ירדנו מהאוניה ביום גשום לסירוגין ומיד יצאנו מערבה מהחוף פנימה לכיוון העיר אורלנדו לאזור שבו נמצאים כל הפארקים של דיסני, יוניברסל סטודיוס ועוד רבים וטובים.
היו לנו שלושה ימים באורלנדו בחלק הזה של הטיול, ואת ההחלטה לאיזה פארק ללכת ובאיזה יום השארתי לבתי. T גם החליט שעבור הפארקים ישלמו הם - בכל זאת את כל השאר שילמנו ונשלם אנחנו - כולל הטיסות, המלונות, השכרת הרכבים וגם חלק מהארוחות והפעילויות.
בתי הסכימה כמובן, אבל זה גרם לה להיות הרבה יותר זהירה וקפדנית לגבי העלויות - כי עכשיו זה יוצא מכיסה - ולאחר שהיא בדקה גם את הפארקים של דיסני וגם של יוניברסל וגם אחרים - היא הבינה שהיא מעדיפה יומיים ביוניברסל בלבד.
אני לא הכרתי את הפארקים של אורלנדו, אני הכרתי רק בלוס אנג'לס, שם המקורי וגם...הרבה יותר קטן. בלוס אנג'לס דיסנילנד היא מקום אחד, ענק ומקסים, שמכיל בתוכו כמה וכמה "עולמות" - יש את fantasy land לקטנים יותר ו-adventure land וכמובן tomorrow land....והכל כלול בכרטיס אחד. יש שם גם הרבה מאד פנטסיה והארמון של דיסני והבובות של מיקי ודונלד וכו' וגם רכבות הרים ואטרקציות מטורפות של סימולציה...כלומר יש משהו לכל אחד במשפחה.
באורלנדו, לעומת זאת, כל "עולם" כזה נמצא בפארק נפרד, שהכניסה אליו בתשלום נפרד. ואז צריך לחשוב מה מתאים לשרי ומה מתאים לבנים ומה עם המבוגרים.......וזה יוצא עלויות מטורפות. בנוסף הבנו שבדיסני הכל יקר בטירוף - אפילו קפה או פיצה או קולה. פשוט בלי פרופורציה.
אז ביוניברסל בתי קנתה כרטיסים ליומיים שלמים בהם עברנו בין שלושה פארקים שונים שלהם, והעלויות של שתייה ואוכל היו נורמליות לחלוטין.
אבל ללפני שהלכנו ל-Universal Studios, בדרך לדירת ה-AIRBNB שלנו באורלנדו, עצרנו באאוטלט בשם Orlando International Premium Outlets כדי שסוף סוף הם יוכלו להתפרע קצת עם קניות.
עד אז בטיול הזה היינו עסוקים באופן מאד אינטנסיבי עם תיור וחוויות ולא היה זמן לשופינג בכלל. הבנתי שבתי וחתני הביאו מזוודה אחת ריקה, עם טרולי בתוכה, רק למטרה זו.
אמנם זה היה יום קצת גשום, והאאוטלט הזה הוא מהסוג הפתוח - לא קניון סגור - כך שצריך לעבור בחוץ בין חנות לחנות, אבל הסתדרנו.
לי ול-T לא היו כמעט קניות, גם כי לא היינו זקוקים לשום דבר במיוחד, גם כי ידענו שיש לנו זמן לקניות בבוסטון אחרי שבתי והמשפחה יחזרו לישראל, וגם ובעיקר כי את רוב הקניות שלנו בארה"ב אנחנו עושים עבור הנכדים - והנה הנכדים היו איתנו כאן ועשו את הקניות לעצמם בעצמם.
אבל הסתובבנו איתם בחנויות ועזרנו להם למצוא ולבחור ובסך הכל היה נחמד מאד.
בצהריים לפני שנסענו לדירה, נכנסנו לאכול במסעדה בשם Ford's Garage שגם היתה נחמדה וטעימה וגם היה לה עיצוב מיוחד.
 |
| משתנה בשירותים בצורה של חבית בירה |
 |
| כיורים בצורת צמיגים וברזים בצורת משאבת דלק |
משם נסענו לדירה, שהתברר שהיא בתוך קומפלקס שלם שכולו דירות AIRBNB.
