בוסטון 05-2026 הימים האחרונים והחזרה ארצה

חזרנו לבוסטון לגשם וקור. הגשם פסק בשלב כלשהו ביומיים האחרונים אבל הקור ליווה אותנו עד לעלייתנו למטוס חזרה ארצה. 

את הימים האחרונים שלנו עם בני, כלתי והנכדים הקדשנו בעיקר להרבה חיבוקים והרבה זמן איכות איתם. 

איך שחזרנו קיקה הודיעה ל-T שהוא "יכול לאפות עוד עוגה" והזמינה עוגת תותים, והוא כמובן נענה ואף נתן לה לעזור להוסיף את התותים ואת הקצפת. 

נסענו איתם בבוקר לגן ולבית הספר וגם אספנו אותם כמה פעמים בסוף היום, על חשבון השנ"צ...היה לנו חשוב יותר להיות איתם מאשר לישון. 

סביבוני התלהב מלימודי היוונית שלי בדואולינגו, אז הורדתי לו לטאבלט דואולינגו לילדים ללימוד עברית והוא נהנה מזה כאילו זה אחד ממשחקי הוידאו שלו, בהם מותר לו לשחק רק בסופי שבוע וגם אז זה מוגבל בזמן. 

בערבים הצטרפנו להשתוללויות שלפני האמבטיה (מה שנקרא אצלם ATTACK TIME), לרחצה עצמה ולסיפורים לפני השינה.

היה לנו יום אחד שלם שבו גם בני וגם כלתי היו פנויים מעבודה ונסענו יחד לבוסטון וטיילנו לאורך טיילת הנמל החדשה שבנו מדרום לטיילת שהכרנו. באותו ערב גם יצאנו ארבעתנו למסעדה שכבר שנים אנחנו מנסים להזמין בה שולחן. אף פעם לא הצלחנו פרט לביקור האחרון באוקטובר, שאז היה לנו שולחן מוזמן לכולנו (כולל בתי כולל בני הדודים שלי) וברגע האחרון ביטלנו כי היינו גמורים מעייפות בסוף יום גדוש פעילות. אז הפעם סוף סוף אכלנו שם ונהנינו מאד. 

הבילוי המשפחתי היה מענג וגם משך הביקור הפעם היה מדויק - לא הספקנו להרגיש שדי, מספיק, רוצים הביתה. ובכל מקרה כבר יש לנו כרטיסי טיסה לביקור הבא בסתיו. 

הטיסה עברה חלקה ובשלום - אבל כיון שזו היתה טיסת יום (בניגוד לטיסת לילה) לא ממש הצלחנו לישון, והגענו ארצה מוקדם בבוקר גמורים מעייפות. 

הגענו ליישוב שלנו ישר להפסקת חשמל בת כשעתיים, ובסופה הגיעו הטכנאים שהזמנו מראש כדי להתקין את המזגן החדש בסלון, לאחר שהמזגן שלנו שבק ממש לפני שטסנו. 

לקח להם יום שלם - עד הערב - להשלים את רוב ההתקנה, ואנחנו כבר לא ראינו בעיניים מרוב עייפות. 

עדיין נותרו להם כמה פעולות כדי להשלים את ההתקנה אבל כבר אפשר להשתמש במזגן והוא מעולה. 

בששי על הבוקר T הצטרף למסע אופנועים לזכרה של התצפיתנית רוני אשל אל בסיס נחל עוז.

זה היה אמור להתקיים במרץ ונדחה כמובן בגלל המלחמה. T אמר שהיה ממש מטורף, כאלף שש מאות אופנועים שנסעו בשיירה מיבנה לנחל עוז. מאד מרגש. 

בזמן הזה אני ביקרתי אצל הורי - הבאתי לאבא תרופות וישבתי איתו על כל מיני משימות טכניות במחשב, בטלפון ובטלוויזיה.....בסך הכל ישבתי אצל כשעה וחצי. 

שוחחנו שוב על המטפלת ועד כמה קשה לאמא איתה, אבל בשורה התחתונה אמא הודיעה לי שהיא לא רוצה כרגע שינויים, ובבקשה להשאיר את המצב כמו שהוא. לא לנסות להחליף אותה. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה נכון לעכשיו אבל לא אפעל בניגוד לרצונם. אבא מרוצה ממנה ואמא אמרה שהם הגיעו לאיזה סטטוס קוו.........מי אני שאתווכח? 

