך כלל טענה שאין להשיג בארץ כרגע צמיגים כאלה. שטויות במיץ. ברור שהשגנו והחלפנו...וכיון שהצמיגים כבר היו ישנים ושחוקים (קבלנו קלנועית "מחודשת" בשנה שעברה, לא חדשה) החלפנו את ארבעת הצמיגים. הורי היו מאד מרוצים. 

מאז שהתחלתי להרגיש טוב חזרתי להיפגש עם חברות, וכבר הצלחתי להיפגש פעמיים עם 'מחברת' ופעם עם 'שלהבת', ועם 'קלי' (ואף לקבוע פגישה איתה ועם 'שני' בעוד כשבועיים) ואני מקווה לפגוש את 'היידי' בשבוע הבא. בכלל, כיון ש-T יהיה ביוון, יהיה לי עוד יותר פנאי לקבוע ולהיפגש עם חברות. 

היה לנו תור טלפוני עם הדיאטנית והיא גם ביקשה שנעשה בדיקות דם תקופתיות, ושמחתי לראות שאצלי הכל תקין. אצל T יש שני נתונים מעט מדאיגים - האחד הוא רמת חומצת השתן בדם שחורגת מעט מהטווח התקין (7.7, למי שמבין בזה), והשני הוא רמת HbA1c (6.5%) שחורגת אף היא מהטווח. קבעתי לו תור טלפוני עם 'רופאהחדשה' כדי לדון איתה בדבר הזה, וממילא יש לו גם בחודש הבא ביקורת שנתית אצל הפרופסור - כך שאם מסתמנת בעייה כלשהי, אני מקווה שזה יטופל. 

בגיזרה של מיינקוני - הוא ממשיך לפרכס פעם בשבוע בערך, לפעמים פחות משבוע. שוחחתי עם הוטרינר הקבוע שלו (שמשום מה בספטמבר כשהתקשרתי היתה אצלו תקלה כנראה במערכת הטלפונים ולא השגתי אותו) שניסה להרגיע אותי שזה מצב מאד שכיח ושהוא דוגל במעקב ללא בדיקות מציקות (ויקרות) וללא תרופות. הוא טוען שהתרופות נגד הפרכוסים מזיקות ומקצרות לחתול את החיים יותר מאשר הפרכוסים עצמם. הוא אמר שייתכן שאם התדירות של ההתקפים תתגבר הוא ימליץ על תרופת הרגעה דווקא, כי הוא חושב שזה נגרם מסטרס. אמנם אין ביום יום של החתול שלנו סטרס, אבל הוא חתול מאד חרדתי ואם רשרוש שקיות מבריח אותו מהחדר וקול של חפץ נופל מקפיץ אותו, ייתכן שהוא פשוט כל הזמן בסטרס. שלא לדבר על האזעקות שהיו כאן מידי פעם בשנתיים האחרונות. בקיצור אנחנו עוקבים אחר הפרכוסים, עוצמתם ותדירותם, ונהיה בקשר עם הוטרינר ולא נטרטר את מיינקוני המתוק בבדיקות מיותרות. 

הוא מאד שמח שחזרנו ולא מפסיק להתפנק עלינו, ביום ובלילה, ואני שמחה שרק T טס עכשיו ואני נשארת איתו....

טוב, הפוסט הזה כבר התארך מאד ונראה לי שאת הרוב עדכנתי. 

יוון - ספטמבר 2025 - פרק ב'

 את ארבעת הימים הראשונים של השנה (בעצם כולל היום האחרון של השנה הקודמת) עשינו ביוון. 

הפעם נסענו אנחנו גם עם שותפנו וגם עם שריתה. 

מטרת הנסיעה - לחתום על החוזה הסופי של רכישת הבית, לשלם כמובן ולקבל את המפתח.

מטרה נוספת חשובה לא פחות - להתחיל עם הזמנת הרהיטים לבית החדש. 

כשביקרנו שם שלושתנו - שותפנו, T ואני - עברנו בארבע חנויות רהיטים והתכנסנו על מה שמצא חן בעינינו, שיתפנו את התמונות כמובן עם שריתה - שנשארה בארץ - ובמקביל התחלנו משא ומתן על המחירים עם החנות שהכי מצאה חן בעינינו (שהרמה והעיצוב של הרהיטים בה היו הכי לטעמנו), בעיר KALAMATA, משא ומתן שהמשיך גם כשחזרנו ארצה (דרך וואטסאפ). 

ברור שלא הזמנו שום דבר לפני ששריתה ראתה ובדקה ואישרה שמקובל גם עליה. 

ביום שהגענו היה יום ראשון ואף אחד לא עבד וכל החנויות היו סגורות, אז אחרי שלקחנו את הרכב השכור (באותה חברה מצוינת בה שכרנו בביקור הקודם) ונסענו לעיירת הנמל Nafplio, שם שהינו באותו מלון בו לנו עם שותפנו בתחילת החודש. ניצלנו את שארית היום כדי לטייל קצת ולהצטייד במים וחלב ופירות בסופר ב-Nafplio, ונסענו לכיוון כפר חמוד בשם TOLO, בעל חוף ים יפהפה ומהווה אטרקציה תיירותית בחודשי הקיץ. 

חוף TOLO

במקור התעניינו לרכוש בכפר הזה בית, אבל הבתים בכפר הזה גם קטנים יותר ממה שחיפשנו וגם יקרים יותר. 

הלכנו קצת לאורך החוף והסתובבנו בכפר, ומשם נסענו לעיירה ARGOS הנחמדה שהיא לדעתי העיר הקרובה ביותר לכפר בו רכשנו את הבית. 

אכלנו שם ארוחת ערב באותה מסעדה בה אכלנו בביקור הקודם

זו מסעדה שממוקמת במידרכוב במרכז ארגוס, שלא משנה מתי הגענו אליה (נראה לי שאכלנו שם כבר שלוש פעמים) תמיד היא היתה מלאה בזקנים ששיחקו קלפים או צפו בספורט בטלוויזיה. אין לי מושג ממה המסעדה מרוויחה כי לא ראינו אף אחד מהזקנים האלה אוכל. 

עבורנו בעל הבית העמיד שולחן וכסאות מחוץ למסעדה (כך גם לא סבלנו מהסיגריות שלהם) והאוכל היה פשוט וטעים. ירקות מאודים, סלט יווני, ציזיקי, דגיגי אנשובי מטוגנים.לא זוכרת מה עוד. וכולם (חוץ ממני) שתו בירה יוונית כזו או אחרת. כיף ממש. 

למחרת קמנו T ואני מוקדם ויצאנו להליכה ב-Nafplio, ואחרי ארוחת הבוקר נסענו ארבעתנו לבנק, שם הוספנו את שריתה לחשבון המשותף שפתחנו, משם המשכנו לעורך הדין לחתימה הסופית על החוזה וסגירת העיסקה על רכישת הבית. 

אחרי החתימה נסענו כולנו, כולל סוכן הנדל"ן, אל הבית. כאן המקום להעיר שכל בעלי המקצוע (כולל אשת הקשר שלנו בבנק, עורך הדין והנוטוריונית, רואה החשבון וסוכן הנדל"ן) וגם המוכר של הבית היו מהרגע הראשון סופר נחמדים ושירותיים ויעילים ומשתפי פעולה איתנו בכל דבר. זו היתה חוויה טובה והאמת שדי מפתיעה. 

בבית עברנו שוב על הכל, כולל בדיקה של התיקונים והתוספות שביקשנו מהמוכר לעשות עבורנו (הוא הקבלן שבנה את הבית, ובעצם בנה אותו עבור עצמו - ובסוף אשתו העדיפה לעבור לגור באתונה), קבלנו את המפתחות, וחזרנו לנוח קצת במלון. 