בזמן שחיכינו שהם יגיעו נכנסנו לבית קפה חמוד ממש אחרי הכניסה לפארק, והתפעלתי ממבחר העוגות, עוגיות ומאפים, כמו גם מהשירות הנפלא שניתן לנו על ידי אנשים מבוגרים ו/או עם מגבלויות. כמו כן המחירים היו סבירים בהחלט.
 |
| לאוהבי הארי פוטר - היה אפילו דוכן למכירת "בירצפת" |
 |
| לא היתה תאורה מספקת אבל זה כיור ה-pensieve של דאמבלדור ("הגיגית" - מלשון הגיגים?) |
 |
| "מצנפת המיון" - sorting hat - שהקצתה כל תלמיד ל"בית" המיועד לו |
בתי והמשפחה חילקו את האטרקציות לפי סדר עדיפות וגם לפי אטרקציות שבטוח שרי יכולה לעלות עליהן וכאלו שאולי לא - כי בחלקן יש מגבלת גובה.
האטרקציה הראשונה עליה נסענו היתה של קינג קונג Skull Island: Reign of Kong, שבה קוף האדם הענק "הציל" אותנו, המדענים המסיירים בג'ונגל מפני התקפת T-REXים ועוד דינוזאורים למיניהם. זו היתה אטרקציה כיפית ששילבה סימולציה עם תנועה אבל היתה מהסוג שזכרתי מדיסנילנד ופארקים אחרים שעשיתי כשהייתי צעירה יותר, עם הילדים כשהיו קטנים, או כשהייתי קטנה בעצמי. חשוב להבין את זה וחשוב לי לציין את זה, כי בהגדרה של ה-RIDE הזה היה כתוב THRILL וגם MOTION SIMULATION. וזה כנראה הטעה אותי...בהמשך.
שרי קצת פחדה אבל זה היה ממש כיף, וחיפשנו מה עוד אפשר לעשות כולנו ביחד.
בסופו של דבר התברר ששרי בדיוק בגובה הנכון לעלות כמעט על כולן, ולאחר חשש מה - שאולי יהיו רכבות הרים שלא יתאימו לה - התברר שהקטנה הזאת מסוגלת וגם רוצה לעשות את ה-כל.
אטרקציה אחת ששרי לא יכלה לעשות היתה: Jurassic World VelociCoaster, שהתור אליו היה יחסית לא ארוך מדי (כעשרים וחמש דקות המתנה), וחכמוד רצה מאד מאד את "פארק היורה".
הגובה המינימלי עבור הנסיעה הזאת היה 51 אינץ', שכיון ששרי היתה בגובה 48 אינץ' "בלבד" (זה גבוה מאד לילדה בת 6) אז חתני הלך איתה בינתיים למשהו אחר. גם T לא רצה לעשות את זה, הוא מעולם לא אהב רכבות הרים, אז נעמדנו בתור בתי, חכמוד, נשמותק ואני. למה אני? עד עכשיו אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת.
בערך אחרי רבע שעה בתור נשמותק החליט שבעצם זה לא בשבילו, וגם לאחר שחכמוד ניסה לשכנע אותו ואף הפעיל עליו "רגשי" כבד, הוא הודיעו שהוא יוצא מהתור. אמרנו לו לחפש את סבא ולחכות לנו ביציאה מהמתקן, והודענו ל-T שנשמותק בדרך אליו.
אחרי כמה דקות T התקשר להודיע שנשמותק לא הגיע אליו ושהוא לא מוצא אותו. ניסינו ליצור קשר עם הילד דרך הטלפון ודרך הוואטסאפ אבל הוא לא ענה ולא הגיב. בתי התחילה לדאוג, T המשיך לחפש אותו, ובאיזה שהוא שלב היא החליטה שהיא גם יוצאת מהתור לעזור בחיפושים.
נותרנו רק חכמוד ואני, ואז כבר היה לי ברור לגמרי שאני לא נוטשת אותו לעלות על רכבת ההרים המטורפת הזאת לבד.
לשמחתנו עוד לפני שהגיע תורנו קבלנו הודעה מ-T שהאבידה נמצאה, נשמותק הצליח להתיישב באיזו פינה נידחת ממש קרוב למקום שבו T חיכה לו, הקשיב להקלטות בטלפון עם האוזניות שלו ולא שם לב שמתקשרים אליו או שולחים לו הודעות. הפרעת קשב וריכוז אמרנו?
