סוף שנה

כל השבוע לא כתבתי.
גם הדוא"ל הנכנס שלי היה די שומם, ושמתי לב שלא הרבה כתבו השבוע.

היום פתאום התמלאה תיבת הדוא"ל וזה שימח אותי, ועשה גם לי חשק לעדכן.
מחר אנחנו טסים לאיטליה, ובעוד כשעתיים יגיעו הנה הורי וגם בתי ומשפחתה לארוחת צהריים ששי.

קודם התקשרה אמה של כלתי בקול שמח ומלא תודה - הם קיבלו בדואר את אלבום התמונות של 'תינוקי' שהפקתי ב-'לופה' והדפסתי בשלושה עותקים - אחד עבורנו, אחד עבור בני וכלתי (אתן להם כשיגיעו) ואחד עבורם, הסבא וסבתא מצפת.
הצליח לי, זה הגיע בדיוק לקראת ראש השנה. מתנה נהדרת לחג.
"בחרת בדיוק את התמונות שאני הכי אוהבת" היא אמרה, וחייכתי לעצמי. לא נראה לי שאפשר היה לפספס. 'תינוקי' חמוד בכולן.

השבוע ביקרתי אצל בתי גם בראשון בבוקר - כדי לבלות זמן איכות עם 'נוקת' בלי שזה יגרע תשומת לב מאחיה הגדולים - וגם בחמישי אחרי הצהריים, אז הצלחתי להיות עם שלושתם.

חכמוד הסכים שנשחק "הרמז" (כלומר, הצלחתי לקרוע אותו מהסמארטפון ומהטלוויזיה, הישג שאין לזלזל בו), ובתי ונשמותק הצטרפו. 'נוקת' התבוננה בנו בשלווה מהטרמפולינה שלה, או שיחקה ב"אוניברסיטה" שלה עם ספר בד נעים ומרשרש.

לא להאמין אבל הקטנה כבר עושה "קוקו" עם חיתול בד, איתו היא מכסה את פניה, ומסירה שוב ושוב כדי לקבל את התגובה שלנו.
כשאני מפסיקה לשיר לה או לפטפט אליה היא מתחילה לקשקש אלי. וכשהיא באמת לא מרוצה ה"אהה אהה" שלה הופך ל"יא יא" שכבר הבנו שזו הדרך שלה לקטר.
כשאני נכנסת אליהם הביתה הפרצוף שלה זורח, ואין לי ספק שהיא כבר מזהה אותי.

כשסיימנו עם "הרמז" (חכמוד ונשמותק, ששיחקו יחד, ניצחו) ליוויתי את נשמותק לשיעור פסנתר. הוא ממש מתקדם, ונראה לי שהוא ממש נהנה, והמורה כל כך אוהבת אותו, ויש לה המון סבלנות אליו.
אני אוהבת איך נשמותק מדבר אליה, מרגיש נינוח איתה, שואל אותה שאלות או מבקש בקשות.....

השבוע הצלחתי גם להתעמל - לא כל יום אבל כמעט - וגם לקבל עיסוי טוב....
בסך הכל זה היה שבוע טוב.
אם לא מחשיבים את החדשות - בארץ ובעולם - כמובן. ואני לא מחשיבה. עד כמה שאפשר.

אז לא סיפרתי עדיין על הסאגה של השכנים (ה"דו" שלנו) והשער שהם רוצים לבנות...
ולא סיפרתי על הסאגה של תכנון החופשה של הקיץ הבא עם בתי וחתני....
זה יחכה לפוסטים נפרדים.

כרגע מאחלת לכולנו שנה טובה ומתוקה, שתהא טובה יותר מהשנים הקודמות, שתקרב אנשים במקום להפריד ביניהם ולהרחיק אותם, שתגביר את החמלה ואת האהדה ותפחית את השנאה ואת האומללות
שנת בריאות
שנת שלווה.
שנה טובה.

כמעט שבת.....

ככל שאנחנו מתכננים את הטיול בדרום איטליה כך אני מתחילה להתלהב יותר ויותר.
צדקה מי שאמרה, שכאשר אנחנו מטיילים יחד, רק שנינו, אלה החופשות הכי הכי נהדרות שלנו.

ברביעי ניהלתי שיחת סקייפ / וואטסאפ (הסקייפ התחיל לקרטע ועברנו לוואטסאפ וידאו) עם 'תינוקי' והוריו, והתענגתי על הפטפוטים חסרי הפשר והחיוכים שגלשו מפניו אל כל גופו.
בני וכלתי מקריאים לו סיפורים ואת חלקם הוא כבר מזהה וממש אוהב - כמו "האריה שאהב תות" - ומשמיעים לו קולות של חיות כשמראים לו תמונות של חיות משק, ואחר כך כשהוא מתבונן בספר בעצמו, שרוע על השטיח, נדמה שהוא מנסה את כוחו בהשמעת הקולות האלה. ממיס וממוגג ממש.

הבילוי עם הנכדים שבארץ בחמישי היה נעים וחביב, והתחלתי להרגיש איך תשומת לבי נודדת בין שלושתם....כן, גם 'נוקת' התחילה לדרוש את תשומת לבי וזה מרחיב אותו עוד יותר כמובן (את לבי....).
הצלחתי להקדיש זמן איכות לכל אחד מהם (חכמוד דרש הכי פחות, הוא היה רוב הזמן במשחק בטלפון שלו........😣).