זה היה יום עמוס ודי מתיש  ודרש ריכוז (מעבר על החוזה, הכנסת תיקונים, העברת התשלומים לכולם, מעבר על הבית מהמסד עד הטפחות) - ולמרות זאת נסענו שוב לכפר "שלנו" בערב לאכול במסעדה ששותפנו התלהב כל כך מהגירוס שלה ("הגירוס הכי טוב שאכלתי בחיי" הוא קרא לזה). גם הפעם לא התאכזבנו, אבל אני כבר הייתי ממש גמורה מעייפות בשלב הזה. בנוסף לא יצא לנו לאכול באופן מסודר עם כל הסידורים והעניינים האלה ואני לא מתפקדת כמו שצריך כשאני רעבה ולא אוכלת בזמן. אז נשנשתי מעט סלט יווני ובזה סגרתי עניין, ובאותו לילה ישנתי רצוף כמעט עד הבוקר, בלי לקום אפילו לשירותים (אולי פעם אחת........). שלא כהרגלי. 

בבוקר רצינו להשכים לצאת לכיוון KALAMATA, לחנות הרהיטים כדי להחליט סופית מה אנחנו רוצים ולבצע את ההזמנה. כיון ששנינו ישנו כל כך טוב לא התעוררנו בזמן להליכת הבוקר, אז הסתפקנו בחצי שעה בחדר הכושר (שכעת שמזג האוויר היה קצת פחות חם, כבר היה נוח יותר להתאמן בו למרות שהמזגן קרטע). 

הנסיעה ל-KALAMATA ארכה כשעה וחצי, והספקנו לשבת לשתות קפה בבית קפה נחמד לא רחוק מהחנות, לפני השעה שקבענו עם המוכרת.

בחנות היינו הרבה זמן, גם כי היינו צריכים להסכים (ולא תמיד שריתה אהבה את מה ששותפנו, T ואני בחרנו בפעם הקודמת והיינו צריכים להיות בטוחים שכולנו שלמים עם הבחירות הסופיות) וגם כי המשא והמתן על המחיר (ש-T ממש הצטיין בו) לקח הרבה זמן ועצבים של ברזל. אבל בסוף הכל התכנס והסתדר, בעלת החנות (שאיננה חלק מרשת) הצליחה לבוא לקראתנו לא מעט במחיר, ומצידנו ויתרנו על כמה פריטים שגם היו יקרים מדי לטעמנו וגם לא דחוף לנו שיהיו בבית מההתחלה. נמשיך לחפש אותם בחנויות אחרות. 

בתום ההזמנה נסענו לשוק בו ביקרנו עם שותפנו בביקור הקודם ואכלנו באותה מסעדת דגים מצוינת שגילינו אז. 

משם חזרנו לכפר "שלנו", ירדנו לחוף ה"כמעט פרטי" שמתחת לבית (T ספר 59 מדרגות מדלת הבית ועד לחוף) וטיילנו קצת לאורך החוף היפהפה הזה. 

אחר כך עשינו עוד סיבוב בשתי חנויות הרהיטים שבדקנו בביקור הקודם, אבל לא התלהבנו משום דבר, וסיימנו את היום בחנות מצעים (שעובדת עם בתי מלון) כדי לקבל הצעת מחיר על כלי מיטה, מצעים, מגבות וכל מה שצריך לחדרי השינה של הבית. 

זה היה באמת "ביקור עבודה" וראיתי ששריתה מתקשה עם הקצב ועם התכליתיות שלנו, נטתה להתפזר וגם להיעלם לנו פתאום - הלכה להסתכל בחלונות ראווה או סתם שוטטה ברחובות - ויצא שהרבה פעמים חיכינו לה המון זמן. 

כשחזרנו למלון וסיכמנו את הביקור שותפנו התפלא שבביקור הנוכחי לא נותר לנו בסוף כל יום זמן לטבול בבריכה כמו שעשינו בביקור הקודם, ותהה מה השתנה הפעם. לא אמרנו כלום אבל כשחזרנו לחדר והיינו לבד, הבטנו זה על זו T ואני ואמרנו את אותו הדבר - בעצם מה שהשתנה זו שריתה. בפעם הקודמת היא לא היתה איתנו והכל זרם בקצב. לא היו עיכובים ולא היו התפזרויות. אבל זה חלק מהדינמיקה ונצטרך להרגיע ולהבין שדברים יתנהלו באופן שונה ממה שאנחנו אוהבים ורגילים וזה יצטרך להיות בסדר. 

למחרת קמנו מוקדם כדי להספיק להחזיר את הרכב ולהגיע לשדה התעופה בזמן, ובדיעבד הבנו שהיינו שאננים מדי (כי עשינו צ'ק אין און ליין וחשבנו שיש לנו המון זמן) - ונתקענו בפקק ענק בכניסה לאתונה בדרך לשדה. זה היה ממש על הקשקש, כמו שאומרים, אבל למזלנו חברת השכרת הרכב המצוינת לא עיכבה אותנו בכלל, הגענו לשדה התעופה בדיוק בזמן ובקושי הספקנו לשבת לפני שקראו לנו לעלות למטוס. גם כאן שריתה התאכזבה שאין לה זמן לקנות בושם........

חזרנו הביתה ומיינקוני היה בסדר בכל ימי היעדרנו, אבל מעט אחרי שהגענו הוא חטף התקף פרכוס רציני, ולמחרת עוד אחד קטן. אין ספק שיש בעייה שלא תיעלם, אבל אין לנו כרגע שום אפשרות לעשות עם זה משהו - בתחילת השבוע הבא אנחנו כבר טסים שוב. נקווה שהילד הקט סיטר יסתדר - ובכל מקרה ניתן לו אנשי קשר להזעיק במקרה הצורך. ונקווה לטוב. 

הורי בינתיים המשיכו להחלים ולהתאושש. הם עדיין חלשים אבל כבר מרגישים טוב מעבר לתשישות ולחולשה. אבא כבר חזר לפעילות מלאה על המחשב, בטלוויזיה, הקשבה לפודקסטים וקריאת עיתונים, ואמא הצליחה לעשות הליכה של רבע שעה. היא כבר החליטה שמחר היא תחזור לחדר הכושר "בקטנה". זו הקלה עצומה לראות שעם כל מה שעבר עליהם, שוב הם מצליחים לצאת מזה. אלופים האנשים האלה. 

בינתיים במציאות ההזויה שלנו הכל ממשיך להתדרדר.......ועדיף לא לומר על זה כלום.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם. 

הימים האחרונים של שנת תשפ"ה

עוד שבוע לא פשוט עבר על מדינתנו ועל משפחתנו, אבל היו גם דברים טובים. תמיד איכשהו מתערבב הטוב עם הרע. 

שוב היה פיגוע ונהרגו בעזה חיילים - באותו היום, כמו שבוע לפני כן. עד מתי???? ועכשיו טראמפ אומר שארבעים חטופים הם חללים בכלל.......

במישור הפרטי, היו ל-T שני התקפים קשים ביממה אחת, אחד מהם הכי קשה שהיה לו אי פעם. וזה עוד היה ביממה שאחרי טיפול. בתי טוענת שאולי זו דווקא ריאקציה לטיפול, אבל T מתחיל לחשוב שהטיפול הזה לא עוזר לו. כך או אחרת אנחנו לא נהיה כאן כמעט בשבועות הקרובים אז לא יהיו לו טיפולים, וביקשתי שלא יפסיק אותם עד שלא ימצא משהו אחר......