בכל מקרה הגיע תורנו וכך עלינו חכמוד ואני על רכבת ההרים הכי מטורפת שנתקלתי בה אי פעם (ואני פעם הייתי פריקית של רכבות הרים מטורפות) ואולי הכי מטורפת בפארק הזה (לא בדקנו את ה"האלק" , אולי זה היה מטורף יותר, לא יודעת).
מייד כשהתחלנו הבנתי שעשיתי טעות איומה. בהתחלה היתה נפילה חופשית כלפי מטה מגובה, ואז סיבובי 360 מעלות קדימה ואז אחורה ואז לצדדים ואז שוב נפילה.......מהר מאד עצמתי עיניים ונאלמתי דום (לא הייתי אפילו מסוגלת לצרוח) ורק חיכיתי שייגמר.
אחר כך בדקתי וגיליתי שזה ארך שתי דקות. מאה ועשרים שניות של סבל טהור. יצאתי משם מעורערת לגמרי, כאשר חכמוד מחייך מאוזן לאוזן, מכריז איזה כיף זה היה ומשבח אותי בפני כל המשפחה על "איזו סבתא תותחית זאת, איך עשית את זה!".
בשלב ההוא חשבתי שעוד מעט ארגע ואצא מזה וחשבתי שאני יכולה להמשיך לאטרקציות הבאות.
אחר כך הם עשו את Jurassic Park River Adventure שהתאים לכולם אבל הם חזרו משם רטובים לחלוטין - ואני נחתי בצד והתאוששתי לי. מה שכן, יש לאורך כל הפארק - ביציאה מאטרקציות "מרטיבות" שכאלה - דוכנים ייעודיים לייבוש. זה היה מצוין.
מיצינו בשלב הזה את פארק היורה (ויתרנו על Pteranodon Flyers ועוד אטרקציות שם שהתאימו לכל המשפחה אבל לא בא להם), ועברנו לעולם של הארי פוטר.
אז האטרקציה האטרקטיבית ביותר בעולם הזה עבור המשפחה היה Harry Potter and the Forbidden Journey שעשה רושם שהוא לא רכבת הרים מסוג אקסטרים אבל כן פרשתי לא נכון את המילים motion simulation....או שפשוט זכרתי את עצמי כאמא צעירה עושה דברים כאלה בלי בעייה (למשל של מלחמת הכוכבים, בדיסנילנד המקורי בלוס אנג'לס בסוף שנות השמונים). על זה כבר נאמר - BIG MISTAKE, HUGE.
כבר בדקות הראשונות כשראינו והרגשנו את עצמנו רוכבים על מטאטאים ועפים מעל לטירת הוגוורטס, הבנתי שהדבר הזה (שוב!) אינו בשבילי. ושוב, בלית ברירה, עצמתי עיניים עד שנגמר. והפעם זה לקח זמן עד שנגמר כי היו כנראה תקלות טכניות ו"נתקענו" כמה פעמים, ללא תזוזה, עד שהמתקן המשיך וסיים.
אני די בטוחה שלו הייתי עושה את המתקן הזה לפני פארק היורה המצב לא היה נורא כל כך. אבל כבר הייתי במצב פיסי מעורער גם ככה, וזה היה כנראה הקש ששבר את גבי. יצאתי ממנו על ארבע, מפורקת, עם בחילה וסחרחורת ובקושי עומדת על הרגליים. בעצם באותו רגע סיימתי את היום שלי.
ובדיוק אז גם התחיל לרדת גשם, כמו שיורד בפלורידה - מבול.
התיישבתי על ספסל חצי מוגנת על ידי איזה עץ, ושחררתי את שאר המשפחה להמשיך את הבילוי בפארק. T החליט להישאר איתי, ורק קפץ לקנות לעצמו ארוחת צהריים (וזה התארך כי היו כמובן תורים עצומים בשעה זו לכל דוכן אוכל ולכל מסעדה).
החבר'ה הצטיידו ביריעות ניילון גדולות נגד הגשם והמשיכו לאטרקציות הבאות של הפארק, ועברו גם ברכבת לפארק נוסף שאני אפילו לא זוכרת איך קראו לו. הבנתי אחר כך שהם פחות נהנו שם מאשר ב-ISLANDS OF ADVENTURE ושבכל מקרה התורים התארכו כל כך (ליותר משעה וחצי לכל אטרקציה) שדי מהר הם התחילו להתייאש בעצמם ולחתוך ולחזור לדירה.