שרתי ל'נוקת' ודיברתי איתה וקיבלתי אינסוף חיוכים. בני התקשר אל בתי כשהייתי שם והתנהלה "שיחה" גם בין שני התינוקות. שניהם כל כך התרכזו זה בזה והתלהבו - זה היה ממש מתוק לראות.

עם נשמותק שיחקתי "קטאן" (בגירסה לשניים) וניצחתי, והוא פירגן לי מאד.

אחר כך יצאתי איתו לשיעור פסנתר, שהיה מוצלח במיוחד. הוא ממש מתקדם, והמורה נהדרת איתו. נהניתי מאד.

פרט קטן שלא קלטתי בזמן אמת אבל הבנתי בדיעבד: חתני הגיע לפני שיצאתי לשיעור הפסנתר עם נשמותק, והתכנית היתה שבתי תצא לשיעור יוגה והוא יישאר עם 'נוקת' וחכמוד.
אבל אז בתי אמרה שהיא תצא לשיעור יוגה מאוחר יותר, אחרי ש'נוקת' כבר תירדם, אחרי האמבטיה והאכלת ערב.

כלומר שגם בשבוע שעבר, כשרצתה להקפיץ במיוחד את T כדי לקחת את נשמותק לפסנתר כי היא הולכת ליוגה, היתה לה אפשרות של שיעור מאוחר יותר....אחרי שנשמותק מסיים עם הפסנתר, אחרי שנוקת כבר ישנה........

טוב, לא רוצה להיות פולניה ולעשות עניין מזה. אולי בתי לא ידעה אז שיש עוד שיעור יוגה מאוחר יותר. אולי גם בזה אפשר להאשים את הטפשת, שהיא טוענת שהשתלטה עליה מאז הלידה (אולי אפילו מאז ההריון). ולא איזה שהוא חוסר התחשבות בסיסי........😏

בכל מקרה הם הגדילו לעשות והזמינו אותנו לארוחת ערב היום, בששי, וגם את הורי.
שמחנו מאד.
הם מבשלים וביקשו שגם אנחנו נביא משהו (והרי כאשר אומרים ל-T להביא משהו בסוף אנחנו מגיעים עם מנה ראשונה, עיקרית וקינוח....כמובן).
ושנבוא מוקדם - בטח כדי שנספיק גם לראות את 'נוקת' לפני שהיא נרדמת.

אז הבוקר בישלנו ועכשיו ממשיכים לארגן את החופשה באיטליה......
באמצע היתה שיחה עם השכנים (ה'דו' שלנו)....אבל זה חומר לפוסט נפרד.

אין לי מושג מה קורה בזירה הפוליטית - הצלחתי להתנתק מזה ליומיים..........בטוחה שאשלים את החסר בימים הקרובים, בין אם ארצה ובין אם לא.
שבת שלום  🕯🕯

וכבר עובר לו עוד שבוע

יום הבחירות עבר אצלנו די בשקט.
הצבענו (והיה תור בקלפי, מה ששימח אותי מאד) ומשם נסענו להתעמל בחדר כושר ולטבול מעט בבריכה.
אני עושה מה שאני יכולה כדי להקל על כתפיי, בינתיים ללא שינוי במצב.

בצהריים, עת נערכתי לסייסטה, הוזעק T על ידי לקוח לעזרה - מסעדה חדשה, השף החליט שהוא לוקח חופש ביום הבחירות, הגיעו יותר סועדים מאשר בסופ"ש.....הם לא באמת נערכו לזה, והם קרסו.
הוא נסע לעזור אבל חזר די מהר, כאשר התברר, שלא רק שהשף איננו, הוא גם לא לבצע מספיק הכנות מראש כדי שהטבחים המחליפים יצליחו להסתדר בעצמם, ואפילו לא הזמין מספיק מוצרי גלם כדי ש-T יוכל לעזור להם לספק את הביקוש בזמן אמת. לאחר התייעצות עם T הם סגרו את המסעדה, והמשיכו קצת הכנות (עם מה שהיה להם במלאי) להיום.

עכשיו T ו'שותפנו' שם מדריכים אותם (גם את השף, גם את מנהל המסעדה וגם את המלצרים והברמן) כיצד להתנהל נכון.
בהערת אגב: כבר שלושה שבועות T רודף אחר מנהל המסעדה לערוך להם את ההדרכה הזאת, וכל הזמן נדחה. מקרה מובהק של פרה שרוצה להיניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק. אולי סוף סוף הם הבינו שהם זקוקים לזה. נואשות. 