באותו יום גם למיינקוני היה התקף פרכוסים, ושלושה ימים אחרי כן עוד אחד קצרצר, שהוא התאושש ממנו מהר מאד. אני מרגישה מאד לא טוב עם עצמי שאנחנו משאירים אותו ככה - בעיקר כלפיו אבל גם כלפי הילד של השכנים, הקט סיטר, אבל כרגע אני לא רואה אופציה אחרת. מה שיהיה, יהיה. 

למחרת ההתקפים האלה היה ל-T יום מאד לא טוב, הוא לא הרגיש טוב ולא ידע להסביר בדיוק מה עובר עליו. זה היה מלחיץ מאד. חשבתי אולי זה וירוס אבל בסוף זה שוב היה קשור למערכת העיכול - ולקראת סוף היום ביקור בשירותים פתר את העניין. 

למרות החולשה וההרגשה הלא טובה, T ממשיך במלוא הקיטור גם לעבוד על ענייני הבית ביוון, כולל הקמת אתר, לצורך השכרות טווח קצר, חיפוש ריהוט ואביזרים לבית, חיפוש מנהל נכסים שיטפל בבית ובשוכרים ועוד. 

במקביל הוא ממשיך עם עבודות האפוקסי שלו ויש לו כבר מלאי מרשים ומגוון. 

זה די מרשים שלמרות שלפעמים הוא לא במיטבו מבחינה פיסית, שום דבר לא עוצר אותו והוא ממשיך להתקדם בכל התחומים שמעניינים אותו וחשובים לו. 

עוד השבוע תכננתי להיפגש עם 'קלי'  אבל לצערנו הרב זה לא הסתדר, וקבענו שניפגש כשאחזור מחו"ל. במקום זאת הצלחתי להיפגש פעם שנייה השבוע עם מחברת. 

מצבו של אבא שלי משתפר בהדרגה אבל אמא שלי עדיין על הפנים. לחצתי שוב על האח מהאחוזה להביא להם רופא שיקשיב להם לריאות, ולא הצלחתי להבין מדוע הרופא הקבוע של המרפאה לא הגיע אליהם, אבל האח החליט פשוט להזמין רופא מ'נטלי', שהגיע סוף סוף שלשום, בדק אותם ורשם לשניהם אנטיביוטיקה ייעודית לדלקת ריאות וגם סירופ נגד שיעול. הוא נתן להם מנה אחת כבר באותו ערב, ונסעתי אליהם על הבוקר בששי כדי לקחת את המרשמים (הידניים...כי מ'נטלי' אין להם גישה למערכת של 'מכבי') וקניתי להם את התרופות. נראה אם זה יעזור. נקווה שזה יעזור. 

במקביל גם אבא של חתני שוב לא בסדר, בדומה למה שעבר עליו בדיוק לפני שנה. הוא "רק" בן 77 אבל סכרתי וגם בלוטת התריס לא משהו והוא גם על תרופות פסיכיאטריות, ובפעם הקודמת טענו שיש לו איזה דימום פנימי מסתורי שמשום מה לא הצליחו לאבחן מאיפה ולמה. בשנה שעבר הוא בסוף התאושש לגמרי אבל עכשיו פתאום זה קורה לו שוב. הוא נפל בלילה וגרושתו (שמטפלת בו במהלך היום) - אמא של חתני - מצאה אותו על הרצפה בתוך שלולית של שתן. הוא סירב להתפנות לבית חולים, ועכשיו חתני ואחיותיו עושים ביניהם סבב להיות איתו ולשמור עליו במהלך היממה. גם כאן - נראה מה יהיה. 

בששי בבוקר גם עשינו עם גיסי וגיס-טי אזכרה לחמותי. 

ואז בערב היינו מוזמנים למסיבת הפתעה לאחי וגיסתי. גיסתי חגגה יום הולדת ששים בתחילת החודש, ולשניהם היה יום נישואים ארבעים באוגוסט. אז אחייניות אחת ושתיים תפסו יוזמה והרימו מסיבת הפתעה נהדרת עבורם. באמת לא היה להם מושג מה מחכה להם, כשהחברים הכי טובים שלהם הזמינו אותם למלון בתל אביב לסוף שבוע ולקחו אותם בששי בערב "למסעדה". 

היה יפה וטעים ומרגש מאד, ואחייניותי המתוקות הגדילו לעשות - גם הכינו להם אלבום תמונות נהדר (שגם אני תרמתי תמונות מעברם הרחוק לטובתו), גם הכינו ברכות מרגשות ומצגת יפהפיה, לכבוד יום ההולדת וגם לכבוד יום הנישואים, וגם הכינו משחק טריוויה ממש נחמד בשם KAHOOT!. 

לא הכרתי את המשחק, שכולל אפליקציה בטלפון שכל משתתפי החידון מתחברים אליה, והיא כללה שאלות טריוויה לגבי אחי וגיסתי והקשר ביניהם.....וכולנו התבקשנו לענות על השאלות ובסוף......ניצחתי. כלומר, הייתי יחד עם T ובתי (חתני לא הגיע כי שמר על אבא שלו) אבל אני זו שידעה את כל התשובות. היה מצחיק ומהנה מאד. 

בקיצור היה ערב מאד מוצלח, באמת כל הכבוד לאחייניות המתוקות. 

אז אמנם בילינו גם עם בתי אתמול בערב אבל את הנכדים לא יצא לנו לראות, אז נראה אם יסתדר להיפגש מתי שהוא היום. מחר אנחנו כבר טסים עם שותפנו, והפעם גם עם שריתה, ליוון לכמה ימים, לחתום סופית על חוזה הבית ולקבל אותו, ולהמשיך לחפש רהיטים ואביזרים....

אז את ראש השנה נבלה בניכר.....

מאחלת לכולם שנה טובה, שנה מתוקה, שנה בריאה, שנה שתביא נחת ושמחה ולא עצב ומרמור. 

אני מדרבנת את עצמי בימים האחרונים לא להתייאש ולהאמין שבסוף נצליח להפוך את המציאות שלנו לטובה יותר. 

דאגות

 טסנו ליוון וחזרנו מיוון והכל הלך שם בסדר גמור, אבל לפני שאתעד לעצמי את הנסיעה הזאת, אני רוצה לדבר על הדאגות שלי למיינקוני, והאמת גם לאבא שלי. 

אתחיל מאבא כי הוא היה ממש בסדר הרבה מאד זמן, יותר מבסדר - חזר לפעילות מלאה - גם גופנית וגם בחוגים והשתתפות בהרצאות באחוזה, ובאמת היינו כבר צריכים לרמוז לו לא להגזים כדי לא להתיש את עצמו יתר על המידה.

בחמישי בערב הוא עוד השתתף בהרצאה, כנראה מאד מוצלחת, על שפינוזא - ואז בששי בבוקר הוא קם חלש לגמרי. 

איכשהו הוא עוד הכריח את עצמו לקום להליכת בוקר ואף ללכת לחדר כושר - אבל אז הוא הרגיש שהוא רוכב על אופני הכושר ממש בהילוך איטי, בלי כוחות, והבין שהוא חלש מאד וחזר הביתה.

כשבאנו לבקר אצלם הבוקר הוא שכב במיטה.

באמת מפחיד לראות את אבא שלי שוכב במיטה, אבל כרגע אין שום תסמינים נוספים מעבר לחולשה, למרות שאמא אמרה שכאשר הוא עמד היא ראתה אצלו תנועות לא רצוניות של הראש. התסמין הזה היה לו כבר בשנה שעברה כשהיתה בעיית הצטברות הנוזלים ובעיות הבליעה, כך שקצת נבהלנו. אבל גם אז הבדיקות לא הראו בעיה נוירולוגית כלשהי (כמו התחלה של פרקינסון או משהו) וכשהוא התחיל להרגיש טוב יותר גם זה חלף, אז אולי זה רק קשור לחולשה עצמה.

