לפני כמה ימים הקשבתי לפודקסט "לחשוב טוב" - פרק 138 "הצל שלי ואני" שבו יהודית כץ מראיינת את פרופסור איתי איבצאן. הם דיברו על ה"צל" שיש לכולנו: אותם חלקים בתוכנו שאנחנו מתביישים בהם והודפים ומסתירים. זה גרם לי לחשוב על דוגמאות כאלה של "צל" בתקופות שונות בחיי.
אז יש כמובן את "אני לא מספיק טובה" שליווה אותי הרבה לאורך חיי, ויש מגוון של רגשי בושה או אשמה שונים שאני סוחבת, כמו רבים, לאורך כל השנים.
אבל נזכרתי במקרים ספציפיים, למשל כשלקחתי לי פסק זמן בתקופה של משבר ממש קשה בעבודה, ובדיוק אז התברר שהסרטן של חמותי חזר (היה לה סרטן השד שבע שנים קודם לכן) והפעם הוא מפושט. זה היה הלם והיה כאב גדול, אבל במקביל גם עלתה בי המחשבה, שלא ככה תכננתי לבלות את חופשת ההתאוששות שלי, ושזה היה אמור להיות "הזמן שלי", ובמקום זאת כמובן שארוץ לטפל בהם ואקדיש להם את כל תשומת לבי. התביישתי במחשבה הזאת, אבל עכשיו אני חושבת שזה היה כל כך טבעי...
דוגמא נוספת ל"צל" כזה היתה כמובן גם כאשר סוף סוף גם אני וגם T נכנסנו לכושר וירדנו במשקל ועפנו על עצמנו בקטע של בריאות וכושר - ואז הוא חטף את התקף הכאב הראשון ופצח בסידרה של ניתוחים ובדיקות...ומהרבה בחינות הוא עדיין לא בסדר עד היום. ואז חשבתי: כאילו, מה נסגר? היינו ילדים טובים, עשינו תפנית של מאה שמונים מעלות לטובת הבריאות, וככה?
אבל ה"צללים" האלה לא מעסיקים אותי באופן שוטף או קבוע.
עוד משהו שקרה השבוע, הוא שחלמתי שאני חולה בסרטן. אני ממש זוכרת בתוך החלום את התחושה הזאת של "נו, הנה גם לי זה קורה".
אינני יודעת איזה סוג סרטן זה היה ואיך נודע לי, אבל בחלום ישבתי אצל הרופא ועל השולחן היו מפוזרות התרופות שיהיה עלי לקחת. זה היה ממש מוזר. לפחות עשר "תרופות" שאף אחת מהן לא בצורה של כדור או קפסולה. כולן גדולות יותר ושטוחות ובצורות שונות, והזכירו לי יותר את הדמויות מ"בובספוג" מאשר תרופה כלשהי, והמחשבה הראשונה שלי הייתה, שאין סיכוי שאצליח לבלוע משהו כזה. ואז הרופא או האחות התחילו להסביר לי כיצד לכופף איזה חלק באחת התרופות...משהו הזוי ולא קשור לכלום.
זה הרגיש מאד אמיתי, וכשהתעוררתי ממש הייתי צריכה לומר לעצמי "אז בעצם אין לי סרטן".
מוזר ביותר.
בענייני דיומא, טיפלתי זמנית בבעיית הדלת והאזעקה בעזרת שיחת טלפון קצרה לאיש התקשורת/אזעקה שלנו. הוא יגיע לטפל באופן יותר יסודי לאחר שנחזור מחו"ל. T סידר בחזרה את הדלת כדי שתיפתח ותיסגר בקלות, ולפחות עכשיו אני יכולה להיות רגועה שלבייבי סיטר של החתולים לא אמורה להיות בעייה להיכנס ולצאת.
