‏הצגת רשומות עם תוויות ניתוח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ניתוח. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 23 באוקטובר 2021

שינויים בתכניות

הטיול בן היומיים, אליו יצאנו עם בתי, חתני ושלושת הנכדים היה מאד  מוצלח - בעיקר היותנו כולנו ביחד. נהנינו מאד. במיוחד התקרבנו עוד אל שרי, שבזמן האחרון מאד נקשרה אלי וכל הזמן רצתה רק את "תַּבְּתָּא". לנסוע באוטו עם תַּבְּתָּא, לשבת ליד תַּבְּתָּא, להיות על הידיים של תַּבְּתָּא (הכתף שלי כבר דלוקה לגמרי שוב, חייבת לתרגל פי שלוש כדי להרגיע אותה ואולי איאלץ גם לקחת קצת ארקוקסיה למשך כמה ימים). 

עדיין לא הורדנו את התמונות מהמצלמה של T (ומזו של חכמוד, שצילם אף הוא) אז בהמשך מקווה שנעשה זאת ואעלה כמה מוצלחות במיוחד, ואז אתעד גם את מהלך החופשה עצמה. 

בערב, תוך כדי נסיעה למסעדה, התקשר 'רופאחלופי' ודיווח ל-T את ממצאיו עד כה ואת המהלכים הבאים שהוא מתכנן. 

הוא סיפר שעבר על הדימות (ה-MRI וה-CT) ש-T העביר לו בתחילת השבוע, וגם ביקש מסגנית מנהלת מכון הדימות אצלו בבית החולים לעבור עליהם. שניהם בתחושה שלא מדובר בגידול, אבל כמובן שאין וודאות לכך. 

הוא סיפר גם שהוא התקשר למנהלת המעבדה באיכילוב, שם נערכו הביופסיות השונות של T, וביקש ממנה לעבור עליהן מחדש, וגם לעשות תהליך של "צביעה ל-IGG4" כדי לחפש את התסמונת הזאת בתאים עצמם, למרות שהיא לא נמצאה בדם, בבדיקה ש-T עשה בשבוע שעבר. 

מה שהוא המליץ, מעבר להמתנה לתוצאות הבדיקה הפתולוגית החוזרת, הוא לדחות את הניתוח, לעשות MRI חוזר בעוד חודש, ולראות אם אולי יש הקטנה בצינור המרה. להערכתו, אם תחול הקטנה, זה ישלול די בוודאות שמדובר בגידול. בכל מצב אחר לא ניתן יהיה לקבוע חד משמעית, ועדיף יהיה לנתח. 

עם כל הממצאים וההמלצות האלה, פנה T בחזרה אל הפרופסור באיכילוב וביקש לדבר איתו.

הוא סיפר לפרופסור איך ביקרנו אצל 'רופאהחדשה' ואיך היא ממש הפצירה בו לקבל חוות דעת שנייה ואת כל השתלשלות העניינים מאז, ושאל לדעתו. 

הפרופסור החמיא ל-T על השאלות החכמות והאינטליגנציה שהוא הפגין, וענה אחת לאחת על כל השאלות והתהיות שלו, תוך שהוא מזכיר לו שהוא עצמו אמר לנו בפגישתנו בתחילת אוקטובר, שאכן בדרך כלל ממתינים ועושים עוד ERCP ועוד MRI.....אבל שמניסיונו הרבה פעמים עד שמחליטים בכל זאת לנתח המצב מחמיר מאד ולעיתים זה אף מאוחר מדי - וכבר הסרטן שמתגלה מאוחר כבר החל להתפשט, ובאזורים האלה הוא מסוג קטלני במיוחד. ולכן הוא עצמו כן ממליץ לנתח. מצד שני, הוא אמר, לאחר ש-T חזר ושאל מה הסכנה בהמתנה של חודש אחד וביצוע עוד MRI (וכמובן קבלת תשובות הפתולוגיה החוזרת)  - ולכך הוא ענה שאמנם אנחנו בסיפור הזה כבר ממאי, ובכל זאת השעון מתקתק, אבל שהוא מעריך שהמתנה של חודש בודד נוסף היא עדיין בכל זאת סבירה. 