היום אחר הצהריים נקפוץ לבקר אצל בתי ונראה אותה ואת הנכדים.

הם עסוקים מאד עם הדירה החדשה, ובמקביל מנסים להשכיר את הדירה הנוכחית...כדי שלפחות תהיה הכנסה כלשהי בזמן הזה עד שיצליחו (אם יצליחו) למכור אותה. מקווה שההשכרה לפחות תצליח. 

בוסטון 05-2026 - הימים הראשונים

אז הטיסה שלנו התקיימה כמתוכנן ואפילו היתה טיסה טובה, למרות שלא היתה טיסת לילה - שאנחנו בדרך כלל מעדיפים.

צפיתי בארבעה סרטים שאת חלקם כבר ראיתי. כולל "הקוסם מארץ עוץ", שכאשר הייתי קטנה כל כך פחדתי ממנו שזה ממש העלה לי חום וגרם לי לחלות.

נחתנו בערך בשעה שבה אוספים את הנכדים מהגן/בית הספר, אז תכננו לקחת "אובר" ולפגוש אותם בבית, אבל חיכתה לנו הפתעה מפתיעה בשדה התעופה.

כלתי החליטה לאסוף את קיקה וסביבוני מוקדם ולפגוש אותנו בשדה. זה היה מרגש ומשמח מאד.

יום הטיסה  היה יום הולדתו של T, והם הכינו ארוחה חגיגית לכבודו.

ממש מייד נכנסנו לשיגרת הסבאות/סבתאות שלנו. 

משחקים, אמבטיות, סיפורים לפני השינה, יציאה לפארק - וכמובן בישולים והליכות בוקר לאורך נהר הצ'ארלס.

אנחנו מקבלים כל כך הרבה אהבה מהמתוקים האלה, שזו פשוט התמוגגות אינסופית מתמשכת.

בימים הראשון היה ל-T צוואר תפוס והוא די סבל מזה אבל T הוא T וזה לא מנע בעדו להמשיך לתפקד. 

ביומיים הראשונים היה כאן שרב מטורף, שלושים וחמש מעלות! ואז אחר הצהריים אחד השתוללה פה סופה טרופית למשך כמה שעות עם גשם שוטף, רעמים וברקים. זה היה מוזר וגם מצחיק, כי בדיוק יצאנו עם הילדים לאכול גלידה...

לאחר מכן הטמפרטורות ירדו בחזרה ל"רגילות לעונה" - הווה אומר עשר עד 18 בערך - ולמרות שכולם אומרים כמה שזה נעים, לי זה כמובן קר. אבל אני מצוידת בכל מה שצריך ולבושה בהתאם. מחר אמור לרדת גשם כל היום. 

בינתיים בארץ בתי עשה את ה-CT שאמור לגלות אם באמת יש לה את המחלה הניוונית הזאת בשבלול האוזן, ועדיין אין תוצאות.

בנוסף היה לה עוד ראיון ללימודי הפסיכואנליזה, והפעם זה היה איום ונורא. היא התקשרה אלי בדרך הביתה מהראיון כולה מבואסת ומאוכזבת, אמרה שהמראיינת ערערה אותה מהרגע הראשון, היתה תוקפנית ודרשה ממנה לספר לה פרטים אודות טיפולים שהיא עשתה, שהיא לא יכלה לענות עליהם ב"שלוף". לכאורה היא היתה אמורה לכתוב לבתי מראש להכין חומר על השאלות האלה אבל היא שכחה לעשות זאת, ובכל זאת שאלה את כל השאלות. זה היה מוזר. תהיתי אם זה היה בכוונה כדי "להתקיל" אותה ולראות איך היא מגיבה במצבים כאלה. בתי ממש חוששת שבגלל הראיון השני הזה היא לא תתקבל ללימודים. 

במקביל היא וחתני גם חלו, והם שניהם מתפקדים תוך כדי מחלה בכל השבוע האחרון. הם קיבלו את המפתח לדירה החדשה ועסוקים באינטנסיביות בצביעה, ניקיון, ובימים הקרובים יונח הפארקט, יותקן המטבח וכן הלאה כל הדברים שהקבלן לא איפשר להם לעשות כל עוד הוא לא מסר להם את הדירה.

