‏הצגת רשומות עם תוויות סדרות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סדרות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 24 באוגוסט 2025

השבוע שהיה

היו כמה ימים שבהם הרגשנו הקלה במזג האוויר ומאז יום חמישי זה שוב הולך ומתחמם ונהיה מעיק ודי בלתי נסבל. 

בשלישי אספתי את שרי מהבית ולקחתי אותה לקולנוע. 

זה נשמע מאד פשוט "אספתי את שרי מהבית" אבל בפועל מהרגע שהגעתי אליהם הביתה ועד שהצלחנו לצאת לדרך לקח זמן ולא מעט מאמץ. 

מצד אחד היא נזפה בי על כך שהיא מחכה לי כבר הרבה זמן ולמה הגעתי כל כך מאוחר (הגעתי בדיוק בשעה שבתי אמרה לי להגיע, כמובן), אבל מצד שני היא ישבה בסלון עם פיג'מה ובכלל לא היתה מוכנה לצאת לדרך. 

כשניסיתי לשכנע אותה להתלבש ולהסתרק, והזהרתי אותה שנאחר לסרט, היא הסבירה לי בהחלטיות שזה לא עובד ככה, ושלא מתחילים את הסרט עד שכולם מגיעים ומתיישבים באולם. הבנתי שאין לי שום דרך לשכנע אותה אחרת, והסכנתי עם זה שנאחר. ממילא לא מתחילים את ההקרנה מייד, יש פרסומות ויש פרומו-אים...יהיה בסדר. וגם אם הסרט יתחיל, זה לפחות ילמד אותה לקח לפעמים הבאות. 

גם בתי מעולם לא הגיעה בזמן לשום דבר, לא התעוררה כשהיתה צריכה להתעורר, ופעם או פעמיים אפילו פספסה טיול של התנועה או של בית הספר בגלל זה. הבנתי שזה אבוד מראש ואין מה להילחץ או להתעצבן.

היא התלבשה ואז החליטה ש"רותח לי בחולצה הזאת" והלכה להחליף, וכמובן שלקח לה זמן למצוא את החולצה שהיא חיפשה (לפחות היא מאד עצמאית ובוחרת בעצמה ומתלבשת ומסתרקת בעצמה) - בסוף יצאנו לדרך. 

מבין שני הסרטים שהיא רצתה לראות, רק "הדרדסים 2025" הוקרן בשעות הרלוונטיות. אז זה מה שראינו.

לפני שבתי יצאה לקליניקה בבוקר שרי ביקשה ממנה שתדבר איתי לגבי הממתקים. כאילו שאי פעם מנעתי ממנה ממתקים כשלקחתי אותה לבילוי או גם אצלי בבית. זה היה מאד מצחיק. כשהגעתי היא שאלה אותי אם דיברתי עם אמא שלה, ועל מה. מצחיקה הקטנה הזאת. אמרתי לה שאמא אמרה לי לקנות הרבה ממתקים אז היא שמחה נורא, ולאורך כל הבילוי שלנו יחד קיבלתי הרבה מאד חיבוקים ונשיקות (גם בלי קשר לממתקים). 

הגענו באמת באמצע הפרסומות, היא נהנתה מאד מהסרט, ואחריו היא ביקשה לאכול במקדונלדס...(איך T כתב לי בוואטסאפ: מקדונלדס זה לא אוכל!)...זרמתי עם הכל. רק שתהיה מרוצה ונעביר את הזמן בכיף. 

אחר כך לקחתי אותה אלינו הביתה, אכלתי בעצמי צהריים (כי אין מצב שאוכל במקדונלדס), השארתי אותה בידיו האמונות של T ועליתי לישון שנ"צ. היא התאכזבה שלא שיחקנו או עשינו עבודות יצירה אבל הייתי כל כך גמורה מעייפות שבאמת לא היה שום סיכוי שאצליח לעשות שום דבר בשלב הזה. 