אז סוכם שדוחים כרגע את את הניתוח שתוכנן ל-31/10, מזמינים בדיקת MRI חוזרת לעוד חודש - ואז מחליטים לכאן או לכאן. אם הפתולוגיה לא תתן מענה חדש, ואם ב-MRI לא ייראה שיפור משמעותי כלשהו במצבו של צינור המרה - הולכים לניתוח. 

לומר שאני שלמה עם ההחלטה שלהם? האמת שלא ממש. לי יש תחושה סותרת - מצד אחד אני חושדת שלא מדובר בסרטן בכלל, ומצד שני אני חוששת שאם כן - גם דחייה נוספת של חודש (בעצם של 5-6 שבועות, עד לפענוח ה-MRI ותזמון מחדש של הניתוח) עלולה לגרום למצב להיות חמור או אף בלתי הפיך. אוף אוף אוף. 

ובינתיים אנחנו ממשיכים בשיגרת יומנו כמיטב יכולתנו. 

הבוקר שוחחתי ארוכות עם 'במבה', שעושה כמיטב יכולתה להעסיק את עצמה בחוגים וטיולים ומפגשים עם חברות אבל מבני משפחתה היא די מאוכזבת. זו בעייה להיות רווקה מזדקנת ללא ילדים וללא נכדים - בסופו של דבר יש גבול כמה האחיינים ובני הדודים מספקים מענה לבדידות. עם חלק מאחיותיה היא מסוכסכת, חלק נפטרו וחלק לא בקו הבריאות - ומאז שהיא בפנסיה אני רואה שהיא מתקשה. אני מגיעה לפגוש אותה לעיתים רחוקות, אבל מקפידה לשוחח איתה בטלפון. לשמחתי יש לה חברות, גם הן פנסיונריות, חלקן מהחוגים שהיא משתתפת בהן וחלקן מהעבודה לשעבר. 

ביטלתי את החופשה שהיתה מוזמנת לנו בים המלח באמצע נובמבר בגלל הניתוח, אבל כעת משנדחה הניתוח משום מה אין לי חשק לנסות להזמין מחדש. 

אתמול היתה כאן ארוחת ששי מהנה עם הורי ועם בתי, חתני והנכדים, והגדולים נשארו לישון ושיחקנו הבוקר מונופול  - זהו משחק מתמשך שאנחנו משחקים בו לסירוגין כבר כמה זמן ובכל פעם ממשיכים מהיכן שהפסקנו. בנוסף הם צפו בחלקו השני של הסרט "בייבי בוס 2" בקודי, ואכלו קרפים לארוחת בוקר - שיגרת סבא וסבתא כמו שצריך. 

בבוקר בתי הגיעה עם שרי לאסוף אותם, והקטנה לא היתה מוכנה לעזוב. היא רצתה שוב ש"תַּבְּתָּא" תבוא איתם, ולנסוע באוטו של תַּבְּתָּא... שברה את לבי. אנסה לקפוץ אליהם באמצע השבוע. 

היום יבואו אלינו אחרי הצהריים ה'מהנדס' ו'ביוכימיה' אחרי שהרבה זמן לא התראינו (הם באו לבית החולים לבקר את T באשפוז האחרון שהיה, נדמה לי באוגוסט), ואולי גם 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו. 

מחר אמור להיות לי אימון בבוקר, שייתכן שיידחה כי מגיע אל ג' איזה איש מקצוע (והרי אף פעם לא ניתן לדעת אם יגיע בזמן ואם יסיים לעבוד בזמן). בשני יש לי שיננית וגם רופא אף אוזן גרון, ובשלישי קוסמטיקאית......כן, כבר דיווחתי שדחסתי לשבועיים האלה שהיו לי "לפני הניתוח" את כל מה שדחיתי במהלך הקיץ. 

ושיהיה לנו בהצלחה. 