זה נשמע לי קצת הזוי שלא ניתן היה לתאם לעשות את הדברים האלה קודם - אבל לא אנחנו עשינו את המשא והמתן עם הקבלן וכך הם סיכמו איתו. 

לא הספקתי לספר לפני הטיסה אבל להורי התקלקל הפריזר בשבת ממש לפני שטסנו. וכמובן שאבא שלי מייד התקשר אל T , שמייד הזמין להם פריזר חדש, והוא כבר הגיע בשלישי והכל שם בסדר. ושוב אני תוהה ביני לבין עצמי איך זה מובן מאליו שהטלפון הראשון שאבא שלי עושה כאשר יש לו תקלה או בעייה כלשהי הוא אלי או אל T. בחיים לא אל אחי. 

שוחחתי עם 'מחברת' תוך כדי אחת מהליכות הבוקר שלי והתעדכנתי גם מה קורה אצלה. הבת ממשיכה עם טיפולי הכימותרפיה, הסרטן הולך ונעלם אבל גם הגוף שלה הולך ונחלש. לא פשוט. מחברת גם מאד מאד חוששת ממלחמה - מטבע הדברים, זה באוויר כל הזמן ואין לדעת אם ומתי זה יקרה. 

בששי בני ניגן בבית הכנסת הרפורמי, כבכל ששי והרבה פעמים בחגים, ו-T ואני הצטרפנו אליו. 

קבלת השבת היוותה החלק האחרון של יממה בת 25 שעות של שבועות, ובין היתר קיבלו את התורה בוגרים של תכנית הלימודים של בית הכנסת, בני ה-18. שלושה מהם נאמו מול הקהילה, כל אחד מהם דיבר על נושאים שהעסיקו אותו בהקשר של היהדות שלו - למשל ההתמודדות עם אנטישמיות, למשל מהות התפילה עבורו...זה היה מעניין ומרגש. בוגר אחד בחר לנגן בקרן יער במקום לנאום. הוא ניגן ממש יפה.

כל הערב בעצם שזור בשירים ובמוסיקה, כל התפילות מושרות על ידי חזנית ורוב המשתתפים מכירים את השירים ושרים יחד איתה. זה מקסים. 

אני לא אדם דתי וגם לא מסורתי אבל אני כן יהודיה, וכשאני מבקרת בבית הכנסת הזה, אני נזכרת בצדדים הטובים והיפים של היהדות. אני שמחה שבני עובד שם, וגם ממש אוהבים אותו שם, ומקווה שגם הנכדים שלי יהיו חלק מקהילה כלשהי, אפילו בקטנה, כדי שיהיה להם קשר ליהדות שלהם.

עכשיו סוף שבוע והנכדים בחופש מבית הספר, אז יצאנו איתם בבוקר לטיול קטן, ועכשיו מציירים ומשחקים במשחקי קופסא.

בתחילת השבוע נטוס T ואני לוושינגטון די סי ונפגוש שם את בת דודי מאורגון ובעלה, בתה (שגרה שם ועובדת אצל איזו סנטורית דמוקרטית) וגם את בן דודי משיקגו שיגיע עם אשתו - אותה לא ראיתי מאז החתונה של בתי, אז הם ביקרו בארץ עוד כשהילדים שלהם היו קטנים. אף אחד במשפחה לא מת על אשתו של בן דודי - וכנראה זה הדדי. נראה איך יהיה המפגש......

בוסטון - אוקטובר 2025 - ימי הביקור האחרונים שלנו אצל בני

 כפי שכבר סיפרתי, בתום טיול בר המצווה של נשמותק נשארנו T ואני עוד ששה ימים אצל בני ומשפחתו המתוקה, כדי לזכות לזמן האיכות שלנו ביחד כפי שאנחנו משתדלים לעשות פעמיים בשנה. 

היה כיף להיות בהרכב משפחתי מלא, אבל הרגשנו שמגיע להם קצת תשומת לב בלעדית מאיתנו בלי כל השאר, כפי שבתי ומשפחה זוכים לה במהלך כל השנה. 

אלא שסביבוני העלה חום עוד ביום לפני שבתי ומשפחתה טסו הביתה, ולמחרת גם T העלה חום והרגיש מאד לא טוב, וכבר הבנו ששוב נהיה אצלם במוד של מחלה. 

