ילדותי בירושלים

הפוסט הזה הוא תשובה ארוכה לשאלתה של sour jane בתגובה לפוסט אחד שלי. האם אהבתי לגור בירושלים כילדה?

את ילדותי - מגיל 8 חודשים עד גיל 9 וחצי - ביליתי בירושלים. בקרית יובל. קרית היובל, ליתר דיוק. 
הייתה זו ירושלים של תחילת שנות הששים, לפני מלחמת ששת הימים. זוכרת אותה כעיר קטנה וחביבה.

התחלנו במעברה בתלפיות, גרנו ב"אזבסטונים" כפי שנקראו הצריפים, שהיו עשויים מאסבסט.

אחרי כשנתיים, בעזרת סבי וסבתי, קנו הורי דירה ב"שיכון מומחים" בקריית היובל - אחת השכונות הבודדות בירושלים, שבהן לא הקפידו אז על חזית של אבן ירושלמית. נדמה לי שהבניין שלנו היה בעל טיח כחול. 

הייתה זו ילדות נהדרת. 
גרנו בשיכון שגבל בדשא רחב ידיים, תחום על ידי שלושה בניינים. כל ילדי השכונה היו יורדים לדשא (אחרי השעה ארבע!) לשחק יחד.

את החוויה הזאת של מחבואים, תופסת, "שלום אדוני המלך", "אחת שתיים שלוש דג מלוח", קפיצה על חבל או "גומי", "ארץ" (מה שנקרא "קלאס" בתל אביב) וגם "חמש אבנים", "אג'ואים" (כך קראנו ל"גוגואים", חרצני משמש בירושלים) אי אפשר לתאר למי שהילדות שלו עברה בבית מול מחשב או טאבלט או סמארטפון. או אפילו טלוויזיה. לא הייתה אז טלוויזיה, והייתי שומעת את "הפינה לאם ולילד"

ברדיו בשתיים בצהריים - בשעות שכבר סיימתי את הכנת שיעורי בית, אבל אסור היה עדיין לרדת למטה. 

ליד הבניין שלנו הייתה צרכנייה (משהו בין מכולת למינימרקט), ומגיל צעיר כבר למדתי לקנות שם בעצמי. גן החובה שלי היה מעבר לרחוב הקטן והשָׁלֵו, ולידו בית הכנסת השכונתי. לא היה לי מושג אז שהוא ספרדי, כולנו הלכנו יחד לשם בחגים - ספרדים, תימנים, אשכנזים. לא ידעתי אז מה זאת עֵדָה בכלל. בית הספר והספרייה, היו במרחק הליכה. לכל מקום הלכנו ברגל, גם מרחקים שבתל אביב נהגו לנסוע שתיים-שלוש תחנות באוטובוס. 
"המרכז המסחרי" (בהא הידיעה) היה מול בית הספר, ושם גם היה קולנוע ירושלים - בו ראיתי עם חבריי את סרטי טרזן, קאויבויס אנד אינדיאנדס.... אפילו "פליפר" הדולפין הידידותי. 

בשבתות טיילנו ברגל: ליד קנדי, להר הרצל לפיקניקים, אפילו לעין כרם - למרות שהיום נראה לי שזו היתה חתיכת הליכה עד לשם....

לקראת לידתו של אחי,  הוציא אבי רישיון נהיגה וקנה רכב, ואז התחלנו לנסוע בשבתות לאבו גוש, לפיקניקים ולשמוע קונצרטים בכנסייה. 
עכשיו שאני כותבת על זה אני שמה לב שמעולם לא אכלנו בחוץ. לא במסעדות, לא בבתי קפה...רק בבית או שעשינו פיקניק והבאנו איתנו כריכים, ירקות ופירות מהבית. 

לכל שאר המקומות בירושלים נסענו באוטובוס - קו 18 להר הרצל או למרכז העיר: לשוק מחנה יהודה, להצגות או סרטים עם ההורים, לקניית בגדים או נעליים וכמובן לאוניברסיטה בגבעת רם, שם אמא שלי למדה, וקו 19 דרך מלחה לאקדמיה למוסיקה: שם למדתי מחול וחלילית, ולי.מ.ק.א לחוגי ספורט והקייטנה בקיץ. זוכרת שהיינו עולים במגדל של י.מ.ק.א עד למעלה לצפות על העיר העתיקה שהייתה עדיין בידי הירדנים....כל כך קרובה וכל כך רחוקה, אסורה, בלתי מושגת.

כבר בגיל 8 נסעתי לבד למרכז ירושלים באוטובוס. מי היה מאפשר זאת כיום? זה היה דבר רגיל אז. 

החורף היה לי קשה בירושלים. היה כיף כשירד שלג אבל זה קרה אולי פעמיים בתקופה שחייתי שם. הרוחות העזות גמרו אותי. אני לא מסוגלת עד היום לנשום כאשר יש לי רוח בפנים. והיה קר. כל כך קר. ותנור הנפט הקטנטן במרכז החדר היה החימום היחיד. 

אז לכאורה ילדות מאושרת. אבל הייתי ילדה עצובה ומפוחדת - מאז ומתמיד. רק כשהייתי עם הורי ועם סבי וסבתי שמחתי, פרחתי. הברקתי. חשתי מוגנת. כל הזמן שרתי ורקדתי. זוכרת שרציתי שכולנו נגור ונישן ביחד בחדר אחד. גם בבית הספר הלך לי טוב. המורים והגננות אהבו אותי, הילדים אהבו אותי. 