יום שלישי, 12 באוקטובר 2021

מה שקורה עכשיו

את כל ההצעות והשאלות וההפניות והקישורים שקיבלתי מהמגיבים היקרים בבלוג ומבתי ומאנשים אחרים בחיינו הפנינו לפרופסור והוא עושה כמיטב יכולתו לענות ולהיענות, להסביר ולספק תשובות, ובעקבותיהן קבענו תור אצל 'רופאהחדשה', שכעת היא גם רופאת המשפחה של T, כדי שתכיר את ההיסטוריה שלו ותשלח אותו לבדיקות הנחוצות. 

כרגע T משוכנע שאכן מסתתר שם גידול סרטני, ושגם אם הניתוח יעבור בהצלחה, והוא יימצא ואף יינתן טיפול: בכל זאת נותרו לו בין שנתיים לחמש שנים לחיות.

יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שזה מופרך - אין דרך לדעתי כרגע - אבל העובדה היא שהוא נערך לזה, וגם משדר את זה לבתי וחתני, ל'שותפנו'...וכמובן מכניס אותם לדיכאון. הוא בטוח שהוא עוזר להם בכך שהוא מכין אותם ולא מאפשר להם לקוות לדברים לא מציאותיים.

אמרתי לבתי שזו כנראה הדרך שלו להתמודד עם הפחד ועם חוסר הוודאות, ושתנסה למצוא דרכי התמודדות משלה כי באמת אין דרך לדעת עדיין מה יש שם ומה יהיה עם זה, ושאם היא מסוגלת - לא בטוח שהיא מסוגלת - שתניח את זה בצד שתתייחס לכל דבר שקורה בעתו. 

במקביל ובהתאם להלך הרוח הזה T משייף את הצוואה שלו, מתארגן מול רואה החשבון האמריקאי שלנו לגבי עסקי הנדל"ן שלנו בחו"ל, כותב הנחיות ועורך סדר בכל העניינים כדי שיהיה לנו יותר קל להסתדר "אחרי". כן, מורבידי ביותר אבל מצד שני גם נבון ואחראי. 

אמרתי לו שאני מקווה מאד שזה יהיה כמו ביטוח הנסיעות עליו התעקשתי לפני שטסנו. שנהיה מכוסים אבל שבסוף לא נזדקק לזה. לפחות לא בשנים הקרובות. 

מידי פעם אני שוב חשה מעט את החרדה המפרפרת בחזה ובבטן אבל זה עדיין לא הגיע לרמות הקשות שהיו לפני כמה שבועות. או במילים אחרות: טרם ניסיתי לקחת את הקלונקס שקבלתי מ'רופאהחדשה'.

בינתיים הגיע גם זימון לניתוח ב 31 באוקטובר. זהו. יש תאריך. 

אמא'לה!

זה אומר שאספיק את כל מה שיש לי לעשות עד אז, ואחרי כן אני בעצם לא קובעת או מתחייבת לשום דבר. נראה מה יהיה.

וממשיכים כמובן בשיגרת הספורט, העבודה, המשפחה והחברים. 

בתי וחתני אפילו רוצים שנסע ביחד לצפון בזמן הזה שלפני הניתוח. דווקא רעיון מעולה.

הערב אנחנו נפגשים עם 'שותפנו' ו-'שריתה' ועוד חבר שעבד איתם כשעוד היה להם את העסק של האירועים. 

כאמור - מנסים לחיות את החיים בינתיים ולהישאר חיוביים וחיוניים. 

יום חמישי, 7 באוקטובר 2021

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

אתחיל בשורה התחתונה ואז אפרט: T צריך לעבור ניתוח ויפל (whipple). 
בתוצאות ה-MRI ראו שהיתה הגדלה נוספת של האזור החשוד בצינור המרה (בהשוואה ל-CT שנלקח ביוני).

הפרופסור דיווח שנערך דיון מקיף עם מספר רב של מומחים, כולל הסגנים שלו, מנהל מחלקת הדימות ומנהל מחלקת הגאסטרו והרופאים שביצעו ב-T את פרוצדורות ה-EUS וה-ERCP והגיעו למסקנה, שלמרות שלא מוצאים גידול בצינור המרה המוגדל - יש חשש סביר שהוא שם. ואם הוא שם הוא ממאיר. ואם הוא ממאיר הוא מהסוג הקטלני - כי באזור הזה (לבלב, מרה, כבד) הגידולים בדרך כלל קטלניים. 