בהתחלה בסך הכל התנהלנו כרגיל - קניות בסופר וכביסות, בישולים ושטיפת כלים, משחקים עם הנכדים ועזרה עם שיגרת האוכל, האמבטיות וההרדמה - אבל סביבוני היה בבית, וכשירד לו החום צריך היה להעסיק אותו לשחק איתו - והוא קיבל הרבה יותר זמן "משחקי וידאו" בטלפון ובטאבלט מהרגיל. ברגיל הוא משחק X דקות כמה פעמים ביום רק במהלך סוף השבוע.

אבל כשחולים...........החוקים מתגמשים. 

במהלך היום T היה יחסית בסדר ותיפקד, אבל לקראת הערב תמיד עלה לו החום והוא ממש רעד והרגיש לא טוב......

בשבוע הזה החברה / שכנה / בייביסיטרית שלהם נסעה עם משפחתה לפלורידה, וכלתי התנדבה לטפל להם בכלבה. 

חלק מהזמן הכלבה ביקרה אצלנו בבית, ובחלק מהלילות כלתי התנדבה לישון בבית שלהם כדי שהיא לא תהיה לבד. 

אני מאד אוהבת את היחסים בין בני וכלתי לבין השכנה/חברה/בייביסיטרית הזאת - הרבה מאד רצון טוב ונתינה משני הצדדים. 

כמובן שבזמן הזה בני וכלתי המשיכו לעבוד - ללמד ולהופיע - כרגיל, ואנחנו שמרנו על הילדים. 

זה נוף של בוסטון שכלתי צילמה באחד מימי העבודה שלה בעיר. 

בערך יומיים אחרי ש-T חלה אני גם נדבקתי - אמנם לא היה לי חום בשום שלב אבל לשנינו התחילו גם תסמינים של בחילות ואחר כך גם סחרחורת. 

בניגוד ל-T שהמשיך לתפקד כאשר לא היה לו חום, מרגע שאני חליתי פשוט נשפכתי על הספה או במיטה ולא היו לי כוחות לעשות שום דבר. 

סביבוני החולה וסבתא אמפי החולה מתפנקים על הספה

סבתא אמפי וקיקה - מזל שהקטנה לא נדבקה בשום שלב

מזג האוויר המשיך להיות סגרירי אז אפילו לא הרגשנו מבואסים על כך שלא יכולנו לצאת או לקחת את הילדים לגן השעשועים.

אגב לא קיקה ולא בני וכלתי נדבקו מאיתנו בשום שלב. 

T הצהיר שהוא מתחיל להרגיש יותר טוב כבר אחרי שלושה או ארבעה ימים אבל אני הייתי די גמורה. בדיעבד הוא אולי סיים עם המחלה אבל התברר שהמחלה לא סיימה איתו...אבל הוא מאד עקשן הבעל שלי, ובאותם ימים אחרונים בבוסטון חזר לתפקד כרגיל. או לפחות ניסה. 

יום לפני שחזרנו לארץ פתאום היה מזג אוויר מעולה, זה היה סוף שבוע ובני וכלתי היו שניהם פנויים - וסביבוני הרגיש יותר טוב - אז כולם חוץ ממני נסעו לחוות קטיף תפוחים. 

במקור זו היתה פעילות שכלתי תכננה עבור שתי המשפחות כשהגענו עם בתי לבוסטון, אבל משום מה בתי החליטה שזו לא פעילות שתעניין את הילדים שלה....חוץ מאולי שרי - והיא העדיפה לעשות דברים אחרים. 

מהמבוך הזה הם בקושי הצליחו לצאת.....😂

היה מגוון גדול של תפוחים והם הביאו כל כך הרבה הביתה ש-T מייד הכין ריבה ואפה עוגה....

היו גם עוד סוגים של עצי פרי בחווה הזאת

ופינת חי.... שקיקה מאד אהבה אבל את סביבוני חיות מעולם לא עניינו. 

למרות המחלה שמחנו שהיו לנו הימים האלה להיות ביחד וליהנות משיגרת הבית והמשפחה.

באיזשהו שלב נמאס לנו מהסדרות שהילדים צפו בטלוויזיה (במיוחד מהסידרה המטופשת ששרי היתה רואה ושסביבוני התחיל להתמכר אליה) והצענו שיצפו בסרט "לשיר" המצוין. 

