‏הצגת רשומות עם תוויות איטליה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות איטליה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 30 באוקטובר 2019

דרום איטליה 2019 - היומיים האחרונים

לאחר שהבנו שאין טעם להזיז את הרכב מהחניון, ירדנו בבוקרנו השני באמאלפי לחוף ותפסנו מעבורת לפוזיטנו.
גיאוגרפית פוזיטנו היפה נמצאת מערבית לאמאלפי, כלומר: כבר עברנו אותה בדרכנו לאמאלפי.
היא כולה חצובה בתוך ההר, ציורית ויפהפיה כמו כל האזור הזה, ויקרה רצח. כלומר - בין פי חמש לפי עשר מהערים האחרות בסביבה.
לכן החלטנו לא ללון בה, אבל בהחלט רצינו לטייל בה.

המעבורת הביאו אותנו תוך חצי שעה בערך אל היעד, ושם פשוט ירדנו אל החוף וטיפסנו במעלה רחובות העיר המתוקה הזאת, יחד עם עוד מאות (או אלפי) התיירים שפקדו אותה באותו הזמן.





משום מה אין לי תמונות מהעיר עצמה, רק מהנוף שלה מהמעבורת.
בהמשך היום תכננו לרחוץ בים, בחוף המקסים של פוזיטנו או באחד החופים של אמאלפי, אבל אז בדיוק התחלף מזג האוויר, נהיה מעונן וגם קצת קריר, וויתרנו.

חזרנו לאמאלפי ושוטטנו בה עוד קצת


ואז יצאנו לארוחת ערב בפיצריה שהמליצו לנו בעלי המלון.
ברור שטיפסנו לפחות שלושים מדרגות גם כדי להגיע אליה, אבל זה היה שווה לגמרי.
היא היתה ממוקמת במרפסת מקורה בסכך....משהו מתוק ודי רומנטי.
השירות היה מעולה, הפיצות היו טעימות, האווירה היתה נהדרת........


כמה דקות אחרי שהתחלנו לאכול התיישבו לא רחוק מאיתנו זוג גרמנים, שמרגע שהזמינו ועד שקיבלו את המנות שלהם לא הפסיקו לנעוץ בנו עיניים. לא ברור לי מה היה הקטע שלהם, אם הם היו רעבים ופשוט צפו בנו אוכלים או משהו אחר......
זה היה קצת קריפי....בלשון המעטה.

כמעט סיימנו לאכול כשהתחיל לרדת גשם.
בהתחלה הטיפות לא חילחלו את הסכך העבות שמעל לראשנו, אבל ליתר ביטחון סיימנו מהר לאכול ושילמנו, ואז נפתחו ארובות השמיים, הבריקו ברקים והרעימו רעמים וברד כבד ניתך.....וכל הסועדים רצו לתפוס מחסה.
חלקם התמקמו בחלק אחר של המסעדה שהיה בתוך הבניין, וחלק - כולל אותנו - נעמדו במדרגות וחיכו להפוגה.
כל הסועדים אמרתי? פרט לאותו זוג גרמנים שקודם נעצו בנו עיניים. הם המשיכו לשבת בגשם ובברד במקומם ואכלו בנחת את הפיצות שלהם. זה היה מחזה די סוריאליסטי, וכל המלצריות עמדו בצד (מתחת לאיזו תקרה) וצחקקו.

באיזשהו שלב הבנו שהגשם לא עומד להפסיק, ופשוט התחלנו לעשות את דרכנו דרך מסדרונות מקורים במקביל לרחוב הראשי, בכל פעם צלחנו עוד קטע ועוד קטע עד שהגענו לפיאצה שממנה מגיעים לחדר שלנו. את סוף הדרך כבר עלינו בגשם השוטף. זו בהחלט היתה חוויה. הגענו רטובים אך מרוצים מאד.

למחרת ביקשנו שיביאו לנו את הרכב מהחניון, ובינתיים ישבנו בבית הקפה המתוק בפיאצה, לגמנו קפה ונשנשו מאפה. למזלנו בשלב הזה לא ירד גשם, ויכולנו לשבת בחוץ.
יצאנו לתחנת המוניות, מקום המפגש עם ה"וָאלֶה", וחיכינו עוד קצת ועוד קצת......וכמובן שבזמן שהוא התמהמה התחיל לרדת גשם.
בסוף הוא הגיע ויצאנו לכיוון רָאווֶלוֹ, היעד הבא שלנו.