"זה לא נראה טוב" הוא חזר ואמר, ויש להם הרבה מאד ניסיון. 
אפשר לחכות ולהמשיך לבדוק ולדגום כל כמה חודשים, אבל יש חשש שעד שימצאו - אם ימצאו - זה יהיה מאוחר מדי. גם ככה זה מסוכן. 
הוא לא יכול להגיד בוודאות שיש שם סרטן אבל הוא לא יכול להגיד בוודאות שאין. 
וממליץ על ניתוח. עם פתיחת בטן (לא לפרוסקופי). וזה ניתוח מסוכן, מסובך, ארוך. ניתוח עם סכנת סיבוכים. וכמובן עם סכנת תמותה מהניתוח עצמו.
זה ניתוח שבו בעצם כדי להסיר את הצינור המוגדל/חסום מסירים את התריסריון וצריכים ליצור מסלול חדש לחלק הזה של מערכת העיכול ולחבר אותה בחזרה לכבד, ללבלב ולמעי. 

T לא היסס לרגע. הוא אמר שהוא הולך על הניתוח. והאמת שגם אני, למרות שזה קורע אותי מבפנים, מבינה שהמתנה לראות "מה יהיה" היא לא משהו שאנחנו מסוגלים לעשות בשלב הזה. 

וכמובן שגם אם וכאשר הניתוח יעבור בשלום ובהצלחה, ההמשך הוא תלוי ממצאים. אם ימצאו את הגידול הסורר אז ישלחו אותו לבדיקה ויראו מה עוד צריך לעשות - כימותרפיה וכדומה. וגם התוצאות של זה לא מובטחות. 
בקיצור חרא גדול. 

אנחנו עכשיו מחכים לטלפון ממתאמת הניתוחים כדי לקבל מועד. 
ונושמים. 
ובינתיים מנסים להמשיך כרגיל בשיגרת יומנו. 

יום שבת, 12 ביוני 2021

למה שזה יילך חלק?

בששי בבוקר הוציאו ל-T את הקטטר ותוך זמן לא רב הוא הצליח לתת שתן (וגם סוף סוף המעיים עבדו כמו שצריך אחרי שלושה ימים של עצירה). 

נותרו לרופאים מספר מועט של בדיקות (דם, לחץ דם, א.ק.ג, חום ובדיקה גופנית) לפני שהחליטו לאשר את שחרורו מבית החולים. השתחררנו לקראת הצהריים. הוא היה כאוב מאד וחלש מאד אבל שמח.

בבית אכלנו והלכנו לישון. שנינו ישנו עמוק, וקמנו בשעות אחר הצהריים קצת אפופים. תכננו ערב שקט בבית עם טלוויזיה וחתולה - ואז בסביבות שמונה וחצי עלה לו החום.

האמת שאני ממש - אבל ממש - נלחצתי. לא פחות, אם לא יותר, מאשר בהתקף הראשון שהיה לו שבגללו הזמנתי אמבולנס. הגוף שלי פשוט נכנס לסטרס מטורף, החזה הרגיש כמו במלחציים, הבטן התהפכה (ומייד רצתי להתרוקן בשירותים!). בדיוק הכנתי ארוחת ערב ולא הייתי מסוגלת להכניס כלום לפה. נהיה לי קר. התחושה היתה של חוסר אונים, למה דברים לא יכולים לעבור חלק? למה זה כל הזמן צריך להסתבך?

הראש עבד בצורה יותר רציונלית. אולי זו דלקת בדרכי השתן בגלל הקטטר (זה קורה הרבה אחרי שמוציאים). אולי נדבק בחיידק בית חולים. אולי אזור הניתוח הזדהם. כל מיני מחשבות רצו לי במקביל. בדקתי מתי סוגרים את מוקד הרפואה הדחופה של מכבי (ביום ששי בתשע וחצי בערב). קראתי שוב את ההנחיות במכתב השחרור. לא היה מקום לספק. במקרה של חום פונים לרפואה דחופה.