רק בחוץ הייתי אבודה. פחדתי מכל אחד ומכל דבר. 

ייתכן שההסבר לכך טמון בעובדה הבאה: כשהורי עלו ארצה עם תנועת "השומר הצעיר" הם גרו בקיבוץ של התנועה בנגב. לכן, את שמונת החודשים הראשונים של חיי לפני שהורי עברו לירושלים, ביליתי בבית התינוקות של הקיבוץ. הרחק מהורי, כמעט ללא נוכחותם וגם ללא נוכחות אמיתית כלשהי של מבוגר חם ואוהב. ייתכן, שהתקופה ההיא גרמה לי נזק בלתי הפיך - אין לי מושג. 

בכל מקרה, כשנולד אחי אימצתי אותו אל לבי והוא הפך לי לבן לווייה תמידי. לקחתי אותו איתי לכל מקום. 

את מלחמת ששת הימים עברנו בחדר המדרגות של הבניין (שלא היה בו מקלט), מוקפים בשקי חול שמילאנו בעצמנו לפני המלחמה. 
אבא גויס למילואים ונלחם בגזרת ירושלים, ואמא שמרה על הבית, על כל הבניין בעצם. היא הבטיחה לכולנו (כולל השכנים) שהכול יהיה בסדר. וכך היה. 

שנה אחרי המלחמה נסענו לגור בארצות הברית. כשחזרנו ארצה לאחר ארבע שנים, כבר לא זיהיתי את ירושלים, שגדלה והתפתחה והשתנתה לבלי הכר. וגם לא חזרנו לגור בה מעולם.

אז כן, ג'יין - לשאלתך. אמנם בגילאים ההם הייתי ילדה עצובה ומפוחדת, אבל אהבתי מאד לגור בירושלים כילדה.....רק נראה לי שהעיר ההיא שגדלתי בה איננה עוד. 

וגם כאן

אימונים #39 - להסכים להרגיש את העצב

בכל פעם מחדש מדהים אותי איך הילדה הקטנה שבתוכי, הילדה שהייתי, עדיין מנהלת אותי, לפחות רגשית.

ברביעי שעבר הודיע לי T שצריך לטוס לארה"ב בענייני הנדל"ן שלנו שם ליומיים שלושה.
"כן", אני מסכימה איתו, "זה באמת הגיוני לנסוע לשם עכשיו, סע לשלום".
מדובר בבית שנרכש ועומד לקראת סיום שיפוץ באזור שטרם הכרנו, ואם אנחנו מתכננים להמשיך ולהשקיע שם, חשוב שנבדוק אותו בעצמנו, ולא נסתמך רק על דיווחיו והמלצותיו של מנהל הנכסים המקומי שלנו.

שתיקה של כמה שניות ואז הוא מבקש שאטוס אתו.
וככה בלי הודעה מוקדמת עולה בי התגובה "לא בא לי, לא רוצה" כמו הילדים, אפילו עם הרמת הכתף האופיינית....לא רוצה.
כי האמת שזה סיוט - לטוס עד לארצות הברית, ולא סתם אלא ליעד לא אטרקטיבי מבחינה תיירותית (ובטח לא מבחינת מזג האוויר השורר שם עכשיו), טיסה ארוכה כל כך...והפרשי השעות....ורק ליומיים-שלושה...ואז לחזור...והג'ט לג...
לא בא לי.
וכי דווקא השבוע היו לי כל כך הרבה דברים מתוכננים - ואת כולם אצטרך לדחות אם נטוס.
ובלי סיבה - פשוט לא בא לי.

וברגע הראשון אני אומרת לו, לבעלי היקר, שאני לא רוצה. בשביל מה הוא צריך אותי שם? לא חבל על עוד כרטיס טיסה?
אבל אני רואה את המבט על פניו, ואני יודעת שאסכים בסוף.

אני יודעת שממש ממש מבאס לטוס לחו"ל לבד ולהיות שם לגמרי לבד (והמפגש עם מנהל הנכסים שלנו לא נחשב).
אני יודעת גם שאני שותפה בעסק הנדל"ן הזה, ושיש לי אחריות עליו, ושחשוב שגם אני אהיה בעניינים, ואם יהיה צורך בהחלטות חשוב שאהיה שותפה להן.

זאת אני הבוגרת, הרציונלית, האחראית יודעת את כל זה, אבל הילדה הקטנה שבתוכי לא רוצה. "לא 'צה" ומושכת בכתפה.
ועצב גדול ועמוק יורד עלי, ממלא אותי לגמרי, מביא אותי על סף בכי, לכאורה ללא סיבה.

הרי אין באמת מניעה שאעזוב הכל ואטוס לכמה ימים לחו"ל.
כל דבר שמתוכנן לי לימים הקרובים ניתן להקדמה או דחייה או ביטול. כל דבר. בלי לגרום שום נזק.
דווקא עבודתו של T היא זו שעלולה "לסבול" מהעדרו, אבל ע' נשאר כאן בכל מקרה, וגם לא נראה שיש פגישות דחופות או מטלות שטרם הושלמו שנדרשות דווקא בשבוע הזה.

נטוס בשבת, נניח, ונחזור בשלישי או רביעי...
ולא בא לי. לא בא לי. ואני עצובה.
ואין סיבה, ואין הצדקה...ואני מבינה זאת ופשוט מסכימה לשהות בתוך העצב הזה. כי אין לו פתרון אחר. פשוט להסכים להרגיש אותו, ואת הדמעות שחונקות את הגרון, ולהתבוסס בזה....ולקוות שזה יתפוגג מעצמו.