בערב כששוחחתי עם בתי, התברר שהיא הגיעה לקלפי מאוחר, בנפרד מבעלה שהלך מוקדם יותר עם הילדים, והיה מסומן כאילו היא כבר הצביעה.
בין אם זו טעות, הסבירו לה שם, ובין אם גנבו את זהותה, לא ניתן עכשיו לתת לה להצביע.
היא צריכה ללכת להתלונן במשטרה, נאמר לה על ידי השוטר ופקח ולא יודעת מי עוד שנכחו שם בקלפי.
הילדה התעקשה  (בדרכה העדינה והשקטה) על זכותה להצביע, ובסוף סוכם שהיא תכניס פתק למעטפה ותשאיר אותה חתומה אצלם, וכאשר יספרו את הפתקים, אם יתברר שחסר קול אחד (כלומר - שזו אכן היתה טעות ברישום) יכללו את המעטפה שלה בספירת הקולות.
הם גם לקחו את מספר הטלפון שלה כדי ליידע אותה מה היה.
אז כן, שמה סומן בטעות ברשימות (כנראה אוטומטית, כשבעלה הגיע להצביע, סימנו גם אותה), והפתק שלה נכלל בספירת הקולות.
ניצחון לדמוקרטיה.

בינתיים אני ממתינה בשקט לראות מה יהיה, ומקשיבה כמה שפחות לרעש שבטלוויזיה וברדיו.
בינתיים מצאנו טיסה זולה ונוחה לנאפולי, יום לפני ערב ראש השנה, כך שבסוף בשבוע של ראש השנה נטייל בדרום איטליה - אזור שכבר כמה שנים אני רוצה לטייל בו, ואיכשהו זה עדיין לא יצא.
מקווה שמזג האוויר יהיה טוב (כלומר, שלא יירד גשם).

בעקבות מה שהיה בשבוע שעבר, החלטתי להתקשר אל בתי בתחילת השבוע ולשאול מתי היא זקוקה לי, ולקבוע מראש. בלי בלת"מים. אז קבענו למחר, יום חמישי - גם אהיה איתה, עם הנכדים ועם 'נוקת' בשעות אחר הצהריים, וגם אקח את נשמותק לשיעור פסנתר, בזמן שחתני יקלח וירדים את 'נוקת' ובתי תלך לשיעור יוגה.

ופוף - עבר לו עוד שבוע. 

עדכונים

אחרי שעזרתי לבתי במשך יומיים שלמים בשבוע שעבר, היא לא העזה להתקשר אלי כשרצתה עזרה נוספת, אבל הרימה טלפון ל-T ושאלה אם הוא יוכל לבוא לעזור לה להוציא את הרכב שלה מהמוסך.
הוא נסע במיוחד, כמובן, ואפילו ברגע האחרון מצאתי במרתף את הכיסא לתינוק לרכב שאיפסנתי שם אחרי שנשמותק וחכמוד עברו לכסאות גדולים יותר.
הוא חיכה בלמחרתאוטו עם 'נוקת' עד שהיא סידרה את הניירת במוסך, ובסוף היא נסעה הביתה ברכב שלה, עם הכיסא תינוק שלנו.....
טוב, עד ש'תינוקי' יבוא לבקר לא אזדקק לו - אני לא נוסעת לשום מקום עם 'נוקת' בימים אלה - ואולי עד שהוא יגיע, יזדקק לכיסא קצת יותר גדול.
למחרת T שוב קיבל טלפון מבתי - ל'נשמותק' יש שיעור פסנתר בחמישי בשש, חתני יהיה עם 'נוקת' ובתי רוצה ללכת לשיעור יוגה........האם יוכל להגיע במיוחד כדי לקחת את נשמותק לשיעור.
עד כאן, מה שנקרא.
להגיע להרצליה במיוחד בחמישי אחר הצהריים כדי להקפיץ את נשמותק לחוג שנמצא במרחק שלוש דקות הליכה מהבית....זה כבר נשמע לא הגיוני.
"אני יכול לבוא במיוחד," אמר לה T, "אבל זה על חשבון שעת חדר הכושר שלי. בדקת אם הבייבי סיטרית שלכם יכולה להקפיץ אותו?"
אז מסתבר שכן, היא שאלה את הנערה ועדיין לא קיבלה תשובה. "ברור," אמר האב האוהב, "היא עדיין בלימודים, היא בטוח תחזור אלייך".
בקיצור בתי אמרה שהיא תסתדר. ואכן הסתדרה. ונסענו לחדר הכושר בחמישי אחרי הצהריים.
בכל זאת, יש גבול.
ומידי פעם, צריך לשים אותו.

א פרו פו חדר כושר, התחלתי - בהדרכתו של T - לעשות כמה מתיחות שנתנו לו בפיסיותרפיה אחרי ניתוח הכתף - ונראה לי שזה עזר.
כמובן שאחרי אירוח הנכדים בששי בלילה והארוחה של שבת חזרו לי כאבי הכתפיים בגדול - והיום כבר לקחתי כדור שוב - אבל עשיתי את המתיחות גם אתמול, ומחר מקווה ללכת שוב ולחזור על זה באופן קבוע - ואולי תהיה לי איזו הקלה.
האורתופד הערב לא היה כמובן איש בשורות.
הסתיידויות בגידים - הראה האולטרסאונד - ומבחינתו זה אומר כדורים, פיסיותרפיה, במקרה קיצון זריקת קורטיזון (לא, עוד לא הגענו לזה שוב), ובמקרה עוד יותר קיצון - ניתוח. לא תודה, דוקטור. את הסרט הזה כבר ראיתי, לא אהבתי את הסוף.