T כתב לכירורג (ההוא שהפנה אותו לניתוח) בוואטסאפ (שזה בכלל ליגה - מתי אי פעם היה לנו קשר ישיר לרופא מנתח?) וההוא קרא את ההודעה מייד וענה מייד. "תחזור למיון באיכילוב", הוא הורה. "זו הנחיה של משרד הבריאות. גם אם זה בסוף מתברר ככלום, זו ההנחיה". אז נסענו.

בבית החום התחיל עם 37.4 ועלה די מהר ל-38 אז התחושה היתה שזה רק מתחיל לעלות ושזה ימשיך.

אבל אז החום התחיל לרדת מעצמו. עד שהגענו לאיכילוב במיון כבר מדדו לו 37.2.

לקחו לו דם ושתן ועשו צילום חזה. חיכינו. היה קפוא שם. הבאתי לו שמיכה. הגיע רופא מתמחה שזיהה אותו, כי ביקר אצלו במחלקה עוד באותו הבוקר. הוא שאל מה קרה וסיפרנו לו, והוא הזעיק כירורג כדי שיבדוק אותו ויעריך את מצבו. הכירורג לא איחר להגיע, למרבה המזל. הוא דיווח שאין שום ממצא מדאיג בתוצאות הבדיקות, ואחרי תשאול קצר ובדיקה של אזור הניתוח הוא אמר שלדעתו אפשר להשתחרר הביתה. T שמח מאד לשמוע את החדשות האלה. הכירורג טען שכרגע אין סיבה להישאר בבית החולים, אבל שכמובן בכל מקרה של עלייה בחום או החמרה בהרגשה יש לחזור. בסך הכל היינו במיון פחות משלוש שעות. 

הלילה עבר בשלום, עם הכאבים הרגילים - שזה שילוב של כאב בתפרים, כאבים שונים והתכווצויות בתוך הבטן (בעיקר אחרי שתיה או אוכל) ובעיקר כאבים באזור הכתפיים (בגלל האוויר הכלוא עדיין בחלל הבטן שלוחץ על הסרעפת). זה בא בגלים, וכשזה בא הוא ממש סובל אבל אז זה עובר. הוא מסרב לקחת עוד אופטלגין, אומר שזה נסבל.

בינתיים עד כה הוא שמר על חום של 37.2 או 37.1 היום, שזה לא חום שדורש ריצה למיון אבל זה מרמז שהגוף בכל זאת עדיין מתמודד עם משהו. מחכה כבר לשיפור נוסף. העיקר שאמרו לו שזה ניתוח קטן. בכל מקרה אם לא תהיה קטסטרופה הוא מוזמן לביקורת ביום חמישי אצל הרופא המנתח. נקווה לטוב.

באמת בריאות זה הדבר הכי חשוב.

יום חמישי, 10 ביוני 2021

הניתוח של T - עדכון ביניים

השורה התחתונה היא שהניתוח עבר בשלום אבל T עדיין מאושפז. אולי ישתחרר מחר.

הוא לא הצליח לתת שתן בשעות הלילה שאחרי הניתוח והכניסו לו קטטר. 

יש השערה שהערמונית שלו קצת מוגדלת - מה שטבעי בגיל הזה - ועכשיו T מודה שבעצם מזה זמן מה הוא לא משתין כתמול שלשום ו"בדיוק עמד לפנות לרופאה שלנו בקשר לזה" אבל כמובן שאלוף ההכחשות שלי טרם הגיע לזה. טרם הגיע גם לספר לי על זה. נו, שוין.

נזכרתי שגם אחרי ניתוח הכתף הוא התקשה מאד בהתחלה להשתין, אבל שם (בבית חולים הפרטי) לא התעסקו עם זה בכלל ונתנו לו לסבול לבד עד שבסוף זה הסתדר.  אז זה כן משהו שקורה אחרי ניתוח. גם לאחי זה קרה אחרי ניתוח הבקע לפני כמה שנים. הרופאים באיכילוב אמרו לנו שזה מסוכן להשאיר את השלפוחית כל כך מלאה יותר מדי שעות בלי שיש לה יכולת להתרוקן, אז בסך הכל הכנת הקטטר היתה הפעולה האחראית לעשות. 