"אולי", אני פונה ל-T, מנסה להמתיק את הגלולה, "תבדוק אפשרות לשלב גם ביקור אצל בננו ואשתו". כי חלק מהתסכול הגדול הוא להיות בארה"ב ולא לראות אותו. זה איכשהו מגביר את הגעגוע.
"בדקתי", משיב לי בעלי בצער. "להוסיף כרגע את בוסטון למסלול הטיסה יחייב תוספת של $1000 לכל אחד מאיתנו." ואני מבינה שזה לא באמת הגיוני, והעצב שלי מתגבר.

ובחדר האימון אני מעלה את זה, יושבת בתוך זה, נותנת לעצב להציף אותי.
והמאמן שואל אותי מה זה בעצם, מנין מוכר העצב הזה ומה הוא מספר. ומבקש שאתן לזיכרון ילדות לעלות מתוך הדמעות האלה שחונקות לי את הגרון.

ותוך שניות אני בת 11 בארצות הברית, חברתי סטפני מגיעה אלי לסופשבוע, לאחר שבאותו הבוקר הורי דיברו איתי על כך שהנה עומדות לעבור שנתיים מאז שהגענו לארה"ב, ובקיץ הקרוב אנחנו חוזרים, כמתוכנן, לישראל.
אני מספרת זאת לסטפני, ומייד נופלת עליה עצבות גדולה לקראת פרידתנו הצפויה.
אנחנו חברות בלב ובנפש, בלתי ניתנות להפרדה, ממש אחיות - כל אחת מאיתנו בת בית אצל השנייה. איך יפרידו ביננו ככה?
סטפני סוחפת אותי בתוך העצבות הזאת ובתוך הגעגועים האלה, ואנחנו מקשיבות לשירים עצובים (בעיקר Sealed With A Kiss) בְּלוּפ, ברצף במשך כל הלילה - ובוכות. מתמסרות לבכי...ובכל פעם שהוא שוכך, אנחנו מחדשות את השירים העצובים, שמזינים מחדש את העצב ואת הבכי.
ואנחנו מתכננות לפנות בפאתוס גדול להורי, ולבקש שלא נחזור כבר בקיץ הזה, ושלא יפרידו ביננו.....וכך עובר הלילה.

והמאמן שואל אותי איך הגבתי כשהורי דיברו איתי בבוקר. 
וכשאני מנסה להיזכר, אני מבינה שבשיחה עם הורי הופעל אצלי אוטומטית המנגנון המוכר של להתמודד, להתאים את עצמי, לקבל על עצמי את הדין. כל כך הרבה שינויים נפלו עלי ככה, העזיבה של ביתי וחבריי וכיתתי בירושלים, הנחיתה בארץ חדשה, שפה חדשה, תרבות חדשה בגיל 9....
מהר מאד פיתחתי יכולת להסתדר, לשרוד, להתאים את עצמי. וגם כאן, מול הורי, הבנתי שכך זה היה מתוכנן מראש, השהייה בארה"ב תמיד תוכננה לשנתיים (לפחות זה מה שהם סיפרו לי, האמת לא רלוונטית למקרה הספציפי הזה), אין לי מה להתווכח, להתקומם, להתמרד - ככה זה.

"אז את מתחילה להיות עצובה ולבכות רק בעקבות סטפני?" שואל המאמן.
ואני מבינה שכן. שרק הבכי וההתנגדות של סטפני אפשרה לי להביע את הצער שלי. רק אז פתאום נפתחה אפשרות חדשה, לא לרצות, לא להסכים אוטומטית למה שהורי מנחיתים עלי.
ואני מבינה גם, שבלי להיות מודעת לכך כלל, סטפני אפשרה לי - על ידי הבכי הזה וההתבוססות בעצב הזה כל הלילה, לשהות זמן ארוך בתוך האיכס הזה, להסכים להרגיש אותו, ובכך לשחרר אותו, להירגע באמת, ולא להדחיק.

ואז אני מבינה עוד משהו.
עד לא מזמן (עד שהתחלתי להתאמן בשיטת סאטיה) כאשר הייתי פוגשת במקרה כזה, או שהייתי מדחיקה את ההתנגדות שלי ומתיישרת מיד לפי "מה שצריך", או שהייתי כועסת. הייתי מייצרת כעס תוך שניות. ואני מבינה ששניהם - ההדחקה וההסתכלות וגם הכעס המתפרץ - מנגנוני הגנה שנועדו לכסות על העצב.
ושהפעם, כאשר T "הפיל עלי" את הנסיעה הזאת, הכעס לא הופיע.
אותו כנראה שחררתי כבר, ברובו. הופיע רק העצב...כאילו גם T, כמו הורי, יכול "להחליט עלי". כאילו אין לי בחירה, אין לי ברירה, לי מילה לגבי מה עושים ולאן נוסעים.
וזה בעצם אפילו לא T שמחליט עלי, זו אני הבוגרת, שמבינה שזו אחריותי לנסוע, למרות שאני-הילדה "לא 'צה". "לא בא לה". ולכן אני הבוגרת, מבינה שעדיף לי להסכים לעצב, לשהות בו, לעבור דרכו - כדי להגיע לצד השני.

בזיכרון, בלי קשר לתחינותינו, שלי ושל סטפני, בסוף יצא שלא חזרנו ארצה באותו קיץ. נשארנו עוד שנתיים בארה"ב, לאפשר לאמי לסיים את הדוקטורט שלה. סטפני ואני נשארנו בקשר, ואנחנו בקשר עד היום.