האמת שייתכן שהוא פשוט חולה. חטף איזה וירוס - אולי אפילו קורונה - אבל בלי התסמינים האופייניים של קורונה או שפעת....

בכל מקרה כמובן בקשנו שיראה את הרופא באחוזה, שהאח יבוא לבדוק אותו....ובינתיים בהחלט שיישאר במיטה. 

ברור שבגילו הכל יכול לקרות. אבל בכל זאת מקווים שזה יעבור...ומהר. 

לגבי מיינקוני - ביום ראשון בלילה, ממש כשעלינו לישון לקראת הטיסה שלנו למחרת ליוון, פתאום שמענו קולות מוזרים מהסלון. וכאשר T ירד לבדוק מה קורה שם, הוא ראה שמיינקוני עובר איזה התקף פרכוסי / אפילפטי ממש. 

אין צורך לומר שזה הבהיל אותנו נורא. זה ארך דקות ארוכות ופרט לפרכוסים החתול גם העלה קצף מהפה ופלט הרבה מאד נוזלים. 

אחרי שהוא נרגע ראינו שהוא מבוהל ואין גם לו מושג מה עובד עליו, והוא נהם קצת - כמו שהוא עושה כשיש אזעקה. 

ליטפנו אותו וניגבנו אותו (ואת הריצפה) ונשארנו איתו עד שראינו שהוא מתאושש וחוזר לעצמו, והרגשנו קצת חסרי אונים עם הטיסה על הבוקר. מה עושים בדיוק במצב כזה? 

מי שהגיע לטפל בו פעמיים ביום בזמן העדרנו הוא הבן של השכנים, אחיה הצעיר של הקט-סיטרית הקבועה שלו בשנים האחרונות. הסיבה לכך היא שהקדימו לה את הגיוס במפתיע, וכשהתקשרתי אליה לשאול אם היא יכולה לטפל במיינקוני כמה ימים היא ענתה (אחרי הרבה מאד שעות) שהיא בטירונות. אבל היא הפנתה אותנו אל אחיה, שמראש היא הכינה אותו להחליף אותה במשימה הזאת. 

הילד בגיל של חכמוד, אוהב מאד בעלי חיים (יש להם כלבה, שני חתולים וגם הם מאכילים את חתולי הרחוב - סליחה, "חתולי הקהילה") ונראה מאד אחראי ונלהב לתפקיד. 

הסברנו לו שאמנם אנחנו טסים אבל שמיינקוני לא הרגיש טוב ערב קודם, ושבמקרה שהוא רואה שמשהו לא בסדר, שיתקשר אל שריתה - שנשארה בארץ הפעם ולא טסה עם שותפנו, עם T ואתי ליוון - והיא הבטיחה שהיא תיקח אותו במקרה הצורך לוטרינר. 

היינו בקשר שוטף עם הילד במהלך ארבעת הימים של הנסיעה, והוא דיווח שמיינקוני יותר מבסדר, אוכל ומתפנק ומשחק - ונרגענו קצת. 

חזרנו בחמישי אחר הצהריים, ומיינקוני קיבל אותנו בשמחה וברוגע, מתפנק כרגיל ואוכל תקין ועושה את צרכיו כרגיל, אבל בששי בבוקר כשחזרתי מהליכת הבוקר הוא חטף התקף אפילפטי נוסף. 

ההתקף הזה היה קצר יותר וכנראה חמור פחות מזה של ראשון בערב - כי אמנם הוא העלה קצף אבל לא פלט נוזלים כמעט - אבל זה היה מבהיל ומייד יצרתי קשר עם הוטרינר. 

בהתחלה התקשרתי לוטרינר בפינת הרחוב שלנו, אליו עברנו עוד עם החתולה ל' אחרי שהחתול ד' נפטר, כי הוטרינר שטיפל בחתול ד' אמנם מקצועי ומבוקש מאד ביישוב שלנו, אבל כל ביקור אצלו זו המתנה מטורפת בלי קשר אם קבענו תור בשעה מסוימת או לא. הוא גם יקר מאד (כולם יקרים, אבל אלה שבפינה כאן הרבה פחות). 

הוטרינר בפינת הרחוב הוא היחיד שמכיר את מיינקוני מההתחלה והוא קיבל ממנו את כל החיסונים עד כה - אבל כשהתקשרתי למרפאה קבלתי הודעת "המנוי אינו זמין" - ומדובר בטלפון קווי, לא סלולרי. זה היה מוזר מאד, ולא היה לי זמן להתלבט ויצרתי מייד קשר עם הוטרינר הקודם - שקיבל אותנו מיד. 

עוד לפני שהגענו אליו T שאל את ה-AI האם יש לחתולים אפילפסיה, וקיבל תשובה מלאה ומקיפה שכן, אמנם זה נדיר יותר מאשר בכלבים (כך גילינו שכלבים נוטים לסבול מאפילפסיה) אבל זה קיים. 

ה-AI פירט שיש סיבות אפשריות פיסיולוגיות כמו זיהומים שונים, בעיות כבד או כליות, יש סיבות נוירולוגיות כמו גידולים, ויש רעלים שעלולים לגרום את זה. 

כך אמר גם הוטרינר, שביקש להשאיר את מיינקוני לבדיקות מקיפות, בטשטוש. 

החתול נשאר אצלו שעות שעות שבמהלך נשללו בעיות כבד וכליות, זיהומים שונים כמו דלקת קרום המוח ואחרות, ובסופו של דבר ההמלצה היתה לפנות לנוירולוג, אולי לעשות MRI, בדיקת נוזל עמוד השידרה ועוד. 

אומר כבר עכשיו - אנחנו לא נוטים לעשות דברים כאלה עם חיות המחמד שלנו.

למה אני מתכוונת?

אנחנו מחסנים באופן קבוע, מטפלים בפרעושים, תולעים (אגב אני עכשיו פתאום חושדת בחומר נגד פרעושים ותולעים שהוא זה שגרם את ההתקפים האלה אצלו), נותנים את האוכל הכי משובח.....ואם יש מחלה או פציעה אנחנו מטפלים. 

כשהחתול ג' אובחן עם סכרת, הזרקנו לו אינסולין פעמיים ביום במשך שנתיים וחצי עד שבסוף קיבל איזה הלם סכרתי כנראה, איבד את ההכרה והחלטנו פשוט להרדים אותו. אבל זה היה בגיל 17.5 ומיינקוני בן ארבע בחודש הבא. 

אבל גם אז עם החתול ג' לא רצנו לעשות בדיקות דם תקופתיות לעקוב אחר מצב הסוכר או שום דבר כזה.

וזה לא רק בגלל הטירחה או הכסף (שעלול להגיע לסכומים אסטרונומיים), זה גם בגלל הטרטור והסבל לחתול, שלא מבין בכלל מה קורה איתו. 

בקיצור - נראה מה יהיה ונראה מה עושים, אם בכלל. 

כי כן, יש אפשרות שלא נעשה כלום ופשוט נחכה לראות מה קורה.......ומה שיהיה יהיה. 

ככה ברגיל הוא נראה מצוין, מתנהג רגיל, מרגיש טוב....

המשך יבוא

השבוע שהיה

התברר, שלחזור הביתה לאחר חמישה ימים ביוון, הרבה יותר קל ופשוט מאשר לחזור אחרי שלושה שבועות בארה"ב או בכל יעד חופשה אחר. 

