כמה פעמים אמרתי את האות ב' במשפט הזה?

"כמה פעמים אמרתי את האות ב' במשפט הזה? אני חושב ששברתי את השיא שלי עצמי" אמר נשמותק בשבת בבוקר, כאשר הכריז "לא בא לי כבר לשחק בביי בלייד, בא לי לשחק במשחק הבייבלייד בטאבלט בבית".

"אני אוהב לומר את האות ב' הרבה פעמים במשפטים"..........הסביר.

חשבתי לעצמי, מי עוד חוץ מנשמותק אוהב לספור כמה פעמים הופיעה האות ב' במשפט שנאמר?
מרתק אותי לראות איך המוח של הקטנצ'יק הזה עובד.

בחמישי כשאספתי אותם מבית הספר הפעיל עלי חכמוד את כישורי איש המכירות שלו.
"את יודעת, סבתא, חסכתי 35 ש"ח ואני רוצה לקנות איתם את הביי בלייד החדש 'נמסיס'" .

"כן," כבר הבנתי לאן מוליכה השיחה, "והיכן ניתן למצוא את ה'נמסיס' הזה?"

"בכפר השעשועים" אמר חכמוד בביטחון, וכדי שיהיה לי ברור בדיוק היכן, הוסיף "זה מול 'הבית קפה', ממש קרוב לכאן". 

'הבית קפה' הוא סניף של לנדוור שבתי אוהבת לקחת אליו את הילדים.

"אתה בטוח ש-35 שקלים יספיקו לך כדי לקנות ביי בלייד?" שאלתי את חכמוד, ונכדי הבכור (עוד מעט בן שמונה) ענה בביטחון שהצעצוע אמור לעלות רק 25 ש"ח.

התחלנו ללכת לכיוון הרכב שלי, ואחרי כמה דקות התחיל הספק לכרסם בילד, והוא שאל בדיפלומטיות מה יהיה אם המחיר יהיה גבוה מ-35 ש"ח.

"אל תדאג" הרגעתי אותו. לגמרי הבנו זה את זו.

'ממש קרוב' תלוי בנקודת הראות האישית של כל אחד מאיתנו, אבל במקור באמת תכננתי ללכת לשם ובחזרה ברגל, כך גם אנצל את ההזדמנות לקצת פעילות גופנית, וגם נאספק את רצונם של הנכדים. כן, וידאתי שגם נשמותק רוצה ביי בלייד. 

אבל משנכנסנו לרכב חשבתי לעצמי - לנסוע הביתה, לשים את התיקים, ולצאת שוב? בשביל מה?

ונסענו ל"כפר השעשועים". 

ואפילו מצאתי חניה, ליד ה'פיצה האט' וה'גלידה' - ואז ניטש ויכוח בין הילדים האם אנשים קודם כל הולכים לאכול פיצה ואחר כך גלידה או להיפך. 

כשרוצים להתווכח, אפשר להתווכח על כל דבר, גם על מה שלא הגיוני. 

וגם להתרגז על זה.

שאלתי אם הם מוכנים להשלים זה עם זה כדי שחוויית הקניות שלנו תהיה טובה יותר, והם שילבו זרתות ודקלמו את "ברוגז ברוגז לעולם" לפני שיצאנו מהאוטו. 

בחנות חכמוד הלך מיד למעמד הביי בליידים, ואיכשהו יצא ששניהם בחרו את אותו הדגם. 

חכמוד ניסה להתנגד - חשוב לו מאד לדעת מה שלו ומה של אחיו - אבל נשמותק שכנע אותו שאם חכמוד ידביק את המדבקות שמגיעות עם הצעצוע, והוא לא ידביק - יהיה קל מאד להבחין מה של מי. 

"וכשיפלו לך המדבקות" אמר נכדי הצעיר לאחיו הבכור בידענות של בעל ניסיון, "אז אני אדביק את המדבקות לשלי".

כשהגענו לקופה עם שני הבליידים, אף אחד מהם לא זכר שחכמוד היה אמור לשלם על שלו בכספו.

וגם אני לא.

זה היה ברור מראש, לא? 

אבל הוא צדק לגמרי לגבי המחיר 😇.

בביתם כרגיל נתתי להם לאכול את המעדן שהבאתי מהבית, הכנתי לעצמי קפה, ואז הם שיחקו בבליידים וצפו בטלוויזיה בפרק מתוך סידרה מצוירת לא רעה בכלל בשם "אוואטר". 

שמחתי. כי לאחרונה התכנים (כלומר הסדרות) שראיתי שהם צופים בהם נראו לי ממש תת רמה. 

דווקא סרטי הילדים שצפינו בהם יחד לאורך שנות הילדות המעטות שלהם ברובם מצוינים.

הצלחתי, לשם שינוי, לכבות את הטלוויזיה אחרי פרק אחד, ובדיוק כשהתחלתי לספר להם סיפור, הגיע חתני הביתה ושלח אותם להתקלח. 