בקיצור - כמו שאמרתי, אקח כדורים במשורה, אעשה את המתיחות ואנסה לחזור לתרגילים שפעם עזרו לי, ואחפש טיפולים אלטרנטיביים. לפחות עד הפיסיותרפיה....בנובמבר.

כאמור הנכדים התקשרו בששי ושאלו אם יכולים לבוא לישון אצלנו. בתי הקפיצה אותם (לפני ארוחת הערב, כמובן, ולמרות שלא נערכנו לכך, T הכין פנקייקים תוך דקות), והתיישבנו איתם לראות סרט ("סהרה", מצויר, מתוק וחביב).

בבוקר הקפצנו אותם להורי בזמן שהתעמלנו בחדר כושר, ואז כולם באו אלינו לארוחת צהריים.
'נוקת' היתה ערה וחייכנית.......וכולם נהנו מאד.

כן, אבא הבריא, מבדיקות הדם התברר שהכל אצלו בעצם בסדר - מעט החריגות לא הדאיגו את הרופא, וגם האנמיה הקלה שהסתמנה בתוצאות - התבררה כשיפור מאז הבדיקות של השנה שעבר. בקיצור - הבחור בסדר. אבן נגולה, לעת עתה, מלבי.

עדיין מחפשת ספר טוב לקרוא....התחלתי כמה (אפשר להוריד פרק בחינם ולנסות לפני שקונים, וגם על מדף הספרים האמיתיים יש לי כמה שטרם קראתי) וזה ממש לא זה.

התחלנו לבדוק טיסות וחבילות לראש השנה - למרות שממש אין לי חשק לנסוע לשום מקום.
הרי רק בגלל שאין לנו התחייבויות לחג, זה לא אומר שחייבים לנסוע לאן שהוא..........
טוב, נמשיך לחשוב על זה.
בינתיים T רוצה לרדת לצלול באילת, אז אולי נקפוץ לשם (בלי קשר לחג) לכמה ימים.............

ומחרתיים הבחירות.......אוף

ובינתיים...

אבא עדיין לא בסדר, ומחכים לתוצאות בדיקות הדם והשתן.
נתנו לו משהו נגד הבחילות וההקאות וזה משפר את הרגשתו הכללית, אבל האמת היא שאני מודאגת.

בתי גם עוד לא מאה אחוז.
עזרתי לה בשני ובשלישי.
נוקת היתה מתוקה בטירוף, ואפילו הצלחתי (קצת) להאכיל אותה מבקבוק בזמן שבתי ישנה.
היא עקשנית הקטנטונת ויודעת מה היא רוצה ומה היא לא רוצה - בדיוק כמו אמא שלה - אבל בסך הכל ילדה נעימה וזורמת, חייכנית מאד, וכיף להיות איתה.

לקחתי אותה איתי בעגלה כדי להביא את נשמותק מבית הספר בשני, כי חכמוד סיים מאוחר יותר באותו היום.
בימים שהם מסיימים באותה השעה, הם חוזרים בעצמם לבד הביתה. כל כך גדולים הנכדים שלי!
וכל כך מתוקים. 

לא הספקתי לשחק איתם או לעשות איתם בעצם שום דבר פרט לארוחת צהריים, אבל אחרי יום לימודים אני יכולה להבין שבא להם לרבוץ קצת מול הטלוויזיה.
מה שכן, חכמוד לא מצא את שקף המד-זוית כדי לעשות את שיעורי הבית בהנדסה, אז הורדתי לו אפליקציה של מד-זוית לסמארטפון, וכך הצליח בשמחה רבה להשלים את כל השיעורים. כמובן שבכיתה לא יוכל להשתמש בטלפון, כך שבכל מקרה יצטרכו לקנות לו מד זוית חדש, או למצוא לאן נעלם השקף.........

כאבו לי כמובן הכתפיים אחרי יומיים של סבתאות פעילה.
מחר יש לי אולטרסאונד, אבל אני לא תולה הרבה תקוות בממצאים.
צריכה פשוט לחפש לעצמי טיפולים - קונבנציונליים או משלימים - כדי להתמודד עם הבעייה הכרונית הזאת.
מניסיוני בעשרים השנים מאז שהתחילו לי הדלקות בכתפיים, שום דבר לא באמת עזר (פיסיותרפיה, דיקור, טווינה, עיסויים אחרים, ויטמינים ומינרלים וצמחי מרפא למיניהם) לאורך זמן פרט לתרגילי חיזוק השרירים ושימון המפרק שקיבלתי מאחד מהפיסיותרפיסטים שעברתי דרכו, וגם הם הפסיקו לעזור בשנה האחרונה, אפילו התחילו להזיק. אז אני די אובדת עצות.

בחזית ההורמונלית נשברתי שלשום בלילה, כשגלי החום השאירו אותי ערה כמעט שעתיים באמצע הלילה והפכו אותי לסמרטוט למחרת היום - וחזרתי לקחת את הכדורים שאני לוקחת כבר שמונה שנים. בפעם הבאה שאהיה אצל הגניקולוג הוא יכול לנסות להחליף לי לסוג אחר.........אבל כרגע ברור לי שאני לא יכולה בלי וזה פוגע לי ממש באיכות החיים.