הכנסנו לתוכנת הניווט את וילה צ'ימברונה, שעל גניה היפהפיים קיבלנו המלצות מכמה וכמה אנשים.
באופן לגמרי לא מפתיע הובלנו למקום לא ברור, שממנו לכאורה היינו אמורים להמשיך ברגל (בטיפוס, איך לא? במעלה הר כלשהו) - התחלנו בטיפוס אבל מה שהטריד אותנו הוא שלא היו שלטים שמכוונים אל הוילה, לא היה שום אזכור שלה בשום מקום לאורך הדרך. זה נראה לנו חשוד מדי, ובשלב הזה שוב התחיל לרדת גשם - חזרנו לרכב ועשינו חישוב מסלול מחדש.

לאור חוסר האונים של תוכנות הניווט ולאור מזג האוויר ההפכפך, החלטנו לשים פעמנו תחילה למלון הבא שלנו, בעיר סקאלה, שממוקמת בדיוק מול ראוולו, על המדרון מעברו השני של וואדי יפה וירוק.

זו היתה עדיין שעת בוקר והבאנו בחשבון שעדיין לא נקבל חדר במלון, אבל קיוינו שנוכל להשאיר את המזוודות ולשבת בלובי - אם יש כזה, לא בכל המלונות בהם לנו היה לובי בכלל - עד להפוגה מהגשם.


אל המלון בסקאלה הובילה אותנו תוכנת הניווט בלי בעייה, לשם שינוי.
גם היתה לו רחבה לחניה (ללא תשלום או בתשלום נמוך יחסי, אם איני טועה).
ואי אפשר בלי מדרגות כמובן........

המלון הזה היה פעם מנזר, ממוקם (כמו כל העיר) על צלע ההר, ועם נוף עוצר נשימה.







במלון קיבלנו אותנו בשמחה וללא כל הסתייגות מן השעה. לא רק שנתנו לנו מיד את החדר (עוד מדרגות עד לאזור החדרים ועוד מדרגות עד לקומה עצמה.......בשלב זה כבר הכל היה קטן עלינו), אלא גם הושיבו אותנו לקפה (עוד היו אורחים שאכלו ארוחת בוקר בשעה זו).

החדר היה גדול (סוויטה משפחתית) גם אם מעט ספרטני (בכל זאת, מנזר לשעבר), והעברנו בו את הזמן עד שפסק הגשם ויכולנו לנסוע לראוולו מעבר לוואדי, שם חנינו בחניון מסודר והתחלנו את דרכנו לעיר עצמה, לווילה רופולו וסוף סוף גם (ברגל) לווילה צ'ימברונה. כאן כבר היו שלטים למכביר שהובילו אותנו בבטחה ליעדים שלנו.












לא מיצינו את כל העיר כי שוב התחיל הגשם, חזרנו למלון וחיפשנו בטריפ אדוויזר המלצות למסעדה בסקאלה.
מצאנו אחת ממש מומלצת שתי דקות מן המלון, שלחנו הזמנה לשולחן וחיכינו לתשובה.
שום תשובה לא הגיעה.
ראינו באתר שהמסעדה נפתחת בשבע וחצי, אז משלא קיבלנו כל מענה, פשוט יצאנו לכיוון כדי לבדוק מה קורה שם.
המסעדה היתה סגורה. הם לא טרחו לעדכן זאת באתר שלהם..........

כמה מטרים לידה היה מלון B&B בשם Pinguino שהיה נראה שיש לו גם מסעדה, והיא גם נראתה פתוחה (היה קשה להבחין בגלל הגשם).
הם קיבלו אותנו בחיוך ובאדיבות, והשירות שלהם היה מעולה - אבל ממש אי אפשר היה לאכול את מה שהם הגישו. כל מיני ואריאציות מוזרות של מאכלים (כמו פיצה עם צ'יפס....תפלה לגמרי) שממש לא הבנו מי חשב עליהם ומדוע.

