‏הצגת רשומות עם תוויות משקל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משקל. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 16 בינואר 2024

ימים מלאי התרחשויות.....

קר לי. כל הזמן. נדמה לי שנשמר לי בעצמות הקור של בוסטון, ולמרות שמה שקורה כאן היה נחשב שם לחם ונעים, אצלי בקור כל הזמן קר. אז אני מתלבשת חם ואני מחממת יותר מהרגיל, ומברכת יום יום שיש לי בכלל את האופציה הזאת. 

בניגוד לחיילים, בניגוד לחטופים, בניגוד להרבה מאד אנשים שאין להם את הפריווילגיה הזאת. 

לא חושבת שאני צריכה לחזור כאן על העצב והדכדוך והכעס על הממשלה ועל כל המצב, שעם כל חוסר פעולה או פעולה שגויה מצד מנהיגינו רק הולך ומחמיר.....זה נראה לי די ברור. 

בסוגיית הדרמות של חכמוד הסתמן שהוא עמוק בקטע החברתי ובעצם הצורך שלו בחֶבְרָה ובחברים מאפיל על שיקולים אחרים, בעיקר נושא הלימודים. היו גם לחתני וגם לבתי כמה שיחות רציניות איתו בנושא, והיה נדמה להם שהוא הבין והפנים וקצת נרגע (ובעיקר בתי קצת נרגעה, כי כל ההיעלמויות שלו והכרזות ה"אין לי בשביל מה לחיות" עם כל ציון כושל הבהילו אותה), אבל בינתיים הם רואים שיש בו איזושהי התנגדות פנימית לישיבה ולמידה למבחנים וברור ששיחות זה לא מספיק - צריך איכשהו לגרום לילד לשבת וללמוד. לא פשוט בגיל הזה. נראה לי שהשלב הבא יתחיל להיות מניעת פעילויות שהוא אוהב - כמו חוג הכדורסל - או זמן מחשב....דרכי פעולה שהם ממש (אבל ממש!) לא רצו לנקוט בהן...אבל ייתכן שלא תהיה ברירה. 

כל הדרמה הזאת איכשהו מעמיסה עוד שיכבה על הכעס המתמיד שבתי מסתובבת איתו (כמו רבים מאיתנו) בחודשים האחרונים, וגורמת לכל דבר (לכאורה קטן) להרגיש גדול וקשה. היא מתקשרת הרבה לשחרר קיטור ואני שמחה להיות שם ולהקשיב ולתמוך בה. 

בסוגיית הבריאות, נראה ש-T לא מצליח לצאת לגמרי מתופעות הפוסט-קורונה. הוא מלא ליחה, בצורה מפחידה שגם מחלישה אותו וגם מגבילה את הפעילות שלו (ולעיתים מפריעה לו גם לישון, אבל השעות הקשות באמת הן על הבוקר כשהוא מתעורר וקם משכיבה למצב מאונך). גם יש לו כל הזמן איזה כאב ראש עמום (לא המיגרנות של פעם) שמלווה אותו מאז שהיינו חולים בקורונה. 

ניסינו לקבוע לו תור אצל 'רופאהחדשה' אבל התור הקרוב היה רחוק מדי וקבעתי לו אצל השותפה שלה למשרד. הוא היה אצלה כבר פעם/פעמיים בעבר. לא יודעת עד כמה היא טובה כמו 'רופאהחדשה' באבחונים שלה, אבל היא טענה שתוך שבועיים זה פשוט יחלוף ושאין מה לעשות בינתיים (ואין איזה כדור או סירופ שבאמת ייקל בשלב הזה), ושדווקא להתעמל ולרוץ עשוי לשחרר את הליחה מהר יותר. אז לרוץ הוא לא מצליח במצב הזה, לפחות לא בבוקר. אבל הוא ממשיך כרגיל בפעילות פעמיים ביום (חדר כושר - מסילה שעה ורבע שעה כוח) בבוקר והליכה איתי של ארבעה קילומטר אחר הצהריים. הוא טוען שזה עושה לו טוב. 

בששי היינו מוזמנים לבת דוד שנייה (תיאו טוענת שהיא בת דוד מדרגה שנייה) אז לא תכננו ארוחת ערב משפחתית ובתי ומשפחתה הלכו אל חמותה. אמרנו שאולי ניפגש איתם בשבת. בסוף בת הדוד הודיעה שהיא חולה בקורונה וכל הסיפור בוטל/נדחה, לשמחתה של אמא שלי - שגם תמיד מעדיפה לסרב להזמנות באופן כללי וגם לא ממש מספמטת את בת הדוד הזאת, למרות שפגשה אותה אולי שלוש פעמים בסך הכל ולא באמת מכירה אותה. לאמא שלי יש נטייה לשפוט אנשים ככה, אבל ייתכן שהיא קלטה משהו שאנחנו (שפגשנו אותה בינתיים רק פעם אחת ודווקא התרשמנו שהיא ובעלה נחמדים מאד) טרם קלטנו. בכל מקרה זה לא באמת משנה כי זה לא שעכשיו ניפגש איתם כל הזמן. היא קרובת משפחה שלי ושל בני הדודים שלי והיא גרה ברעננה ורוצה קשר איתנו ועם הורי - אין סיבה שלא ניתן לזה צ'אנס. 

אז במקום זאת הזמנו את הורי בששי צהריים ל'בורגר סאלון' שאמא שלי כל כך אהבה, וכבר קנינו לה ב'אדידס' בגדי ספורט חדשים לכבוד יום הולדתה ה-92, והיא מאד מאד שמחה: גם מהביטול של ארוחת הערב אצל בת הדוד, גם מההמבורגר ומהעבודה שלא היינו צריכים לטרוח ולבשל ולארח וגם ובעיקר מהמתנות. איזה כיף זה לקנות מתנה למישהו שבאמת באמת נהנה ממנה. בין היתר קנינו לה ז'קט עמיד למים ולרוח, כיוון שהאישה הזאת יוצאת להליכות שלה ב'אחוזה' בכל מזג אוויר. מה שמזכיר לי שאשאל אותה שוב אם היא רוצה שאקח אותה לקנות נעלי הליכה אטומות למים כמו שיש לנו לטיולים, כי מסתבר שהבעייה העיקרית ב'אחוזה' כשגשום הן השלוליות, ופעמיים היא כבר חזרה מההליכות שלה עם נעליים וגרביים ספוגות לחלוטין. 

בשבת בסוף התברר שבתי ומשפחתה היו מוזמנים לגיסתה הבכורה לג'אחנון, אז שוב לא ראינו אותם. ויש לי הרגשה ש-T חש הקלה, כי הוא חם על חתני כרגע וזה גורם לו לרצות לא לראות אותו. דיברנו על זה ושכנעתי אותו שאין באמת סיבה לא להיפגש עם בתנו ונכדנו האהובים רק כי הוא רותח על חתננו, ואולי עדיף שיתפוס אותו לשיחה וישפוך עליו את כל מה שיש לו בבטן, ונגמור עם זה. 

יש כמה דברים שהצטברו אצל T בבטן מול חתני בזמן האחרון - הוא לקח קשה מאד את הארגון הכושל של הבר מצווה בבית הכנסת, שאגב גם אותו הוא הציע לקחת על עצמו אבל איכשהו התעלמו מזה וחתני באמת פישל ואפילו לא מוכן להודות בכך שזה היה גרוע - ויש גם קטע עם נסיעה לסקי, לקלאב מד, שחתני ארגן לו ולשני הבנים. כבר שנתיים שהוא מנסה לגייס את T לטיול סקי שכזה ו-T תמיד הסכים והתלהב (וגם הציע לממן) אבל חתני רצה חופשה בת ארבעה ימים תמיד, ו-T ניסה להסביר לו שהילדים לא עשו סקי מעולם ולכן הם גם זקוקים למקום עם הדרכה (עדיף בעברית) ושבוע שלם כדי להספיק ללמוד וגם ליהנות מהגלישה. חתני תמיד מיסמס את ההצעות של T בטענות של "אי אפשר להשאיר'את הבנות' לבד שבוע שלם" או הצעה לקחת גם אותן (ומה הן בדיוק תעשינה שם???) או קושי בהיעדרות מהעבודה שבוע שלם, ולא יצא מזה אף פעם כלום. והנה חזרנו מבוסטון ונודע לנו שהוא כנראה הפנים את מה ש-T אמר כל הזמן והזמין שבוע בקלאב מד בצרפת לעצמו ולבנים - מעשה מבורך בפני עצמו - בלי לשאול את T בכלל אם בא לו להצטרף. ו-T גם לא מצליח להשתחרר מההרגשה שבזכות העבודה שאנחנו מימננו את הבר מצווה ואת הנסיעה באפריל לתאילנד וגם העברנו להם כסף (וגם לבני כמובן) בחודש שעבר, הוא הירשה לעצמו להזמין את שבוע הסקי הזה למרות שהוא כל הזמן אומר שהם בצמצומים בגלל הדירה החדשה. בקיצור T מצא את עצמו ממש כועס על חתני, ונראה לי שזה יתבשל וירתח ויבעבע אצלו אם הוא לא יתפוס אותו לשיחה. 

מה עוד? 

מאז שחזרנו מחו"ל מיינקוני ישן עלינו בלילה כמה וכמה פעמים, שזה נדיר. זה בדרך כלל קורה כשהוא נבהל ממשהו, ובפעם הראשונה שזה קרה באמת הבנו שהוא כנראה שמע רעשים מהצנרת (תאגיד המים עשה עבודות באמצע הלילה והשבית את המים ביישוב), אבל בלילות הבאים כשהוא חזר על זה לא היתה סיבה נראית לעין. מצד אחד זה כיף לישון מחובקת עם חתול ענק, מצד שני לפעמים זה קצת מפריע, כשהשפם שלו מדגדג את הפרצוף או הרגליים שלו מוחצות את החזה עד שהוא נשכב או כשהוא מחליט ללעוס לי את השיער. 

אתמול בערב במקום לשכב עלינו הוא התיישב לו על דובי-גדולי-כחול ועשה עם הרגליים תנועות של יניקה ושהה עליו המון זמן, חבל שלא הספקתי לצלם את זה בוידאו, זה די קורע. 

יש לי עוד עדכון קצת מוזר לגבי המשקל שלי. למה מוזר? כי סיפרתי כבר שהצלחתי לרדת את שני הקילו המיותרים ש"ישבו" עלי בשנתיים האחרונות, ולא רק שהייתי בטוחה שזה כי התמדנו בהליכות הערב שלנו בנוסף לאימון הבוקר בחודשים האחרונים, אלא גם כי היה לי ברור שזה גם קשור לתפריט המאד מוקפד שלי, ושכאשר אני אוכלת קצת יותר מהרגיל מייד זה מתבטא בעלייה במשקל. אז מה שקרה, הוא שבארה"ב הייתי חולה הרבה ולא תמיד הצלחתי להתעמל, וגם מן הסתם אכלתי יותר מהרגיל (למרות שכאשר הייתי ממש חולה בקושי אכלתי), אבל חזרתי ארצה ונשקלתי ולא רק שלא עליתי אלא אפילו ירדתי עוד קילו במשקל. מאד מוזר. בכל מקרה חזרתי לפעילות הרגילה ולתפריט המוקפד, בינתיים אני ממשיכה להיות במשקל הנמוך או קילו מעליו, ואני מאד מרוצה. 

בתחום הקריאה, סיימתי בחול ספר שאהבתי מאד בשם האברך יענקי וייסברג - דבורה ווגנר ומאז התחלתי ספר חדש בשם 

The bookbinder's daughter - Jessica Thorne. גם ממנו אני נהנית. 

ועדכון אחרון: בזמן שביקרנו בבוסטון אצל בני כל מיני דברים התקלקלו או איימו להתקלקל אצלו בבית. זה בית שכור, שכדי לתקן כל דבר יש צורך בקריאה לחברת הניהול. אז חברת הניהול הזמינה עבורו טכנאי כדי לבדוק את הדברים הבאים:  לבדוק: 

את המקרר, שלא ממש קירר והפריזר לא הקפיא בכלל. 

נזילה שקרתה במרתף בזמן הסערה הגדולה (שבה נפל העץ בחצר). 

את דוד המים החמים שהתחיל לספק מים עכורים, מעט חומים, והתעורר חשש שהוא עומד לסיים את חייו. 

בעלת הבית השכור שלהם ידועה ככזו שלא תתקן או תחליף שום דבר עד שכבר לגמרי אין ברירה, וחברת הניהול כמובן נאלצת לשתף איתה פעולה. לדוגמא היה המיקרוגל שלהם, שמאז שהם נכנסו לגור לא נסגר באופן תקין (ובינינו ייתכן שדלפה ממנו כל השנים קרינה בגלל זה) אבל עד שהדלת לא נשברה סופית, בעת הביקור שלנו אצלם ביוני שעבר, היא לא הסכימה להחליפו. זה הגיע למצב שבו קנינו להם מיקרוגל חלופי (אסור להם להחליף מכשירים בבית על דעת עצמם) לשימוש בינתיים, אבל בסוף המיקרו הוחלף.

בכל מקרה אנשי חברת הניהול הגיעו, מייד גילו וביצעו תיקונים (כמיטב יכולתם) ואיטומים למקור לנזילות במרתף (בתקווה שאכן זו היתה הבעייה, נגלה בסופה הבאה) ובדקו את מצב המקרר והדוד.

הם אכן דיווחו לבעלת הבית שהמקרר לא מקרר ולא מקפיא ושהדוד ישן מאד ומראה סימני גסיסה. 

את המקרר החליפו להם כשבוע לאחר שחזרנו ארצה, אבל הדוד התפוצץ והציף את כל המרתף לפני שהואילו בטובם להחליפו. 



למזלם, דיווחה לי כלתי, הדבר היחיד שממש נפגע היה השטיח שממילא הגיע הזמן להחליפו, והם קנו במקומו משהו דק שגם מתכבס במכונה....ועכשיו סוף סוף תוקנו המון דברים שהיו תקולים והם יכולים ליהנות....עד הקלקול הבא. 

לבסוף, לחברתי 'מאשה' אסון נוראי - בתה (בשנות העשרים לחייה) נפגעה בתאונת דרכים ולפני כמה ימים נפטרה, לאחר שהיתה מחוסרת הכרה מאז התאונה. 

כל מוות הוא נוראי וכל אובדן מכאיב עד אין קץו, אבל לאבד ילד - כפי שכל כך הרבה מאבדים עכשיו במלחמה ורבים אחרים מאבדים לאורך כל השנים בתאונות דרכים שכאלה, זה אולי האובדן הקשה מכל. 

הלווייה התנהלה בגשם שוטף וההספדים ארכו כשעה וחצי. לא היתה חברה או בת דוד או מורה שלא הרגישו צורך להיפרד ממנה בכמה מילים קורעות לב, שלא לדבר על הוריה ושני אחיה, במיוחד זה שהיה שנה מעליה והם היו חברים קרובים בנפש. 

כל חברה הרגישה שהיא היתה החברה הכי טובה שלה, וזה היה די נכון. היא היתה שם בשביל כולם, תמיד. היא טרפה את החיים, כאילו להספיק ...כאילו משהו בתוכה רמז לה שאין לה הרבה זמן. 

הטקס נוהל על ידי הרב (הרפורמי או קונסרבטיבי) שגם ניהל את בת המצווה שלה ובר המצווה של אחיה. חלק מהתפילות קיבלו נוסח עדכני עכשווי יותר. היא נקברה בארון, וכמה וכמה ארגזי צבעונים עמדו לרשותנו, להניח על הקבר הטרי. אפילו נציג החברה קדישא התחשב עד כמה שיכול בחילוניות המשפחה ובהעדפות שלהם. בהחלט הלווייה שונה מכל מה שאי פעם השתתפתי. 

ההחמצה הגדולה ביותר, אמרה לי 'מאשה' כשביקרתי בשבעה, היתה מבחינתה שמעולם לא התאהבה (ולבה מעולם לא נשבר) וכמובן שלא זכתה להיות אמא. 

יהי זכרה ברוך והלוואי שיתגברו על הצער הזה, ולא יידעו עוד. 

יום חמישי, 16 בפברואר 2023

דברים שהבנתי כשסוף סוף התחלתי לרדת במשקל

זה קצת מצחיק שמִמְּרוֹם  ששים וארבע שנותיי, רק בשנתיים/שלוש האחרונות "נפל האסימון" אצלי לגבי כל מיני דברים שקשורים לאוכל ולדיאטה. ואז חשבתי לעצמי שאולי אנשים רבים שוגים באופן דומה. 

למשל המושג "אוכל בריא" הוא משהו מאד לא ברור והרבה פעמים לא מדויק. 

או שאין באמת דבר כזה "אוכל מרזה" ואפילו לא מדויק לומר "אוכל משמין". 