לא התחלתי ספר חדש עדיין - כלומר ניסיתי להתחיל שלושה ספרים חדשים (אחד שהיה לי על המדף ושניים באפליקציה, שניתן לקרוא את הפרק הראשון בלי לקנות את הספר כדי להחליט אם בא לי או לא) וזה לא תפס אותי בינתיים. אולי זה מצב הרוח ואולי פשוט עוד לא מצאתי ספר טוב שמתאים לי. פתוחה להצעות.

בינתיים הכנתי אלבום תמונות ראשון לתינוקי - ארבע חודשים ראשונים - ושלחתי להדפסה בשלושה עותקים (לנו, לבני וכלתי, ולהוריה של כלתי).
עכשיו רוצה להתחיל אלבום שנתי לחכמוד ונשמותק (כל שנה אני מדפיסה אלבום תמונות שלהם) ולהוסיף כמובן את שלושת החודשים הראשונים של נוקת.

מנסה כבר למצוא להם כינויים חדשים.
תינוקי הפך למתוקי וחייכני וכבר מתהפך וזוחל על גחונו ותופס צעצועים בידיו ולגמרי לא מזכיר את השייח' הבכיין (גם אם מתוק) בו טיפלתי לפני חודשיים. אני ממש ממש שמחה בשבילם.
ונוקת גם היא מפטפטת לה ומחייכת ושובה לב.
בסך הכל יש נחת מהקטנטנים האלה.

בראש השנה בתי והמשפחה שלה אצל גיסתה, כך שאנחנו חופשיים.
הוזמנו אמנם לאחות של גיסתי, אבל נראה לי שננצל את ההזדמנות שאנחנו לא צריכים לארח ונדלג על ארוחת ערב החג. אולי אפילו נסע לאן שהוא. נחשוב על זה.

ואף מילה על הבחירות או על המצב הבטחוני..........יש מספיק אחרים שטוחנים הרבה אוויר ומילים בעניינים האלה......

מעונן

לוקחת נשימה עמוקה. ועוד אחת.

בתי חולה, ואסע אליה לעזור, אבל רק אחרי טיפול העיסוי שקבעתי מראש ושאמור לעזור מעט עם כאבי הכתפיים. או לפחות לשחרר את כל השרירים שמסביב.
אבא היה חולה בשבת - לא ברור אם זו תגובה לא טובה לכדורי אנטיהיסטמינים שקיבל בגלל איזה גירוד שיש לו בגב או וירוסון כלשהו. זה הדאיג אותי, כי זה אבא וכי הוא מבוגר, אבל בינתיים הוא נבדק על ידי רופא 'האחוזה' שהורה לו להפסיק עם הכדורים, ונתן לו גם בדיקות דם ושתן. לבדוק אם אין איזו מחלה שמסתתרת אי שם. ונתן לו מרשם לאיזו משחה וסבון כדי לטפל בגירוד בגב.
הבנתי שהוא מרגיש קצת יותר טוב כשהתחיל להתעצבן מזה שהעדכון האחרון של WINDOWS דפק לו את המחשב וגרם ל-WINDOWS לא לעלות.
כן, זה קורה לפעמים, לא ברור למה. לקחתי לו את המחשב לתיקון, למזלו הצליחו לשמר את כל מה שהיה לו שם בלי צורך לאתחל את הכל. לרוע מזלו זה עלה לו 450 ש"ח. הוא מתעצבן בכל פעם שצריך לשלם על משהו. כן, הוא מרגיש יותר טוב.

העברנו את הארוחה המשפחתית לשבת בצהריים, אני עדיין לא לגמרי סגורה על עצמי אם אני אוהבת את זה או לא.
הזמנתי גם את אחי וגיסתי (שתי אחייניותי בחו"ל) כדי שיזכו לראות סוף סוף את 'נוקת' כשהיא ערה, ועל הדרך שגם ייפגשו עם הורי אצלי. בסוף הורי כאמור לא הגיעו.
במקור T הכין קוסקוס, עם המרק של הקוסקוס ועוף בתיבול מרוקאי - וזה מה שאמרתי לכולם שיהיה.
יצא מדהים, אגב.

אבל שעתיים לפני שכולם הגיעו T התחיל להתפרע - התחיל להכין עוד ועוד דברים "כי לא יהיה מספיק". לכל אחד מאיתנו השריטות שלו, ואחת השריטות של T זה שלא יהיה מספיק אוכל.
הוא אפילו הכין מלבי לקינוח, למרות שגיסתי אמרה שהיא מביאה עוגה מרולדין.
האמת שמזל שהוא הכין, כי גיסתי שכחה להביא את העוגה...........
ואפילו חלמתי לילה קודם שהיא אומרת שהיא שכחה להביא אותה..........
צחקנו המון.

'נוקת' היתה מתוקה ופטפטנית וחייכנית וכולנו נהנינו ממנה, אבל הרגשתי שחכמוד ונשמותק פחות נהנו מאשר בדרך כלל. אולי כי זה היה ממש קצר. הזמנו לשעה 12:00, הם כמובן אחרו, ולדעתי בשתיים כולם כבר הלכו.