הלילה והיום שאחרי הניתוח לא היו פשוטים, T היה חלש מאד וכאוב מאד (קיבל כמה פעמים אופטלגין דרך הווריד) והתקשה מאד לקום להתיישב, לעמוד, להתהלך, ולהישכב בחזרה. 

בנוסף היה לו לחץ דם נמוך - 100 על 70 - שאצל הרבה אנשים זו הנורמה אבל אצל T זה נמוך (בדרך כלל 120 על 80). 

הלילה השני כבר היה הרבה יותר טוב, ללא אופטלגין בכלל - אבל בבוקר כשהוא קם לצחצח שיניים היתה לו נפילה בלחץ הדם והוא התעלף. בשלב זה כבר היה ברור שהוא עדיין לא משתחרר הביתה, ויש לעשות בירורים נוספים.

בסך הכל יש לי כמעט רק דברים טובים לספר על בית החולים וכל הליך הניתוח והאשפוז. 

לפחות בניסיון המועט שלי, משהו טוב קורה בשנים האחרונות בבתי החולים בארץ. משהו שקשור ליחס בין הצוות לבין קהל החולים ומשפחותיהם. 

דבר ראשון - בניגוד למה שאני זוכרת משנים קודמות בבתי חולים - מיידעים את החולה ואת משפחתו כל הזמן לגבי מה מצבו, מה הוא עבר ומה הוא עומד לעבור. 

בזמן הניתוח קיבלתי כל הזמן הודעות סמס שעדכנו אותי באיזה שלב הוא נמצא.  בנוסף יצא מישהו לחדר ההמתנה ליידע אותי כשהוא עבר להתאוששות, ולספר לי בערך על מהלך הניתוח. באיזשהו שלב גם הכניסו אותי לחדר ההתאוששות וחיכיתי איתו עד שאישרו לו לעלות למחלקה בחזרה.

אני זוכרת שנים שבהן אדם שאושפז יכול היה לשכב שעות בחדר בלי שאף איש צוות ייכנס אליו - זה לא קורה כאן. כל כמה זמן נכנס מישהו - בין אם זו  אחות או אח או רופא מתמחה, חוץ מביקור הרופאים היומי. 

כל אחד שנכנס מציג את עצמו, שואל את T איך הוא מרגיש ונכנס לפרטים, וגם מסביר באריכות כל מה שניתן להסביר. 

הצוות עמוס מאד ולא תמיד מגיבים מייד כשהוא מזעיק אותם בפעמון אבל הם תמיד מגיעים ומטפלים בסוף בכל בקשה שלו. 

היום נכנס אליו הכירורג שבדק אותו בקופת החולים וזימן אותו לניתוח, וסיפר שלא הוא היה זה שניתח אותו אבל סידר לו מנתח מצוין. ודווקא משום מה את המנתח הזה לא יצא לנו לפגוש בכלל - לא לפני ולא אחרי - אז הכירורג הבטיח שהוא יבקש ממנו לעבור אצלנו, ובאמת הוא הגיע די מהר אחרי כן לחדר.

הוא סיפר שהיה ניתוח די קשה, שכיס המרה היה מודלק לגמרי ובמצב לא טוב ושהיו המון התדבקויות בחלל הבטן, אבל שהם ניקו הכל וגם בסוף הניתוח בדקו שדרכי המרה נקיות מאבנים ומחסימות. מזל מזל מזל שכבר הסירו את כיס המרה הארור הזה. הוא בדק לו את הבטן (זה כאב ממש) ואמר שהיא רכה ונראה שהכל בסדר שם בפנים.

במהלך היום שוב לקחו בדיקות דם ושוב בדקו לחץ דם - בשכיבה ואז בעמידה - וראו שיש לו נפילה חדה בלחץ הדם כשהוא נעמד. לא יודעים אם זה רק בעקבות הניתוח או לא. צריך לעקוב. צריך כמובן לבדוק ולעקוב גם אחרי בלוטת הערמונית, אבל קודם שיתאושש מהניתוח. 