אין ג'ט לג, וכמעט לא הרגשנו שנעדרנו. אפילו על מיינקוני ראינו שהיה לו הרבה יותר קל. 

הוא פגש אותנו בסקרנות, כמובן, מרחרח את כל הניחוחות החדשים שהבאנו איתנו - ומייד חזר גם הוא לשיגרה הרגילה. 

לשמחתנו הקט-סיטרית הדליקה (לבקשתנו) בכל בוקר את המזגן עבורו, וכיבתה אותו בכל ערב - כך שהגענו בשבת אחר הצהריים לבית נעים וקריר. 

חזרנו לשיגרה שלנו - T עם הטיפולים שלו והאפוקסי שלו והלקוחות שלו בייעוץ העסקי, ואני לאימון, לבלוגים, למפגשים עם חברות, ומטלות הבית, ושנינו לפעילות הגופנית שלנו - שכמובן גם ביוון הקפדנו עליה כרגיל. 

פחות הקפדנו שם על התזונה - הרגשתי שאני "מתפרעת" קצת עם האוכל - אז אני חייבת לחזור לעצמי ולמשטר האכילה. 

גם עשיתי הפסקה עם הווגובי (WEGOVI), כי נמאס לי שלפחות פעם/פעמיים בשבוע אני סובלת מבחילה בבוקר (עד כדי הקאה), אבל בינתיים גם אחרי הפסקה של שבועיים מדי פעם אני מרגישה בחילה - והבנתי שהחומר עדיין לא יצא מהגוף. מצד שני ייתכן שהבחילה לא קשורה לזריקה - נעקוב ונראה. 

נראה בעיקר אם אני מצליחה לשמור על המשקל גם בלי ה"קביים" האלה. 

בשבוע הזה גם נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'היידי', וזה היה כיף גדול. 

בשני לא נסענו אל בתי כי היא לקחה את הילדים לסידורים, אז לא ראינו אותם בעצם עד ששי בערב. 

מה שכן הצלחתי זה לעשות סדר יסודי בארונות חדר האורחים. זרקתי המון דברים, כיבסתי מצעים ומגבות, ויש לי גם שקיות לתרומה....בעיקר של מפות שולחן (מיליון מפות שולחן) וכמה שמיכות/ציפות/כריות אמבטיה של תינוקות - שבינתיים אף אחד לא הגיע לקחת, אז אולי בסוף אצטרך לסחוב את הכל בעצמי לאתרי תרומה. 

נראה לי, שאם יהיה לי כוח השבוע, אתחיל להתלבש על סדר במרתף - לפחות בדברים שלא קשורים אל T (שלא ממש משתף פעולה עד עכשיו עם המשימה הזאת). 

השבוע נודע לנו שאחי סובל מכאבי תופת בכתף לאחר שגם עשה איזו תנועה לא טובה כשהנכדה שלו היתה לו בידיים, וגם אחר כך הגדיל לעשות ועשה פעולה שהחמירה את המצב בחדר הכושר. כן, זה אחי. מגזים ולא מקשיב לגוף. 

בהתחלה היה חשש לקרע בגיד בנוסף לדלקת חריפה, אבל לאחר שקיבל זריקת קורטיזון ועבר אולטרסאונד, האבחנה היתה פשוט הסתיידות. הדלקת נרגעה, וכעת נדרשת רק מנוחה והרבה פיסיותרפיה. 

גם T לא היה במיטבו בתחילת השבוע. היו כמה ימים שראיתי שהוא לא ממש מרגיש טוב, למרות שלא היו עוד התקפים מאז שדה התעופה באתונה (וגם הוא היה התקף די קל). יש לו כאב מוזר בגב, שבא והולך, והוא מרגיש שיש לו שם במקום הכאב איזה גוש - כנראה שומני. יש במשפחה של T נטייה לגושים שומניים תת עוריים (גם לבתי יש כזה, באזור הלסת, ולחמי ז"ל היו המון כאלה) - אבל כאן זה משהו קצת עמוק יותר ולא ממש תת עורי. רופאת המשפחה שלחה אותו לאולטרסאונד (שכדי לקבל תור בתאריך "סביר" הוא קבע אותו באסותא באר שבע בתחילת החודש הבא) וגם נתנה לו בטרן (BETAREN) - שעד כמה שראיתי הוא עדיין לא התחיל לקחת. 

יש לי הרגשה שהוא ממש חושש מהכאב החדש הזה, מהגוש הזה - ולכן גם אני. היה לילה אחד שבו הוא חלם שהוא מת......

אוף. 

אבל אנחנו מתמידים בינתיים בשיגרה שלנו. אין באמת טעם לדאוג עד שלא נדע מה קורה, ובימים האחרונים הוא דווקא התאושש וקיבל מרץ.

בששי אירחנו לארוחת ערב נחמדה ומוצלחת אצלנו עם בתי ומשפחתה ועם הורי, ובסוף הערב שרי הודיעה שהיא נשארת לישון אצלנו. 

היא היתה מאד חמודה ושיתפה פעולה כמיטב יכולתה - ואף הסכימה לישון על מזרון ליד המיטה שלנו ולא איתנו במיטה כמו תמיד - אבל הילדה הזאת מתעוררת כל הזמן בלילה. היא מדברת, היא מבקשת דברים, היא מתלוננת....ואז נרדמת מייד בחזרה ולי לוקח המווון זמן להירדם אחרי כל התעוררות שכזאת. 

מילא, אין לי בעייה להשלים שעות שינה אחר כך, גם בשנ"ץ וגם בלילות הבאים. העיקר שהיא מאד מאד נהנתה.

בשבת בבוקר שיחקנו כל מיני משחקים וציירנו, והיא גם החליטה להכין "מיני" ארוחת בוקר ל"כלבלבי" ול"חמודי" שלה (בובות פרווה קטנטנות) - ספלי אספרסו עם יוגורט וענבים (שהיא חתכה בעצמה) . 

חמודי למטה וכלבלבי למעלה - על שולחן האפוקסי של T

לאחר שהחזרנו את שרי הביתה נסענו לבראנץ' אצל 'שושנה' ובעלה. היה מאד נחמד ומושקע, והחברה היתה נעימה. 

בגיזרת הסדרות, ראיתי את כל העונה של הסידרה "הגרמני" ב-YES. אני לא יודעת אם תהיה עוד עונה. לדעתי זו היתה סדרה מצוינת וטוב יעשו אם ישאירו את הסוף כך כמו שהוא. אבל מי יודע......

בנוסף סיימתי ספר בשם BROKEN COUNTRY מאת קלייר לסלי האל. 

שוב, זו לא ספרות מופת, אבל הוא תפס אותי והוא זורם, וכרגע זה מה שמעניין אותי. אולי אקרא עוד ספרים שלה. 

ביוון סוכן הנדל"ן התקדם בהצעת המחיר שלנו למוכר של הבית שאהבנו, אבל טרם שמענו ממנו בחזרה, מה שלדעתנו לא מבשר טובות. 

או שזה פשוט "הקצב היווני". הכל מתבצע שם מאד לאט. 

כפי שאמרתי לבתי - אשמח אם זה יסתדר אבל אשמח גם אם לא. זה החלום של שותפנו ושריתה, לא באמת שלנו, ואני יודעת ש-T מאד רוצה לעזור, ובסך הכל גם אני, אבל אני אהיה מאד מרוצה גם אם לא ייצא מזה שום דבר. ומצד שני אשתף פעולה עם כל מה שהם יחליטו, ואם ימשיכו לחפש אז אהיה שם לצידם..........מה שיהיה יהיה. 

כאן בארץ ובגבולותינו הכל ממשיך להתדרדר וכבר הבנתי שאין תחתית ובכל יום ובעל שעה ובכל רגע - בהחלט יכול להיות גרוע יותר. 