אז היתרון של אירוח בשבת בצהריים זה שכולם עייפים והולכים הביתה מהר.
אבל אולי זה גם החיסרון....

היה שבוע רגיל בסך הכל. אימנתי, נפגשתי עם חברות, סיימתי את LOST FOR WORDS המצוין. בינתיים לא התחלתי ספר נוסף.
ראיתי סדרות.
הלכתי לחדר כושר וגם נכנסתי לבריכה, מנסה ליישם את המלצותיה של המטפלת במים, להקל על חגורת הכתפיים על ידי תנועות עדינות במים.

ועדיין, אני לא לגמרי בסדר.
יש לי אולטרסאונד לכתפיים השבוע, אבל לא תולה הרבה תקוות בתוצאות.

ואני כבר חודשיים כמעט בלי הורמונים לגיל המעבר, ויש לי גלי חום - בעיקר בלילה, אבל גם קצת במהלך היום - ולא יודעת אם לסבול את זה בשקט או לחזור לגניקולוג כדי לקבל אולי הורמונים חלופיים (הוא אמר שאני לוקחת את האקטיבל הרבה יותר מדי שנים, ושזה חזק מדי).

הולכת לעזור לבתי היום וחוששת להידבק. אבל לא מסוגלת לומר לה לא.
לא קל לה, והיא כבר חושבת על לחזור לעבוד (לא במחלקה אבל בקליניקה שלה) - המטופלים שלה מחכים לה בקוצר רוח - ועדיין אי אפשר להשאיר את 'נוקת' עם אף אחד כי היא מסרבת לאכול מבקבוק. זו סאגה בפני עצמה, איך הם הקפידו שחתני יאכיל אותה מבקבוק לפחות פעם ביום במשך שבועות, ואז היו כמה ימים שהיה לו לחץ בעבודה והוא הפסיק את זה, ומאז הקטנה מסרבת בכל תוקף לקחת בקבוק. וצריך להרגיל אותה מההתחלה......ולא נראה שהוא מתגייס למשימה......
בקיצור, נראה לי שזה ביניהם - ואני לא מתערבת. אבל אולי כשאהיה שם אנסה בעצמי לתת לה בקבוק.............
זוכרת כמה קשה היה לי להרגיל את בתי לבקבוק. גם היא דחפה את הפטמה עם הלשון הקטנה (אך חזקה) שלה, וסרבה בתוקף.

טוב, יצא פוסט כזה "מעונן"......לא נורא.

יום נכדים ארוך ועוד הרהורי בלוגיה

כשבתי אמרה ש'נוקת' אמורה לקבל חיסונים, מיד התנדבתי לבוא ליתר בטחון, לעזור במקרה הצורך.
בחיסון הקטנטן שהיא קיבלה בגיל חודש "שאליו אין בדרך כלל שום תגובה" היא צרחה יומיים שלמים מכאב או חוסר נוחות או מי יודע למה.....והבנו שהקטנה רגישה מאד.

בתי דחתה את החיסונים (שנועדו לגיל חודשיים) כי במועד המקורי הקטנה ממילא לא היתה במיטבה, והיא לא רצתה להכביד עליה. אז המועד החדש נקבע להשבוע (אחרי שהבעתי בשקט את חששי מהנסיעה לכרתים עם תינוקת בלתי מחוסנת....אבל לא היה תור מוקדם יותר).

היה לי תור למספרה (שנקבע כבר לפני חודש) אז קבעתי שאצא לכיוון הרצליה מיד אחריו. לשם שינוי גם הסתפרתי קצת ולא רק עשיתי צבע, וכך הגעתי יפה מהרגיל 😉 ל"משמרת סבתא".

הילדים היו בבית הספר, 'נוקת' התגלתה כגיבורה בעת קבלת החיסון (בכתה קצת, אבל מיד אחר כך ינקה ונרגעה), ולמרות שמשהו הפריע לה לישון לגמרי רגועה, והיא התעוררה יותר מהרגיל במהלך היום, כאשר היתה ערה בדרך כלל שפעה חיוכים, הגיבה ל"שיחות" שלנו איתה, וגם ובעיקר לשירים שלא הפסקתי לשיר לה.
היא מתוקה אמיתית.

ניצלתי את הזמן לבלות אחת על אחת עם בתי, מה שלא יוצא לנו לעיתים קרובות, וזה היה ממש נחמד.

השנה חכמוד בכיתה ג' ולכן הוחלט שהוא יכול לחזור בכוחות עצמו מבית הספר הביתה (בכביש היחיד שיש לחצות יש בשעות האלה משמרות בטיחות), ושבימים שהוא ונשמותק מסיימים באותה השעה, הוא גם יקח את אחיו הביתה איתו.

דווקא ביום שני סיים נשמותק מוקדם יותר מחכמוד, ולכן יצאתי לאסוף אותו מהלימודים, לשמחתו הרבה וקול צהלותיו "סבתא....!". אחרי גילויי השמחה והחיבוקים כמובן נשאלה השאלה "למה את פה?", וכשסיפרתי ש'נוקת' עברה חיסונים ובאתי לעזור למקרה הצורך, הוא מייד הסכים שזה נחוץ, וסיפר על חוויותיו החיסוניות ("יש כאלה שזה לא כואב להם אבל לי זה כאב מאד") ודאג לה מאד.