לאורך השנים התפתחו תיאוריות שונות ומגוונות ופותחו תפריטים אינספור, ששמו את הדגש על הכללה ו/או הדרה של מרכיבי מזון מסוימים - תפריטים דלי סוכר או דלי שומן או סתם דלי קלוריות שלא מבחינים בין סוגים שונים של אבות המזון. 

אני לא מדברת עכשיו על תפריטים שניתנו מטעמי בריאות על ידי רופאים - כמו אלה שאסרו על T מיני מאכלים שונים בעקבות ניתוח הוויפל שהוא עבר (כמו כרוב, רימון, מנגו ועוד). 

פעם מתרכזים בכולסטרול ובפעם בסוכר, וקיים אינדקס גליקמי למאכלים שאפשר להתחשב בו כאשר הדגש הוא על מהירות עליית רמת הסוכר בדם. יש "פליאו" ויש את ה"zone" .....

אין לזה סוף.

בגדול בעת אכילה אנחנו צורכים קלוריות, ובעת פעילות כלשהי (כן, אפילו בעת שינה) אנחנו שורפים קלוריות. יש אנשים עם חילוף חומרים מהיר, ששורף יותר קלוריות בעת מנוחה ובעת פעילות, ויש אנשים עם חילוף חומרים איטי עד איטי מאד, שהגוף שלהם אינו ממהר לשרוף קלוריות.  

באופן מאד גס וכללי, כאשר אנחנו צורכים יותר קלוריות ממה שאנחנו שורפים, מתרחשת עלייה במשקל, וכאשר אנחנו שורפים יותר קלוריות ממה שאנחנו צורכים - מתרחשת ירידה במשקל. 

אז בנוסף להקפדה על אבות המזון וויטמינים ומינרלים והתחשבות בכמות השומן והסוכר, והימנעות מזבל כזה או אחר - מי שרוצה לרדת במשקל חייב להיות כמו הבנקים: לספור עד השקל, סליחה, הקלוריה האחרונה. שום דבר לא עובר מתחת לרדאר. צריך להיות מודעים גם לכמויות. לא יעזור כלום. וגם לערך הקלורי של כל דבר שאוכלים.

ובאופן מפתיע לא תמיד הצלחתי להבין ולהפנים את זה. 

בעוונותיי בעברי עשיתי הרבה דיאטות שנתנו לי לאכול מאכלים מסוימים "ללא הגבלה". מכירים את ה"ללא הגבלה" הזה?

ומה שצריך להבין לגבי אנשים "שמנים בראש" (לא תמיד הם באמת שמנים, לפי הגדרה אובייקטיבית) הוא שכאשר אומרים "ללא הגבלה" זה עלול באמת להיות ללא הגבלה. וזה לא עובד ככה. 

אז כמו שכיום אני יודעת על כל שקל שאני מוציאה, ועובדת עם תקציב (חודשי או שנתי) - כך אני מודעת לכל קלוריה שאני צורכת. ואם אני "חוטפת" על הדרך פרי או אגוזים - זה נספר בנוסף לארוחות. זה נחשב. הכל נחשב.

כאשר התחלנו, T ואני, את פרוייקט הירידה במשקל - אי אז במאי 2020 - נעזרנו בזריקות הסקסנדה, שבאמת הקלו בכך שלא חשנו רעב, ויכולנו לאכול מסודר ולהפחית את כמויות המזון שאנחנו אוכלים. 

בנוסף הורדנו לגמרי מהתפריט שלנו את המתוקים (פרט לפירות, אבל גם אותם צרכנו במשורה). נמנענו ממאכלים שמנים במיוחד או מטוגנים, ובכלל מאכלים מעובדים - והתמקדנו בהרבה ירקות (חיים או מבושלים), בחלבונים (מן החי ומן הצומח) ומעט מאד פחמימות. T יכול לצרוך יותר פחמימות ממני, ועדיין לרדת במשקל. העובדה שהוא גבר וחילוף החומרים הטבעי שלו כנראה תורמים לכך. 

ולסיום - החלק החשוב לא פחות (אם לא יותר) - נכנסנו למשטר של פעילות גופנית יום יומית, ועם הזמן רק הלכנו והגברנו את הקצב, המשך והמאמץ המושקע. 

ברור לי שללא ההתעמלות היומית (רובה אירובית וחלקה חיזוק שרירים ו"שימון" מפרקים) לא היינו מגיעים להישגים שהגענו ובעיקר - לא היינו מצליחים לשמור על הישגים אלה לאורך זמן. 

כבר סיפרתי כאן שבשנה האחרונה אני נלחמת בשניים/שלושה קילוגרמים מיותרים (לדעתי מיותרים, כי לדיאטנית שלי זה לא מפריע בכלל ומבחינתה אני יכולה לעלות אפילו עוד קילו או שניים ועדיין להיות בסדר מבחינת המשקל) ובמשך כחודשיים התחלתי שוב לקחת סקסנדה, 

החדשות המשמחות הן שהסקסנדה השפיעה מייד. נעלמו הבזקי הרעב (בעיקר בשעות אחר הצהריים) וגם הקיבולת ירדה (שבעתי יותר מהר מהרגיל). תוך כמה שבועות ירדתי בחזרה כמעט את כל מה שעליתי (שניים במהלך השנה ואז עוד שניים בניו זילנד).

החדשות הפחות משמחות הן שברגע ששוב הפסקתי לקחת (לקראת הטיסה לדובאי), די מהר עליתי בחזרה שני קילו, ועכשיו אני מתלבטת אם לנסות לחיות עם זה ככה - ולקוות שלא יחזור לעלות אלא יתייצב על המשקל הנוכחי, או להשלים עם העובדה שאני צריכה להמשיך עם הסקסנדה לכל החיים....רק לצורך השמירה על המשקל. 

ההתלבטות העיקרית היא כמובן החשש לתופעות לוואי ארוכות טווח שיזיקו לבריאות שלי. יש גם מעט תופעות לוואי מיידיות - לפעמים עצירות, לעיתים רחוקות קצת בחילות בוקר. 

כרגע אני לא לוקחת.......אבל אני די מבינה שזו מלחמה שאין לה באמת סוף......

מקווה שאמצא את הדרך לשמור על המשקל, גם אם הוא שניים/שלושה קילו יותר ממה שהייתי רוצה, ממה שכבר הייתי בו, כל עוד הוא לא יתחיל שוב בהדרגה לעלות בשיטת ה"פיחות הזוחל". 

יום רביעי, 3 באוגוסט 2022

שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה

הפוסט הזה מתכתבת עם הפוסטים שכתבה עדי לאחרונה, בהם היא מספרת על המאבק שלה במשקל ובניסיונותיה החוזרים ונשנים בהרזיה. 

תודה עדי על השיתוף של תהליכים הלא פשוטים שהדרך הזאת מציבה בפנייך.

אנשים רזים מסתכלים על אדם עם עודף משקל ולא מצליחים להבין למה הוא לא משיל את הקילוגרמים העודפים. 

אנשים שאין להם את בעיית ההשמנה או שאין להם "אכילה רגשית" או שסתם לא נמשכים לאוכל מתוק או שמן או סתם לא בריא - שומעים על הקשיים להתמיד בדיאטות ועל הכשלונות החוזרים וחזרה למאכלים מפתים, לא בריאים וכמובן משמינים וקשה להם להבין, ולכן גם קשה להם לפרגן. קשה לתמוך במישהו שמפגין חולשה, כך זה נראה להם, ואובדן של כוח הרצון.

אבל כשאני שומעת סיפורים כאלה על קשיים בירידה במשקל או קשיים בהתמדה בתפריט כזה או אחר וגם קשיים בהתמדה בספורט - אני מזדהה לגמרי. אני מרגישה את זה בעומק הנשמה. 

חלפו מעל לשנתיים מאז פצחנו, T ואני, בפרויקט הירידה במשקל ושינוי אורח החיים שלנו לצורך הרזיה. 

אני והגוף שלי כבר היינו למודי דיאטות לרוב ועם שנים (עשרות שנים) של השלת קילוגרמים והעלאתם מחדש. T, שתמיד היה שמנמן בילדותו ונערותו, רזה בתחילת שירותו הצבאי ואז עלה בהדרגה במשקל מאז, עשה באופן יזום דיאטה רק פעמיים לפני כן בחייו. בשתי הפעמים Vהן הוא פשוט סתם את הפה - לא עסק בספורט אבל הוריד בכמויות ובסוגי המאכלים שהוא צרך - ובשתי הפעמים הוא ירד הרבה מאד קילוגרמים מהר מאד......וכמובן בהדרגה העלה אותם מחדש. 

כשפרצה הקורונה היינו, כל אחד מאיתנו, במשקל שיא של עצמו. ואז החלטנו לעשות מעשה. 

במאי 2020 עשינו שלושה צעדים לטובת ההורדה במשקל. 

התחלנו להתמיד בפעילות גופנית, יותר ממה שנהגנו לעשות לפני כן. אם לפני כן הצלחנו להתעמל במשך כחצי שעה פעם עד שלוש פעמים בשבוע, מרגע שקבלנו את ההחלטה לרזות ביחד, התחלנו להתעמל כל יום ובהדרגה להאריך את זמן הפעילות ואת הקושי שלה. 

התחלנו מהליכה של שני קילומטר ליום, והגדלנו בהדרגה במשך כמה חודשים עד שאני הגעתי לממוצע של 6-8 קילומטר ביום (או שעה על האליפטיקל בחדר כושר) ו-T הגיע לממוצע של 10-12 קילומטר ביום. 

שינינו מן הקצה אל הקצה את התפריט שלנו. הורדנו לגמרי את המתוקים והורדנו חלק ניכר מהפחמימות. התחלנו לאכול ארוחת בוקר, דבר שמעולם לא עשינו פרט לחופשות בבתי מלון. ארוחת הבוקר שלנו היא יוגורט עם פרי (בדרך כלל בננה) וכאשר אין יוגורט אז שני שקדים או אגוזי קשיו. 

בצהריים התחלנו לאכול מרק מלא בירקות, לפעמים עם בשר בקר ולפעמים (בדרך כלל) עם עוף. ופרי לקינוח. 

בערב התחלנו לאכול סלט ירקות גדול עם ביצה וגבינת קוטג' או לבנה. T גם אוכל פרוסת לחם. ושוב קינוח של פרי. 

והמרכיב שאיפשר את השינוי הדרמטי הזה: התחלנו לקחת סקסנדה. עשינו זאת בליווי של רופאת המשפחה ושל דיאטנית. הדיאטנית הזאת עדיין מלווה את שנינו, כאשר כיום אנחנו פשוט משוחחים איתה בטלפון פעם בשלושה חודשים, אבל בהתחלה היא עזרה לנו להרכיב את התפריט על סמך מרכיבים שאנחנו אוהבים ושקל לנו לקנות ולהכין. וזה עוד משהו שמסתכל מאד הרבה פעמים אצל דיאטנים או מנחי קבוצות הרזיה, כפי שעדי סיפרה בפוסטים שלה: שבמקום לזרום עם האנשים על המאכלים שהם אוהבים או לפחות מסוגלים להתמיד באכילתם, הם מושכים לבניית תפריטים שאין סיכוי שהאדם יתמיד בו, בסופו של דבר, גם אם בהתחלה יהיה חדור מוטיבציה וישתדל מאד. 

הסקסנדה היתה הדבר שהפחית לנו את הרעב ואת החשקים ואיפשר לנו לפתח הרגלים חדשים.

היו גם תופעות לוואי לא מעטות לאורך הדרך. אצל T זה התבטא בעצירות בדרך כלל, אצלי (שגם ככה סובלת מעצירות כל חיי) היו כמה חודשים של בחילות. אבל הרצון לרזות היה עז כל כך אצל שנינו, שלא נתנו לתופעות הלוואי האלה לקלקל לנו את התכניות.

לאט ובהדרגה התחלנו להשיל קילוגרמים. אני הייתי בטוחה ש-T - בהיותו גבר וגם כי גופו לא היה למוד דיאטות - יירד הרבה יותר מהר ממני. אבל אולי משום שהפעם הוא לא צם אלא אכל בצורה מסודרת, גם הוא ירד בערך שני קילו בחודש, אולי קצת יותר. 

תוך שנה ירדנו שנינו מעל ל-24 קילו, ואז הפסקנו לקחת את הסקסנדה והמשכנו לרדת עוד שניים שלושה קילו והתייצבנו. הרגלי ההתעמלות והאכילה כבר התקבעו אצלנו, ושנינו שמרנו על המשקל מאז. 

כמובן של-T גם היו תלאות בריאותיות לא קטנות בתקופה הזאת, אבל בכל זמן שיכול היה לאכול רגיל ולהתעמל רגיל הוא התמיד בזה. 

אבל עכשיו אני מגיעה לפואנטה של הפוסט הזה. נשמע כאילו הכל טוב והגענו למנוחה ולנחלה. אז לא לגמרי. כי אני עדיין מאד מאד אוהבת מתוקים ומתגעגעת אליהם. עדיין מדי פעם אני רואה אנשים הולכים ברחוב מלקקים גלידה ואני מרחמת על עצמי כי אני יודעת שאסור לי, ושאם אתפתה לזה יש סכנה שכל מה שבניתי באורח חיי הנוכחי ייהרס.

כי עדיין יש שעות במהלך היום (בדרך כלל אחר הצהריים) שאני נהיית פתאום רעבה - ואם אני אוכלת משהו, אפילו משהו בריא, אפילו משהו קטן - אני מייד מסתכנת בהעלאת קילו או שניים. כי ככה הגוף של כבר מגיב לכל תוספת קטנה בכמויות שהוא מקבל. 

וקשה לי. הקילו או שניים האלה מלחיצים אותי וגורמים לי להרגיש שזה מדרון חלקלק ושקל מדי ליפול ולהתחיל לעלות שוב במשקל. 

בחורף התמודדתי עם הרעב הזה של אחר הצהריים על ידי יציאה להליכה/ריצה בחוץ במקום לנסות לעמוד בפיתוי של הליכה למקרר. זה היה רווח נקי כי גם נמנעתי מלנשנש וגם שרפתי עוד קלוריות. בקיץ החם והלח והמגעיל שיש עכשיו בחוץ, זו לא אופציה. ואני נאבקת באותם קילו/שניים שעולים ואז יורדים שוב ושוב ומתעצבנת על זה ועל עצמי. 

כשיש כאן ארוחות ואנחנו מאכילים את כולם במטעמים ובקינוחים - קל לי לעמוד בפיתוי ולא לטעום. אבל אם נשאר כאן משהו מכל זה אחרי שהם הולכים לפעמים קשה לי להתנגד לחשק לקחת פרוסת עוגה או שבמקום זאת אני אוכלת יותר פירות ממה שאני אמורה (בכל זאת זה סוכר טהור). 

מה שאני אומרת הוא שזה מאבק לכל החיים. מאבק לא פשוט. וגם מי שלכאורה ניצח, וירד כמוני מ-BMI 32 ל-BMI 22 לא יכול פשוט לעשות V על המשימה ולחזור להרגלים הישנים. נדרשת התמדה וזה קשה. זה אולי קשה יותר מאשר לרדת את אותם קילוגרמים בפרויקט הראשוני. 

ולפעמים אני שוקלת לחזור שוב לקחת סקסנדה כדי להקל על עצמי קצת, אבל אז אני שואלת את עצמי - עד מתי? ועד כמה כלי העזר הזה שהציל אותנו בהתחלה בעצם גם גרם או עלול לגרום לנזק לטווח הארוך? 

אז מה אני רוצה לומר בעצם? שאני מבינה את מי שנאבק במשקל ובאכילת יתר ובאכילת שעמום ובאכילה חברתית ובאכילה רגשית. ושהייתי רוצה לבקש מאלה שאין להם את הבעייה הזאת אבל פוגשים אחרים שסובלים ממנה - להתייחס בחמלה, בהבנה, לתמוך ולעודד. זהו בעצם. ראיתי שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה וזה הניב את כל הפוסט הזה............

יום חמישי, 25 בנובמבר 2021

כל מיני

משום מה בזמן האחרון אני מנהלת כאן ממש יומן מהסוג של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" וזה בדיוק מה שמתאים לי. 

זה ממש לא אמור לעניין אף אחד, ולכן בכל פעם מחדש אני מופתעת וגם שמחה כמובן שבכל זאת יש תגובות. אז אני חוזרת שוב - אין חובה להגיב. ממש לא. אבל כיף כשזה קורה. ואולי גם זה חלק מההבנה שלי שחשוב לי לא להיות לבד בתקופה הזאת. 

אז מה היה לי השבוע עד כה? היה לי תור לעיסוי והוא היה מעולה. זו כבר הפעם השנייה שאני הולכת למסאז' מאז שחזרתי לשם אחרי הפסקת קורונה ממושכת, ובכל פעם מחדש אני נוכחת לדעת כמה זה עושה לי טוב. 