היא הגיעה אתמול ל"חפיפה" והדגשתי בפניה את הצורך לשהות כאן יותר זמן עם החתולים בכל פעם שהיא באה, ללטף, אולי להבריש קצת, כי זו היעדרות ארוכה והם יהיו לבד בבית כל הזמן. היא אמרה שהיא הרבה יותר פנויה, ושרוב המטלות בבית הספר כבר הסתיימו, והבטיחה שאני יכולה לסמוך עליה. נקווה.
המדיח המשיך לקצר ובאמת בסוף הזמנו חדש. ניצלנו את הקשרים של גיסי, שעוסק בעצמו בייבוא של מכשירי חשמל ועוד כל מיני מוצרים, ודרכו קיבלנו מחיר מצוין על מדיח שאמור להיות משובח ביותר. המדיח כבר הגיע, ואפילו אמורים להספיק לבצע לו התקנה לפני שאנחנו טסים.
בימים האחרונים נשמע שמצבו של אבא ממשיך להשתפר, והשבוע הוא גם הלך לחדר כושר וגם השתתף לראשונה שוב בחוג דרמה. אלה חדשות מעודדות, ויש תקווה שהוא אכן לאט לאט מתחיל לחזור לעצמו. הוא עדיין סובל מכל מיני תופעות, חלקן אולי כלל לא קשורות להקרנות שעבר. אולי ללב. הרופאה באחוזה הציעה לו לקבוע תור אצל נוירולוג, אז הוא מצא תור לסוף אוגוסט. אני לא חושבת שיש לו בעיות נוירולוגיות, אבל אני לא אשת רפואה כמובן. אני חושבת שחלק מהתופעות (למשל הסחרחורות) הן תופעת לוואי של תרופות שהוא לוקח (למשל זאת לטיפול בערמונית), וחלקן קשורות בכלל לעובדה שהלב שלו לא נותן הספק מלאה, כתוצאה משני השסתומים הפגומים שאובחנו אצלו, ושהחליטו לא לטפל בהם מפאת גילו ומצבו הגופני (למשל בצקות לעיתים ברגליים וגם ירידה קלה בתפקוד הקוגניטיבי).
בכל מקרה יחסית לגילו המופלג ולכל מה שהגוף שלו עבר - אין טעם להתלונן (כלומר - תמיד אפשר להתלונן כמובן).
היה נחמד להיפגש אצלם עם אחי וגיסתי בשבת.
אחי, שהוא לגמרי הפרופסור המפוזר הקלאסי (וגם בנוסף אסטניסט גדול או ליתר דיוק סובל מ-OCD) , סיפר לנו אנקדוטה מצחיקה שקרתה לו בטיסה לכנס האחרון.
הוא סיפר שגיסתי הכינה לו כריך לדרך, מלחמניה ארוכה (מה שהוא מכנה "לחמניה שווה"), ועטפה לו את הכריך בנייר מגבת ומעליו ניילון נצמד, כמו תמיד. את הכריך היא שמה לו בתיק שהוא תמיד לוקח איתו בטיסות. הוא סיפר שהוא אכל את הכריך עוד לפני שעלה למטוס. אחרי ההמראה הוא חיפש משהו בתיק, ופתאום התפלא למצוא בו עוד כריך, עטוף בדיוק באותו האופן.
אחי לא האמין שגיסתי הכינה לו שני כריכים, ותהה אם אולי זה כריך ישן שנשאר בתיק מטיסה קודמת. רק המחשבה על כך הגעילה אותו, כמובן, והוא קירב את הכריך לאפו כדי לרחרח אותו אבל לא הריח דבר. הוא לחץ על הכריך וגילה שהלחם קשה לגמרי, כמו אבן ממש, ובלי לפתוח את הניילון הנצמד או את נייר המגבת כדי לבדוק מה המצב שם בפנים (כי ברור שזה יותר מדי מגעיל אותו), זרק אותו לפח.