בינתיים T החזיר אותי לדירה ואני נכנסתי למיטה להתאושש עד הערב.
כשכולם חזרו ואני התחלתי לחזור לעצמי, קפצנו למסעדה קרובה לדירה בשם Ternerita Cafe & Grill שהיתה סוג של סטקייה שכללה גם אוכל ונצואלני, טעים מאד. אגב שם במסעדה זו היתה הפעם היחידה שבה נתקלנו באיזשהו סימן אי נוחות כשענינו על השאלה (שתמיד תמיד נשאלה בשלב כזה או אחר של הטיול) מהיכן אנחנו. למלצרית עלה חיוך מאולץ על הפנים, והיה ברור שמשהו לא בדיוק מוצא חן בעיניה, אבל לזכותה ייאמר שפרט לחיוך היא לא עשתה או אמרה שום דבר. כמובן שאם מנה כלשהי איחרה להגיע מייד צחקנו שזה כי אנחנו מישראל...אבל בפועל היא היתה בסדר. אפילו בסדר גמור.
ביום השני שלנו נסענו לפארק אחר של יוניברסל בשם EPIC UNIVERSE
אבל הוא גם היה פחות מוצלח מזה של הבוקר הקודם.
אני בסופו של דבר לא עליתי יותר על שום אטרקציה, אבל ליוויתי את שרי על סחרחרה נחמדה שהיא מאד רצתה לעשות. היה קטע שקצת הרגיז אותנו, כשחתני וחכמוד ממש עשו לנשמותק "רגשי" שוב לגבי איזו רכבת הרים שהוא ממש לא רצה לעשות, והוא התעקש אבל הרגיש מאד רע לגבי זה. בסוף הוא החליט שהוא כן רוצה, והם עשו אותה שוב יחד איתו. והוא דווקא אהב ושמח שעשה זאת, אבל לא אהבתי את כל הקטע של לגרום לו להרגיש רע עם עצמו. כל הזמן הזכרתם להם, ולו, שזה הטיול שלו וזכותו לעשות מה שהוא רוצה, וכמובן לא לעשות את מה שהוא לא רוצה. מילא, עבר בשלום בסוף.
גם ביום השני חתכנו, T ואני אחרי שאכלנו כולנו יחד שם צהריים, וחזרנו לדירה. הם נשארו אבל אחר כך הודו שלא היה כדאי. התורים התארכו כל כך שהם הספיקו מעט מאד אטרקציות והיה חם מאד ובסוף - כשהם שמעו שאנחנו נהנים לנו בבריכה של קומפלקס הדירות שלנו, גם הם סיימו את הפרק של יוניברסל והצטרפו אלינו.
בערב קפצנו למסעדה ש-T ואני אהבנו מאד כשהיינו בצפון קרולינה בשם Longhorn Steakhouse. (אני לא מצרפת קישור כי משום מה נדרש VPN כדי להעלות את האתר שלהם).
בביקור שלנו במסעדה הזאת במאי בצפון קרולינה נתקלנו באווירה נחמדה, שירות מעולה, אוכל טעים ומנות ע-נ-ק-י-ו-ת כל כך שפשוט נשפכנו מצחוק. זוכרת שהזמנו סלט ירקות "לצד" המנה העיקרית, כי הוא נראה מפתה וכלל גם תותים. כשקבלנו את הסלט הוא היה גדול יותר מאשר המנה העיקרית. לא היה לנו שום סיכוי לסיים אפילו חצי. זכרתי שהיתה להם מנת תירס ענקית טעימה מאד. ובעיקר הבשרים שלהם היו נהדרים, וידענו שזה בדיוק מתאים למשפחה של בתי הקרניבורים הגדולים.
אלא שצפוי היה לנו קצת מפח נפש הפעם, כי סניף אורלנדו (לפחות זה שעל רחוב international drive) לא עמד בעצם באף קריטריון שהזכרתי קודם - פרט לגודל המנות. השירות היה גרוע עד כדי לא קיים, הבשרים לא היו טעימים, ומאד התאכזבנו.
אבל למחרת טסנו כבר לבוסטון אז לא עשינו מזה עניין גדול, ועל כך אספר בפוסט נפרד.