בכל מקרה התחילה כבר סערה ממש בשלב הזה ומיהרנו בחזרה למלון.
כל הלילה הגשם שטף והרוחות נשבו בעוצמה ולמחרת הזהיר אותנו אחד מעובדי המלון לא לנסוע דרך ההרים כי הכבישים מלאים בסלעים ועצים שעפו ברוחות העזות.

היינו בדרכנו בחזרה לנאפולי, שם בילינו את היום האחרון ואת הלילה האחרון לפני טיסתנו, והאמת היא שרצינו לחזור מהר ככל האפשר, דהיינו: חיפשנו את האוטוסטראדה.
זה לא היה פשוט בכלל, ולפחות שלוש פעמים הובילו אותנו השלטים ותוכנות הניווט לכבישים שנחסמו (עקב עבודות תחזוקה, לא בגלל הסערה - אבל למה לטרוח לעדכן בווייז או בגוגל מאפס? מיותר!).
זה היה מתסכל מאד אבל לפחות הנופים היו מרהיבים.
לבסוף T הכניס למערכת הניווט יעד כלשהו ליד פומפיי, ואיכשהו זה עזר, והובלנו לאוטוסטראדה הנכספת. הגענו לשדה התעופה של נאפולי והחזרנו את הרכב, לקחנו מונית למלון (אותו צימר בו לנו בלילה הראשון שלנו בנאפולי), טיילנו מעט ברחובות העיר החמודה הזאת. זה היה יום ששי, ובניגוד ליומנו הראשון, שהיה יום ראשון כל העסקים היו פתוחים והרחובות שקקו עוד יותר חיים.
בלי להתבלבל אכלנו שוב באותה המסעדה בה אכלנו בערב הראשון, ואני אפילו הזמנתי בדיוק את אותה המנה של ניוקי א לה סורנטינה.....מעדן!
למחרת מונית לקחה אותנו לשדה וחזרנו הביתה שמחים וטובי לב. 

יום שלישי, 22 באוקטובר 2019

דרום איטליה 2019 - האי קאפרי ואמאלפי היפהפיה

כשהיינו צעירים ובהריון עם הבת (עוד הייתי בקבע) נסענו בפעם הראשונה ביחד לחו"ל.
זה היה טיול של תפרנים - רכבות ובתי מלון של כוכב או שניים, או התארחות אצל קרובי משפחה.
היעד הראשון שלנו היה איטליה, ואיכשהו הצלחנו לאז לבקר גם ברומא, גם בפירנצה (על ונציה דילגנו בטיול ההוא) וגם להגיע לקאפרי, אי ש-T ביקר בו כאשר יצא לטיול מאורגן לבני נוער בין כיתה יא ל-יב (כן, הוא היה מאלה שנוסעים לטיולים מאורגנים באירופה - 25 ארצות בעשרים יום-  או summer school בשווייץ) וזכר כחווייה שאסור לפספס.

בטיול ההוא הגענו ברכבת לנאפולי אבל דילגנו עליה (שוב, כי T זכר אותה מטונפת ומלאה בזונות, רחובות מלאים באשפה שהושלכה לשם הישר מהמרפסות למעלה) ועלינו מיד על מעבורת לאי קאפרי. ולא התאכזבנו.
לא זוכרת איך הגענו לאנאקאפרי, למעלה, וודאי באוטובוס. וגם לקחנו אז שייט בסירה קטנה שסיירה סביב לאי היפהפה הזה וגם הכניסה אותנו למערה הכחולה - שהיתה גולת הכותרת של הביקור באי.

מתי שהוא T גם צייר את המערה הכחולה בצבעי שמן (או אקריל....לא זוכרת עכשיו) והציור התנוסס על קירות דירותינו השונות עד שעברנו לבית הזה, וכעת הוא ממתין במרתף יחד עם עוד ציורים וצילומים שלו, שלא מצאנו להם עדיין קיר מתאים.

עכשיו אני יכולה לומר בפה מלא: היינו צריכים להסתפק בביקור ההוא בקאפרי. היה מיותר לגמרי לשוט לשם שוב בטיול הנוכחי. אבל ככה זה...זכרנו כמה היה יפה שם וכמה היה לנו כיף.......