הגשתי לו ארוחת צהריים וישבתי לפטפט איתו ולארח לו חברה, בזמן שבתי התעסקה עם הקטנה, שכאמור לא היתה שקטה לגמרי.
לא עלה לה החום אבל ראו שהיא חשה אי נוחות, והחלטנו לתת לה משכך כאבים כדי להקל עליה.

חכמוד הגיע הביתה והיה מאד מאד גאה בעצמו. כפי שקבעו, הוא הדליק את הסמארטפון שלו (שהיה בתיק שלו אבל כבוי כל היום) ברגע שיצא מפתח בית הספר, והודיע שהוא בדרך הביתה, ואפילו פתח את דלת הדירה עם המפתח שבתי נתנה לו.

הגשתי גם לו ארוחת צהריים, והוא ונשמותק התיישבו לנוח מפעילות היום מול הטלוויזיה.....

באיזשהו שלב בתי נרדמה על הספה כאשר נוקת בידיה.
כיון שממילא עמדתי לקחת את נשמותק לשיעור פסנתר, הצעתי לחכמוד להתלוות אלינו.
כך בתי זכתה לשנ"צ בלתי מתוכנן, והנכדים ואני זכינו לזמן איכות קצר מחוץ לבית.

שיעור הפסנתר היה מוצלח מאד.
התברר שחתני הביע רצון ללמוד פסנתר, ונשמותק התנדב ללמד אותו.
חתני, שמעולם לא למד מוסיקה או קריאת תווים, התגלה כתלמיד מוכשר, ובילה את כל השבת בתרגול המנגינות שבקלסר התווים של נשמותק.
לי יש הרגשה שתוך כדי שהוא לימד את אביו, נשמותק תרגל לא מעט, ולכן השיעור שלו היה מוצלח מהרגיל.
מה שנקרא WIN WIN.

בזה חתמתי את "משמרת הסבתאות" שלי לאותו יום ונסעתי הביתה, בשעה של פקקים אבל יחסית לא היה נורא.

אחר הצהריים שוחחתי עם אמא בטלפון וגם עם 'ביוכימיה', וקבעתי מפגש בבית קפה עם 'מאשה' סוף סוף וגם עם החברה האמריקאית לשעבר שעלתה ארצה ומצאה אותי באינטרנט כשהתערבה עם הבת שלה.... (לא זוכרת אם בסוף סיפרתי איך היה המפגש איתה, לפני שנסעתי לבוסטון ל'תינוקי'). אם נמשיך להיות ככה בקשר אצטרך לחשוב על כינוי הולם גם עבורה.......

בקיצור - לגמרי בשיגרה הרגילה שלי.

'תינוקי' ממשיך לגדול ולהתפתח והפך מבכייני לתינוק די מבסוט, שגורם הרבה נחת להוריו - בני וכלתי - וממוגג אותנו בתמונות ובסרטונים וגם בשיחות הוואטסאפ וידאו שהם מקפידים לקיים איתנו לעיתים קרובות.
הוא צלח בשלום נסיעה משפחתית לסופשבוע לניו המפשייר שם ניגנה כלתי בפסטיבל מוסיקה קאמרית ואפילו נדמה היה להם שהוא שמח שסוף סוף הוציאו אותו קצת מהבית ובילו במקומות חדשים.
זו הקלה גדולה ואני ממש שמחה בשבילם. אולי אולי נזכה לביקור מהם במהלך החודשים הקרובים.

בעקבות התגובות לפוסט הקודם הקדשתי עוד מחשבה לנושא הזה של בלוגרים שלא עונים לתגובות - והבנתי שזה באמת עניין של מנהג, בפלטפורמות השונות, ושיש מקום גם לכאלה וגם לכאלה.
כמו שעדה ציינה, יש שרואים את הדיאלוג בעצם כתיבת הפוסט והתגובות אליו וזהו.
חשבתי לעצמי שאני לא מגיבה לסופרים כאשר אני קוראת את הספר שלהם. ולו הייתי קוראת מאמרים (לא, אני ממש לא נוטה לקרוא מאמרים) לא נראה לי שהייתי מגיבה לעיתונאי שכתב אותם.
אז עכשיו יותר ברור לי שיהיו בלוגים שאמשיך לקרוא כי הכתיבה טובה ורהוטה והנושאים מעניינים אותי, או שאגיב או שלא אגיב אבל כבר לא אצפה למענה אם כן. ויהיו בלוגים שאדיר רגלי מהם בגלל שלא מתאים לי לא לקבל מענה לתגובות שלי...............והכל בסדר. 

שיגרה ברוכה

עד כה החזרה לשיגרה נעימה לי מאד, ולולא הכאבים החוזרים ונשנים בכתפיים, אפשר היה לומר שהכל דבש.

לגבי הכתפיים - הספקתי להיבדק אצל אורתופד לפני שטסנו לכרתים. הוא שלח אותי גם לעוד אולטרסאונד - הפעם לשתי הכתפיים - כדי לראות אם המצב השתנה/התדרדר עוד. וגם לפיסיותרפיה.