השבוע גם לקחנו את אבא שלי לקנות לו סוף סוף נעלי ספורט חדשות. מה שאני אוהבת בחנות הזאת (שהיא חנות היבואן) זה שהמוכרים שם ממש מתמצאים בחומר, יודעים להסתכל איך אדם עומד ואיך הוא הולך ולהתאים את התמיכה המתאימה. יש להם סבלנות אין קץ להביא לך עוד ועוד זוגות כאלה ואחרים ואחר כך גם לוודא שהצבע מוצא חן בעיניך, ובסוף גם מוצאים תירוץ כזה או אחר לתת הנחה. 

אבא שלי לא ממש טרח לבטא את עצמו, לומר מה הוא רוצה או צריך והאם הזוג הזה נוח יותר מהאחר, והייתי ממש צריכה לדובב אותו. כתוצאה מכך המוכרים כל הזמן דיברו אלי במקום אליו. בכל פעם שהפניתי אותם בחזרה אליו, הם נאלצו לחזור אלי כי הוא שתק. בסוף הצלחתי להבין איזה נעליים הכי טובות לו, ואז אמא קבעה נחרצות שצריך להביא לו אותן בשחור (נעליים שלו אבל היא קובעת) וכולם יצאו מרוצים. 

מה עוד עשיתי השבוע? קניתי שטיחונים חדשים לכניסה (גם לכניסה הראשית וגם לכניסה מהגינה) אחרי שזרקתי את הקודמים כשחזרנו מחו"ל כי החתולה ל' השתינה עליהם. א פרו פו החתולה ושתן - הצלחנו להתגבר על הריח בשירותים של בני, אחרי שהיא ריססה שם את החלון והתריס. זה לקח כמה נאגלות של אקונומיקה ושפשופים והרבה אוורור אבל הצלחנו בסוף. ובינתיים אני משאירה את החדר הזה סגור ומחוץ לתחום חתולי. גם ככה כאשר יגיע הגור הוא בטח ייעלם לנו בהתחלה בכל מיני פינות בבית (כדרכם של גורים) אז כמה שפחות חדרים שיהיו זמינים לו, ככה יותר טוב. 

T עבר את בדיקת ה MRI באיכילוב וזה הלך ממש מהר וחלק וטוב. על המקום הוא גם קיבל דיסק ביד כדי שיוכל גם להעביר לעיונו של 'רופאחלופי'. עכשיו נחכה כמה ימים לפענוח.

הגענו הבית בשתיים בלילה ובסוף התעוררתי סופית בשבע בבוקר. יצאתי להליכה והיה מוזר שיש כל כך הרבה שמש בעיניים, אבל היה נעים. T קם אחרי וגם יצא להליכה אבל קצרה יותר. 

'שותפנו' קם מה'שבעה' וכבר באותו היום נערכה כאן פגישה עם לקוחות, אז אחרי שהם הלכו הזמנתי אותו להישאר לארוחת ערב, וראיתי שזה עשה לו ממש טוב, וגם לנו. דיברנו על זה וכמה שהיה כיף להיות ביחד בשבת, והחלטנו שבתקופה הקרובה חשוב שניפגש הרבה. גם הוא זקוק לזה וגם אנחנו. 

בנושא אחר, פתרתי סוף סוף השבוע את סוגיית השער המעצבן של השכנים שסיפרתי עליו כאן. הרי בהתחלה יכולנו לפתוח את השער שלהם באמצעות אפליקציה, וזה עבד לא רע רוב הזמן. אחר כך משהו התקלקל להם ופתיחת השער הפכה לסלולרית - התקשרות למספר טלפון פותחת את השער. הבעייה היא שגם השער הזה כנראה לא משובח במיוחד אבל גם אין כאן קליטה סלולרית (במיוחד ברשת סלקום) אז הרבה מאד פעמים צריך להתקשר לשער הזה כמה וכמה פעמים עד שהוא מואיל בטובו להיפתח. התלוננו הרבה עד שהבנו שאין עם מי לדבר, ואז בשבוע שעבר השכן היה עד לניסיונות הכושלים שלנו לפתוח את השער ולא היה לו נעים (לאשתו זה לא מזיז בכלל שאנחנו מתקשים בזה) ואמר כבדרך אגב "כן, גם אשתי לא מצליחה, אז לקחנו שלט". וואלה יופי, לקחתם שלט ולא סיפרתם לנו שיש אופציה כזאת? כמה פעמים שאלתי לגבי זה? 

אז התאפקתי והייתי מנומסת ושאלתי אם אני יכולה לשאול מהם את השלט כדי לנסות לקודד לעצמי גם שלטים לשער והוא הסכים, אבל אז אמר שהוא לא יודע איפה השלט (?!) והפנה אותי אל אשתו. למרבה ההפתעה היא היתה נחמדה הפעם ואמרה שאין בעייה לקחת את השלט (שהיה אצלה באוטו), וקראתי לתותח המקומי שמשכפל לי שלטים (אחרי שהתברר שהוא חייב להיות מול השער כדי לקודד את השלט) והוא הגיע תוך כמה דקות. שורה תחתונה - יש לכולנו שלט לפתיחת השער, אין צורך בסלולרי המעצבן, ובא לציון גואל. 

מה עוד? לפני כמה שבועות קבעתי לי תור אצל אורתופד כי אני לא מצליחה רק בעזרת התרגילים שאני עושה באופן קבוע להתגבר על הדלקת ששוב התפתחה לי בכתף שמאל. השבוע סוף סוף הגיע התור, ואחרי שהוא שמע אותי ובדק אותי והסתכל על ההיסטוריה שלי - הוא שלח אותי לבית המרקחת לקנות זריקת קורטיזון, ותוך דקות הייתי כבר בחוץ אחרי. מקווה שזה ייתן לי שקט של כמה שנים. 

בתחום המשקל - בשבועיים האחרונים אני כל הזמן מתנדנדנת בין שני קילו יותר ושני קילו פחות. זה מלחיץ אותי. אני כל הזמן חוששת שהגוף שלי יעשה את מה שהוא תמיד עושה, כאשר למרות שאני ממשיכה לאכול אותו הדבר ולהתעמל באופן סדיר, הוא מתחיל בהדרגה להעלות את המשקל. חוששת שאולי הפעם זה לקח לו יותר זמן, בגלל הסקסנדה, אבל זה ה-MO שלו, וככה בסופו של דבר יחזור לסורו. נקווה לטוב.

בתי וחתני הזמינו אותנו לארוחת ששי ודווקא התאים לי לא לבשל. כלומר ברור שנבשל - בטח נביא להם חלק מהאוכל, ובכל מקרה צריך לחדש את מלאי המרק שלנו (עדיין ארוחת הצהריים שלנו כל יום) אבל זה לא כמו לארח את כל המשפחה בששי. אמרתי להורי שאולי נקפוץ אליהם בשבת במקום. הם מאד שמחו דווקא שלא נארח. כל הזמן רוצים שננוח. 

אז אלה היו הימים האחרונים. מחכים לתוצאת ה-MRI ואני מוצאת את עצמי נעה בין סוג של אופוריה בלתי הגיונית שהכל יהיה בסדר לבין תהומות הייאוש שהנה יגיעו התוצאות ואז נחטוף את הכאפה הגדולה. גם על בתי זה "יושב" במשקל של טון. אז נהיה קצת ביחד ואני מקווה שזה יעזור לעבור את ימי ההמתנה האלה. 

ונקווה לטוב. 

יום חמישי, 15 ביולי 2021

עדכונים שוטפים

 אז איך נראה בינתיים השבוע שלי?

בסך הכל T מרגיש טוב. היו קצת כאבים שלשום בבוקר שחלפו די מהר, והוא טוען שהוא מרגיש מצוין ושיש לו אנרגיות . ההמתנה לתוצאות הביופסיה כמובן מרחפות מעלינו, אבל כרגע לפחות הן לא משתלטות על הכל. מקווים לטוב. 

השבוע הייתי סוף סוף בטיפול אצל 'שנטי', שנדחה פעם אחר פעם (גם בגללי וגם בגללה). בסך הכל המצב הגופני שלי טוב, ואני כבר מגיעה אליה בערך פעם בחודש או חמישה שבועות אפילו, בעיקר לצרכי "תחזוקה". אז הפעם ביקשתי ממני לעזור עם המתח והחרדה שמשתלטים לי על הגוף בגלל הדאגה ל-T, והחלטנו שאגיע אליה עכשיו פעם בשבוע עד לסוף החודש, כי באוגוסט היא בחופשה. בטיפול היא מקדישה חצי מהזמן לדיקור, ואת החצי השני לטווינה. זה עושה לי ממש ממש טוב. 

מה עוד?

הוריה של כלתי הגיעו לארה"ב לביקור. כרגע הם אצלם בבוסטון, בהמשך יסעו לבקר קרובים אחרים וחברים ברחבי ארה"ב ולקראת סוף אוגוסט יחזרו אליהם שוב לשבוע או שבועיים לפני חזרתם לישראל. ביקור ארוך אבל לא רצוף, כך שאני מקווה שיעבור בשלום. באופן כללי אני זוכרת שכלתי מסתדרת איתם (בעיקר עם אמא) טוב יותר כאשר המפגש מתרחש בארה"ב מאשר כאן בארץ. אין לי דרך להסביר את ההבדלים. אולי כי כאשר המחותנת הפולניה/בלרוסית שלי נמצאת מחוץ לבית (ולאזורי הנוחות) שלה, היא הופכת להיות יותר ידידותית לסביבה. כך או אחרת גם היא וגם אבא של כלתי חסרי אונים לחלוטין בארה"ב, לא מסתובבים לבד ולא יודעים את השפה ולכן צריך גם להסיע אותם ולדאוג להם לפעילות ולבידור. אבל אני מניחה שכיף לבני ולכלתי שהם לא לבד, שיש עוד מישהו שמשחק עם סביבוני. אני מקווה שנצליח גם אנחנו לנסוע אליהם בספטמבר, למרות שמרגע לרגע אני יותר ויותר מאמינה שגם הנסיעה הזאת, כמו השתיים הקודמות, תבוטל. ולאו דווקא בגלל מצבו של T. 

גיסי (אח של T) חלה בקורונה. הוא מחוסן אבל נדבק כנראה בפאב ביום חמישי בערב כשיצא עם חברים. הסימפטומים התחילו בראשון - חום לא גבוה, שיעול קל, כאב גרון, הרגשה זיפתית. רק ביום שלישי הוא עשה בדיקה. הוא כמובן בודד את עצמו, אשתו יצאה שלילית לקורונה, וכך גם האנשים שאיתו במשרד. מקווה שהוא יהיה בסדר. 

גיסתי האהובה עברה השתלת עצם לקראת שתל שן. היא כאובה ונפוחה, ומזכירה לי את עצמי לפני שנה וחצי במצב דומה. מסכנה. למרות זאת היא הזמינה את כל המשפחה בשבת לכבוד יום הולדתה של אחיינית2. היא הבטיחה שהוא לוקחת מישהו שתעשה קייטרינג ושהיא לא תעבוד בכלל. מקווה שהיא תהיה בסדר. 

בגזרת הספרים, אני קוראת עכשיו את  THE BOOK OF LOST FRIENDS מאת ליסה וינגייט. זו הסופרת של "לפני שהיינו שלך" שקראתי בשנה שעברה. נראה לי שהספר הנוכחי טרם תורגם לעברית. העלילה מתרחשת באותה עיירה בלואיזיאנה במקביל במאה התשע עשרה, לפני-תוך כדי-ואחרי מלחמת האזרחים האמריקאית ושחרור העבדים, ובשנות השמונים של המאה העשרים. בינתיים זה ממש תפס אותי. 

מה עוד? 

מזמן לא עדכנתי לגבי המשקל שלי. הגעתי (מבחינתי) למשקל הרצוי - דבר שמעולם לא באמת האמנתי שיקרה. המשקל הרצוי מבחינתי הוא בדיוק באמצע הסקאלה בין המינימום והמקסימום של ה-BMI שנחשב "תקין". התחלתי להפחית בהדרגה את המינון של תרופת הסקסנדה, בשאיפה להפסיק עם זה בכלל בקרוב. 

בעקרון מותר לי להמשיך לקחת את זה באופן קבוע, אבל אם אצליח לשמור על המשקל ועל אורח החיים (אוכל, ספורט) בלעדיה, אעדיף זאת כמובן. 

T כבר הפסיק (כשהתחילו כל הבלגנים אצלו) ועם כל הצרות שלו כמובן שהמשיך עוד קצת לרדת, בתקווה שכאשר יבריא יתאזן בחזרה. 

מחר בערב שוב נארח כאן לארוחה, ומחרתיים כאמור מוזמנים לאחי וגיסתי - נשמע כמו שיגרה ממש מבורכת. שרק ימשיך ככה. 

יום שני, 5 באפריל 2021

משפחה, עדכונים והשטויות הרגילות

 סוף החג וסוף השבוע עברו עלינו בסך הכל בנעימים. 

בששי - ערב חג - בתי ומשפחתה היו מוזמנים למשפחת של חתני, אז החלטנו לצאת בפעם הראשונה מאז הקורונה למסעדה, ולקחנו את הורי למסעדת יונס האהובה על כולנו. 

הצחיק אותנו שאבא שלי עוד דאג שאמנם יש איתם את התו הירוק אבל שכחו את תעודות הזהות שלהם בבית. אף אחד לא ביקש מאיתנו לא תעודת זהות ולא תו ירוק. השולחנות לא היו במרחק שני מטר זה מזה. חלק ניכר מהמלצרים הסתובבו ללא מסיכה (או שווה ערך: מסיכת סנטר). 

ומה שמעניין, הוא שזה לא הטריד אותנו בכלל. 

השירות והאוכל היו מצוינים, כמו תמיד, ואפשר היה לרגע לשכוח שבאמצע השתוללה כאן מגיפה ושלא היינו במסעדה מאז ינואר 2020. 

במוצאי החג אירחנו גם את הורי וגם את בתי ומשפחתה לארוחת המבורגר ופסטה (מה שנחשב אצל T "ארוחה צנועה")והנכדים ישנו אצלנו, כי למחרת עדיין היו בחופש. לעומת זאת בתי, חתני וגם 'שרי' כבר חזרו ביום ראשון לשיגרת העבודה והגן. 

בראשון בבוקר (אחרי ארוחת ופל בלגי), המשך קריאה בספר ההמשך של "חוט"ם" והכנת שיעורי בית (למה לא לדחות לרגע האחרון?), יצאתי איתם לגן השעשועים הגדול, ובזמן שאכלנו יחד צהריים צפינו בסרט "אי טי - חבר מכוכב אחר" שאצלי כבר הפך לסרט פולחן ושהם אמנם ראו פעם אבל לא ממש זכרו מה היה שם. 

נהנינו מאד (T פרש באמצע לנוח, זה סרט די ארוך), ואז נשמותק אמר "סבתא, עבר כבר זמן השנ"צ שלך, לכי מהר לישון" והם צפו עוד קצת בטלוויזיה (עברנו לאחרונה מהוט ל-sting tv והם מאד מרוצים מזה) עד שקמנו מהשנ"צ והסענו אותם הביתה. 

בגיזרת בוסטון כלתי קיבלה תור לראיון בשגרירות ארה"ב בארץ, אז הם הזמינו כרטיסי טיסה וכולנו פה צהלנו בשמחה גדולה. אמנם ייתכן שהתור יבוטל (מסתבר שזה קורה הרבה) אבל כרטיסי הטיסה גמישים (בזכות הקורונה) ובכל מקרה אנחנו מקווים שיהיה בסדר. 

דברים אמנם משתנים כל הזמן, אבל נכון להרגע כלתי ובני לא יצטרכו בידוד כשיגיעו (רק בדיקה שלילית לפני הטיסה ועוד בדיקה בנחיתה) אבל 'סביבוני' יצטרך להיות בבידוד (שבועיים? עשרה ימים? עד לתוצאה שלילית בבדיקה?) אז נראה מה יהיה עם זה. בכל מקרה בידוד זו לא בעייה כאן, בבית שבו יש להם סוויטה משלהם כולל חדר אמבטיה והכל. אז נכון לעכשיו הם יגיעו לארבעה שבועות....ונראה מה הלאה. מחכה כבר לחבק. ולחבק. ולחבק ולא לעזוב. 

היום יש לי תור לרופא שיניים עבור אותה סתימה שאולי תפתור לי את בעיית החניכיים המציקה, ואולי אולי בערב אזכה לפגוש את חברותיי האהובות 'קלי' (שבמזל טוב הפכה לסבתא בפעם הראשונה) ו'שני', אותן לא פגשתי (מחוץ ל'זום') מאז שפרצה הקורונה. 

במסגרת "השטויות הרגילות" המשקל שלי שוב מדשדש במקום - טיפה יורד, טיפה עולה, טיפה יורד שוב - ולמרות שאני מבינה שזה בסדר ושייתכן שהגעתי למשקלי הסופי (בכל זאת ירדתי כבר רבע ממשקלי ההתחלתי) זה לפעמים מכניס אותי לדכדוך כלשהו. אני יודעת שזה כבר משהו שצריך לטפל בו ברמה הפסיכולוגית ולא הפיזית....ואולי באמת הגיע הזמן לחזור לאימון, ולו רק בשביל זה. 