זה היה מוצלח כל כך שהם התחילו לצפות בזה שוב ושוב, גם אחרי שכבר נסענו הביתה, וסביבוני כבר יודע את כל המילים של כל השירים וגם איזו חיה ביצעה איזה שיר. גאון קטן של סבתא. 

ממש לפני שתפסנו UBER לשדה התעופה לא ויתרנו על התמונה הקלאסית של כולנו (פרט לכלתי שמצלמת) על הספה, הפעם - תוך כדי צפיה בסרט. 

כפי שכבר סיפרתי, בזכות מעמד ה"זהב" שלי באל על קיבלנו גם שהייה בטרקלין המעולה של DELTA בשדה התעופה וגם רגע לפני ההמראה שודרגנו למושבי "פרמיום", כך שחווית הטיסה היתה מושלמת, וטוב שכך - כי עדיין הרגשתי מאד לא טוב. 

בדיעבד גם T היה עדיין חולה אבל לקח זמן עד שהוא הודה בזה, אפילו בפני עצמו. 

אגב, אל על כמובן שינתה את חישובי המועדון שלה ופתאום כמות הנקודות שצברתי כבר לא זיקה אותי במעמד "זהב" ושונמכתי ל"כסף". מילא, אני מקווה שחברות זרות תחזורנה לטוס ישירות מישראל לבוסטון ולא נהיה ממילא שבויים של אל על. 

אז על החזרה לארץ כבר סיפרתי, ועכשיו אוכל להמשיך לתעד את שיגרת החיים..............

טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - בוסטון - הימים האחרונים

ביום הרביעי שלנו בבוסטון כבר היה ממש קר ואף גשום חלקית והבנו שלא יצליח לנו כל כך לעשות פעילויות באוויר הפתוח.

בבוקר היתה לכלתי הופעה בקונצרט יום ראשון בכנסיה בבוסטון, ושני בני הדודים שלי התלוו אליה כדי לשמוע אותה מנגנת. 

אז בני הגיע עם סביבוני וקיקה לארוחת בוקר אצלנו בבית השכור, וכולנו נהנינו לבלות ביחד עד שכלתי סיימה את הקונצרט. 

קיקה וסביבוני התיישבו ליד שרי בסלון והתחילו לצפות באיזו סידרה (מטופשת) בנטפליקס בה היא צפתה, ואחרי שבתי ומשפחתה כבר חזרו לישראל המשיך סביבוני לרצות לצפות בסידרה הזאת. מילא, בסוף הצלחנו להעביר אותו לסדרות/סרטים אחרים שמתאימים יותר לגילם (ולמנת משכלם). אני לא מבינה איך חתני ובתי מאפשרים לשרי לראות זבל כזה...

בני והילדים באו לבית השכור לאכול איתנו ארוחת בוקר

כאשר כלתי הודיעה שהם סיימו, יצאנו גם אנחנו לעיר ופגשנו אותם שם באזור הנמל (THE BOSTON HARBOR) ותחילה נכנסנו למוזיאון האשליות. 

זו היתה חוויה מיוחדת במינה שכולנו נהנינו ממנה. 

אגב היו גם מיצגים עם אשליות אופטיות שלא הייתי מסוגלת לראות, כנראה עדיין תחת ההשפעה של מה שעבר עלי ביוניברסל סטודיוז כמה ימים קודם לכן. 

היפהפיה הזאת קבלה את פנינו בכניסה למוזיאון האשליות בבוסטון

לכאורה סביבוני וקיקה מחזיקים את כלתי באוויר

בפועל הם כמובן שכבו על הריצפה וזה רק השתקף ככה....

בחדר הזה מי שעמד בצד ימין נראה ענק לעומת כל מי שעמד בצד שמאל. זה היה מצחיק מאד

וכאן כלתי, בני וקיקה לכאורה עומדים הפוך, תלויים מהתקרה

וכאן גם בתי ושרי...

בחדר הזה נראה כאילו שרי ערפה את ראשו של נשמותק

זה היה מצחיק וכיפי וכשיצאנו משם חשבנו שנוכל להיכנס לאקווריום שנמצא ממש ליד, אבל התברר שהתור אליו הוא ממש אינסופי - כל העולם ואשתו היו בבוסטון ביום הזה, שהיה גם יום ראשון וגם חלק מסופשבוע ארוך (גם שני היה חופש) בגלל "יום קולומבוס / יום הילידים (האינדיאנים)" : 

Columbus Day / Indigenous Peoples' Day.