נסענו מהמלון לנמל של סורנטו וחנינו שם, ותפסנו מעבורת לאי. ושוב: לו היינו בלי רכב שכור, היינו יכולים לחזור מקאפרי  במעבורת ישר ליעד הבא שלנו: אמאלפי או פוזיטנו. במקום זאת נאלצנו לחזור לסורנטו, לקחת את הרכב ולנסוע לאמאלפי בעצמנו.

כך או כך השיט היה נוח ומהיר.



באזור המרינה של קאפרי לא היה הרבה מה לעשות אז נעמדנו בתור כדי לתפוס את הפוניקולר (הרכבל) ועלינו לעיר (קאפרי). רק אחרי כרבע שעה בתור התברר שיש לרכוש כרטיסים במקום אחר בכלל. לא היה שילוט או משהו, פשוט ראיתי שכולם מחזיקים כרטיסים ביד....ושאלתי מישהו.


הנקודה הזאת היתה בערך היחידה שממנה הצלחנו לראות נוף כלשהו.


כל שאר העיר היא בעצם מלונות ומסעדות וחנויות יוקרה (מי בעצם קונה בהן? לא ברור) שחסמו לגמרי את הנוף.
אחרי סיבוב קצר בעיר הבנו את הפואנטה והחלטנו לעלות הלאה למעלה לאנאקאפרי.

רק אחרי שקנינו כרטיסים לאוטובוס הבנו שיש תור כאורך הגלות, תדירות מגוחכת של אוטובוסים (ושהם קטנים יחסית). ושאין אפשרות לשבת בתור הזה.
אוטובוס אחד הגיע אחרי כחצי שעה, התמלא מיד ונסע. המשכנו להמתין, למרות שכבר התחלתי לתהות בשביל מה. האוטובוס הבא הגיע אחרי כרבע שעה, והתמלא בדיוק לפני שהגיע התור שלנו. כבר הייתי מוכנה לוותר לגמרי כאשר הגיע עוד אוטובוס ועלינו.


רק לגלות שבאנאקאפרי למעלה אין יותר נוף מאשר בעיר קאפרי עצמה, וגם היא מלאה בחנויות ומסעדות (שחלקן היו בכלל סגורות).
המעבורת האחרונה היתה אמורה לצאת מוקדם באותו היום וכבר חששתי שגם עליה תהיה התנפלות ולא יהיה לנו מקום......אז אחרי שיטוט קצר ונשנוש קצר עוד יותר, החלטנו לרדת עד למרינה - במונית הפעם - כדי לא לעבור את החוויה של תור - אוטובוס - תור - רכבל.......
לשמחתנו כשבאנו לתחנת המוניות, שאלו אותנו זוג אמריקאים אם בא לנו לשתף איתם מונית.





במרינה עצמה חיכינו (בשמש, בעמידה) בתור למעבורת....יחד עם עוד הרבה אנשים שחששו גם הם שלא יצליחו לעלות.
בקיצור - החוויה של קאפרי הפעם לא היתה מה שזכרנו, מה שקיווינו - בעצם זה היה בזבוז של יום.

חזרנו לסורנטו שם המתין לנו הרכב בחניון, ויצאנו לכיוון אמאלפי.
שוב כבישים צרים ומפותלים (לעיתים קרובות פניות חדות של כמעט 180 מעלות במעלה או מורד המדרון), נוף מרהיב של המפרץ ופקקי תנועה.

הפעם למדנו את הלקח והתקשרנו לבעל המלון מהדרך לומר שאנחנו יוצאים לכיוון ושאמורים להגיע תוך שעה. הוא אמר שאין אפשרות להיכנס לעיר עם רכב, אז שנפגוש אותו בתחנת המוניות (יש רק אחת), משם מישהו ייקח את הרכב שלנו לחניון, והוא יוביל אותנו ברגל למלון.
בסוף מי שפגשה אותנו בתחנת המוניות היתה אחותו החביבה. חיכינו איתה לנהג שלקח את הרכב שלנו לחניה (ויותר לא השתמשנו בו עד שיצאנו מאמאלפי יומיים אחרי כן), והיא הובילה אותנו ברגל דרך הפיאצה המרכזית של העיר (ממש בכניסה לעיר).

כדי להגיע לחדר שלנו במלון הקטנטן והחמוד הזה שהיה ממש מתחת לדומו (DUOMO) של אמאלפי, עלינו וירדנו בכל פעם 66 מדרגות...... 