"אז בכל זאת יש לך איזה 'כוח' על היקום, על השתלשלות העניינים", צוחק איתי המאמן. "הדברים הסתדרו כמו שרצית אז"

ואני עונה לו בחיוך שכן, לגמרי, ובעצם גם עכשיו.
כי לא הזמנו כרטיסי טיסה עד שלא קבלנו אישור סופי ממנהל הנכסים שלנו, ששיפוץ הבית הסתיים. לא היה טעם לטוס לפני שהוא יהיה מוכן.

וביום ששי הוא התקשר לבשר שהבית לא מוכן לגמרי, וחבל שנבוא עכשיו, הוא צפוי להיות מוכן בעוד כמה ימים.
אז כל הטיסה הזאת נדחתה. בבת אחת העצב התפוגג לו.

וכל פעילויות השבוע התבצעו כמתוכנן.
וכשבאנו להזמין שוב כרטיסי טיסה לסוף השבוע הקרוב, מצאנו מבצעים ממש שווים, שאפשרו לנו לטוס בששי קודם לבוסטון, ולבלות יומיים עם בננו ואשתו, ובדרך חזרה דרך בוסטון להיות אִתָּם עוד כמה שעות ברביעי לפני הטיסה ארצה.

וגם כאן

אימונים #37 - להגיע מוקדם כדי לא לפספס שום דבר

אני אדם שמגיע בזמן.
כולם יודעים זאת.
עד לא מזמן כולם ידעו גם שאם אני מגיעה עם T, יש סיכוי טוב שלא אגיע בזמן, כי הוא היה מאחר כרוני. זה דווקא קצת עבר לו.
גדלתי בבית שבו אני ואמא שלי היינו תמיד מוכנות בזמן, אפילו לפני הזמן, ותמיד חיכינו לאבי ובעיקר לאחי - שמאחר עד היום.
בזמן הביקור של הורי שמתי לב שאמא שלי הקצינה מאד את התכונה הזאת, ועכשיו היא מוכנה הרבה הרבה לפני הזמן ומנסה לשכנע גם את אבא שלי לצאת לכל מקום לפני הזמן. גם אם זה לחכות למונית שהוזמנה לשעה שבע, כבר משש וחצי בחוץ בשמש.....

ראיתי כמה הצורך הזה להקדים מנהל אותה, וכמה הוא מפריע בפועל לסובבים אותה, והבנתי שלמרות שאני לא עד כדי כך קיצונית כמוה, בא לי לחקור את התופעה הזאת גם אצלי.

התיישבתי אצל המאמן שלי כאשר ההשערה ההגיונית שלי היתה שחשוב לי "להיות בסדר", שלא יכעסו עלי וכדומה - כי זו תכונה שאני כבר מכירה אצלי. אבל בכל זאת, אין לדעת לאן האימון יוביל, והתחלתי לדבר על הצורך להגיע בזמן ועוד יותר מכך - הנטייה להקדים ממש.
אעדיף להגיע ליעד מוקדם מדי ולשבת באוטו או במקום אחר לחכות לשעה היעודה מאשר לאחר.
כדי להסביר לו את הלחץ שנוצר אצלי סביב ההגעה בזמן, סיפרתי לו מה קרה לי באותו הבוקר.

בבוקר של יום האימון היתה לי "כיתת אמן" באימושיין. הצעתי טרמפ לחיילת (שעובדת ברמת החייל) והחלטנו שנצא מוקדם כדי שהיא תספיק להגיע לעבודה בזמן. שמתי שעון מעורר, מה שכבר לא קורה אצלי כמעט כי אני ב"יקיצה טבעית" מאז שעזבתי את מקום עבודתי לפני ארבע שנים, ושמתי לב שלמרות שהשעון היה מכוון על שש וחצי, החל מהשעה ארבע וחצי בבוקר התחלתי להתעורר כל כמה דקות ולהביט בשעון.
איכות השינה שלי מאותו הרגע נפגמה לגמרי, ובסוף קמתי לפני שהשעון צלצל והתחלתי להתארגן.

המאמן משקף את דברי, ושואל אותי מה אני אומרת לעצמי? "יש לי עוד שעה, יש לי עוד רבע שעה" ככה? 

כן, אני עונה לו. הבוקר אמנם מה שאמרתי לעצמי זה "אוף תפסיקי עם השטות הזאת כבר!" אבל כן, בדרך כלל זה מה שקורה. אני רואה שיש לי שעה, נגיד, אז אני אומרת לעצמי "יופי יש לי עוד שעה, אפשר להמשיך לישון", ואז "יש לי רק חצי שעה...מה אם השעון לא יצלצל?" או "יש לי רק רבע שעה, אולי בעצם אני כבר אקום עכשיו"

כלומר, הוא שואל, יש פחד שלא תתעוררי?

כן, יש פחד שהשעון לא יצלצל ואז אני לא אתעורר. זה לא שהשעון יצלצל ואני לא אתעורר. אני מקיצה כבר מהצפצוף הראשון שלו. הפחד הוא שהשעון לא יצלצל. פחד מחוסר התפקוד הטכנולוגי. ואז נוצר חוסר שקט, לפעמים אני שוב קמה לשירותים וחוזרת למיטה, זה כבר עניין של משא ומתן עם עצמי מתי בסוף אני מוותרת וקמה.

ואת קמה עייפה יותר? הוא שואל. זה משפיע עלייך? זה משפיע על העייפות שלך במהלך היום? 