א פרו פו אימון - איחלתי יום הולדת שמח לחברתי מקורס מאמנים 'אהובה' ושאלתי לשלומה, והבנתי שהיא שוב בטיפולים והצטערתי מאד. היא חלתה לפני שלוש שנים והיתה בטיפולים שנה שלמה...אני זוכרת את חגיגת סיום הטיפולים שלה. עצוב ומייאש שהיא עוברת את זה שוב. 

טוב, כרגיל התפזרתי. מתקדמת ממש יפה (יפה מדי, עוד מעט ייגמר) בספר "צעדים קטנים של אהבה" של קתרין סנטר. 

הולכת לגהץ קצת.

יום שני, 8 במרץ 2021

שבוע מלא פעילות

 אז מה היה לנו שם?

הייתי בתור אצל הדיאטנית, לשם שינוי לא טלפוני. רציתי שהיא תראה אותי ולקטר לה על הכל החלקים שאני עדיין לא מרוצה מהם. אבל לא הלך לי. היא מאד מרוצה ממני ומאורח החיים שלי ושל T מבחינת תפריט ופעילות גופנית, ומבחינתה אני לא צריכה לרדת יותר במשקל, רק להמשיך כמו שאני ולשמור על זה. 

בזה אנחנו חלוקות כי אני רוצה לרדת עוד כמה קילוגרמים כדי להגיע לאמצע הטווח התקין של ה-BMI אבל ייתכן שהגוף שלי כבר החליט בשבילי וקצת נעצרתי, וגם אם אשאר כמו שאני זה כנראה בסדר. אפילו בסדר גמור.

הייתי גם בביקור החודשי אצל 'שנטי' לדיקור וטווינה, ובסך הכל גם היא מרוצה ממצבי. היא אמרה שחסר לי קצת חלבון, והעדיפה שלא אוסיף חלבון מן החי לתפריט שלי אז ביקשה שאנסה חלבון אפונה (יש דבר כזה, מפרידים את החלבון מהאפונה, זה בעיקר בשימוש על ידי טבעונים, מסתבר). קניתי ואני שותה את זה במשקה פעם ביומיים. נראה אם הלשון שלי תראה שיפור (ככה היא מאבחנת אותי, מסתכלת על הלשון ומודדת דופק). 

בשבוע שעבר עשיתי גם יום כיף עם בתי. זה היה ממש כיף. הילדים היו במסגרות והיינו שתינו לבד - מה שכמעט לא קורה. דיברנו המון, שתינו קפה ונסענו יחד לחנות האהובה על גיסתי כדי לנסות למצוא שם בגדים - גיסתי נתנה לי כרטיס מתנה (גיפט קארד) של החנות הזאת ליום ההולדת שלי. להפתעתי מצאנו שם הרבה בגדים שמצאו חן בעינינו, ויצאנו משם שתינו עם שלל לא רע בכלל. מיד קבענו לעשות את זה שוב, אולי גם עם אמא שלי. קבענו למחר - יום הולדתה - אבל היום התקשרו מהגן ששרי העלתה חום, אז התכניות למחר בוטלו. כלומר, עדיין אצא עם אמא שלי אבל בתי לא תוכל להצטרף. יום הכיף המשולש יצטרך להידחות לפעם אחרת.

בנוסף חזרנו סוף סוף לחדר הכושר שלנו. אמנם הם פתחו באופן מצומצם יחסית, הרבה פחות שעות, אבל עדיין היה כיף גדול לחזור ולהתאמן על מכשירים שמפעילים סט אחר לגמרי של שרירים מאשר ההליכה והתרגילים שאנחנו מצליחים לעשות בבית. 

בתחילת השבוע שעבר T היה מצונן והלכתי לבד לחדר הכושר, וגם עשיתי את ההליכות בחוץ לבד, אבל בהמשך הוא התאושש והצטרף בשמחה רבה. כמובן ששנינו הרגשנו שרירים תפוסים שמזמן לא עבדו, אבל מהר מאד שימנו אותם והחזרנו אותם לפעולה סדירה. 

ברביעי בערב קבלתי הודעה מאחי שלאמא שלי יצא הבקע הטבורי, ממקומו - כפי שקורה לה מפעם לפעם - אבל הפעם היא לא מצליחה להכניס אותו בחזרה והיא סובלת כאבים. הבקע הזה הוא מלידה והיא "סוחבת" אותו כל חייה, בדרך כלל בשלום, ומסרבת לנתח. למה הייתי צריכה לשמוע על זה מאחי, כאשר חצי שעה קודם לכן שוחחתי איתה בטלפון והיא לא אמרה לי על זה כלום, זו שאלה מצוינת. זה היה אבא שלי שהצליח לספר על זה לאחי (כי אמא השביעה אותו לא להגיד כלום), וזה היה אבא שלי שגם דיבר עם הרופאה של ה'אחוזה' וקיבל ממנה הפניה למיון, למקרה שאמא תמשיך לסבול כאבים (עזים!) ועדיין לא תצליח להחזיר את הבקע למקום. 

התקשרתי מיד לאמא שוב והודעתי לה שאני באה לקחת אותה למיון. נתקלתי בהתנגדות רפה מאד, כנראה שהיא באמת סבלה כאבים והמחשבה להעביר ככה את הלילה היתה כבר כנראה מעל לכוחותיה. לגמרי הבנתי את הסתייגותה מנסיעה למיון, זה תמיד מצטייר כסיוט - שלא לדבר על הפחד שלה שיאשפזו אותה וממילא היא תצטרך להמתין בתוך הסבל שלה עד לבוקר. 

לי היתה הרגשה שלא יתנו לזה לקרות, ובאמת הגענו למיון, שהיה יחסית שקט. הם סיימו עם משרד הקבלה בזמן שאני חניתי (ובשעות הערב האלה לא היתה לי כל בעייה של חניה) וכבר היו אצל האחות בבדיקות ראשוניות. די מהר היא הופנתה למיון כירורגי, והאמת שמהר מאד ניגש אליה רופא ששאל מה הבעייה, השכיב אותה ותוך שניות ספורות (והרבה מאד כאב) החזיר את הבקע למקומו. 

הוא שחרר אותה (שוב, מאד מהר) עם הזמנה להגיע למרפאת חוץ להמשך בירור לקראת (אולי) ניתוח, כאשר הוא מסתייג שבגילה המופלג (89) ההרדמה עצמה היא גורם הסיכון העיקרי, לא הניתוח הפשוט יחסית, ושבינתיים היא חייבת להסתובב עם חגורת בטן. כל הסיפור כולו מרגע שהגענו למיון ועד שנסענו הביתה ארך אולי שעתיים. זו היתה הפתעה נעימה. 

עברנו בבית שלי כי היתה לי חגורת בטן עבורה (שהשתמשתי בה בתקופה שסבלתי מכאבי גב תחתון) ורציתי להעביר לה אותה כמה שיותר מהר. היא מאד מאד מרוצה מהחגורה ומשתמשת בה כל הזמן. יש לי הרגשה שהיא לא תרצה לעבור את הניתוח, והאמת שייתכן שבאמת עדיף כך. 

בחמישי הוקפצנו בהפתעה לנכדים - הקטנה היתה בגן אבל בתי ביקשה שנקבל את הגדולים כשיגיעו מבית הספר וניתן להם ארוחת צהריים, כי היא היתה צריכה לצאת לקליניקה מוקדם יותר מהרגיל. 

זה היה ביקור זריז אבל היה נחמד לבלות איתם קצת, במיוחד שהם לא היו מתוכננים לבוא אלינו בששי - היו מוזמנים ליום הולדת של בת דודה.

בסוף הם הכריחו את חתני להקפיץ אותם אלינו לישון אחרי יום ההולדת בששי. הם לא ויתרו על זמן האיכות עם סבא וסבתא. הדבר הזה מחמם לי את הלב בכל פעם מחדש.

עשינו בששי ארוחת ערב רק לנו ולהורי, וכאשר חתני הביא את חכמוד ואת נשמותק, הוא הקפיץ את הורי בחזרה לאחוזה. 

בששי בערב הם בעיקר שיחקו ב'לגו' עד שהלכו לישון, וחכמוד הצליח אפילו להרכיב לגמרי בכוחות עצמו את הלמבורגיני הצהובה שהעלתה בו כל כך הרבה תסכול בשבוע שעבר. 


בבוקר כאשר חזרתי מההליכה הם כבר היו ערים וחיכו לארוחת הבוקר - פנקייקים - שהזמינו מבעוד מועד מ-T. היתה לי הרגשה שהם יתעוררו לפני שאספיק לחזור, אז פתחתי את התריסים בסלון והדלקתי להם את האח. 

בזמן ארוחת הבוקר המשכנו סוף סוף לקרוא בספר "חוט"ם - כלב כמעט מושלם" ואחר כך שיחקנו "החבילה הגיעה" - T ואני ביחד נגדם. כאשר משחקים בזוגות זה הולך מהר יותר, וגם יש הרבה פחות תסכולים מצד הנכדים. כן, וחכמוד גם מרמה כל הזמן. בסיטונות. בעיקר בהטלת הקוביה. אבל אני מתעלמת באלגנטיות. 

בתי וחתני הודיעו שלא ישנו כל הלילה - שרי התעוררה המון - ולכן משלימים שעות שינה ויגיעו מאוחר יותר. אז יצאנו לגן שעשועים, ובדיוק חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים כשבתי הגיעה עם שרי. 

אחר הצהריים אספנו את הורי ונסענו אל בתי וחתני לקפה וגלידה. אה, כן - אנחנו הבאנו את הגלידה. T הכין שלושה טעמים - שוקולד, סניקרס (וניל עם חטיף סניקרס) וקרמל מלוח. היה להיט. 

הורי לא היו אצלם מאז לפני הקורונה. מאז הרבה לפני הקורונה. היה כיף ממש, ובין היתר הם שמו את המשחק "just dance" בנינטנדו, וכולם רקדו - כולל בתי. גם אני ניסיתי קצת אבל שרי ביקשה על הידיים והיה לי קשה לעשות את התנועות עם פעוטה על הידיים.

מחר יום הולדתה של בתי והיינו אמורות לצאת לעוד בוקר של כיף, הפעם יחד עם אמא שלי  - אבל שרי קיבלה חום וכל התכניות השתנו. עדיין אצא עם אמא שלי, כי הנעליים שלה מתפוררות והיא חייבת זוג חדש (בכל זאת הגברת הולכת 10 קילומטר ביום!) אבל מבאס שבתי תבלה את יום הולדתה עם ילדה חולה בבית (הרי גם אם היא תרגיש טוב לא יתנו לה לחזור לגן כאשר היום עוד היה לה חום). 

בתקווה שהיא תבריא (ואף אחד אחר לא יידבק) עד לסוף השבוע, מתוכננת אצלנו ארוחת יום הולדת לכל המשפחה - כולל משפחתו של אחי. מקווה מאד מאד (מאד!) שזה ייצא לפועל. 

איך אומרים? אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו את תכניותיך. 

לסיום - תמונות עדכניות של גינת הגג ההידרופונית של T: 


יום שישי, 8 בינואר 2021

לא הכל דבש

שתיים בלילה, מתמתחת במיטה ופתאום כף הרגל שלי נתקלת במשהו רטוב וקר. 
אוף, החתול ד' שוב הקיא ודווקא על המיטה! 
חושך, T ישן ואין מצב שאני מדליקה עכשיו אור.
מגששת בחושך ומנקה, לפחות את הלכלוך הגס, כמיטב יכולתי.
שוטפת היטב את כף הרגל. מנסה לחזור לישון. כמובן שזה לא ממש מצליח.
בסוף לקראת בוקר נרדמת. שנתי רדודה וטרופה.
בבוקר מוקדם T קם ואפילו לא שם לב, מתלבש ויוצא להליכה. 
 
עדיין חשוך, ואני מדליקה את כל אורות החדר. ואז מתגלים מימדי האסון. כל השמיכה של T וחלקו האמצעי של הסדין שעוטף את המיטה מלאים בערימות קטנות של מזון חתולים שנפלט.
לא ברור אם יש לחתול בעייה אמיתית, אם זה רק עניין של כדורי שיער שהוא פולט יחד עם כל האוכל הזה או שהוא פשוט חזיר. אוכל יותר מדי ואז מקיא. 
 
חמש ומשהו בבוקר ואני תולשת את הציפות מהשמיכות, את הציפיות מהכריות ואת הסדינים מהמזרון. מתחת לסדינים יש מגיני מזרון - אני כבר למודת ניסיון עם החתולים האלה, לא משאירה מקום למזל. אני רואה שהפליטה לא חדרה עד למגן המזרון, אותו אין צורך לכבס.
הכל הולך לכביסה ואני פורשת מחדש סדינים, ציפיות וציפות נקיות. זורקת לחתול מבט מאיים, אבל ברור שזה לא יעזור. כשבא לו להקיא הוא מקיא, לא מואיל בטובו לזוז למיקום שיהיה לי נוח יותר. פעם או פעמיים הוא הקיא ממש לתוך צלחת האוכל שלו. 
 
עוד באותו היום, בעצת הוטרינר, אני מזמינה שפופרת של משחה מיוחדת לחתולים לטיפול ומניעה של כדורי שיער. אני לא סגורה על כך שזו הסיבה לפליטות שלו. אבל מוכנה לנסות. אני נותנת את המשחה גם לחתולה ל'. היא כמעט לא מקיאה וכאשר זה קורה לה, היא פשוט פולטת כדור שיער קטן וארוז היטב. לא יזיק שגם היא תקבל את זה.
נראה אם זה יעזור.  

מה עוד? 
 
'שותפנו' חולה. לפני שלושה ימים עלה לו החום והתחיל כאב גרון. משטח גרון ביתי הראה שזה ויראלי. בדיקת קורונה יצאה שלילי. יש גם סתם מחלות.היום הוא כבר מרגיש מעט יותר טוב. 

גם לבתי היתה יממה של מחלה - שלשולים וחולשה ועייפות גדולה. זה עבר ואף אחד מבני המשפחה לא נדבק, אז לא ברור מה זה היה. 
 
התחיל הסגר המלא. עד כמה הוא באמת יהיה מלא, עד כמה ייאכף בכל הארץ ובכל המגזרים - לא מנסה אפילו לנחש. כמה עוד אנשים כבר לא יצליחו להתאושש - כלכלית, נפשית - כשהוא ייגמר - יותר מדי, לדעתי.
מקווה שבתי וחתני יצלחו את הסגר הזה, תוך שהם יתמרנו בין העבודות החיוניות שלהם לבין השמירה על הילדים בבית. 
כרגע אנחנו לא נפגשים. לא נפגשנו כבר מאז שהתחיל הסגר-המחורר. דחיתי גם שיננית וטיפול דיקור שהיו מתוכננים לשבוע הקרוב. החלטתי שלא יקרה כלום אם זה יחכה עד אחרי החיסון השני. וגם אז - מי יודע אם החיסון הזה מכסה גם את המוטציות החדשות שצצות כל שני וחמישי. 
 
בארצות הברית קרה מה שחששתי שיקרה ו-T אמר שאין סיכוי. נראה לאן זה יתפתח. אני מאד מקווה שיעמידו את טראמפ לדין על ההסתה להתקפה הזאת על גבעת הקפיטול. לדעתי כבר דמם של 4 אנשים טפשים ששמעו בקולו כבר על הידיים שלו.
לדעתי זה אמור להוות פעמון אזעקה גם למי שחושבים שכאן זה לא יכול לקרות. זה יכול. זה עלול. אסור להיות שאננים.  

אצלי היו בשבועיים האחרונים תנודות במשקל, פתאום עלייה, פתאום עמידה במקום, פתאום שוב מגמה של ירידה אבל עדיין לא לגמרי חזרה למשקל התקין שהגעתי אליו לפני שבועיים. זה מדאיג אבל אני מקווה שזה זמני ושתחזור מגמת הירידה. או שלפחות לא תתחיל שוב עלייה. כי זה בדיוק מה שתמיד קרה בפעמים קודמות. וזה מייאש אותי....

יום ראשון, 13 בדצמבר 2020

על חנוכה, נכדים, משקפיים, אימון וביטוח לאומי

באידיאל, הייתי רוצה שכל פוסט שלי יעסוק בנושא מסוים אחד. ושהוא יהיה קצר. 

בעיקר כי אני מחפשת אחר כך (אחרי חודשים או שנים) משהו שכתבתי עליו, וקשה לי יותר למצוא כאשר הוא חבוי בתוך כל כך הרבה נושאים שונים. התוויות עוזרות במשהו אבל...לא משנה.