בפוסט של "השרביט" שכתבתי לפני כמה ימים, אמרתי שאני לא מתכננת הגירה בשלב זה. אבל אחרי שקראתי את הפוסט של מוטי בנושא, שם הוא העלה - בין היתר - את האפשרות שגם אחרי הבחירות הבאות (אם וכאשר תתקיימנה) תקום ממשלה דומה או אף זהה להרכב של הקואליציה היום............ואז הבנתי שבמקרה כזה אבין שמה שאני רוצה עבור המדינה שלי שונה ממה שהרוב רוצה.......ואולי אולי אז יגיע הזמן לשקול אופציות אחרות...............

מאז שחזרנו

בניגוד לפעמים קודמות, בהן "נחתנו בריצה" ומייד חזרנו לפעילות, הפעם זה לקח קצת זמן. 

גם לקח לנו זמן להתאושש מהצינון ומהטיסה, וגם הרגשנו עייפים מאד. 

גם לא עבר לי לגמרי הגרד (כתוצאה מהתגובה האלרגית לטיפול בטחורים) וזה די משגע אותי. במזל הצלחתי לקבוע תור לרופאת העור (אולי מישהו ביטל בדיוק) והיא הבינה בדיוק מה קרה. היא נתנה לי טיפול אגרסיבי לכמה ימים ואחריו טיפול מעט עדין יותר, שאותו אוכל להמשיך לאורך זמן. היא אמרה לי להמנע ממשחות שמכילות לידוקאין על נגזרותיו השונות - היא אמרה שידוע שיש אנשים שמגיבים לזה ככה. כיון שגם קבלתי מהפרוקטולוגית esracain וגם יש benzocain ב-rectozorin עצמו, שטיפל בטחורים. בקיצור - בעתיד אם יהיו לי טחורים אצטרך להמנע ממשחות המכילות את החומר הזה. 

בלילות ישנו טוב - בחמשת הלילות הראשונים לקחנו את ה"סירקדין" המעולה שפשוט מעלים לנו את הג'ט לג לגמרי - אבל היה לנו קשה לקום בבוקר והיתה לנו פחות אנרגיה באופן כללי. גם היום, יותר משבוע אחרי שחזרנו, T עדיין מרגיש חסר מרץ ומתקשה לקום בבוקר. 

למזלנו נחתנו בששי שלפני שבועות. הורי לא רצו להידבק מאיתנו אז לא קפצנו אליהם אפילו. אצל בתי גם חתני וגם שרי היו קצת חולים גם כן, ובערב חג הם היו מוזמנים לאחותו ליום הולדת של האחיין הבכור. אחי וכל משפחתו נסעו לקפריסין לסוף שבוע ארוך. היה לנו זמן להיות לבד בבית עם מיינקוני המתוק, ולנוח. 

מיינקוני קיבל אותנו בשמחה וחזר לשגרת הליטופים בלי בעיות. 

בסוף בחג עצמו - שני בצהריים - הזמנו את כולם לארוחה בשרית (כי זה מה שהם מעדיפים וכי בטח נמאס להם מהאוכל החלבי בכל מקום), T הכין המבורגרים  (שהכין בעצמו) ופסטה וגם עוגת שוקולד וכולם היו מרוצים. 

בתחילת השבוע הזמין אותנו נשמותק לערב שורשים בבית ספרו. כל השנה הם עבדו על הכנת "עבודת השורשים" המשפחתית והוא כמובן ראיין אותנו גם, וכאשר הודיעו על הערב החגיגי הזה בו הם יציגו כל אחד מחלק מעבודתו, הוא מאד רצה שנגיע. מתוק כזה. 

כמובן שבאותו בוקר בתי נזכרה שהיא התחייבה להכין סלט ובכלל לא היו לה המרכיבים בבית, או הזמן להכין אותו........אז כמובן ש-T התנדב. הערב עצמו לא היה מאורגן בכלל כמו שצריך - אבל לא ציפיתי ליותר מדי מהמחנכת המוזרה שלו - אבל הילדים היו מקסימים ונשמותק הקריא את החלק שלו באופן מושלם (בניגוד להרבה אחרים שלחשו או מלמלו באופן לא ברור). 

היו גם קטעי נגינה ושירה, והיה בסך הכל נחמד ומרגש. בעיקר נגעה לליבנו העובדה שהיה חשוב לנשמותק שנהיה שם איתו. 

עוד השבוע, היה ל-T תור בשגרירות האמריקאית בתל אביב לחידוש ויזת התייר שלו. 

כידוע ישראלים כבר לא זקוקים לויזה כדי להיכנס כתיירים לארצות הברית, לפני כמעט שנתיים אישר הנשיא ביידן לישראלים להיכנס באמצעות ESTA, בדומה לכניסת אירופאים ואוסטרלים, סוג של "אשרת כניסה זמנית" תקפה לשנתיים (אם איני טועה) שניתן לבקש ולקבל בדוא"ל, בדומה לאשרות כניסה לקנדה, אוסטרליה ועוד. אלא שאנחנו לא מעוניינים באשרה זמנית לשנתיים מאחר שאנחנו מתכננים - כל עוד נוכל פיסית וכלכלית - להמשיך לטוס לארה"ב לפחות פעם בשנה בעשר ויותר השנים הקרובות, אז בצענו תהליך חידוש ויזה כמו תמיד. 

אני רוצה לציין כאן, שהפרוצדורה - מילוי טופס הבקשה באתר השגרירות, תשלום אגרת הויזה, תשלום אגרת המשלוח של הדרכון בתום התהליך והעלאת תמונה - די הוציאה לי את המיץ. האתר מאד (אבל מאד!) לא אינטואיטיבי. מזל שצריך לעשות זאת רק כל עשר שנים (אבל עבור כל אחד מאיתנו בנפרד). 

אבל בעמל רב עשיתי זאת ואף הצלחתי לקבוע לו תור ממש תוך פחות משבוע (מן הסתם כי רוב הישראלים כבר לא זקוקים לראיון בשגרירות בזכות ה-ESTA), והוא נסע בחמישי על הבוקר לשגרירות. 

איתו בתור היו בעיקר ישראלים שביקשו ויזת עבודה בארה"ב. בין השאר הוא פגש שם את אלי שרעבי, שמסתבר שמתכנן לעבור לגור ולעבוד במקצוע שלו (עיצוב) בארה"ב. בנוסף היו שם סתיו שפיר ומשפחתה, שגם הם מחפשים לעשות רילוקיישן לארה"ב. כן, זו המציאות שלנו. 

בששי בבוקר אמא הודיעה שאבא לא מרגיש כל כך טוב ושהם לא יגיעו לארוחת הערב המשפחתית. פחות הטרידה אותי ארוחת הערב, בעיקר נלחצתי קצת מאיך שאבא מרגיש. התברר שהוא הרגיש חולשה, כבדות בראש וברגליים... ונשאר לנוח. זה עבר לו אחרי מנוחה של כמה שעות אבל הוא נשאר לנוח גם בשבת - ביקרנו אצלם בשבת בבוקר - והבנתי שבראשון בבוקר הוא כבר יצא להליכה אבל דילג בינתיים על חוגים אחרים שהוא נוהג להשתתף בהם כמו יוגה כסאות. החל מיום שני ואילך הוא כבר חזר להשתתף בכל החוגים שלו, אז בינתיים הכל בסדר. 

זה טוב שהוא קשוב לגוף שלו ולא מתעקש על פעילות כשהוא מרגיש שאין לו כוח. ומצד שני זה טוב שהוא כן פעיל עד כמה שהוא יכול. בכל זאת בן 91. 