אגב הבנתי שגם את THANKSGIVING הילידים (Native Americans / Indians) מחשיבים ליום אבל ולא ליום חג. 

בדיוק גם התחיל שוב גשם והתור הארוך השתרך מחוץ לאקווריום......כך שמהר מאד ויתרנו על הרעיון, והחלטנו למצוא מקום במסעדה.

ממש מול המוזיאון היתה מסעדת LEGAL SEAFOOD המצוינת, ומאחר שכדי להכין לנו שולחן ארוך ל-13 איש היתה המתנה של כחצי שעה, נכנסנו בינתיים למלון הסמוך וישבנו בלובי להעביר את הזמן. 

כולנו הצלחנו לשבת סביב שולחן אחד במסעדת הדגים המצוינת Legal Seafood

כשסיימנו לאכול נסענו חזרה הביתה והתפזרנו קצת - המשפחה של בתי הלכה אל בני הביתה ואנחנו לקחנו את בני הדודים שלי לגלידה טעימה קרוב לבית (לא מצאתי אתר אינטרנט לקשר את הסניף שקרוב לבית אז קישרתי לסניף של קיימברידג'...אבל זה אותה חנות). 

אני אפילו לא זוכרת מה עשינו אחר כך......אבל נפרדנו כנראה מבני הדודים שלי שהטיסות שלהם היו מתוכננות לשעת בוקר מוקדמת. 

בינתיים התחילה סערה רצינית, עם גשמים ורוחות עזות, שבניו יורק אף גרמה לשטפונות ונזקים ושמחנו שהיינו שם במזג אוויר מושלם שבוע קודם לכן, והיה חשש שתהיינה הפרעות ושיהיו עיכובים בטיסות - אבל הם הצליחו להמריא בשלום שניהם ולהגיע כל אחד לביתו בשלום. 

כשהם קמו לפנות בוקר  בבית של בני וכלתי הם גילו שכלתי הכינה להם צידה לדרך וגם העמידה את ה"שלד" של הלואין בתנוחת פרידה עם הבובות של קיקה.....

חמודה הכלה שלי, ומארחת למופת. 

ביום החמישי התעוררנו לחדשות שכל החטופים החיים חזרו לישראל. 

היה לנו סוג של "מזל", אם אפשר לקרוא לזה כך, שכל ההמתנה והמתח והחזרה של הקבוצה הראשונה ואז ההמתנה לקבוצה השנייה קרו במהלך שנת הלילה שלנו, כך שקמנו בבוקר והם כולם היו כבר בארץ. 

אי אפשר לתאר את התחושות שעברו על כולנו. 

השמחה וההקלה התערבבו בקצת חוסר אמון - כאילו, באמת זה קורה? זה לא חלום? זה לא איזה שקר? וכמובן החרדה על המשפחות של החטופים החללים. האם יוחזרו? מתי? וזוכרת גם חוסר אמון ביכולת של הפסקת האש לשרוד, ובכוונות האמיתיות של הממשלה המרושעת שלנו כולה ובעיקר העומד בראשה....ומהרבה בחינות החשש והחשד היו מוצדקים, למרות שכרגע כשאני כותבת את הפוסט הזה נותרו "רק" שלושה חללים חטופים בעזה. מני גודארד ז"ל הוחזר אתמול. וכמובן הדר גולדין חזר השבוע וזה כבר ממש לא האמנתי שיקרה. 

בחזרה לבוסטון, באותו יום אכן היה סוער ולכן לא ניסינו אפילו לצאת להליכת הבוקר. גם ל-T עדיין כאב הקרסול שהוא עיקם אי אז בניו יורק תוך כדי השתוללות עם שרי......והיומיים הארוכים שבהם התהלכנו ברחובות בוסטון החמירו קצת את כאביו. 

בתי וחתני (וחכמוד) רצו מאד להספיק עוד קניות לפני שהם חוזרים ארצה, אז נסענו כולנו לסאמרוויל (Somerville) לאזור אאוטלטים פתוח שאנחנו מאד אוהבים בשם Assembly Row Outlet.