בנוסף, מה לעשות, אני מודעת בכל זאת בזמן הכתיבה לכך שיש אנשים שקוראים את זה. וגם מגיבים. ו...נו, שחררתי. לו הייתי רוצה לכתוב נושא אחד בכל פוסט הייתי צריכה לכתוב כמה פוסטים ביום, נראה לי. אז נו מילא - כמה פוסטים בתוך פוסט אחד, ויאללה אסתדר עם זה. 

אז אם להתחיל מהסוף, הדלקנו נר ראשון בוואטסאפ וידאו עם בני וכלתי ותינוקי (שכנראה לא אכנה אותו בסוף 'פשושמרץ' אבל עוד מעט אכתוב על זה), בתי וחכמוד ונשמותק. חתני היה באימון ספורט ונוקת (שגם היא כנראה תזכה לכינוי שונה מ'נסיתוקית') כבר ישנה. 

זה היה קצר אבל כיפי. בני וכלתי השקיעו בקישוטים בכל הבית עבור תינוקי, בנוסף לחנוכיה. רצו שהוא יקבל אווירה של חג. באמת לא שאלתי אם בגן שלו יש גם חג מולד וגם חנוכה. זוכרת שכאשר אני גרתי בקליפורניה חגגו בבית הספר את שני החגים בכפיפה אחת. 

כל משפחה הדליקה את הנר הראשון ואז כולנו שרנו יחד (בחוסר סינכרון קל, כיאה לשיחת וידאו) את כל השירים. 

בנוגע לכינויים של הנכדים, אורלי הציעה בתגובה שלה לפוסט הקודם, שאכנה את 'נוקת' בשם שקשור איכשהו לעובדה שהיא אוהבת כל כך עגבניות שרי. זה מצא חן בעיני, וכעת אני מנסה לראות אם הכינוי 'שֶׁרִי' יתפוס לגבי הפעוטה הזאת שכל כך אוהבת לאכול בכלל, ומוצצת בתאווה עגבניות שרי כאילו הן סוכריות. 

זה, יחד עם חג החנוכה, גרם לי לחשוב של'תינוקי' די מתאים הכינוי 'סביבוני'. גם כי הוא, בדומה לארנבון של אנרג'ייזר (מהפרסומת לסוללות אנרג'ייזר), פשוט לא נח לרגע, כל הזמן בפעולה, כל הזמן עסוק, כל הזמן זז - עד שכמו סביבון בסוף גם הוא נוחת, כמובן. אבל בנוסף לכך הילד הזה פשוט חולה על כל דבר שמסתובב. זה התחיל עם המשיכה שלו למכונות כביסה, ואז גילה את מאוורר התקרה בביתם החדש (ובביתם של הורי, כשהם משוחחים בוידאו ורוצים למשוך את תשומת לבו), קרוסלות וגלגלים ואנשים שעושים גלגלון ...בקיצור כל דבר שמסתובב. וגם הוא ממש אוהב להסתובב בעצמו עד שהוא חווה סחרחורת ומתנדנד לו מסטול קלות לקול צחוקם של הוריו.

אז אנסה את הכינויים החדשים ונראה אם זה יתפוס. 

ביום חמישי קבלתי על הבוקר טלפון מבתי שנוקת...סליחה 'שרי' התעוררה עם קצת חום  והיא לא שולחת אותה כך לגן. היא היתה חייבת לעבוד מהצהריים, ושאלה אם אנחנו יכולים לבוא להיות איתה עד שחתני יחזור מהעבודה.

לרגע התלבטתי. ולא בגלל קורונה, דווקא. פשוט תמיד אני נדבקת מהנכדים, וממש לא מתאים לי להיות חולה. החורף בקושי התחיל ולא בא לי להתחיל עם זה עכשיו. אבל ההתלבטות היתה רק לרגע. בפועל בתי זקוקה לי ואני ממש לא רוצה שהיא שוב תבריז למטופלים כי הילדה לא מרגישה טוב. זה קורה לה מספיק גם ככה, ואם אני יכולה לעזור, אז בכיף. ומה שיהיה יהיה. 

הגענו אליה באחת, ובהתחלה הקטנה באמת היתה חמה ומעט בוכייה, אבל נפרדה בלי בעיה מאמה ושמחה להישאר איתנו. נשמותק וחכמוד כבר היו בבית, וכשהושבנו אותם לאכול צהריים, הושבנו גם אותה אל השולחן, והיא אכלה מצוין את השניצל, את האורז, וכמובן את העגבניות ששמנו לה בצלחת. 

החום ירד (רק אחר כך הבנו שבתי נתנה לה נובימול לפני שהיא יצאה לעבודה) ומצב רוחה השתפר, שיחקנו ושרנו ורקדנו והכל היה ממש בסדר. אפילו הצלחתי לשחק במקביל עם הנכדים בקלפי "רביעיות" שהם קיבלו במתנה מעיריית הרצליה. בחפיסה הזאת כל הקלפים עוסקים בנושאים שקשורים לעיר - רביעיית ראשי העיר בהווה ובעבר, רביעיית חוגים, אתרים, ועוד. זו באמת דרך נהדרת ללמוד על הרצליה וגם ליהנות ממשחק קלפים. תוך כדי המשחק השמענו ל'שרי' שירים שהיא אוהבת, כאשר באיזשהו שלב היא נתקעה על "לדוד משה היתה חווה" שפשוט השמענו שוב ושוב תוך כדי שאנחנו קוראים יחד איתה את הקולות של החיות השונות. אגב, כדי לבקש את השיר הזה היא פשוט אומרת "מו מו" ומצביעה על הטלוויזיה. 

חתני הגיע קצת אחרי שלוש, ואז נסענו משם לאסוף את המשקפיים שלנו שהיו כבר מוכנות. איזה כיף להתחדש במשקפיים חדשים 🙂

זה היה יום ארוך ומעייף וכבר לא הספקנו לצאת להליכה שנייה, וגם נרדמתי בסוף מול הטלוויזיה, מה שאף פעם כבר לא קורה לי.

מה שעוד קרה, שמזמן לא קרה לי, הוא שעליתי קצת במשקל 😱. בדקתי ברישומים שלי וכבר קרה במהלך החודשים האחרונים שמידי פעם עליתי איזה חצי קילו (בעצם זה תמיד 700 גרם, וגם עכשיו) ואז בשבוע אחרי כן ירדתי אותו בחזרה, אז לא נורא נלחצתי אבל עדיין זו הרגשה לא ממש טובה. 

עוד משהו שהיה השבוע הוא שקיבלתי מכתב מהביטוח הלאומי. 

"על פי המידע שבידינו", נכתב בו, "בחודש 01/2021 תגיעי לגיל הפרישה. את עשויה להיות זכאית לקצבת אזרח ותיק אם הנך תושבת ישראל, מתגוררת דרך קבע בישראל, והכנסותייך
ברוטו מעבודה אינן עולות על הסכומים הבאים.[....].על מנת שנוכל לבדוק את זכאותך לקצבת אזרח ותיק, הנך מתבקשת להגיש בהקדם תביעה לקצבת אזרח ותיק בטופס המצורף למכתבנו זה. את טופס התביעה ניתן לשלוח באחת הדרכים המפורטות על גבי הטופס".

נכנסתי לטופס, וממש לא ידעתי אם להתעצבן או לצחוק. האמת שעשיתי פחות או יותר את שניהם. 

הטופס מורכב מתשעה עמודים שבהם צריך לרשום (ולגבות במסמכים) כל כך הרבה פרטים (שאת כולם הרי כבר יש למדינה אבל הם הרי מתעצלים לאסוף ולקבץ בעצמם) לגבי ההכנסות שלי ושל בן זוגי, האם אני עובדת או לא, ואם לא - מתי היה מועד סיום העבודה, אילו חסכונות יש לי, האם יש נכסים בבעלותי או בבעלות בן זוגי, האם מכרתי נכסים בשנים האחרונות ....הם אפילו התעניינו במה עשיתי עם הכספים מהנכסים שמכרתי. הם רצו לדעת האם הורי בחיים, ואם לא, מהן הירושות שקיבלתי ומתי קיבלתי אותן....הם רצו לדעת אם לילדים שלי יש דירה/בית בבעלותם...לא זוכרת מה עוד. זה היה די הזוי. 

הייתי מבינה, לו היה מדובר באיזה סכום חודשי אסטרונומי שאני עומדת לקבל מהמדינה ה"נדיבה" שלנו. אבל הרי אחרי עשרות שנים של הפרשת סכומי עתק מהכנסתי לביטוח הלאומי, ממילא מה שאקבל יהיה המינימום (בין אלף ל-1500 ש"ח לדעתי).  אז מה הסיפור הגדול? בשביל זה כל הטרטור? 

T טוען (והוא כנראה צודק) שגם לולא מילאתי באדיקות את כל הסעיפים הנדרשים, הייתי זכאית לקצבה. אבל לא הסתכנתי. אני די חנונית מהבחינה הזאת. ובכל זאת נתתי מספיק למדינה בכל שנות עבודתי, וכל סכום, זעום ככל שיהיה, שהיא מוכנה לתת לי בחזרה - מתקבל בברכה. בטח בימים אלה שלקוחותיו של T לא משלמים לו. ובכלל. 

הדבר האחרון שרציתי לכתוב עליו קשור לעבודה שלי כמאמנת. נדמה לי שכבר כתבתי כאן שמזה כמה שנים שאני מאמנת דרך המייל. בהתכתבות. עוד הרבה לפני הקורונה הפסקתי בהדרגה לאמן בחדר האימון שלי, פנים אל פנים. עם השנים פיתחתי לעצמי את הנישה הזאת של אימון במייל, שאני יודעת שהוא לא מתאים לכל אחד, אבל יש כאלה שזה מתאים להם הרבה יותר מאשר האימון הפרונטלי. 

לא אכנס כאן ליתרונות ולחסרונות (לדעתי ולדעת המתאמנים שלי) של צורת האימון הזאת, אולי מתי שהוא אקדיש לזה פוסט. אבל השבוע קבלתי הצעה לאמן מישהו שהיה עד כה בטיפול פסיכותרפיה כמה שנים אצל חברתי 'מחברת' בקופת חולים, והקופה מפסיקה לו את הטיפול הזה, כי מזמן מזמן הוא גלש מהמכסה שהם מתירים לטיפול. 

לה אסור לקבל אותו לטיפול באופן פרטי אחרי שהיה אצלה דרך קופת חולים, והיא חשבה לנסות להציע לו לעבור להתאמן אצלי. נכון שאימון זה לא טיפול ואני לא פסיכולוגית, אבל נראה שהיא חשבה שבשלב שהוא נמצא, האימון יכול להועיל לו. 

עצם המחשבה עלי וההפניה אלי חיממה את לבי, כמובן, אבל אז הבנתי שלא מתאים לי בעת הזאת לחזור לאמן פנים אל פנים. גם לא בזום. אני כבר לא שם. האימון במייל מתאים לי כמו כפפה, ואני מאמנת טובה יותר במייל (להרגשתי) מאשר פנים אל פנים. אני אפילו מרגישה (ואולי זה לגמרי סובייקטיבי מצדי) שהערך שהמתאמנים שלי מקבלים ממני דרך האימון במייל הוא רב יותר ממה שהם קיבלו ממני בקליניקה. או בזום. או בטלפון. כן, כבר התנסיתי בכולם. 

אז למרות שזה החמיא לי מאד, נאלצתי לסרב. ורק הצעתי לה לשאול אותו אם הוא עצמו חושב שאולי יתאים לו אימון במייל. אם הוא מוכן לנסות. 

ובדקתי עם עצמי עד כמה אני מצטערת לאבד מתאמן פוטנציאלי ככה, והבנתי שאני שלמה עם זה. שאני בשלב בחיי שאני יודעת מה מתאים לי וגם מה לא מתאים לי. היכן יש לי יותר ערך והיכן אני מביאה יותר תועלת. והיכן לא. אז הכל בסדר.

בסוגיית ההגבלות/הקלות הקורונה של השלטונות (כמו שכתבתי במענה שלי לתגובה של עדה לגבי ה- the powers that be), לאחר התלבטות אם לצחוק או להתעצבן לא נותר לי אלא לגחך קמעה. הם איבדו את זה לגמרי. 

לפחות החיסון של פפייזר אושר על ידי ה-FDA ובתקווה שגם החיסון של מודרנה יאושר בשבוע הבא, והלוואי שהם באמת בטוחים ויעילים וטובים לפחות לשנה, ושנתחיל בהדרגה לצאת מהתקופה המטורללת הזאת שנתקענו בה כבר כמעט שנה שלמה. אמן ואמן.

יום שישי, 16 באוקטובר 2020

לקראת סוף הסגר

 אז מדברים על הקלות קלות בסגר, ומהזווית האנוכית שלי (בעיקר של בתי) בעיקר אני מקווה שאכן ייפתחו הגנים. וגם יחודש הטייק אוויי מהמסעדות (שבלעדיו לרוב הלקוחות של T לא היתה הצדקה לפתוח בכלל והם נשארו בשבועות האחרונים סגורים). 

השבוע יצא לנו לממש פעמיים את ההיתר לעשות בייבי סיטר לילדי עובדים חיוניים - פעם אחת נסענו לבתי ושמרנו במשך שעתיים על הילדים כשהיא הלכה לעבוד, ופעם אחת הם הגיעו אלינו ובילו כאן את כל הבוקר. שלושה מבוגרים על שלושה ילדים, כאשר שניים זקוקים לעזרה טכנית או אחרת בזום ואחת פצצת אנרגיה קטנה ומתוקה משתוללת בכל הבית, מבקשת שירים (אפשר לדעת איזה שיר על פי התנועות שהיא עושה) ורוקדת, מטפסת על כל דבר ומנסה לגעת בכל דבר.... זה כבר הרבה יותר קל והגיוני מאשר אמא אחת עם כל השלושה כל יום כל היום. 

וגם ככה אחרי שהם הלכו כאב לנו כל הגוף. 

לא שזה מנע בעדנו לצאת להליכות שלנו. מה שכן, ביום שהם היו כאן הלכתי "רק" בבוקר. בערב ויתרתי לעצמי. נתתי לעצמות הזקנות לנוח קצת. 

אנחנו ממשיכים לרדת במשקל לאט ובהדרגה.

בזכות שיעורי הפסנתר שאני מקבלת מנשמותק, שוב חזר לו החשק לנגן והוא אפילו מתלבט אם לחזור לשיעורים בעצמו. אם כן - אני את שלי עשיתי.  ואחרי ששמע אותי מנגנת בפסנתר החליט T להזמין פסנתר (חשמלי) שיהיה גם לנו בבית. וזה כיף גדול. גם אוכל "לעשות שיעורי בית" עבור נשמותק, וגם הוא יוכל לנגן כאן, כמו שחכמוד מנגן כאן על הגיטרה. בנוסף בני יוכל לנגן כשיבוא (יום אחד זה יקרה) לבקר. 

נוקת ותינוקי גדלים ומתפתחים בקצב מרשים. תינוקי מתאקלם לו בהדרגה בגן. עדיין קשה לו להיפרד מהוריו בבוקר אבל הוא כבר הולך לבד לחפש גננת שתיקח אותו על הידיים. הוא רגוע בגן ומשחק, עדיין לא מחפש חברת ילדים אחרים וגם לא משתתף עדיין בשום פעילות, אבל הוא כן אכל ארוחת צהריים עם כולם, מה שאף אחד לא ציפה. הוא גם התחיל סוף סוף לקשקש הברות כמו 'בה בה' , 'דה דה' (חשבתי שהוא מתכוון ל"אבא" אבל התברר שיש שיר שמתחיל עם "בה בה בצל" שהוא מאד אוהב). כשמראים לו משאית הוא אומר "ת..ת..ת.." ואני תוהה אם הוא מנסה לומר את הסוף של 'משאית' או את ההתחלה של 'truck'. כך או אחרת אני מאמינה שהמילים שלו ממש מעבר לפינה.

נוקת גם היא מרחיבה את אוצר המילים שלה. וכשהיא מביאה לבתי את הטלפון ומצביעה עליו ומבקשת "תא-תא" - להתקשר אלי - אז אני כמובן שלולית של נחת. 

אתמול בתי סיפרה שבמקום ללכת לישון בערב היא נעמדה במיטה וצעקה את שמו של חכמוד. לא בא לה להירדם, בא לה לשחק.  היא שלחה לנו הקלטה והתמוגגנו.

בגזרת הספרים סיימתי את "מה המספר שלך?" של סופי קינסלה וממש הצטערתי שהוא נגמר. הספר הזה עשה לי טוב על הלב. ושוב תודה לג'וליאנה על ההמלצה.

קוראת עכשיו את "המטופלת השקטה" של אלכס מיכאלידס. אני ממש בהתחלה אבל זה נראה טוב.

לא רציתי שיטילו סגר, אבל מרגע שהטילו ומרגע שנראה (אם להאמין למספרים המתפרסמים) שלמרות ההפרות המתוקשרות הוא אפילו עשה את העבודה - אז אני מקווה שלא יפתחו שוב את הכל תחת לחץ ופופוליזם כמו ביציאה מהסגר הראשון, ובכך יהרסו את המעט שהושג, ותוך כדי כך פגעו כלכלית ונפשית בכל כך הרבה אנשים..............