אז רק בתי ומשפחתה המתוקה הגיעו בששי והיה ערב נחמד מאד, שבסופו גם שרי וגם נשמותק החליטו להישאר לישון אצלנו. 

נשמותק החליט לראשונה לישון בחדר האורחים, ולא על מיטת ה"ספסל" אצלנו בחדר. שרי, לעומת זאת, התעקשה לישון איתנ במיטה. זה היה לילה קשה לי ול-T. הילדה משתלטת בהדרגה על כל המיטה ודוחקת אותנו עוד ועוד, בועטת וגם מרביצה (כלומר, מעיפה את הידיים....תוך כדי שינה), וגם כל שעה בערך מדברת מתוך שינה ומעירה אותנו - לא שממש הצלחתי להירדם בכלל. 

בסוף ויתרתי ועברתי בעצמי לישון על המיטה/ספסל של הנכדים, ולמרות שגם שם לקח לי זמן להירדם, היה לי הרבה יותר נוח ונעים. 

בבוקר אחרי הליכת הבוקר (שבה T חטף התקף כאב בינוני) הוא הכין לילדים פנקייקים, ששרי מייד עיקמה עליהם את הפרצוף כי "היא רוצה קורנפלקס" (כלומר את ה-CRUNCH שהיא אוהבת). אמרנו שנגמר, ושפתיה התעוותו כלפי מטה באי שביעות הרצון האופיינית. 

הזכרתי לה שעוד מעט יש לה יום הולדת, וביום הולדת יש אצלם במשפחה מסורת של ארוחת "בוקר-הולדת" של פנקייק (או במקרה של שרי, קאפקייק), אז היא הסכימה שנערום אותם ל"עוגת פנקייק" (עם נוטלה בין השכבות) ואפילו מצאתי נר של הסיפרה 6 לשים בראש הערימה, וארוחת הבוקר עברה בחיוכים. 

בסוף הארוחה החלטנו שנשחק משחק קופסא, והיא בחרה את "קטאן ג'וניור", שאמנם אמור להתאים לגילאי 6+ אבל היא עדיין לא הכירה ולא התמצאה בכללים. נשמותק עשה כמיטב יכולתו להדריך אותה, ושנינו דאגנו שהיא תנצח...וכולם היו מרוצים. 

כן, היא באמת מפונקת במיוחד הקטנה הזאת. אבל מתוקה ברמות. 

במהלך שאר השבת עשינו T ואני בינג' של הסידרה המצוינת Dept. Q בנטפליקס. והצטערנו שזה נגמר. קשה לי להאמין שתהיה עוד עונה...אבל היא באמת היתה משובחת. 

בשני היה יום הולדתה האמיתי של שרי וקפצנו אליהם אחר הצהריים "לתת לה את המתנה" שבתי קנתה לה בשמנו. בנוסף T נתן לה "כדור בדולח" שהוא הכין מאפוקסי. 

המתנה שבתי קנתה לה בשמנו היא ערכת מכונת תפירה לילדים. הילדה ממש אוהבת בגדים, מבינה בהם, יודעת לעצב ויודעת בדיוק מה היא רוצה ואיך היא רוצה לעשות זאת. נראה לי שזו מתנה באמת הולמת, למרות גילה הצעיר. 

בזאת לא תמו אירועי "פסטיבל" יום ההולדת של שרי. לאחר שחגגו לה בגן, ועשו לה את ארוחת ה"בוקר-הולדת" המסורתית באותו בוקר, בשבוע הבא תהיה מסיבה בפארק ליד הבית. 

שרק תהיינה סיבות לחגוג בתוך כל המיץ של הזבל סביבנו שרק הולך ונערם ומעמיק ומתגבר. 

שיחזרו החטופים. שתסתיים המלחמה. שתוסר ממשלת הקללה מעלינו. 

בוסטון 05-2025 - ביקור אצל בני ומשפחתו המתוקה - חלק שני

על הטיול שלנו בצפון קרולינה אספר יותר מאוחר.

כעת נותר לי לתעד את השבוע האחרון שבילינו עם בני ומשפחתו המתוקה. 

אחת הפשרות שבני וכלתי עשו כשהחליטו לקנות את ביתם החדש, אולי הפשרה היחידה, היתה שבבית החדש אין ממש גינה, רק כביש גישה וקצת אדמה בצד הדרך ומאחורי החניה. 

ועדיין, T חשב שאפשר וכדאי לשתול גם לאורך כביש הגישה וגם בחלק האחורי של הבית פרחים וצמחי תבלין. בני וכלתי התלהבו מהרעיון ומהיוזמה, ויצאנו כולנו - כולל הילדים - למשתלה לבחור שתילים. 

קיקה עוזרת לסבא T לשתול פרחים

את סביבוני כל עניין הגינה והשתילה לא ממש משך, אבל קיקה התלהבה ועזרה ל-T במלאכת השתילה. 

באחד מערבי השבוע פגשנו את בני בקיימברידג' אחרי הופעה שלו, והלכנו לבר שהיה בו ערב סטאנד אפ. זה היה כשלון מכל הבחינות. גם הסטאנד אפ היה פתטי, וגם האוכל היה בינוני ומטה. אבל לפחות יצא לארבעתנו לבלות קצת בעיר בערב ביחד בזמן שהשכנה/חברה/בייבי סיטר שמרה על הקטנים. 

לקראת אמצע השבוע, כשסוף סוף השתפר מזג האוויר, שהיה עד אז חורפי לחלוטין, החלטנו לבלות אחר צהריים בפארק שליד הבית, וכלתי הכינה להם ארוחת ערב פיקניק בפארק.

לא רק שהקטנים התלהבו מאד, גם ילדים נוספים פתאום הגיעו וביקשו להצטרף. 

יש בפארק הזה כמה ילדים, בגילאים שונים, שקיקה וסביבוני התיידדו איתם במהלך השנים, והיה ממש כיף לראות את כולם משחקים ביחד. 

למרות או אולי דווקא בגלל מזג האוויר החמים והנעים, הצטננו T ואני בבת אחת ובו זמנית ובעצם בכל הימים האחרונים של הביקור, כולל בטיסה חזרה לישראל, היינו שנינו די על הפנים. זו לא היתה בדיוק הדרך הטובה ביותר להיערך לטיסה הביתה .....😢

ובכל זאת T מצא דרך לעשות פעילות אחרונה עם הנכדים לפני שעזבנו, ושוב הם ירדו יחד למרתף להכין יצירת אפוקסי חדשה על קָנבַס. 

וכך הגיע ביקור מקסים בן שלושה שבועות לסיומו. 

היה קשה להיפרד אבל הפרידה קלה יותר הפעם כי אנחנו יודעים שהם אמורים להגיע בסוף יולי לביקור בן שבועיים לכבוד בר המצווה של נשמותק. אז יש למה לצפות. 

בוסטון 05-2025 - ביקור אצל בני ומשפחתו המתוקה - חלק ראשון

טסנו לביקור אצל משפחתו של בני בבוסטון כאשר אני סובלת ממקרה קשה של טחורים כואבים, ו-T עבר טיפול שורש יום לפני הטיסה. 

הטיסה עצמה עברה חלק וללא אירועים מיוחדים, ומאד עזרה לי כרית הצוואר ששימשה כ"כרית בייגלה" לישיבה סבירה, יחסית, במהלך 11 שעות טיסה (בבית של בני כבר חיכתה לי כרית "בייגלה" אמיתית, שהזמנתי מ"אמאזון" ישירות אליהם הביתה).

   

בבוסטון קיבל אותנו מזג אוויר חורפי-ישראלי, ומזל שהגענו מצוידים לעניין. 