עכשי אני עוד לא מרגישה את זה, כנראה זה בא לידי ביטוי בערב, אני נהיית עייפה יותר מוקדם. באופן כללי אני במיטבי בבוקר. בכלל, בכל שעה שתעיר אותי משינה אהיה עירנית מייד. העייפות מדביקה אותי יותר מאוחר...ככל שהיום מתקדם.

מתי בדרך כלל את הולכת לישון? הוא מבקש לדעת. 

בדרך כלל בין אחת עשרה לשתיים עשרה בלילה, מאז שאני לא עובדת.

זה משתנה אם יש לך למחרת משהו מוקדם בבוקר? 

כן, אם יש לי משהו בבוקר אשתדל ללכת לישון עד אחת עשרה. כשעבדתי וקמתי בחמש כל בוקר הלכתי לישון בסביבות עשר, עשר וחצי. 

ואני מבין שאין לך בעייה להירדם. קרה לך פעם שלא התעוררת בזמן? 

פעמים ספורות קרה לי שלא התעוררתי, שכחתי לשים שעון או שמשהו לא עבד והוא לא צלצל...ונרדמתי חזק לפנות בוקר...וגם אז התעוררתי חצי שעה אחרי כן וזה לא באמת גרם לי לאחר. אני שונאת לאחר, שונאת להיתקע בפקקים. היום כשאני נוסעת לאימושיין פעם בחודש או פעם בשבוע אני מוכנה לזה מראש, אבל כשעבדתי ונסעתי לתל אביב יום יום לא הייתי מוכנה לבזבז כל כך הרבה זמן על הכביש, ויצאתי מהבית כבר בשש ורבע....ומגיעה צ'יק צ'ק.
זה לא היה רק לא לאחר לעבודה, כי דווקא היו לי תמיד שעות די גמישות.
זה הפך כבר לקטע של להגיע לפני כולם, ואם יש תקלה אז להספיק לסדר לפני שכולם מתחילים לעבוד....
והיום לא היה לזה הסבר הגיוני.
אני בכל מקרה לא הייתי מאחרת, זה לא רציונלי. לכן אני רוצה להסתכל על זה.

אז את אומרת שבמציאות לא קרה אף פעם שלא התעוררת, וגם בפעמים הספורות שזה כן קרה, לא אחרת, לא קרה שום דבר נורא, הוא מחדד. 

נכון, אני מהרהרת בקול רם. בעצם אני לא זוכרת איזו חווייה קשה או טראומטית כתוצאה מאיחור. גם בילדות התיישרתי בקלות עם הנטייה של אמא להקדים. זה לא הפריע לי. תמיד הייתי מוכנה בזמן.

אז מה את רוצה בעצם? הוא מנסה להבין. 

אני שוהה רגע.
דבר ראשון אני רוצה לישון באופן רגוע עד לרגע ההתעוררות. אני רוצה להיפטר מהדאגה הזאת, שהיא מיותרת.
על הדרך גם הייתי רוצה לשחרר קצת את הצורך הזה להיות תמיד בזמן. זה נשמע קצת מגוחך אבל זה מעיק עלי. זו הקיצוניות השנייה מאלה שתמיד חייבים לאחר. כמו שהחיילת צריכה שיחכו לה כי זה גורם לה להרגיש בעלת ערך....
ואצלי זה הפוך - כאילו, מה כבר קרה?
זה מתקבל יפה אצל אנשים שאני מגיעה אליהם בזמן אבל זה גובה ממני מחיר.

אוקי, הוא מסכם. אז אנחנו מדברים על הפחד מלאחר או על הדאגה .....בעצם זה אותו דבר. פחד לא להתעורר ולאחר. 

כן, לא להתעורר או המקבילה של זה: להיתקע בפקק בדרך ולאחר. אולי זה חלק ממשהו גדול יותר, אני חושבת בקול רם. אולי זה בכלל הפחד לעשות משהו לא בסדר. לא רק לאחר. לאחר זה סוג של לא להיות בסדר. נישאר כרגע עם הפחד לאחר. יש התעסקות יתרה בדאגה, זה בזבוז אנרגיה לדאוג.

מה יקרה אם תאחרי? מה הפחד? הוא מבקש לדעת

אז זה שוב מחזיר אותי ללהיות בסדר. אני רוצה להיות בסדר. לאחר זה לא להיות בסדר.

מה זה מזכיר לך מהילדות? 

אוקיי אז יש את אוסף הזכרונות שלי מחכה עם אמא לבנים. אנחנו הבסדר והם הלא בסדר ואין מה לעשות נגד זה. אף אחד מהשניים לא שינה את דרכיו. זה לא היה תהליך. אנחנו כאלה, הם כאלה. בסיטואציה הזאת היה לי טוב שאני בסדר ומצד שני זה לא נעים תמיד לעמוד ולחכות למישהו אחר. זו שיחה אחרת, נראה לי. אבל אולי יש עוד משהו חוץ מהבסדר ולא בסדר...
פתאום עלה לי זיכרון כשהייתי ממש קטנה לא הצליחו להעיר אותי בבוקר. אני לא זוכרת את החווייה שמנסים להעיר אותי ואני לא מתעוררת, אני זוכרת פתאום את השיחה של הגננת שאומרת לאמא שלי לידי: את חייבת להרגיל אותה להתעורר בזמן ולהגיע בזמן לגן כי בשנה הבאה היא תלך לבית הספר ואסור שהיא תאחר ככה. זה לא מקובל שהיא תגיע בעשר/אחת עשרה לגן.