זה מה שראינו מחלון החדר


הפיאצה


מזרקה חביבה במעלה הרחוב

אמאלפי מבט מהחוף

הדומו


תכננו לשחות בים למחרת אבל למזג האוויר היו תכניות אחרות



ביקשנו המלצות על מסעדות מבעלי המלון וקיבלנו שתיים - אחת "מפונפנת", הכי טובה באמאלפי, והשנייה פיצריה. הפיצריה היתה סגורה באותו היום אז הלכנו למפונפנת. הגענו לפני שהם פתחו והם הסכימו לשריין לנו שולחן. מזל שעשינו זאת כי היא היתה מלאה לגמרי ואנשים שהגיעו לאחר הפתיחה לא הצליחו לקבל שולחן.

עד שהגיע זמן ארוחת הערב טיילנו במעלה (ומורד) הרחוב המרכזי של אמאלפי היפה, וגם נעצרנו בדוכן/חנות שכל תכליתה היתה.....סחיטת מיץ לימון. זה היה מרווה מאד, וגם חמוץ מאד. הבחור לא הציע להמתיק לנו.....מסתבר ששם שותים את זה ככה.

הגענו בחזרה למסעדה ברגע שהיא נפתחה. אין מה לומר, זו באמת היתה מסעדה מצוינת מכל הבחינות, גם אם מעט יקרה, ונהנינו מאד. מעט יקרה אבל עדיין זולה בהשוואה למחירים בארץ.

בלילה ישנו מצוין, עייפים אך שבעים ומרוצים.  המשך יבוא. 

יום חמישי, 17 באוקטובר 2019

דרום איטליה 2019 - פומפיי והווזוב וערב ברחובות סורנטו החביבה

התעוררנו בחדרנו המקסים במלון בסורנטו לעוד יום בהיר ושמשי.
את ארוחת הבוקר המושקעת הגישו בגינה, ויכולנו להתפעל מהנוף, מן האוויר הצח ומאוסף החתולים היפים (תשעה במספר) שהטבחית מאכילה ומטפחת.
באופן כללי שמנו לב לחתולים רבים, יפים, מטופחים, חלקם גזעיים, שמסתובבים באזור דרום איטליה. 

היעד שלנו הבוקר היתה פומפיי - האתר הארכאולוגי המשוחזר.

בעת התפרצות הר הגעש ווזוב בשנת 79 לספירה, נקברה העיר כולה תחת שכבות אפר וחומרים געשיים אחרים, שגרמו לחורבנה הפתאומי (למרות שהבנתי שהיו ניצולים...) אבל גם לשימורה יוצא הדופן.
החורבות התגלו במקרה בתחילת המאה השמונה עשרה על ידי איכר שחפר בשדה שלו....והחפירות והשחזור של העיר בעצם מתקיימות לסירוגין מאז ועד היום.

אופן השימור של בנייני העיר, רחובותיה, חלק מן הכלים בהם השתמשו תושביה וגם חלק מהתושבים עצמם ובעלי החיים שלהם, איפשר ללמוד הרבה אודות צורת החיים באזור בתקופה הרומאית. 











הסתובבנו בעיר המשוחזרת המרתקת הזאת במשך כשעתיים. קראנו מעט אודותיה ואודות האסון שפקד את תושביה. למרות שהכרנו את הסיפורים עוד מילדותנו ושמענו וקראנו הרבה על פומפיי - התחושה להיות שם במקום ולראות את הדברים בעיניים היתה אחרת. זו באמת היתה חוויה.
מה שכן - כדאי להצטייד במים ולא לקנות במקום - בתוך המתחם זה עולה פי ארבע מאשר במקומות אחרים, ופי שניים מאשר בדוכנים שממוקמים מחוץ לאתר אבל קרוב אליו.

מפומפיי יצאנו לכיוון ההר שהחריב אותה - הווזוב. אחד מהרי הגעש המפורסמים ביותר בעולם.
בעצם זהו הר געש פעיל, שאפילו התפרץ במאה העשרים, ואת ענני העשן והלבה שעלתה מן הלוע ניתן היה לראות מנאפולי.
אבל כרגע הוא רגוע, ואין סימנים להתפרצות קרבה.