זו היתה בדיוק שעת איסוף הילדים מהגן ובני עבד, אבל אנחנו כבר מתורגלים, תפסנו UBER בשדה התעופה והגענו אל ביתם החדש של בני ומשפחתו המתוקה. 

קבלת הפנים היתה חמה ואוהבת. קטנים כגדולים רצו לחבק אותנו ולהעריף עלינו אהבה, כך מהרגע הראשון ובמהלך כל ימי הביקור. 

קיקה עם הסבא האהוב T

סביבוני עם סבא T

סבא T מקריא לקיקה סיפור וסביבוני מחבק את/משתולל עם סבתא אמפי

מייד השתלבנו בשיגרת הבית, כולל הרבה מאד שמירה על הילדים בזמן שבני וכלתי עבדו, בישולים וקניות בסופר, כביסות וקיפולים, וגם בילויים וזמן איכות עם בני וכלתי כשהתאפשר. 

הבית החדש גם יפה מאד וחדש יחסית (יחסית לרוב הבתים בסביבה - רק תשע שנים) וגם מושקע מאד ומאובזר ומאד מאד נוח. 

יומיים אחרי שנחתנו נערכה חגיגת יום הולדתו הששי של סביבוני. 

קיקה עוזרת להכין שקיות הפתעה לילדים

קיקה "עוזרת" לסבא T לנפח בלונים למסיבה

כלתי הכינה שלט יום הולדת...רק פספסה קצת את סדר האותיות 😂

מזג האוויר דפק את תכניות יום ההולדת, שהיה מתוכנן להיערך בפארק הסמוך לבית. הקור והרוח והגשם הכריחו אותנו להעביר את המסיבה פנימה אל תוך הבית, ונערכנו בהתאם. פינינו את הסלון מרהיטים וסידרנו אזורי משחק גם בחדרים. 

זה היה ה-CRAZY ROOM שבו הילדים יכלו להשתולל

בדיעבד - חלק מהילדים השתוללו קצת יותר מדי, ואחד מהם דחף את ראשו של סביבוני אל הקיר, וממש יצר בו גומחא קטנה. ילדים החליקו במדרגות, היו הרבה "כמעט"ים, וכמו שבני סיכם בסוף המסיבה: "איך היה? אף אחד לא הגיע למיון". 

עד היום היה להם מזל בימי ההולדת של סביבוני, שחל בעשרה במאי - היו ימי שמש וניתן היה לחגוג בגינה. 

בשנה הבאה נראה לי שהם יתכננו יום הולדת במקום ניטרלי כלשהו - מסוג I-JUMP או משהו דומה. 

עוגת יום ההולדת של סביבוני - לבקשתו. הוא גם קיבל מתנה אופנוע צעצוע עם שלט רחוק...

העיקר שסביבוני היה מרוצה מאד וכך גם כל הילדים שהגיעו לחגיגה.

חיבוק של סבתא אמפי וקיקה

עבודת יצירה עם אפוקסי במרתף עם T והנכדים

אז T היה לגמרי בסדר עם טיפול השורש, שבאמת נעשה כנראה בצורה מקצועית לחלוטין והוא לא הרגיש כלום ושום דבר לא התנפח ולא היה צורך באנטיביוטיקה שקיבל ליתר ביטחון. 

לעומת זאת אצלי המצב התדרדר מהר מאד, כאשר התברר שאני כנראה רגישה לאחד החומרים שקיבלתי לטיפול נגד הטחורים, והתפתחה לי פריחה נוראית ומגרדת בטירוף באזור. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, בין הכאב של הטחורים עצמם לבין הגירוד שמסביב......ממש טיפסתי על הקירות. 

בדקתי את תנאי ביטוח הנסיעות שלי, והתברר שהפוליסה כוללת ביקור במרפאות ובתי חולים לבחירתי - כך שבני קבע לי תור במרפאה לא רחוק מהבית. הרופאה קבעה שאכן מדובר ב-CONTACT DERMATITIS, תגובה אלרגית, ורשמה לי טיפול בקצף מיוחד נגד טחורים שמכיל קורטיזון. זה לקח כמה ימים אבל זה לגמרי הציל את המצב, כך שיכולתי לחזור לתפקד וגם לתכנן את החופשה - שהיתה מוטלת בספק כל הזמן הזה - בצפון קרולינה. 

בינתיים יכולנו לחזור לפעילות נורמלי, ובאחד הימים נסענו T ואני למרכז בוסטון לטייל קצת. היתה רוח והיה קר אבל היתה שמש, והתלבשנו היטב....והתחנה הראשונה שלנו הפעם היתה בקפה OGAWA המצוין - בית הקפה היפני שחיפשתי בביקורנו הקודם....

משם המשכנו רגלית לפארק הגדול והיפה THE BOSTON COMMON עם הפארק הצמוד אליו THE PUBLIC GARDEN

משם הלכנו עד לנהר הצ'ארלס והלכנו קצת לאורך הגדה

אבל רוב הזמן פשוט בילינו עם המשפחה של בני, טיפלנו בנכדים, קיבלנו טונות של חיבוקים והתענגנו מכל רגע. 

קיקה עם סבא T

סבתא אמפי מקריאה לקיקה סיפור

עוגת יום ההולדת ש-T אפה לעצמו זכתה להצלחה גדולה

בנוסף לטיפול בנכדים, גם הצלחנו לצאת בערב למסעדה עם בני וכלתי פעמיים - פעם באמצע השבוע ובפעם ביום הולדתו של T, ואפילו לקחנו את כלתי למשחק כדורסל בין הסלטיקס לניקס - המשחק האחרון שבו הסלטיקס הצליחו, בניגוד לכל הציפיות, לנצח את הניקס בהפרש גדול מאד. אחרי המשחק הזה הם הפסידו ובעצם סיימו את העונה. 

לקראת סוף המשחק, כאשר כבר היה ברור שהסלטיקס מנצחים, חלק מהאוהדים של הניקס התחילו לצאת מהאולם ואפילו התפתחה תיגרה בין אוהד של הסלטיקס לאוהד של הניקס - ממש לידנו. מזל שסדרנים הגיעו והפרידו ביניהם, ואף אחד לא נפגע. 

האביב הפכפך מאד כאן בבוסטון, חלק מהזמן קר וגשום ובחלק מהזמן השמש מואילה בטובה לזרוח והטמפרטורות אף עולות מעט מידי פעם. בסוף השבוע השני לביקורנו, היה סגרירי בבוקר אבל אחר הצהריים התבהר מעט מזג האוויר.

אז בבוקר לקחנו את הנכדים לספרייה העירונית הנהדרת שיש כאן

סבא T מצייר עם סביבוני בספרייה

סבתא אמפי מקריאה לקיקה סיפור בספרייה

ואחר הצהריים יצאה השמש ויכולנו לקחת את הנכדים לפארק ליד הבית

סבא T וסביבוני מתנסים בהתעמלות מכשירים

וכמובן שגם קיקה רוצה.....למרות שהרגליים שלה בקושי מגיעות 😂

לכבוד יום הולדתו של T הזמנו מקומות במסעדה משובחת בקיימברידג'. 

הארוחה היתה מצויינת, אבל כאשר הגיע "קינוח יום ההולדת" שהוזמן מראש בהפתעה, צחקנו די הרבה על אופן ההגשה.......(כאילו, מה זה מזכיר לכם?)

אבל העיקר הכוונה, וממילא היינו מפוצצים מהאוכל ולא היה לנו מקום לקינוח. 

למחרת יום ההולדת טסנו לצפון קרולינה, אבל על זה אכתוב בפוסט נפרד.