זה מה שהיה קורה? הוא שואל. אלה השעות שהיית מגיעה? 

כן, משום שפחדתי ללכת לישון, היו לי חלומות רעים, הייתי מלאה פחדים ביום וסיוטים בלילה. פחדתי ללכת לישון בגלל הסיוטים. הייתי הולכת לישון נורא מאוחר. היו להם כל מיני שיטות לשדל אותי ולאיים עלי. למשל שאני חייבת להירדם לפני ששומעים את "התקווה" ברדיו. בתקופה ההיא היו מסיימים את השידורים באחת עשרה עם "התקווה". המון זמן פחדתי מה"התקווה" בגלל זה. מדהים שהכל חוזר אלי עכשיו. הרבה פעמים גם בדד ליין הזה לא עמדתי. הם ישנו לידי על הריצפה ועוד כל מיני ניסיונות לגרום לי להרדם בזמן ושום דבר לא עזר.
בסוף הייתי נרדמת אבל אז, בגיל ארבע או חמש, ברור שלא הצלחתי להתעורר בשבע או אפילו שמונה כדי להגיע בזמן לגן. 

ואת לא זוכרת את ניסיונות ההורים להעיר אותך בבוקר...

לא, אני ממש לא זוכרת את הרגעים האלה. אני רק זוכרת את השיחה הזאת בגן.

את זוכרת את הגננת אומרת לאמא שלך שהיא צריכה להרגיל אותך לבוא בזמן, כי בשנה הבאה תהיי בכיתה אלף ובבית הספר אי אפשר בשום אופן לאחר. ואמא שלך אמרה משהו?

אני לא זוכרת אם אמא שלי אמרה משהו, אבל כיוון שאני שמעתי את זה לקחתי את זה מאד ללב. אהבתי מאד את הגננת הזאת, ולקחתי ברצינות כל דבר שהיא אמרה. כששמעתי את הדברים האלה כנראה מייד החלטתי שזה מה שאני צריכה לעשות.

פתאום אני מרגישה לחלוחית בעיניים.

המאמן שם לב מייד ומבקש שאכבד את התחושות שעולות ושאשהה איתן. מה קורה? הוא בודק

כנראה געגוע....היא היתה ממש גננת טובה, מאד אהבתי אותה. 

אז מה זה עשה לך כששמעת מה שהיא אמרה?

אני פתאום הבנתי שאני לא בסדר. עד אז בכלל לא ידעתי שיש שעה שמגיעים לגן, לא יודעת עד כמה ידעתי מה זה שעון ושעה. עד כמה שאני ידעתי, מגיעים מתי שמגיעים לגן ומצטרפים לפעילות שמתנהלת שם באותו הרגע. 

ואמא שלך לא אמרה כלום? הוא שואל בפליאה

אני פשוט לא זוכרת את אמא שלי בסיטואציה הזאת. 

איך זה הגיוני? איך זה מסתדר? את מספרת הרי, שאמא שלך תמיד מגיעה לכל מקום בזמן, לפני הזמן, איך ייתכן שהיא איפשרה לך לאחר ככה? 

לא יודעת, באמת זה לא מסתדר. היא פשוט כנראה גם ריחמה עלי שלא ישנתי מספיק....

אמא ידעה למה את הולכת לישון מאוחר? הוא שואל

בטח שהיא ידעה. היתה שם המון חמלה, המון הזדהות. בשנים ההן באמת היתה להורי הכלה מלאה אלי. הם היו לגמרי קשובים אלי. אין לי מהשנים ההן שום זיכרון של התקפות הזעם לא של אמא שלי ולא של אבא שלי שבאו אחר כך. לא יודעת אם לא היו או אני לא זוכרת. אבל עבורי הורי היו אז מבצר בטחון. רצתי אליהם עבור כל דבר, סיפרתי להם הכל, הסתמכתי עליהם לגמרי. וחוץ מהתחנונים שאלך לישון והאיומים של ה"תקווה" תמיד היו אתי בטוב. אני לא זוכרת כעס, לא זוכרת שהרגשתי לא בסדר שאני לא הולכת לישון, למשל. יכול להיות שהיה אבל אני לא זוכרת את זה. 

אז בעצם הפעם הראשונה שהבנת שאת לא בסדר שאת מאחרת לגן היה כשהגננת אמרה. 

נכון. 

ואז מה? 

ואז כמו כל דבר אחר שהעירו לי, הייתי ילדה מאד טובה, מאד מֵרָצָה, לקחתי לתשומת לבי. לא יודעת אם זה היה מיידי אבל אני יודעת שעד סוף גן חובה קמתי מוקדם ובאתי בזמן ומעולם לא אחרתי לבית הספר. בשנים הראשונות הייתי מגיעה בול בזמן. אני נזכרת שאספתי ילדה של השכנים שהיתה איתי בכיתה ותמיד חיכיתי לה שתסיים את ארוחת הבוקר...זה כבר דפוס שאני מוכנה ומחכה למישהו אחר... אבל היינו מגיעות בזמן.
ובשנים יותר מאוחרות לאט לאט התחלתי להגיע יותר ויותר מוקדם. ממש כל כך בהדרגה שאני לא זוכרת איך זה קרה אבל עד החטיבה והתיכון כבר הייתי בבית הספר שעה וחצי לפני הזמן, לפעמים.

שעה וחצי? הוא משקף. אוקיי. כלומר, השיחה הזאת בגן היתה נקודת המפנה. 

כן, עד כמה שאני זוכרת. 

שהמסקנה היתה שלאחר זה לא בסדר. 