יום חמישי, 2 באפריל 2020

ככה כי בא לי

אז כבר היה מי שהתלונן (בערך) שבקושי הספיק להגיב על פוסט קודם שלי, וכבר יצא פוסט חדש והעיף את הפוסט ההוא "לתהום הנשייה".
ובכל זאת - הצורך לכתוב חזק מדי מכדי להתחשב ב"אולי לא כולם הספיקו לקרוא ולהגיב, אז אחכה עם פרסום פוסט חדש בינתיים". כשאני כותבת אני לא חושבת על "מי קורא, מי מגיב". זה פשוט נשפך ממני.
ובכל זאת, אם אני מקשה על מישהו - מבקשת סליחה מראש. זה לא בכוונה להקשות.

שאלתי את T איך באמת הוא מתכוון להעביר אוכל שהוא יבשל לבתי ולהורי ועדיין להיות אזרח טוב ולשמור על הסגר.
הוא טוען שזו בעצם הספקת אוכל על ידי שליח, ואם מותר למסעדות לעשות זאת אז מותר גם לו (או לחתני, לצורך העניין, אם הוא יגיע לקחת, ואולי אפילו יסכים להעביר לשער 'האחוזה' את של הורי).
האמת שזה נשמע הגיוני.

כל סוגיית המסיכות וההנחיות הסותרות היתה מצחיקה אותי לולא הנושא היה כל כך חמור.
אנחנו התחלנו להשתמש במסיכות עוד לפני כן, כשהבנו (בהיגיון פשוט) שככל שנגן על אזור האף והפה מהתזות אקראיות מאנשים אחרים כך נפחית את הסיכוי להיחשף לנגיף. ולא משנה אילו מסיכות.
בהתחלה מצאנו מסיכות כאלה של פועלי בניין, אחר כך 'שותפנו' קנה לנו שתי מסיכות מנתחים רגילות (והביא עד פתח הבית בלי להיכנס), ואז הזמנתי ברשת מסכות "שוות" יותר, במחיר מופקע, אבל לפחות אנחנו מסודרים.

התחלתי להרגיש שאני שוב עולה במשקל - זה היה הגיוני, מרגע שהרגשתי טוב ולא כאב לי שום דבר ולא היתה אנטיביוטיקה שתפחית לי את התיאבון - אז היום אני בכל הזדמנות עולה ויורדת כמה פעמים במדרגות הבית, לשרוף עוד כמה קלוריות ולהפעיל את הלב-ריאה. נראה אם זה יעזור.

אתמול כשדיברתי עם בתי היא נשמעה בשארית הכוחות והסבלנות שלה. האמת שגם בלי סגר וכולם בבית כל הזמן, כאשר יש תינוקת שמסרבת להבריא לגמרי, מתעוררת כל שעתיים גם בלילה - זה מתיש ומורט עצבים. הדבר שאני הכי זוכרת מלהיות אמא צעירה לתינוקות זו העייפות הזאת. חוסר השינה מפחית לגמרי את היכולת להכיל את כל מה שקורה, כל מה שבזמנים אחרים אפשר להתמודד איתו אחרת לגמרי. חוסר שינה זה עינוי. פשוט עינוי.
היום יש לה יום מלא של טיפולים (מקוונים) אז חתני יהיה יותר זמן ברצף עם נוקת - מקווה שזה יעזור.

מצד שני בבוסטון הרחוקה, נראה שבני וכלתי נהנים מכל רגע עם תינוקי.
הרבה עבודה אין להם - רק כמה שיעורים מקוונים עם תלמידיהם - אבל הם מצליחים בינתיים לשמור על מוראל גבוה.
בארה"ב המצב כל כך גרוע שהתחלתי קצת לדאוג להם, אבל בינתיים הבנתי שבבוסטון המצב לא גרוע כמו ניו יורק, למשל, והם גם באמת באמת לא יוצאים כמעט מהבית - רק לסופר ורק אחד מהם ותוך הקפדה. מקווה לטוב.

היה משמח לשמוע שבמשלוח שהורי קיבלו היום היו חסרים רק ארבעה מוצרים, אחד מהם ביצים כמובן. דווקא כאן באזור הציעו לנו ביצים גם אצל הירקן אתמול וגם בטיב טעם היום - לא לקחנו כי בינתיים יש לנו די והותר.
הירקן שחלה בקורונה קיבל היתר לפתוח מחדש את החנות, בצוות חלופי לגמרי ולאחר חיטוי, ורק במשלוחים. לא הזמנו אצלו אבל שימח אותי לשמוע. עצוב לי על כל אחד שמאבד את פרנסתו.

מנהיגינו בבידוד (או חולים) - ממש דוגמא אישית.
מקווה לטוב באופן כללי. 

יום חמישי, 26 במרץ 2020

שגרת קורונה

כואב הלב על החולים ועל הנפטרים ובני משפחותיהם.
גם שלנו וגם של העולם.

כואב הלב על התסכול של הצוותים הרפואיים שנלחמים בטחנות הרוח עם הכלים והתרופות שאין להם.
מעדיפה לכתוב על ענייני דיומא.

בינואר החלטתי לעשות דיאטה.
התחלתי לשמור, קבעתי תור אצל דיאטנית.
בפברואר הדיאטנית המליצה על בלוויק - שמיד ירד מן המדפים - והמשכתי לשמור בלעדיו.
מאמצע פברואר ועד אמצע מרץ הייתי עם ענייני השן - כאבים ואיכס כללי וטונות של אנטיביוטיקה.
בלי תיאבון ובלי יכולת של ממש לאכול דברים נורמליים. ומצד שני עם פעילות גופנית מינימלית ולא נחשבת באמת.
כעת התיאבון חוזר לי, אבל בינתיים ממשיכה להקפיד.
מינואר ועד היום ירדתי כחמישה ק"ג, כאשר שמתי לב ששבוע אחד אני יורדת ובשבוע הבא נשארת במקום או עולה 100, 200 גרם. מעניין. נראה אם ואיך זה ימשיך עכשיו שהכל לכאורה "נורמלי" בתזונה שלי.

היום עטינו כפפות ומסיכות ונסענו לסופר "יוחננוף" בנתניה. כבר כמה שנים (מאז שהוא נפתח, נראה לי) אנחנו קונים שם ומאד מרוצים.
בכניסה לסופר היה תור (מרווח היטב), והבנו שהם מנטרים את כמות הקונים שבפנים.
פתאום הסדרן שאל אם יש מישהו שלא זקוק לירקות ופירות. התברר שהם מנטרים במיוחד את כמות האנשים שליד דוכני הפירות והירקות, ושהביקוש לשם גדול במיוחד. כיון שכבר עשינו הזמנה השבוע מהירקן המקומי, דילגנו בשמחה על התור והוכנסנו לסופר, לא לפני שמדדו לשנינו חום. השוער החביב (שמכיר אותנו אבל לא בטוח זיהה אותנו בגלל המסיכות) הראה לי שהחום שלי נמוך מ-36. אז או שהיה לי קר, או שהמדחום הזה מכויל כלפי מטה.

הקניות עברו בשלום, ופרט לביצים (שהיו חסרות, אבל יש לנו עדיין בבית) השגנו כל מה שרצינו.
מעבר לכך אנחנו לא יוצאים מהבית.

לעומת זאת הורי, שהזמינו מ"רמי לוי" באינטרנט, לפני שבוע, קיבלו בערך חצי ממה שהם הזמינו. אמא שלי טוענת שלא חסר להם כרגע כלום,  ושהם כבר עשו הזמנת השלמה מ"שופרסל" הפעם, לשבוע הבא. בכל מקרה ב"אחוזה" הבטיחו להשלים להם כל דבר שחסר.

הגנן, שמתחזק את הגינה שלנו פעם בחודש, שאל אם הוא יכול להגיע - וחשבנו על זה שבטח, למה לא? הוא עובד לבד, בחוץ, לא מסתכן ולא מסכן אותנו. וכל עוד אנחנו מסוגלים - מדוע לא לפרנס אותו?

מצד שני התקשר אלי הספר החמוד שלי, והציע שאגיע אליו הביתה - הבטיח שאהיה לבד, רק אני והוא בלי לקוחות אחרים, שהכל סטרילי והוא שוטף ידיים ועוטה מסיכה......נאלצתי לסרב.
ספרים, קוסמטיקאיות, מסאז'יסטים .....כל אלה ייאלצו מבחינתי לחכות לאחרי הקורונה. לא כדאי להסתכן. הודיתי לו מקרב לב, אבל כבר קניתי צבע שיער בסופר, וכאשר המצב ייעשה בלתי נסבל - אנסה לעשות זאת בעצמי.

משיחות עם בתי והנכדים נשמע שהם מצליחים להעביר את הזמן בטוב, נוקת מרגישה הרבה יותר טוב, ישנה יותר טוב, אוכלת יותר טוב - יש תקווה בגיזרה הזאת.

אני כותבת על ענייני יום יום ורותחת בפנים על מה שקורה בפוליטיקה...........ולא בא לי לכתוב על זה. אבל כועסת, כועסת, מיואשת, מתוסכלת, ודואגת. דואגת מאד. 

יום רביעי, 12 בפברואר 2020

כמה נעים בחוץ

נראה שהגשם וגל הקור מאחורינו והיום היה לי ממש נעים בחוץ. איזה הבדל.

אז מה התחדש בינתיים?
מחשב הבית החכם תוקן (בסוף זה שוב היה רק ספק הכוח - הוא אמנם סיפק כוח אבל לא את רמת הכוח הנכונה). אז לא היה צריך להתקין את כל התוכנה מחדש. הקלה גדולה.
איש "הבית החכם" שלנו התחבר מרחוק, ניקה כמה מאות וירוסים (איך הם הגיעו לשם?) והתקין תוכנת אנטי malware ואנטי וירוס מעודכנת.
לבקשתי הוא פשוט הסיר את כפתור ה"דוד" מהפאנל (כדי שלא נכבה אותו בטעות), סידר שהדוד יהיה דלוק כל הזמן, הורדתי את הפקק של הדוד בארון החשמל, ועכשיו בכל פעם שנצטרך לחמם מים בדוד מסיבה כלשהי, פשוט נרים את הפקק.
אז מבחינתי עכשיו הגאז יכול להיגמר לגמרי - לכל דבר יש חלופה. לחימום המים יש את החלופה של הדוד, לכיריים יש חלופה של כיריים אינדוקציה (חשמליים), ולקמין יש חלופה של מזגן. אני מכוסה מכל הכיוונים.

וכמובן שכיון שהכל בסדר, התקשרו סוף סוף מחברת הגאז שהם באים לספק לנו.
הם באו הבוקר, ולפי המד שלהם היה יותר גאז בצובר ממה שהשעון שלו הראה. זה באג רציני, לדעתי. בכל מקרה יש לנו שקט עכשיו לשנה הקרובה, אפילו יותר כנראה.

נוקת כבר קוראת לבת שלי "מְ-מַא" ולחתני "בָּא" וזה כל כך חמוד! אמנם ביומיים האחרונים היא קוראת לאמא כי כואב לה ולא טוב לה - צומחות לה שתי השיניים הקדמיות העליונות בבת אחת, ובנוסף על כך היא גם משלשלת בטירוף. אבל זה עדיין חמוד.

תינוקי עבר היום בדיקת תפקוד כליות mag3 - עוד מלפני הלידה הם ראו יותר מדי נוזלים בכליה אחת, והם עוקבים אחר זה כל הזמן. ייתכן שיצטרף לעבור ניתוח קטן. הוא היה מאד מסכן - הילד הזה שלא מסוגל רגע אחד בלי לזוז, הולבש ב"חליפת משוגעים" והודבק למשטח הבדיקה עם מאסקינג טייפ, כי אסור היה לזוז שעה שלמה! קטטר, ועירוי - הוא היה ממש מסכן (ואני מתארת לעצמי כמה הוריו סבלו יחד איתו). באיזשהו שלב נתנו לו לצפות בסרט מצויר בטאבלט (משהו שהם אף פעם לא חשפו אותו אליו בבית) וזה עזר להסיח קצת את דעתו.
האורולוג אמר שהוא יתייעץ לגבי אם ומתי לנתח, יש חסימה קטנה בדרכי השתן (שמשאירה יותר מדי נוזלים בכליה, אבל הוא לא מרגיש את זה או סובל מזה, משתין כרגיל) שנפוצה מאד (בעיקר בבנים).
בכל מקרה יעשו אולטרסאונד שוב בעוד חודש ויראו אם זה לא הסתדר בכל זאת בעצמו. לכן הם מחכים עם זה, הרבה פעמים זה פשוט מסתדר לבד.

בששי הקרוב סוף סוף עושים לי את השתלת השן - וכבר התחלתי לקחת אנטיביוטיקה (לפי ההוראות של הרופא). מלחיץ אבל רוצה שזה יהיה כבר מאחורי.
לצערי זה כנראה אומר שלא אראה את הנכדים בסופ"ש - אלא אם באורח פלא לא אסבול יותר מדי מכאבים.

T קיבל אישור ממכבי ל-MRI - עכשיו צריך לראות למתי הוא יקבל תור.

כשהייתי אצל הדיאטנית הצלחתי לדבר איתה קצת גם על אמא שלי.
היא כמובן ביקשה שאמא תגיע אליה, אחרי ששמעה את כל הפרטים, אבל אמא כרגע בשלה - אין לה כוח וזמן, היא מנסה להעלות במשקל בעצמה, ובהמשך אם זה לא יצליח תסכים לבדוק את העניין יותר לעומק. לא לוחצת עליה אבל קראתי קצת באתר של כללית ושל איכילוב  והסכנות הנובעות מתת משקל אצל בני הגיל השלישי מפחידות.

לגבי הדיאטנית אמרה בצער שאני אוכלת נכון (צריכה להוסיף טיפה שומנים בצורת טחינה, אגוזים/שקדים ואבוקדו), מתעמלת מספיק, ובאמת הגוף שלי זקוק למעט מאד קלוריות כדי לתחזק את עצמו (היא אמרה שהיא מכירה את זה אצל עוד אנשים), ולכן קשה לי לשרוף יותר מאשר אני מכניסה. וכל הזמן עולה בהדרגה. אני כאילו תמונה הראי של אמא שלי 😂.

בשלב זה היא נוטה לבקש מהרופאה שלי לקבל טיפול תרופתי לסיוע בהפחתת משקל - כדורים ובהמשך סוג של זריקות יומיות. אני כמובן רחוקה מלהיות מועמדת לשום דבר יותר דראסטי מזה, אבל בגלל שהסוכר שלי גבולי וגם הכולסטרול...זה שווה לנסות. נראה. חוזרת אליה בחודש הבא.

הבית נקי והגינה מסודרת...מוכנה לסופ"ש (וערוכה לכאבים שהוא יביא)

יום שני, 10 בפברואר 2020

עדכונים שוטפים

קררררררר אבל בבית נעים.
בשבוע שעבר העזתי ונכנסתי לצובר הגאז שלנו כדי לראות מה היתרה שיש לנו.....
זו פעולה שאמורה להיות פשוטה יחסית, אבל מחייבת ש-T או הגנן יגזמו פתח במעגל השיחים שמקיף את הצובר.
וכיון שחורף אז כל המשטח שמסביב בוצי (ובדיעבד התברר לי שיש שם גם הרבה הפרשות של חתולי רחוב ששורצים לנו בגינה).
למזלי התלבשתי בהתאם. נעלי הליכה אטומות למים, מכנסי טריינינג, גם הם אטומים למים פחות או יותר, ומעיל שגם הוא לא חדיר למים....(ברור שאחר כך כל זה נכנס אחר כבוד לכביסה!).

אז פותחים את מכסה הצובר (די כבד.......) וקופצים פנימה (הוא שקוע באדמה) ומנקים קצת מאבק ומבוץ את השעון המראה את אחוז הגאז....ואז התברר שיש קצת מעל 30 אחוז. שזה הזמן להזמין את המשאית של אמישראגז - שאף פעם לא מגיעה תוך פחות משבועיים....😞

החורף הוא הזמן שבו הכי הרבה גאז הולך לנו, בגלל הקמין.
שלושים אחוז (טוען T) אמור להספיק לנו עד סוף החורף, אבל אני כמובן בלחץ ובינתיים מפעילה יותר את המזגן מאשר את הקמין......ליתר ביטחון.

בינתיים (איך לא?) הלך לנו המחשב של "הבית החכם" - שברוב חוכמתם (וקצת יהירותם) של T ואיש הבית החכם שהתקין וקינפג לנו אותו, הוא הדבר היחיד שמסוגל להדליק את דוד החימום החשמלי (לחימום מים), שקיים בעצם רק לצרכי גיבוי למערכת חימום הגאז.
אז לפי חוקי מרפי ברור שאם ייגמר לנו הגאז, גם לא יהיה לנו איך להדליק את הדוד! 😨

עכשיו דרשתי משניהם (שממילא שוחחו בטלפון אודות המחשב התקול) שיסדרו לי מתג בבקשה שאיתו אוכל להדליק את הדוד בלי קשר למחשב הבית החכם!!!