כמובן שהבעייה היתה שזה פתוח והיה קשה להסתובב בחוץ בין החנויות עם כל הרוח והגשם - אבל הסתדרנו. 

את בני, כלתי, נשמותק, סביבוני, קיקה ושרי השארנו בבית לגו המפואר - שיעבירו שם את זמנם בנעימים (ו-T הבטיח שבסוף הוא קונה לגו לכולם)

וכל השאר הסתובבנו לנו בחנויות המותגים השונות. 

למרות שבאמת לא היינו צריכים שום דבר לעצמנו - והפעם גם לא היינו צריכים לקנות עבור הנכדים, כי הם היו שם וקנו לעצמם - בכל זאת T מצא לעצמו כמה דברים ואפילו אני יצאתי עם פריט או שניים - בעיקר חולצות לספורט וגם כובע מצחיה חמוד וורוד, שסוף סוף מצאתי בדיוק במידה שלי - וגם פליס חמים בצבעים של וורוד וסגול כמו שקיקה ושרי אוהבות. 

כיון שסיימנו עם הקניות שלנו הרבה לפני שחתני, בתי וחכמוד סיימו, ובני והשאר עדיין היו עסוקים בעולם הלגו, הלכנו T ואני למסעדת The Smoke Shop שאנחנו אוהבים שם כדי לראות אם אפשר להזמין שולחן לצהריים. ירד גשם שוטף והיה קר ולמרות שעדיין היה סופ"ש ארוך, לא היתה שום בעייה לשריין לנו שולחן (הפעם לאחד עשר איש). 

בינתיים ניסינו להתיישב בבית קפה ליד Caffe Nero אבל דווקא הוא היה מפוצץ באנשים, וכאלה שהתנחלו להם במושבים ולא התכוונו ללכת.

הגדילה לעשות מישהי שישבה עם הלפטופ והטאבלט שלה ליד שולחן אחד כאשר הרגליים שלה על הכיסא ממול. 

שתינו את הקפה (המצוין) שהזמנו בעמידה, וחזרנו בגשם השוטף אל חנות הלגו, שם כבר המתינו לנו בני, כלתי, נשמותק, קיקה ושרי - שסיימו את הפעילות שלהם שם וחיכו - כמובן - שנקנה להם מתנות. 

שמחים, טובי לב ועמוסים בשקיות קניות (שבעצם קפצנו לשים ברכב כדי שלא יכבידו עלינו בזמן הארוחה) הלכנו כולנו למסעדה, שם פגשו אותנו גם בתי, חתני וחכמוד שגם הם סיימו את הקניות שלהם. 

במקור חתני עיקם קצת את הפרצוף לגבי המסעדה הזאת כי הוא לא אוהב בשר מעושן, אבל הבטחנו לו שהכל טעים ושלא ממש מרגישים באופן חריף את העישון - והוא התרצה ולא הצטער. כולנו נהנינו מאד - אבל מאד! - מהאוכל, מהיחס, מהשירות - וגם מהעובדה שישבנו במקום נעים ויבש בעוד בחוץ משתוללת סערה. 

חזרנו הביתה, לבית של בני, כאשר בתי, כלתי ושרי נסעו להתפנק במניקור.

חתני חזר לבית השכור כדי לסדר את כל הקניות ולוודא שיש מספיק מקום (ואין עודף משקל) במזוודות, והשאר נשארנו אצל בני ושיחקנו עם הנכדים. 

היה כיף לראות איך הביקור בחנות הלגו העירה את האהבה הגדולה של כולם ללגו - גדולים כקטנים - וכולנו ישבנו שעות להרכיב את מה שקנינו להם. 

קיקה "הרופאה" בודקת את נשמותק "החולה".

לפני שקיקה וסביבוני הלכו לישון נשמותק וחכמוד שיחקו איתם והיה ממש תענוג לראות את האינטראקציה בין בני הדודים הגדולים לקטנים.

סביבוני מציג בפני חכמוד את אוסף המשאיות Monster Trucks שלו,
ובסוף אף "השאיל" לו אחד שייקח הביתה.
חכמוד הזהיר אותו שעלול לקחת זמן רב עד שהם ייפגשו והוא יקבל אותו בחזרה, אבל
לסביבוני זה לא הפריע. 