נכון. זה לא בסדר. 

אוקיי. מה קורה עכשיו בגוף? 

יש עדיין לחלוחית בעיניים, וקצת מרגישה את הלסת קצת נוקשה. הגוף והנשימה די רגועים. שמתי לב שיש לי בדרך כלל נשימה סדירה, רדודה מאד ופעם בכמה זמן אני צריכה לקחת נשימה עמוקה.

אז היה עוד משהו שאת יודעת על הרגע הזה? את מרגישה אשמה?

יכול להיות.....אני מנסה להיזכר. אני זוכרת בעיקר שהייתי מופתעת.

היא הפתיעה אותך, הוא משקף.

כן, הייתי מופתעת. כאילו שאומרים לי שצריכים לבוא לבושים לגן, ואני לא ידעתי. משהו כל כך בסיסי. פריט מידע שעד אז בכלל לא הייתי מודעת אליו. הייתי ילדה קטנה, לא היתה לי התייחסות לזמנים. לקחו אותי, הביאו אותי, זה אף פעם לא היה תלוי בי. אז הייתי מופתעת. אני לא זוכרת שהרגשתי אשמה, רק הפתעה. 

חשבת שאת לא בסדר....

הבנתי שאני לא בסדר. אולי חשבתי שאמא לא בסדר. הבנתי שמשהו בסיטואציה לא בסדר. אני לא זוכרת שהרגשתי אשמה.  אני זוכרת שזה היה מאד מפתיע. איך לא ידעתי את זה קודם? אני לא יודעת אם אני מדמיינת עכשיו או שזה באמת קרה אז אבל התחלתי פתאום לחשוב מה קורה בגן בבוקר כשאני לא שם. אחרי זה התחלתי להגיע בזמן ואז ידעתי מה קורה בגן בבוקר. אולי הבנתי שפספסתי מלא דברים עד עכשיו. אולי זה חלק מהעניין. 

אז הגעת בזמן כדי לא לפספס שום דבר. 

זה מה שאני מתחילה לחשוב. זה גם להיות בסדר אבל גם לא להפסיד שום דבר ממה שקורה שם מרגע שהגן נפתח בבוקר. אולי זה מה שהיה כל כך חשוב. אולי זה מה שגרם להתדרדרות עם השנים, שהתחלתי להגיע עוד יותר מוקדם ועוד יותר מוקדם. אם תחשוב על העבודה למשל, ככל שהגעתי יותר מוקדם כך אני יכולה לסדר דברים לפני שאנשים מרגישים שמשהו לא בסדר.

זה יפה, הוא חושב בקול רם, שהם לא יחוו משהו לא בסדר. שהם לא יפספסו שום דבר.

בדיוק. כשאני מגיעה מוקדם, אני מזהה שיש תקלה, ואני מספיקה לתקן את זה לפני שהצרכנים מרגישים את זה. גם הם לא חווים את הפספוס וגם אני מה זה בסדר, סופר בסדר. אני צוחקת. מעניין לאן זה התפתח. 

זה שאת היום דואגת לקום בזמן ולהגיע בזמן ואף מוקדם זה כדי לא לפספס כלום ולהיות בסדר וגם לאפשר לאחרים לא לפספס כלום ושהכל יהיה בסדר. זה באמת סופר סופר. 

בדיוק, רק שעכשיו אנשים לא תלויים בי כדי שהמערכת שלהם תהיה בסדר. אבל הרגל הוא הרגל. זה ממש דוגמא למנגנון מיותר שמגביל אותי ומפריע לי לישון והוא כבר לא נחוץ. 

אבל - אני מהרהרת בקול - אולי זה מסביר את הלחץ המסוים הבוקר כי החיילת היתה תלויה בי להגיע בזמן לעבודה, זה כבר לא היה רק שאני צריכה להגיע בזמן לאימושיין. 

אני רוצה להבין עוד משהו. אז הילדה שהיית התחילה מאותו רגע לקום בזמן כי היא הבינה שמשהו לא בסדר בסיטואציה? ומה עם השינה ? הרי היא פחדה ללכת לישון בגלל הסיוטים. אז מה, השינה השתנתה? זה מעניין אגב שהיית הולכת לישון באחת עשרה, וגם היום...

כן זה מאד מעניין. לא זוכרת את השינוי איך הוא קרה. כי תמיד היו לי סיוטים, גם בשנים שאחרי כן. היום כשאני לא עובדת אני הולכת לישון בין אחת עשרה לחצות, כשעבדתי וקמתי בחמש אז הלכתי לישון בין עשר לאחת עשרה. ישנתי פחות שעות בלילה אז. אז לפעמים עוד קודם. אז בילדות הייתי חייבת עד אחת עשרה בגלל "התקווה", אני מזכירה לו וצוחקת, וגם הוא צוחק.

אז אם הילדה אז היתה יכולה לעשות הכל מול הגננת, מה היא היתה אומרת או עושה? היית בת ארבע או חמש? היית בגן חובה...

כן הייתי בת חמש כי הייתי ילידת ינואר, גדולה יחסית. הייתי שנתיים בגן הזה. זו היתה תחילת השנה השנייה. 

מה הייתי עושה או אומרת? 

הדבר הראשון שקופץ לי זה להגיד בקול רם "איך לא ידעתי את זה עד עכשיו?"

למי היית אומרת את זה? לאמא או לגננת? 