בגזרת הנכדים הרבה נחת.
היינו בחמישי, T ואני, כאשר הוא הכין להם צהריים ואני הבאתי את נוקת מהגן (ראיתי שאם נותנים לה משהו לשחק איתו באוטו היא מפסיקה לבכות), וחתני גם הגיע מוקדם והיה ממש נחמד.
נוקת כבר יושבת, זוחלת חופשי על גחונה וגם מוחאת כפיים, ואומרת "בה, פה, בה, פה" במתיקות ממיסה.
תינוקי מטפס על כל דבר (שאפשר ושאי אפשר) והולך כמה צעדים עם ההליכון שלו, עד שנופל.
מתפקע מצחוק מכל מיני דברים - אין דבר ממיס יותר מהצחוק שלו.

בששי כיון שהיה קר וגשום באנו כולנו אל בתי וחתני, אנחנו והורי, והבאנו "קייטרינג" - T בישל בבית וגם הביא פילה סלמון והכין אצלם. חתני הכין כנאפה מעולה (שטעמתי מעט ממנה, כי אני ממש ממש שומרת בשבועות האחרונים) והיתה ארוחת ששי ממש ממש נחמדה. וגם נשאר להם (ולנו) אוכל לימי השבוע, והם (ואנחנו) מאד מבסוטים מזה.

חכמוד ונשמותק התבאסו מזה שהם לא ישנים אצלנו (לא יכולנו אפילו לקחת אותם איתנו בתום הארוחה כי יחד עם הורי לא היה מקום ברכב). לא נורא. בפעם הבאה.

בשבת חזרתי סוף סוף לחדר כושר (אחרי כל המחלות, ועבודה עם גיסתי על האלבום לחתונה של אחייניתי) והיה ממש טוב.
T בינתיים היה גם אצל מומחה כתף עם הצילום והאולטרסאונד וגם אצל האורתופד הרגיל - שלבקשתו של המומחה ביקש עבורו בדיקת MRI. עכשיו נחכה ונראה אם מכבי ייצאו גדולים ויאשרו. הבנתי שהם קשים עם העניין הזה.

בכלל, עם כל כמה שאנחנו מרוצים שעברנו מלאומית, יש כמה דברים שנראה לי שלאומית היו יותר נדיבים לגביהם. למשל קולונוסקופיה. במכבי שולחים אותך קודם כל לבדיקת "דם סמוי". קמצנים.

האלבום שהכנתי עם גיסתי לאחייניתי יצא נהדר. היא עוד לא ראתה אותו (ביקשה שיישלח אלי).
היא (גיסתי) נכנסה לאובססיה לגבי התת משקל של אמא שלי.
זה נכון שאמא שלי באמת
 בתת משקל, וזה נכון שהיא ממשיכה לרדת כל הזמן.
היא טוענת שהיא אוכלת, ושמאז המחלה היא אוכלת יותר, אבל לא מצליחה לעלות.
כשהיא אצלנו אני רואה שהיא אוכלת יפה, וגם הפסיקה להגביל את עצמה עם מנות שניות וקינוחים. אבל לא יודעת מה קורה כל השבוע כשהיא בבית.
מצד שני היא בריאה, מרגישה טוב, בדיקות הדם שלה מצויינות (באופן אבסולוטי, לא רק יחסית לגילה) - אני באמת לא יודעת מה נכון לעשות כאן.
ולגיסתי יש איזו שריטה עם זה, עם אנשים רזים מדי. אחותה, למשל.
מה שקרה, בין היתר, הוא שמאז שהורי בארץ אמי מתעמלת הרבה יותר ממה שהיתה מתעמלת בארה"ב. היא יוצאת לאיזה חמש או שש הליכות ביום, בנוסף לחדר כושר כל יום (ופלדנקרייז פעם בשבוע, אבל זה לא שורף קלוריות).

גיסתי לוחצת על אמא שלי לראות דיאטנית, שאולי תבין מה בדיוק קורה כאן, ותמליץ לה על תפריט, מצד אחד, ורמת פעילות גופנית, מצד שני, מאוזנים יותר.
אמא לא מזדרזת לקבוע תור, ובינתיים מנסה לבד (לטענתה) להעלות במשקל.
ואני, ששונאת שמתערבים לי במשקל (בכיוון ההפוך כמובן) לא ממש שלמה עם להתערב לאחרים.

היום יש לי במקרה תור אצל דיאטנית עבור עצמי. אצלי זה בדיוק ההיפך מאמא שלי: לא משנה כמה אני שומרת, מתעמלת, מצמצמת את את הכמויות ומקפידה על מה אני מכניסה לפה, אני כל כמה זמן עולה בעוד ק"ג. זה מאד מאד מתסכל.
אולי אוכל להתייעץ עם הדיאטנית גם לגבי אמא.

לגבי המיטה - היא אכן הוכיחה את עצמה כנוחה ברמות על, וגם הכריות החדשות שקנינו (ice ergonomic של אירופלקס)
התגלו כשדרוג רציני לשינה (במיוחד של T) והקלה גדולה על הכתפיים הדואבות. 
T גם פינק אותנו בסדינים מכותנה מצרית שהזמין באינטרנט, ובאמת אין מה להשוות מבחינת התחושה הנעימה שהם נותנים. 
כמובן שהמובילים לא הגיעו בחמישי לאסוף את הזבל שלהם...........
כרגע זה ספוג מים מהגשם....כשיתייבש קצת ננסה להעמיס על הגג של הרכב שלי (שיש לו סוג של גגון) ולהסיע את הכל אחר כבוד למיכל הקרטונים (שגם אליו כל זה לא ייכנס, אבל נוכל להניח לידו). מעצבנים.

'ביוכימיה' יצאה לפנסיה והשבוע ניצלנו את העובדה הזאת כדי להיפגש ספונטנית (אצלה בבית) לקפה, אחרי התור החצי שנתי הקבוע שלי אצל הא.א.ג. היה ממש נחמד, וכיף שהיא כבר לא עובדת. בינתיים בנוסף לעזרה עם כל הנכדים (יש לשלושת ילדיה)  היא ו'המהנדס' עסוקים בהכנת הדירה שלהם (שעברה תמ"א) למעבר, נראה מה היא תחליט לעשות בזמנה הפנויה אחרי שהפרויקט הזה יסתיים. 

אז עד כאן עדכונים שוטפים.........המשך שבוע טוב. 

יום רביעי, 28 בנובמבר 2018

את מי זה מעניין איך את נראית?

באחת התגובות שקיבלתי על פוסט מסוג "התחבטות עם עודף המשקל שלי" עוד כשכתבתי בישראבלוג, כתב לי מישהו תגובה בסגנון "את סבתא בת חמישים ומשהו, את מי זה מעניין איך את נראית או כמה את שוקלת?" לא זוכרת את הנוסח בדיוק, זוכרת שזו היתה תגובה אנונימית.

התגובה הזאת העלתה בי חיוך, כי תכל'ס - הם צודקים. למה בגילי (עוד מעט ששים כבר) אני עדיין מתעסקת עם נושא המשקל שלי?

יש שיגידו שזה עניין של בריאות, וזה נכון, אבל אני לא במימדים כאלה שמסכנים את בריאותי.
ייתכן אמנם, שעודף המשקל משפיע על דברים שאני אפילו לא מודעת אליהם, אבל בואו נדבר גלויות: בגיל ששים כמו בגיל שתיים עשרה, כמו בגיל שמונה עשרה, אני מוצאת את עצמי מביטה במראה ומתוסכלת.

ומה שמתסכל עוד יותר, הוא שהיום אני יודעת, שבגיל שמונה עשרה לא הייתי במשקל של היום. לא קרוב אפילו.

כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי לעזוב את זה כבר. ובכל פעם ש"עזבתי את זה כבר" - עליתי עוד כמה קילוגרמים.

זה כאילו שהגוף מאתגר אותי, מתגרה בי, אומר לי:
"וויתרת? אני אראה לך מה זה".
"את מוכנה להשלים עם משקלך הנוכחי?"

כמו במשחק פוקר הוא אומר לי:
"I'll see your weight and raise you a couple of kilos............"

"נראה אותך מתקפלת או ממשיכה לשחק".

אז מה עושים עכשיו?

שוב ננסה איזו דיאטה, משהו חדש או משהו שעבד עד שהפסיק לעבוד?
הרי כל (אבל כל!) מה שניסיתי עד כה, עבד עד שהפסיק לעבוד. ולא כי לא התמדתי.

הגוף כאילו "מתרגל", מפסיק להגיב, מפסיק לרדת במשקל....ואחרי כמה זמן מתחיל לעלות במשקל. ככה סתם.
וכן, אני מתעדת (עדיין) כל מה שאני אוכלת או שותה. כל פירור.

T - שנמצא בעודף משקל משמעותי בעצמו - הציע שננסה משהו חדש - שנקפיד לאכול ארוחת בוקר, צהריים, ואז אולי נוכל להקטין משמעותית את ארוחת הערב. נאמר, פרט לימי ששי כי יש ארוחה משפחתית.

כן, ממש. הצחקנו את עצמנו.

אף אחד מאיתנו לא באמת מצליח להכניס משהו לפה פרט לקפה לפני אחת עשרה בבוקר.
אפילו כשאנחנו בחופשות בבתי מלון אנחנו מתקשים עם ארוחת הבוקר מוקדם בבוקר.
לא רגילים לזה.

אז כרגע אנחנו מנסים להקטין את ארוחת הערב למינימום.
לכאורה כדי שנהיה יותר רעבים בבוקר. בפועל זה פשוט מוריד עוד יותר את כמות האוכל המועט שאנחנו אוכלים ממילא.

ואני, לפחות, מנסה לאכול משהו קטן באמצע הבוקר, רק כדי שארוחת הצהריים לא תהיה הדבר הראשון שנכנס לי לפה.

ואם אני מתחילה להיות רעבה לפנות ערב, אני מנסה לנשנש איזה ירק כדי לא להגיע רעבה מדי לארוחה.
או פשוט להקדים אותה.....


* את התמונה לקחתי מבלוג בשם to_be_continued באתר סלונה. אין לי מושג מאיפה היא לקחה אותה, ואם יש/אין עליה זכויות יוצרים. 

יום חמישי, 3 במאי 2018

הבטחתי לעדכן מה קורה עם הדיאטה.....

שנה חלפה מאז שעשיתי בדיקות דם.
התוצאות היו תקינות, אבל חלק מהערכים "נגעו" בגבול הטווח התקין, וחשבתי איך לנסות לשפר אותם.

במהלך השנה הזאת התקשרתי עם חברת day two והם עשו ניתוח המיקרוביום של חיידקי המעיים שלי והחזירו לי תפריט מותאם אישית.
התפריט מונגש באמצעות אפליקציה, שבה כתוב כל מה ש"מותר" לי לאכול - כלומר לא מקפיץ לי את רמת הסוכר בדם - וכל מה ש"אסור" וכמובן מה ש"עדיף שלא".
כל מאכל או צירוף של מאכלים מקבל "ציון" מ-1 עד 10, כאשר 10 (ירוק) הוא מצוין לי ו-1 (אדום) הוא ממש מזיק, וכמובן יש גם את הצהובים - עדיף להימנע.

בגדול על סמך הניתוח של day two, רוב הפירות והפחמימות (כמו לחם, אורז, פסטה וכו) אסורים לי, אלא אם אני אוכלת אותם יחד עם חלבונים/שומנים ובכמות מוגבלת.

בנוסף קיבלתי תיקרת קלוריות יומית - 1800 - זו הכמות שעלי לצרוך כדי לא לעלות במשקל.
אם אני רוצה לרדת במשקל, נאמר לי לאכול 1300 קלוריות ביום (500 קלוריות פחות מהתקרה).

כיון שהיה לי חשוב לבדוק אם זה באמת עובד, די הקפדתי לאכול רק מאכלים וצירופים שעליהם קיבלתי באפליקציה ציון גבוה -  "ירוק" - וכמעט שלא זייפתי.

בנוסף במהלך רוב השנה עסקתי ביותר פעילות גופנית בשוטף מאשר בשנים קודמות.

בחודשים הראשונים של אכילה לפי התפריט הזה ירדתי קצת במשקל (קילוגרמים בודדים), ושמחתי מאד. אחר כך זה נעצר, ובהמשך התחיל לעלות מחדש.
אגב ככה זה אצלי בכל "דיאטה" חדשה שאני עושה. מוזר מאד.

מצד שני, להבדיל מ"דיאטות" אחרות, היה לי קל ונוח לאכול לפי התפריט הזה - כי הוא כלל מאכלים שטעימים לי, שאני מרגישה טוב כשאני אוכלת אותם (לא מרגישה עייפה, למשל, כמו אחרי אכילת לחם), הרגשתי מצוין וגם חל שיפור באיכות השינה שלי ומערכת העיכול שלי.

אבל המבחן האמיתי מבחינתי היה בתוצאות בדיקות הדם, והשבוע חזרתי עליהן כדי לבדוק מה, אם בכלל השתנה בזכות התפריט המותאם אישית שקיבלתי.
אז זהו, שאין שום שינוי. הערכים עדיין תקינים אבל חלקם גבולי - שום דבר לא השתנה מהבחינה הזאת.

מסקנות?
האמת שאין לי מסקנות.
אני מרגישה טוב והתפריט מתאים לי אז כנראה אמשיך אותו.
לרדת במשקל כנראה כבר לא ארד, ואני מתחילה להשלים עם זה.
ערכי בדיקות הדם שלי כנראה קשורים יותר לתורשה מאשר לתזונה.
נכון לעכשיו day two לא הוכיחה את עצמה מבחינתי................

יום שני, 6 בנובמבר 2017

מקלקלת לעצמי

תפריט ה-day two התאים לי כמו כפפה.
סוף סוף אני יודעת בדיוק מה טוב לי לאכול, כמה טוב לי לאכול, אילו שילובים מותרים ומאילו עדיף לי להמנע.
גם המעקב, השימוש באפליקציה, שנראה לאחרים כמעיק - עשה לי ממש טוב.
נכנסתי לאורח החיים התזונתי החדש שלי בחדווה רבה ובהקלה רבה.
וזה עבד. זה עובד.

הקילוגרמים התחילו לאט לאט לרדת, אבל מעבר לכך גם ההרגשה השתפרה. השינה השתפרה. איך אמר T? "מאז שהתחלת את הדיאטה הזאת את פורחת".

אלא מה, נושא האוכל אצלי הוא גם נפשי, רגשי. ואיכשהו אני מצליחה בשבועיים האחרונים לטרפד את עצמי.
בסוף היום, בעיקר. כשכבר השלמתי את מכסת הקלוריות (כן, גם סופרים קלוריות) שהוקצתה לי לצורך הירידה במשקל - בעת ש-T ואני שרועים מול איזו סידרה בטלוויזיה, או שאני שקועה באיזה ספר טוב - מתחילים הטיולים למטבח.

ומילא, בימים שאני אוכלת רק מוצרים שמקבלים A באפליקציה. אגוזים, שוקולד, גלידה.
אבל לפעמים אני מנשנשת ג'ינג'ר מיובש, אותו אני כל כך אוהבת, ושאותו אסור לי לאכול בלי לשלב אותו עם משהו - אחרת הוא מקבל C אדום ואכזרי.

במקור, הינחו אותי ב-Day Two שמכסת הקלוריות היומית שלי היא 2150, אם אני רוצה לשמור על המשקל, ו-500 קלוריות פחות (כלומר 1650) אם אני רוצה לרדת במשקל.

עוד הינחו אותי לעדכן את משקלי ככל שהוא משתנה, כי זה משפיע על התוצאות ועל ההנחיות.
מאז שירדתי קצת במשקל, ירדה המכסה המקסימלית ל-1800 קלוריות ביום - כלומר 1300 לצורך המשך ירידה במשקל.

בשבועיים האחרונים אני חורגת מהכמות הזאת בערך 60 אחוז מהימים.
חלק מהימים אפילו חורגת מ- 1800.

משמע = לא יורדת במשקל. אפילו עולה קצת. סתם. כי סתם.
למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי?

וגם כאן

יום רביעי, 28 ביוני 2017

עניינים שוטפים

איך יודעים שקיץ ממש? אני מדליקה את המזגן לפני תשע בבוקר.
והבוקר כבר טעמתי את הליצ'י הראשון שלי לעונה - ונזכרתי בחמי ז"ל, שתמיד היה אומר ברכת "שהחיינו" כשהיה אוכל פרי בפעם הראשונה לעונה.
היתה לו אזכרה השבוע, לחמי היקר. תשע שנים. תשע שנים מאז נכנס לרכב עם גיסו  , פספס יציאה למחלף, החליט - אלוהים רק יודע למה - לנסוע רוורס על כביש מהיר (במקום להמשיך למחלף הבא ולחזור), וכמובן שרכב שנסע במסלול שלו נכנס בו בכל הכוח מאחור....