הוא הגיע ליעדו, וכשבא להתגלח בבוקר, גילה שהוא לא מוצא בתיק את מכונת הגילוח שלו. ורק אז הוא נזכר, שכיוון שמכונת הגילוח (החדשה יחסית) היתה גדולה מדי ולא היה לה תיק אחסון ייעודי, הוא בעצמו עטף אותה באותו הבוקר בנייר מגבת ואז בניילון נצמד כדי להגן עליה בעת הנסיעה..................ושכח מזה לגמרי.
כשהוא סיפר לגיסתי בטלפון את מה שקרה היא כמעט עשתה במכנסיים מרוב צחוק.
עוד השבוע לקחנו את חכמוד לרופאת אף אוזן גרון, כי מזה כמה חודשים הוא מתלונן שהאוזניים שלו נסתמות כל הזמן. כשהם סיפרו לנו את זה המלצתי לבתי לקנות לו תרסיס שבו אני משתמשת על פי הנחייתו של רופא א.א.ג שלי, שמרכך את השעווה ואף מסלק אותה מהאוזן. ברור שהיא שכחה מזה לגמרי. לפני כחודש בתי סוף סוף קבעה לחכמוד תור, ואז יצא, שבדיוק באותו הזמן נכנסה לה פגישה חשובה והיא ביקשה את עזרתנו.
לאחר שחיכינו כשלושת רבעי שעה (כי כנראה הרופאה הקדישה לכל פציינט את הזמן ואת תשומת הלב הנדרשים בלי קשר לשבע דקות שקופת החולים מכתיבים לה) וחכמוד כבר חשב לוותר כי לא רצה לאחר לאימון הכדורסל שלו, נכנסתי איתו לרופאה. היה רק כיסא אחד מולה, אז הצעתי לו לשבת, אבל היא אמרה לו לשבת בכיסא לידה, ו"לתת לאמא לשבת מולי". אז הוא חייך ותיקן אותה "סבתא" וכך סחטתי מחמאה על כמה שאני נראית צעירה. כיון שחכמוד ילד גדול בן 12 נתתי לו להסביר לה בדיוק ממה הוא סובל ולא התערבתי, אבל כשהיא הנחתה אותו לשכב על מיטת הטיפולים כדי לבדוק לו את האוזניים, הוא ביקש שאעמוד לידו. בזמן שהיא שאבה לו שעווה מהאוזניים הוא החזיק לי את היד חזק חזק, וניסה להיות גיבור אבל זה היה ממש לא נעים ובשלב כלשהו גם כאב. כמובן שהתעצבנתי בלב שבתי לא קנתה לו את התרסיס ולכן הוא לא הכין את האוזן לניקוי ולכן זה כאב, אבל לא אמרתי כלום. אבל הרופאה חסה על הילד, הפסיקה את הניקוי, למרות שבאוזן שמאל עדיין היה פקק קטן, רשמה לו את התרסיס הזה כמירשם, ואמרה שאם הוא ישתמש בו כל יום הוא אפילו לא צריך לקבוע תור חוזר להמשך הניקוי כי זה כנראה יתנקה לבד.
אחר כך בבית הוא אמר לבתי שהוא שמח שאנחנו אלה שלקחנו אותו לרופאה "כי אתם יותר קשוחים" (היא וחתני). התמוגגתי.
התחלתי כבר לארגן את כל מה שצריך לטיסה, וכמובן שבבוסטון הילדים חולים ואנחנו צופים שכרגיל, הם ידביקו אותנו. אבל אין כנראה מנוס מזה. העיקר להיות איתם ולחבק אותם. בני וכלתי הזהירו אותנו שבגלל המחלות והלילות הלבנים הבית מבולגן ברמות, אבל זה לא מרתיע אותנו, כמובן. העיקר להיות שוב ביחד.
אני מניחה שבזמן שלא נהיה בארץ אכתוב פחות, אבל אם אוכל להתפנות מעט כדי לעדכן כאן אעשה זאת. ורק מקווה ששנינו נרגיש טוב ושהטיסה והשהייה והטיול יעברו בשלום.