לשתיהן. אולי הייתי פונה לאמא. למה אנחנו באות בשעה הזאת לגן? את ידעת שצריך להגיע בשמונה ולא בעשר/אחת עשרה? אז יכול להיות שהייתי אומרת לגננת : אני לא מצליחה לקום בבוקר כי אני מפחדת ללכת לישון. אולי אפילו הייתי אומרת לה, זו לא אשמתה של אמא, לי קשה לקום בבוקר......

ועולות לי דמעות. 

מי יודע איך השיחה הזאת השפיעה על אמא? אולי אז מצב ההקדמות אצלה החמיר עוד יותר? 

הייתי אומרת לגננת שזו לא אשמתה של אמא כי אני מפחדת ללכת לישון בלילה בגלל החלומות הרעים.

יכול להיות שאמא אמרה לה על זה משהו, אני לא זוכרת

אבל את לא אמרת...

אני לא אמרתי כלום.

אז עכשיו תגידי...הוא מבקש

הייתי שואלת את אמא מה זה, לא ידעתי שיש שעה שצריך להגיע לגן. 

אני מנסה להבין איך הצלחתי ללכת לישון בזמן למרות הפחדים....

אולי כי עשיתי מאמץ לקום בזמן כדי להגיע בזמן לגן אז באופן טבעי הייתי מותשת בערב ופשוט נרדמתי....

כנראה שזה היה סדר הדברים. התאמצתי לקום מוקדם ואז הייתי פשוט עייפה בערב. כי אף פעם גם לא ישנתי בצהריים. 

בטח פשוט קרסתי באיזושהי שעה בערב.

מה עוד הייתי אומרת או עושה? 

יכול להיות שהייתי שואלת את הגננת למה היא לא סיפרה לי עד עכשיו שמגיעים לגן בשמונה? 

יכול להיות שהייתי שואלת מה הם עושים בבוקר כשאני לא פה? למה את אומרת את זה רק עכשיו? אני כל כך הרבה זמן בגן.....למה חיכית עד עכשיו? 

ועכשיו פתאום עולה לי מחשבה שהילדה הבינה שהיא לא יכולה לסמוך על אמא שתעיר אותה בזמן.

שזה באחריותה. 

יכול להיות שמזה נולד המנגנון הזה של לא לסמוך על שעון מעורר שיעבוד.....

אם היית המבוגרת המיטיבה של הילדה המופתעת ברגע הזה מה היית אומרת לה? הוא בודק

הייתי אומרת לה, אני רואה שאת מופתעת. אני מבינה שלא הבנת שיש שעה שצריך להגיע בבוקר לגן. זה בסדר שלא ידעת. לא סיפרו לך. זה לא שאת לא בסדר.

לאמא כנראה לא היה לב להעיר אותך בבוקר כי לא ישנת מספיק אבל זה לא בסדר שלא אמרו לך. היו צריכים להגיד לך. היו צריכים לספר לך שהגן מתחיל בשמונה.

היו צריכים להגיד לך כדי שתוכלי להחליט לבד אם להתאמץ לקום בזמן או לא. יהיה לך את המידע והבחירה תהיה בידייך.

הייתי קטנה אבל בגיל הזה מבינים הכל. את צודקת, הייתי אומרת לה. היית אמורה לקבל את המידע הזה. 

והייתי מלטפת לה את הראש, זה היה מרגיע אותה, עושה לה טוב. 

זה היה גורם לה להרגיש אהובה. 

היית זקוקה לאהבה באותו הרגע? 

כן, כי אמנם אף אחד לא כעס אבל איכשהו אצלי לא היה ברור שעדיין אוהבים אותי אם אני עושה משהו לא בסדר. אז זה היה חשוב שארגיש אהובה. 

וואו, זה זיכרון כל כך קטן, אפילו לא דרמתי....אבל כל כך משמעותי.

זה ממש זיכרון משנה מציאות, מכונן. 

זה שינה את כל ההתייחסות שלי לקום בבוקר למטרה מסוימת או להגיע בזמן למקום מסוים. 

גילינו עוד משהו עלייך......

מעניין איך זה נהיה כל כך קיצוני עם השנים?

יכול להיות שזה העניין של לא מגלים לי. ייתכן שאת צריכה להיות באיזשהו מקום בזמן כלשהו ולא מגלים לך ואת מרגישה שאת צריכה לגלות לבד. שאת לא יכולה להסתמך על מידע של מישהו אחר. כאן נולדה הדאגה. 

ואז בלי ידיעתי לא אהיה בסדר......זה הקטע של השליטה. 

מישהו מסתיר ממני משהו וזה יגרום לי לשגות. אז עדיף שאקדים יותר....

זיכרון קטן

בשביל הילדה זה לא היה קטן. פתאום הילד צריך להסתדר עם משהו שהוא לא הכיר בצורה לגמרי חדשה. 

זו היתה אחת הפעמים הראשונות שיכולתי לקחת אחריות. הרי הגננת דיברה עם אמא. אבל אני לקחתי את האחריות עלי. ומכאן לקחתי עוד ועוד אחריות.....

זו אחריות מדומה, מתוך פחד. 

כי אני לא יכולה לסמוך שיגידו לי. ובשנים ההן לא היה לי שעון.....אבל מאז, מספיק שאמא היתה נכנסת לחדר ואומרת בוקר טוב וכבר הייתי מזנקת. 

אז איך את יוצאת מכאן היום? 

התקופה ההיא מסקרנת אותי. אני יוצאת עם הרבה סקרנות. פתאום התעוררה בי סקרנות לגבי הגילאים האלה. איך ראיתי את העולם ואת עצמי......

ותודה רבה

וגם כאן