נכון שהוא לא היה חי עוד הרבה שנים, הוא כבר היה בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע וגם לבו עשה לו בעיות (למרות שני ניתוחי המעקפים שעבר), ונכון שאיכות חייו לא היתה משהו בשנים האחרונות....אבל זה לא מונע בעדי להתגעגע אליו. לחשוב איך היה נהנה מהנינים הנהדרים שלו. ולהתגעגע אליו גם כרופא, ולאבחנות המדויקות שלו.
T אמר שכל השבוע הוא חלם על הוריו....אבל לא זוכר בדיוק מה היה בחלום.

סוף השבוע היה מלא בנכדים, שבנוסף לבילוי הרגיל שלי איתם בחמישי אחרי הצהריים, החליטו להישאר לישון אצלנו אחרי שהגיעו עם בתי וחתני לארוחת ששי בערב. וגם אחרי שהחזרנו אותם להוריהם בשבת בבוקר, פגשו אותנו שוב בצהריים להמבורגר. ואז בשני בבוקר הם שלחו לי הודעת וואטסאפ מוקלטת מלאת אהבה מהטלפון של בתי. אני ממש לא לוקחת כמובנת מאליה את העובדה שהנכדים (ובעיקר הוריהם) רוצים להיפגש איתנו, יוזמים את זה בעצמם.....

עשיתי את הממוגרפיה בשבוע שעבר וכבר קיבלתי את תוצאותיה, והכל בסדר. הייתי גם אצל כירורג לבדיקה הקלינית, ובכך סימנתי V על הנושא הזה עד השנה הבאה.

אבל התחיל לי איזשהו כאב מוזר בחניכיים בצמוד לשתל שעשו לי לפני שנה וחצי, וכיון שזה לא עבר תוך כמה ימים קבעתי לי היום תור לרופא שיניים. ממש, אבל ממש לא מתאים לי עכשיו סיפור שיניים!

אצל מ' עדיין יש זיהום ברגל הפצועה, אז למרות שהקרע בשריר הולך ומחלים באופן מעודד, היא עדיין ממש סובלת והרגל נפוחה. כאילו לא נראה שאנטיביוטיקה שהיא לוקחת בטונות עושה שום רושם על החיידק.
חברתי ל' חזרה בינתיים לשגרה, התברר שהחום הגבוה היה פשוט וירוס. כשיש לך סרטן השד, כל וירוס מכניס לפאניקה.....
עדיין לא יודעת מתי הניתוח השני שלה.

בסוגיית האופנוע: התברר שכאשר T "עשה נסיעת מבחן" על האופנוע החדש, הוא כבר הזמין אותו. כך ששיחת ה"הגיע הזמן שתתחשב בי, נמאס לי לדאוג לך כל הזמן וגם לדאוג לעצמי, שחלילה לא אשאר אלמנה או אצטרך שוב לסעוד אותך כמו בפציעות האחרונות ובניתוחים האחרונים" היתה בזבוז של אוויר.
כששאלתי אותו למה הוא הסתיר מפני את העובדה שכבר הזמין אופנוע חדש, הוא אמר שהוא...... פחד 😱

ממש בוגר מצידו. וכן, כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני מפחידה (לא!).
הוא פחד לומר אבל לא פחד להציב אותי בפני עובדה.
נו יופי.

בתחום הדיאטה אין חדש. עדיין לא בחרתי לי מטפל/מאמן כדי להיכנס לנושא המשקל / דימוי גוף. ובינתיים עולים לי עוד נושאים שהייתי רוצה להתאמן עליהם....
זה אף פעם לא נגמר, כנראה. פשוט צריך להחליט אם חשוב לי לעבוד על משהו, אם יש לי כוחות להיכנס לזה, להתבונן, להתמודד....או עד כמה זה דחוף בכל רגע נתון.

בסוף אתמול קיבלתי את העיסוי שדחיתי משבוע שעבר, והיה מדהים. הבחורה הזאת, מעבר לכך שהיא מעסה מופלאה, גם עומדת לסיים תואר באוסתיאופתיה, והיא משלבת את זה בעיסוי. סוף הדרך.

בכוונה לא כותבת על ענייני היום, פוליטיקה או מחאות למיניהן. זה עושה לי רע, וממילא אחרים כותבים טוב ממני.
שולחת אור ואהבה לכל הכיוונים, אם לא יעזור לשום דבר, לפחות לא יזיק.

וגם כאן

יום שני, 19 ביוני 2017

כמה עדכונים וגינה פורחת

הגינה שלי פורחת וריחנית, במיוחד בערב מריחים את היסמין. האוויר כל כך מתוק שממש אפשר לטעום אותו....


אינני בטוחה איך קוראים לעץ הפרחוני הזה שבקדמת התמונה, אבל מאחוריו זה ברכיכיטון אוסטרלי, שפורח עכשיו במלוא המרץ.


הליצ'י שלנו מתחיל להבשיל פירותיו מוקדם מהרגיל. בדרך כלל הם בשלים באמצע/סוף יולי. נראה לי שתוך שבוע שבועיים כבר יהיו לנו פירות אדומים ומתוקים. 


ודווקא הלימון כרגע נח. יש עליו מעט לימונים בשלים, מעט ירוקים, ואת מה שלא הספקנו לקטוף עד לפני כשבועיים, השפע עצום שהיה עליו עד לא מזמן, הוא השיל מעליו תוך כמה ימים. פשוט "זרק" את הפירות על הריצפה, ואספנו את מה שהספקנו לפני שהזבובים השתלטו.


סיימתי את בדיקת DAY TWO, עברו שבועיים, והיום הגיע שליח FED EX לאסוף את קורא-הסוכר ואת דגימת הצואה שלי (כמה מלבב!). בניגוד למה שחשבתי, התברר שהתשובות תתקבלנה רק תוך 6-8 שבועות! 

אז בינתיים אין שינוי, לא במשקל שלי, לא בתפריט שלי, לא בתחושה הכללית בכל הנוגע לגוף ולדימויו. 

בגזרת החתולים אני כבר מיואשת. נראה שהכל היה בסדר, השירותים בסדר, הכל תקין - ובכל זאת היום מישהו (כבר לא יודעת מי מהם) "הפקיד" על הצד של המיטה של T דגימת צואה משלו/ה. אולי גם הם רוצים שחברת DAY TWO תיקח את זה ותנתח את זה 😠

כבר היה כל כך רגוע וטוב שפתחנו בפניהם בחזרה את חדר השינה שלנו.......טעות חמורה, מסתבר!
כרגע אני מרימה ידיים. אין בעייה רפואית, אין בעייה בשירותים....יש להם בעייה בראש (לאחד מהם לפחות). ולי יש בעייה רצינית. אין לי מושג מה לעשות עכשיו. 

אתמול היתה אצלי מ', שמצב הרגל שלה עוד החמיר והזדהם והיא מקבלת אנטיביוטיקה וגם זריקות מקומיות לתוך הרגל...לא ברור מה הולך שם, אבל היא מתעקשת להמשיך את לו"ז חייה כמעט כרגיל. ואולי כאן הבעייה. היא עברה אצלי בדרך חזרה מהרופא, ששלח אותה לאולטרה סאונד דחוף אבל בינתיים אין תורים עד לחודש הבא! אלעק דחוף.

פינקתי אותה בארוחת צהריים וקפה, השכבתי אותה על הספה והכרחתי אותה לנמנם במשך כחצי שעה לפני שהמשיכה הלאה לבקר את הנכד שלה.....בחיפה! היא אמנם לא טיפלה בו - בנה וכלתה היו איתם,  היא באמת לא מסוגלת עכשיו - אבל לא יודעת אם הנהיגה עד לשם ובחזרה לא מזיקה בפני עצמה. 

הטלפון שלי עושה קצת בעיות, ואני רוצה למסור אותו לתיקון, אז אתמול עברתי להשתמש בטלפון הישן של T (שזהה לשלי). לקח לי כמה שעות להגדיר בו הכל, ולהתאים אותו לעצמי, אבל היה לי זמן והיתה לי סבלנות, והצלחתי הכל פרט ל......

בספר הטלפונים של המכשיר (sony xperia z3) יש כניסה מובנית בשם MYSELF. שם T הכניס את שמו ואת הלוגו שלו. והלוגו הזה מופיע על המסך הנעול של הטלפון. 
זה משהו קטן (וקטנוני) אבל רוצה להחליף לשם שלי, לתמונה שלי.....ואין אפשרות לעדכן את ה-MYSELF הזה!!!
אז יש לי אתגר חדש.....
אם מישהו יודע, אשמח לפתרונות. ובינתיים אחפש בגוגל.....

אני יודעת שרוב האנשים היום פשוט קונים חדש. לי עדיין לי איזו התנגדות פנימית לקנות מכשיר חדש תוך פחות משלוש שנים. מה גם שזה מכשיר מצוין ובעיקר הסוללה שלו מצויינת. אבל המכשיר שלי משום מה לא נטען מכל מטען, למשל ברכב או מסוללת גיבוי (בדרכים, בקיצור) הוא מסרב להיטען - ואני נוסעת הרבה (גם בכבישים וגם בעולם)....וזה לא בא בחשבון להתנהל ככה. 
בנוסף (וזו כבר כנראה בעייה של כל הדגם הזה, כי הוא קורה גם במכשיר הישן של בעלי), הוא לא מתחבר טוב למחשב בעזרת USB. לפעמים מצליחה להעביר ממנו קבצים למחשב ולפעמים הוא מתנתק מהר כל כך שאני לא מספיקה. אולי זו בעייה של DRIVER, אין לי מושג. לסוגייה הזאת יש פתרונות עקיפים אז זה פחות דחוף לי לטפל. 

בכל טלפון יש בעייה אחרת. זוכרת שבסמסונג S3 שהיה לי קודם, הסוללה היתה נגמרת כמה פעמים ביום, וגם לא הצלחתי להשתמש באוזניות. בכלל. בסוף קניתי אזניות אלחוטיות שמתחברות דרך BLUETOOTH.....כן כמעט לכל דבר יש פתרונות יצירתיים ועקיפים...

טוב, זה העדכון להיום...........
מחר יש לי ממוגרפיה, ואחרי הצהריים מסאז'...(כפיצוי)
איך אומר טליק? תהיו טובים 😁

וגם כאן

יום שני, 12 ביוני 2017

אז מה למדתי בינתיים?

בעצם אני כרגע בתהליך של שני ניסויים.
הראשון קשור לדיאטה - התהליך של DAY TWO, המעקב אחר רמת הגלוקוז בדם שלי במקביל לתיעוד של כל הפעילויות שלי (כולל מה אני אוכלת, מתי וכמה ואיך ישנה, מתי מתעמלת, כמה ואיזה סוג פעילות, כמה שוקלת... ואם אני רוצה אני יכולה לתעד אפילו איך אני מרגישה....הכל מופיע באפליקציה שלהם).
השני קשור לחתולים - האם יאמצו את השירותים החדשים, האם תפסיק מחאת הפיפי/קקי על המיטות שלנו, הכריות שלנו, השיש של המטבח.....?

אז מה למדתי בינתיים?
בגזרת החתולים, אמנם היתה תקרית (המיטה שלי, הצד שלי) ביום חמישי, שהיה היום הראשון של ה-cat genie החדש בבית  - ואגב, בדוק שזו החתולה! אחרי שעשתה זאת התחבאה מתחת למיטה - אבל לזכותה ייאמר שהיא היתה לחוצה לעשות והמכשיר בדיוק היה באמצע סבב ניקוי, כך שלא ניתן היה להשתמש בו.
אחרי זה תכנתתי אותו לנקות אוטומטית כמו תמיד, פעמיים ביממה (בשש בבוקר ובשש בערב) ומאז לא היו תקריות. בינתיים. טפו חמסה עיגולים. במקביל כל החדרים שיש בהם מיטות סגורים בפניהם כאשר אנחנו לא שם.
אולי אולי אולי הסאגה הזאת הסתיימה לה.


בגזרת הדיאטה:
- הבנתי שהדיאטה שנתנה לי הדיאטנית - כמו כל הדיאטות שעשיתי עד היום - לא עוזרת לי לרדת במשקל. אני ממשיכה בינתיים להקפיד עליה ובינתיים גם אם אני עולה קצת, אני די מהר יורדת את זה בחזרה, אבל בסך הכל אני כבר חודש שלם באותו משקל פחות או יותר.
- הבנתי שרוב הדברים שאני אוכלת ברגיל לא מקפיצים לי את הסוכר בדם יותר מדי - שזה הפתיע אותי, האמת.
- אמנם אני לא סופרת קלוריות, ושום דיאטה שאי פעם עשיתי לא כללה ספירת קלוריות, אבל בגלל שהאפליקציה מחשבת אותן אוטומטית, אני עכשיו יודעת כמה קלוריות אני צורכת בכל ארוחה, והפתיע אותי לגלות שסלט קטן עם שליש גביע קוטג' שווה יותר קלוריות מפרוסת לחם מקמח מלא עם 2 פרוסות פסטרמה דלת שומן....פלוס כפית מיונז, למשל.
- באותו הקשר, האפליקציה גם סופרת פחמימות, חלבונים ושומנים - והתפלאתי לראות כמה פחמימות אני צורכת (כי הרי גם ירקות זה פחמימות), הרבה יותר מחלבונים.
- לא הופתעתי לראות שאני יחסית אוכלת מעט בסך הכל (גם הדיאטנית הרי אישרה את זה), אבל היה נחמד לקבל אישור גם מהאפליקציה
- מה שכן הקפיץ לי את הסוכר היו הפעמים הבודדות שאכלתי פסטה. הממ....אני באמת נמנעת בדרך כלל מפסטה. וגם פעם אחת שאכלתי רמבוטן מיובש (טעים בטירוף, חמוץ מתוק). עדיין לא העזתי לאכול שוקולד "רק כדי לראות מה זה עושה לי לסוכר".
- הבנתי שאין לי שום בעייה לתעד את כל מה שאני עושה ואוכלת - יש אנשים שרק שומעים מה נדרש בתהליך ומוותרים על זה מראש.
-משיחות עם אנשים בתקופה הזאת (שכולם שואלים מייד "מה יש לך על הזרוע"? לגבי חיישן הסוכר), למדתי גם שיש עוד אבחון על פי DNA שכרוך רק בבדיקת דם ושאלון (כנראה יותר מצומצם מזה שעשו לי ב-DAY TWO) שמגלה אי סבילות למזונות מסוימים. בתוצאות הבדיקה מקבלים רשימה של מזונות שיש לך אי סבילות אליהם, ועד כמה. אי סבילות נמוכה משמעה שיש להמעיט לאכול את המאכל הזה, נאמר פעם בשבוע, אי סבילות בינונית משמעה שמותר לאכול את המאכל הזה בערך פעמיים בחודש, ואי סבילות גבוהה למשהו דורשת שלא תאכל ממנו בכלל, לפחות 3 חודשים - עד שייעלמו לגמרי "נוגדני ה-IGG" (שאני חושבת שאני מבינה מה תפקידם בהגנה על הגוף מפני חיידקים, נגיפים ופטריות, אבל אין לי מושג למה מזכירים אותם בהקשר הזה: כאילו פיתחתי נוגדים לסוגי אוכל???) מהדם, ואז אפשר לחזור לאכול את המאכל הזה לעיתים רחוקות...לא ברור.
מי שסיפרה לי על זה טוענת שהיא מכירה כבר כמה וכמה אנשים שעשו את התהליך הזה, גם ירדו במשקל סוף סוף וגם פתרו כל מיני בעיות בריאות שסבלו מהן.
- עוד למדתי שיש ימים בהם אני בכלל לא רעבה, וימים בהם אני רעבה כל הזמן. לא ברור העניין הזה.

אז יש לי עד סוף השבוע להמשיך בתהליך הזה, בעצם עד תחילת השבוע הבא, ואז החזיר ל-DAY TWO את מד הסוכר עם כל הנתונים שאספתי, ואצטרך לתת להם דגימת צואה (איזה כיף, ממש מצפה לדבר הזה 😖) ואז להמתין לתוצאות כמה שבועות. הם אומרים שלושה....אבל זה בטח יהיה יותר.

ואני קצת לחוצה מהתוצאות. מה יהיה אם מאכל שאני ממש ממש אוהבת וצורכת על בסיס יום יומי הוא בעצם מזיק לי?
מצד אחד יופי - סוף סוף אגלה מה מזיק לי, אפסיק לאכול אותו, ואולי סוף סוף משהו ישתנה אצלי בגוף.
מצד שני באסה - אולי זה משהו שיהיה לי קשה להיפרד ממנו............

טוב, אז זה מה שלמדתי בינתיים.....עדכונים בהמשך

וגם כאן