וגם נתן לי עוד כדורים (לא ארקוקסיה, משהו אחר מאותה משפחה - לא זוכרת את השם. בטרן אולי....).
אני מקפידה לקחת את הכדורים רק כשממש ממש אין ברירה, למשך יום או יומיים בלבד, ורק אחרי האוכל.

כשהתקשרתי לקבוע תורים לאולטרסאונד ולפיסיותרפיה ניסו לתת לי תור לפיסיותרפיה למרץ 2020 😱.
אמרתי למוקדנית שהיא הצחיקה אותי, חיפשנו מכון חלופי וקיבלתי תור לנובמבר. גם לא עזרה גדולה אבל .....

לפחות אולטרסאונד קיבלתי לספטמבר, וכבר קבעתי לי תור לאורתופד כמה ימים אחרי....לראות איך מתקדמים.

בששי אכלנו במסעדת מו ומו ברחובות לכבוד יום הולדתו של אחי.
אחי חובב בשר משובח ויצא להם לאכול שם כמה פעמים ולאהוב את האוכל, אז אך טבעי היה לקבוע מקום כזה לכבוד יום הולדתו.
הבשר באמת היה משובח אבל כל השאר בינוני ומטה.
רועש, צפוף, שולחן קטנטן שקשה מאד להגיש לו (אז העברנו צלחות מהמלצרית ובחזרה כמו בקיבוץ), והרעש הפריע גם לשמוע את המלצרית אבל גם לשוחח בינינו.
המחירים חסרי פרופורציה יקרים, הסלטים שהזמנו כמנה ראשונה היו סתמיים.
בקיצור - לדעתי לא שווה לנסוע עד רחובות בשביל זה. למרות שהבשר באמת באמת היה טעים.

בשבת התעמלנו ב'אחוזה' ואז חזרנו הביתה עם הורי (שפגשו אותנו בשער) והגיעה בתי עם כל הנכדים (חתני חטף איזה וירוס והיה חולה מאז שחזרנו מכרתים) ואכלנו צהריים ושיחקנו קלפי 'רביעיות מקצועות' והיה נחמד מאד. הבונוס של צהריים במקום ערב הוא ש'נוקת' היתה ערה חלק ניכר מהזמן ואפשר היה "לשוחח" איתה. היא היתה מלאה חיוכים וקולות מתוקים וכולנו התמוגגנו.

אתמול היה לי סוף סוף "טיפול במים" שקיבלתי מתנה ליום הולדתי הששים בינואר מ'מחברת' וטרם קבעתי לי תור. נראה לי הולם לקבוע לאחד בספטמבר, כשהנכדים התחילו בית ספר והשיגרה מתחילה לחזור.....
היה חלומי. זו היתה הפעם הראשונה שלי וזה עשה לי ממש טוב.

אחר כך נפגשתי עם 'מחברת', שרצתה לראות אותי מיד אחרי הטיפול ושמחה מאד שנהניתי. זה טיפול לא זול ואני מאד מעריכה את המתנה הזאת שלה, לא מובנת מאליה.

היום מתחילה את הבוקר במספרה (צבע ואולי מעט קיצור....לא החלטתי) ואז ממשיכה לבתי לעזור עם 'נוקת' (שמקבלת חיסונים היום) והגדולים (שחוזרים לבד מבית הספר). בקיצור - יום עבודה.

לסיום רציתי לומר מילה או שתיים על בלוגרים שלא עונים למגיבים שלהם:
אני יודעת שכל אחד כותב בלוג מהסיבות שלו, וגם אני בעיקרון כותבת "בשביל עצמי" ולא מצפה לתפוצת נאטו ולא מתאמצת להרחיב את מעגל הקוראים שלי.
אבל היה נדמה לי שהמינימום של ה"דרך ארץ" בבלוגיה הוא: אם הגיבו לך, תענה. אפילו "תודה רבה". אפילו "אשמח לא לקבל ממך תגובות מסוג זה בעתיד". משהו.

לא מצליחה להבין בלוגרים שלא עונים למגיבים שלהם. קשה לי קצת גם עם בלוגרים שקוראים את התגובות ועונים עליהן רק כאשר הם נכנסים כבר לכתוב פוסט חדש, אבל את זה אני מבינה - לחץ של החיים וכולי.

הגדיל/ה לעשות בלוגר/ית שבתחילת פוסט חדש העיר/ה הערות תלונה על חלק מהתגובות שקיבל/ה לפוסט הקודם. כאילו גם לא תענה/י למגיבים וגם יש לך דרישות לאופי התגובות.
לא התאפקתי ושאלתי אותו/ה מה העניין. התשובה שקיבלתי "באופן חריג", כמו שהוא/היא כתב/ה לי, לא באמת סיפקה אותי. זה היה משהו בכיוון של "אני כותב/ת עבור עצמי, אין לי עניין לענות למגיבים למרות שבדרך כלל התגובות מחממות את לבי".

טוב, שמתי את זה כאן - כנראה יותר מצורך לשחרר קיטור מאשר כל סיבה אחרת - כי ממילא כל מי שקורא ומגיב כאן כן עונה לי כשאני מגיבה אצלו/ה...............אז תודה על ההקשבה. 🙏🙂