הוא נראה לי עייף והיה קצת קצר איתם וחסר סבלנות, וזה הדאיג אותי קצת - אבל למחרת כשהם באו אלינו הביתה בערב הוא שוב היה קשוב ומכיל ואוהב וקליל איתם, והבנתי שעל כל אחד עובר יום לא טוב - ואין מה לעשות נגד זה.

בששי בערב T התעלה על עצמו, אם זה בכלל אפשרי,  והכין ארוחה לתפארת. 

הורי הגיעו מוקדם, כרגיל, אבל בתי וחתני והילדים הגיעו ממש מאוחר, אחרי שמונה, כך שלא נותר אפילו זמן לשבת לפטפט קצת לפני שישבנו לאכול, אחרת האוכל היה מתייבש/נשרף/מתקרר וגם הורי היו מתחילים לגווע ברעב....😏 הם רגילים לאכול מוקדם. 

היה ברור שהנכדים נשארים לישון, וכיוון שהם הגיעו מאוחר, ואכלנו מאוחר, היה כבר די מאוחר כשעליתי איתם לחדר השינה לצחצח שיניים ולהחליף לפיג'מות. 

בעצם לא פיג'מות - כי לא טרחו להביא להם פיג'מות - בלילה הם לובשים חולצות שלי (שגדולות עליהם כמובן) ומתייחסים אליהן כאל כותונת, וכמו לכל דבר כמעט, חתני נתן לזה כינוי: 'כּוּת-כּוּת'. 

חכמוד אמנם ביקש לצפות בפרק של סידרה כלשהי בטלוויזיה לפני השינה, אבל היה באמת מאוחר - אחרי עשר - ושכנעתי אותם שאספר להם סיפור במקום זאת. 

לאחרונה, ביוזמתו של נשמותק,קבענו לנו מנהג: בחדר השינה אני מקריאה ספרים "של קטנים". 

על מדף הספרים שלי ישנם המון ספרי ילדים שכבר "קטנים" עליהם, כמו "שמוליקיפוד" או "פינוקי אופה עוגה". 

לבקשתו של נשמותק קניתי לאחרונה גם את "אחותו הקטנה של פינוקי", ועל דעת עצמי השלמתי גם את "איפה פינוקי" המקורי, אחד הספרים הראשונים (אם לא ה-ראשון) שקראתי לבתי כשהייתה תינוקת. 

אמנם קניתי אותו גם כשחכמוד היה תינוק, אבל באחד הביקורים הוא ביקש לקחת אותו הביתה, וכעת הוא ארוז אצלם עם שאר ה"ספרים של תינוקות". 

כשסיפרתי להם שקניתי את "אחותו הקטנה של פינוקי" נשמותק מיד עלה על כיסא ומצא את הספר בין כל ספרי הילדים. 

ישבנו לקרוא בו - ספר חדש שאף "חלון" עוד לא נפתח בו..... טרי טרי.

ובסוף לא אני הקראתי אלא חכמוד, בשיתוף עם נשמותק - שכבר יודע קצת לקרוא - ובתום הסיפור הם נכנסו למיטותיהם, ובזה אחר זה עלו אליהם כל בני המשפחה "לרגל" - לומר להם לילה טוב.

"הסבתות כבר אמרו לנו לילה טוב" אמר נשמותק, אחרי שאמא שלי ואני נישקנו אותם, "עכשיו תשלחו את הסבים"....ו-T ואבא שלי הגיעו גם הם לנשיקה ולחיבוק. 

בשבת בבוקר,כרגיל בזמן האחרון, התעוררנו  T ואני לפני הנכדים. הם למדו לאהוב את שנת הבוקר של שבת, את ההתפנקות במיטות, נשמותק אפילו טען ששמיכת הפוך כל כך נעימה שהיא מונעת בעדו לצאת מן המיטה. 

אז סיפרתי שוב את "אחותו הקטנה של פינוקי" ואחרי זה הם כבר התעוררו לגמרי, הלכו לשירותים, צחצחו שיניים, התלבשו וירדו לארוחת הבוקר המפוארת ש-T עמל והכין להם.

הוא גם הקריא להם פרק מספר משחקי הבילוש החדש, בזמן שגמרתי לרוקן מדיח ולסדר סופית את המטבח מליל אמש. 

"אני לא מתחיל לאכול את הקרפים עדיין" אמר חכמוד, "שלא יתבזבזו לי, הם כל כך טעימים.........."

נו, הילד מתרגל דחיית סיפוקים 😉.

ברכב הם התחילו לבקש שנשמיע להם שירים ביו-טיוב. זכרתי איך חלק מהשירים האלה משגעים את T, אז ביקשתי שיבחרו שירים שגם אנחנו אוהבים. 

כל אחד מהם בחר שיר בתורו.

נשמותק בחר את "שווים" של רן דנקר ועיליי בוטנר

ואז חכמוד בחר את "מדינה קטנה" של כוורת

שתיהן בחירות מעולות!

ואז, כבר לקראת הגעתנו לביתם, הם התחננו לשמוע את "הוואנה או נה נה" ונעתרנו.........ועם השיר הזה כבר הגענו אליהם הביתה.

הסתיים עוד סופשבוע מתוק עם הנכדים הנהדרים שלנו............