הערב הוא כבר התקלח ובמהלך היום הוא גם אכל ושתה כמו שצריך. הוא הרגיש יותר טוב. 

לא רק שהוא מחובר לקטטר אלא גם המעיים עדיין לא חזרו לפעול וגם יש המון אוויר בגוף. מסתבר שמנפחים את הבטן במהלך הניתוח ואחר כך הוא מטייל לו באזור הכתפיים, למשל, וגורם לכאבי תופת. וגם בבטן כמובן. בקיצור לא פיקניק. אבל יותר טוב. 

אם בשלישי הוא נראה כמו רוח רפאים אחרי הניתוח, ואתמול הוא נראה קצת כמו קרמיט הצפרדע....היום הוא כבר חזר לעצמו. נראה איך יעבור הלילה ואיך יהיה מחר, ואם ישחררו אותו סוף סוף. 

ברביעי השתתפתי בקורס האימון הזוגי דרך הזום בטלפון, ליד המיטה שלו בבית החולים, רק בהקשבה (בהפסקות) ובלי להשתתף בתרגילים. מקווה לקבל את ההקלטה של הזום ואז אקשיב לכול שוב. 

אתמול והיום 'שותפנו' קפץ לבקר בבית החולים, והיום גם בתי היתה אצלו אחר הצהריים. בני, כלתי וסביבוני "ביקרו" אצלו בשיחת וידאו וסביבוני שימח אותו מאד דרך הטלפון. 

אז מחר יום חדש - נקווה לטוב.

יום ראשון, 30 במאי 2021

מרוב שיש על מה לכתוב

איכשהו אני לא מגיעה לכתוב. 

זוכרת שגם בילדותי ובנערותי כאשר ניהלתי יומן אישי במחברות (שיש לי אותן עד היום) לפעמים הייתי כותבת כל יום, אפילו פעמיים ביום, ולפעמים היו חולפים ימים או שבועות שבהם לא הייתי מעדכנת כלום. ולא כי לא קרה כלום. דווקא בתקופות של עומס אירועים או עומס רגשי, לפעמים פשוט לא מגיעה לזה. 

אז מה היה?

אפשרנו לעצמנו להתאבל על החתול ד' האהוב שהלך לעולמו. הבכי של הימים הראשונים נרגע, והעצבות של הימים שאחרי כן מעט התפוגגה, וכעת היא פשוט נוכחת, ברקע אבל כבר לא ממש מציפה את הגוף. 

אני לא ממש יודעת מה חושבת או מרגישה החתולה ל' לגבי העובדה שד' נעלם. לכאורה שום דבר אצלה לא השתנה. היא ממשיכה ליהנות מאהבתנו ותשומת ליבנו כמו קודם, לא נראה שהיא מחפשת אותו במיוחד. זה קצת מוזר לי.

נהנינו מנוכחותם של בני ומשפחתו המתקוה למשך שבוע נוסף, בזכות מבצע שומר חומות והטילים של החמאס. זה הסתדר לנו ממש מצוין וניצלנו היטב את הזמן ביחד, בבית ובים ובגני שעשועים. סביבוני ממש התקרב אלינו ואל משפחתה של בתי והרגיש נינוח אצלנו. 

עכשיו הם בחזרה בבוסטון הקרה והגשומה. לא ייאמן שלפני יומיים הם היו איתנו בים. 

לקראת סוף הביקור שלהם גילינו שכלתי בהריון, כך שצפוי לנו עוד מכל הטוב הזה במהלך השנה הקרובה. טפו חמסה עיגולים. 

אנחנו נהנים מאד גם מהרכב החדש של T, שהתגלה כעוד יותר נוח וכיפי אפילו ממה ש-T תיאר לעצמו שהוא יהיה.

מה עוד?