ואז הגיע היום האחרון של טיול בר המצווה של נשמותק. אנחנו אמנם נשארנו אצל בני עוד ששה ימים, אבל למחרת התחילו כבר הלימודים בארץ בתום חופשת סוכות (בעצם שרי הפסידה יום לימודים כי היסודיים חזרו ללא "איסרו חג" מייד אחרי סוכות) ובתי ומשפחתה חזרו באותו הלילה. 

אז על הבוקר כלתי באה לאסוף את שרי אליהם הביתה והן העבירו את הבוקר בקישוט הבית להלואין - ועשתה לשרי את היום, וגם שחררה את בתי וחתני לארוז בנחת. 

בחוץ כבר ניכרו היטב סימני השלכת.

וחלק ניכר מהבתים בסביבה היו ערוכים ומוכנים להלואין. 

כשסיימנו לארוז (גם אנחנו היינו צריכים לארוז ולפנות את הבית השכור, כי עברנו לגור אצל בני ליתרת השהות שלנו בבוסטון) יצאנו כולנו לבראנץ' בדיינר מקסים בעיירה סמוכה לבית של בני, וגם בני הגיע בין שיעורים (בבקרים הוא נותן שיעורי תופים בבית ספר סמוך) לאכול איתנו. 

זו היתה חווית דיינר מושלמת, כשבפנים ביחד ונעים וטעים ובחוץ קר וגשום. מה שכן, כבר בשלב הזה בתי לא הרגישה טוב, עלה לה החום....וכך התחילה שרשרת המחלות אצל חלק מאיתנו. 

בעצם בערב היא עלתה חולה על המטוס, לקחה שני NYQUIL שהעבירו לה את הטיסה בשינה עמוקה, והגיעה לארץ במצב מצוין. הלוואי על כולנו זה היה עובר מהר כל כך.....אבל על זה נדמה לי שכבר סיפרתי. 

משם בני חזר לעבודה, בתי ושרי וכלתי חזרו אל בני הביתה ולאסוף את הילדים מהגן ומבית הספר, ו-T ואני לקחנו את חתני ואת הבנים ל Wilson Farm, גם לא רחוק מהבית, מעין חווה / סופר / מעדניה / משתלה שיש בה הכל, ובעונה הנוכחית תמיד מתגאה בשפע הדלעות עבור הלואין. די יקר לקנות שם אוכל אבל יש שם דברים מיוחדים.

בין השאר קנינו לכלתי "תירס אינדיאני" שהיווה תוספת קישוט לבית לכבוד הלואין. 

בשעות שנותרו "להרוג" עד הטיסה של המשפחה של בתי קפצנו עוד פעם ל-Marshall's עם חתני והבנים כדי לעשות עוד כמה קניות של הרגע האחרון, וגם כדי ש-T ואני נוכל לקנות מזוודה גדולה (במקום זו שלי שכבר נקרעה לגמרי בנסיעה האחרונה ונאלצתי לזרוק לפח). 

כיון שבמעמד שלנו ב"אל על" היינו זכאים כל אחד מאיתנו לשתי מזוודות (אני ב"זהב" הייתי זכאית לקחת 32 ק"ג כל מזוודה, ו-T ב"כסף" היה זכאי ל-23 ק"ג כל מזוודה), הצענו לבתי לקחת איתנו כמה מהדברים שלהם שהם לא צריכים דחוף, כדי להמנע ממשקל יתר. 

בסוף הם הסתדרו עם המזוודות והטרולי-ים שלהם, ושמו אצלנו רק שני זוגות נעליים של חתני ואת הלגו של שרי ושל הבנים. 

T גם קנה לעצמו תיקי ארגון אריזה כמו שאני משתמשת כבר שנתיים, כי הבין כמה שזה עוזר ומקל שהכל מסודר ונגיש במזוודה.

אחר הצהריים נפרדנו מבתי והמשפחה לאחר שהם הודו לנו שוב על הטיול, על הארגון, על הכיף הגדול - ואז T וכלתי לקחו את כולם עם המזוודות בשתי מכוניות לשדה התעופה. 

את הרכב הגדול השכור החזרנו למחרת היום.............וכך נגמר פרק הטיול המשותף. 

היה פשוט נהדר, ועדיין - חודש אחרי - כולנו נזכרים בשמחה ובגעגוע בבילוי המשותף המדהים שעברנו שם.