נהיה מעונן כשעזבנו את פומפיי, ועד שהגענו אל הווזוב התחיל גם להיות קצת יותר קריר.
אין לי מושג מדוע השארתי את ז'קט הפליס שלי ברכב...........

עוד לפני תחילת הטיפוס על ההר יש כבר עלייה די תלולה עד לכניסה לגן הלאומי.
משלמים כדי לעלות חלק קטן מן הדרך באוטובוס, ואז משלמים כדי להיכנס לאתר.
ואז עולים ברגל לא מעט, ורק אז מתחיל הטיפוס הרשמי על ההר.
בקיצור - צריך להיות בכושר, או לפחות עם הרבה מוטיבציה.



כשהסתכלנו למעלה מהנקודה הזאת (אליה הגענו אחרי שכבר הלכנו כמעט חצי שעה בעלייה לא מתונה) היינו די בטוחים שלא נצליח להגיע עד לסוף העלייה. והיה קר.
האיטלקים החכמים העמידו לרשותנו דוכנים עם מזכרות וגם........אימוניות (לזכותם ייאמר - לא יקרות) ואני מיד הצטיידתי באחת מהן. T המשיך באומץ עם שרוול קצר ומכנסיים קצרים. בררררררררררררררר


לא הופתענו כלל כשעננים החלו לכסות את הנוף...............זה הרי סימן ההיכר שמלווה אותנו בכל טיול!

החלטנו שממשיכים לטפס עד לרגע שבו כבר נבין שאנחנו לא מסוגלים עוד.
כל כמה זמן נעצרנו להסדיר את הנשימה.


זה לקח עוד כחצי שעה אבל בסוף הגענו עד ללוע הר הגעש. מיותר לציין שהיינו מאד מרוצים מעצמנו.


המבט פנימה אל תוך הלוע לא מרשים במיוחד, אבל רק לדעת שמתוך החריצים האלה בסלע יצאו פעם (וכנראה ייצאו שוב בעתיד הלא ידוע) אש ותמרות עשן............זה די ממריץ את הדם.

אגב הירידה מההר קשה לא פחות מאשר הטיפוס התלול. הרגשנו בערב ולמחרת היטב את שרירי האגן במיוחד, ואצל T נתפסו גם חלק משרירי הרגליים. אצלי פחות, אולי כי אני מתעמלת על האליפטיקל, שמפעיל באופן סדיר חלק ניכר מן השרירים האלה.

ההר עצמו מרשים ביותר וגם הנוף (כאשר לא מעונן) של המפרץ ושל נאפולי מצד אחד ופומפיי מצד שני מרהיבים ביופיים - אבל השירותים בגן הלאומי עצמו הם מתחת לכל ביקורת. כמו למשל שירותים כימיים שלא נוקו ולא הוחלפו שבועות, אם לא חודשים, ופשוט לא ניתן היה להשתמש בהם. גועל נפש.
בקיצור לא ברור באיזו זכות הם לוקחים כסף עבור הכניסה.

בכל אופן ירדנו מההר עייפים אך מרוצים, וחזרנו לסורנטו. לא נסענו מייד למלון אלא חנינו במרכז העיר. שוב הבנו (כמו שנבין עוד כמה פעמים בהמשך) עד כמה אין טעם להסתובב עם רכב באזור הזה. החניונים יקרים רצח.

סורנטו עצמה חמודה ויפה.


המדרחוב צבעוני ומלא מסעדות וחנויות ודוכנים.
אחד מסימני ההיכר של אזור חוף אמלפי: הלימונים. וכמובן הלימונצ'לו שהם מכינים מהם.



שוב לא חיפשנו את המסעדה שהמליצו עליה אחי וגיסתי ובדיעבד הצטערנו.
נכנסנו למסעדה ככה סתם מהרחוב (לא היתה קליטת נתונים בטלפונים ואי אפשר היה לבדוק ב-trip advisor איזה ציון היא קיבלה) והאוכל היה בינוני ומטה.
לא נורא, לא יצאנו רעבים.
חזרנו למלון עייפים אך מרוצים מאד, אחרי יום נהדר, מהנה ומלא סיפוק. למחרת יצאנו מהמלון לכיוון הנמל של סורנטו כדי לשוט לאי קאפרי............אבל זה בפוסט הבא.