התחלתי באימושיין קורס אימון זוגי - משהו שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן, ואיכשהו לא הסתדר עד עכשיו. לפני שנתיים הקורס נערך בדיוק כשטסנו לבוסטון אחרי הלידה של סביבוני, ובשנת הקורונה לא היה קורס, למיטב ידיעתי. גם לא מקוון. עכשיו הקורס במתכונת היברידית - גם בזום וגם בנוכחות רגילה. במקור נרשמתי לזום (פקקים, חניה....) אבל היו לנו בעיות אינטרנט ביומיים שלפני השיעור הראשון וביום של הקורס עצמו תואם איתנו ביקור טכנאי - אז במקום להילחץ פשוט נסעתי לאימושיין. דווקא היה כיף להיות שם, לחבק את נטלי, להיות נוכחת פיזית בתרגולים. אבל משום היבט אחר זה לא כיף. לא בשעה וחצי פקקים שלקח לי להגיע, והחניה בקצה הרחוב כי יש בעיות חניה. לא בעובדה שלא היה שם כמעט אף אחד שהכרתי, וגם האחת הבודדת שהיתה איתי בקורס המאמנים בכלל לא זיהתה אותי. זה היה קצת הזוי. לא שהיינו חברות אבל זה היה לי ממש מוזר שגם אחרי שהיא ראתה את תגית השם שלי זה לא צלצל לה מוכר.  

אז אני מתכוונת להמשיך את שאר הקורס בזום, למרות שנטלי מנסה לשכנע את כולם להגיע. 

בנושא הבריאות, כבר מעל לשבוע שאין ל-T התקפי כאבים של כיס המרה. הוא היה אצל כירורג, שאמר שחייבים להסיר את כיס המרה. בהתחלה נקבע מועד לעוד חמישה שבועות, מתוך מטרה לתת לדלקת להרגע. אבל אחרי תוצאות בדיקות דם נוספות שהוא עשה בסוף השבוע, הוחלט להקדים לשבוע הבא. הכירורג אמר שאם בינתיים יהיה עוד התקף T חייב מייד לבוא להתאשפז, כי עלולה להיווצר חסימה בדרכי המרה וזה מאד מסוכן. הוא אמר שיש פרוצדורות לא כירורגיות לפתיחת חסימות. נקווה שלא יהיה צורך בכך.

T חזר למועדון השייט שלו אתמול, אחרי שחודש שלם לא יצא לשוט. הוא נהנה מאד.

אני עומדת לסיים את הספר החדש של יוכי ברנדיס "כשאלוהים היה צעיר". בניגוד לספריה הקודמים, לא מדובר ברומן. זה ספר שונה, שבנוי בעצם כמו הרצאה או אפילו כמו שיחה - היא כותבת כאילו שהיא מדברת אלי, וזה דווקא מוצא חן בעיני. בספר היא סוקרת את ההתפתחות והשינוי שאלוהים עצמו עובר בתנ"ך מספר בראשית ועד נביאים אחרונים. זה ממש מרתק. 

הספר הבא שאקרא יהיה כנראה האם האהבה יכולה להתמיד? מאת סטיבן מיטשל. הוא מופיע ראשון באותיות מודגשות ברשימת הספרים לקורס האימון הזוגי. 

בששי חזרנו לשיגרה שלנו וארחנו את בתי ומשפחתה המתוקה ואת הורי בששי בערב. כרגיל הנכדים הגדולים נשארו לישון, וישבנו בערב וצפינו בקודי בסרט חדש (שלדעתי טרם הגיע לקולנוע המתחדש בארץ) בשם "ראיה והדרקון האחרון". סרט מקסים. 

חכמוד השאיר אותי פעורת פה כאשר, בסוף הסרט, הסביר לי איך הסרט הזה הוא בעצם על הקורונה, וכמה העמים השונים והמדינות השונות בעולם לא הבינו שכדי לרפא את העולם כולם צריכים לפעול יחד ולשתף פעולה. 

עכשיו T מתרוצץ לו עם בדיקות טרום ניתוח - א.ק.ג. וצילום חזה ובקשת התחייבויות....זה קצת לחוץ אז אני מקווה שהכל יהיה מוכן בזמן. 

מקווה שיהיה בסדר.