אז כשבתי הגיעה לאסוף אותה אני עוד ישנתי. זה היה דווקא נחמד שהיה לה זמן איכות לבד עם T, והיא כמובן גם אכלה אצלנו צהריים. שרי דיווחה שהיה לה כיף מאד עם סבתא וסבא, וכולם היו מרוצים. 

בחמישי היה לנו תור עם 'שותפנו' ו'שריתה' בשגרירות יוון כדי לארגן ייפוי כוח לעורך הדין ביוון לרכוש את הבית ולבצע עבורנו פעולות מול הרשויות ביוון. זו היתה הזדמנות גם לקצת זמן איכות עם שותפנו ושריתה, ואחרי השגרירות ישבנו לשתות קפה ביחד בתל אביב......

בששי אירחנו את הורי ואת בתי והמשפחה לארוחת ערב שהיתה טעימה מאד ונחמדה מאד, אלא שנשמותק סבל מכאבי בטן נוראיים ומהר מאד הבנו שהם צריכים פשוט לחזור הביתה. אז הערב התקצר, הם יצאו לכיוון הרצליה ו-T לקח את הורי בחזרה ל'אחוזה', וכמובן שכמה דקות אחרי שכולם יצאו מכאן הגיעה התרעה על שיגור הטיל החות'י...כך שהאזעקה תפסה את כולם חוץ ממני - בדרכים. 

T סיפר שהורי נתקפו פאניקה, אבל רק המחשבה על עצירה, הוצאת אבא שלי איכשהו מהרכב והשתטחות על הכביש (כי הם לא היו בקרבת מקלט או יישוב) גרמה לו להחליט פשוט להמשיך לנסוע את הדקות הספורות שנותרו להם כדי להגיע הביתה. זה לא ממש מצא חן בעיני הורי אבל T היה נחוש ואכן הביא אותם הביתה בשלום.

בתי וחתני כלל לא קיבלו את ההתרעה (אני חשבתי שכולם מקבלים התרעה, גם מי שאין לו את אפליקציית פיקוד העורף...🤔אך התברר שלא) - והם היו קצת דרומה ממחלף רעננה צפון כשנשמותק ראה יירוט בשמיים וחתני שם לב למכוניות שנעצרות בצד ואנשים נשכבים על הארץ - אז הבינו מה קורה. וגם הם עצרו. איזו מציאות הזויה. 

בשבת, פרט להליכת הבוקר לא יצאנו כלל מהבית. הבנתי שהיה חם מאד אבל לא הרגשנו את זה במזגן. 

במהלך השבת סיימתי בשעה טובה גם את אלבום התמונות של בתי ומשפחתה. אגב, לאחר שאמרתי לה שאין לי כמעט תמונות שלהם, גם היא וגם חתני החליטו לשתף אותי סוף סוף בכל התמונות שיש לשניהם בטלפונים (אנשים מצלמים בלי סוף אבל לא עושים עם זה שום דבר!) - וכך עיביתי קצת את האלבום, שבהתחלה היה די דל. לצערי גם בתי וגם חתני לא צלמים טובים כל כך, והתמונות שהם מצלמים הרבה פחות טובות מהתמונות שאני מקבלת מכלתי. אפשר לומר ש-T וכלתי הם צלמים מעולים, בני ואני ככה בסדר, ובתי וחתני פשוט לא יודעים לצלם. וחבל, יש להם טלפונים עם מצלמות מצוינות. 

אז שלחתי את האלבום להדפסה, את האלבומים של בני כבר קבלתי (אני מפצלת את האלבום השנתי שלהם לשניים כי יש להם כל כך הרבה תמונות!) וגם את לוח השנה של אמא שלי כבר קבלתי והענקתי לה ביום ששי והיא היתה מאושרת. 

אחר הצהריים התקשרתי אל בתי כדי לברר מה מצופה ממני בראשון בבוקר, שבו סיכמנו שאשמור על שרי. השיחה התנהלה באופן מאד מוזר - בתי התחילה לחשוב בקול רם בעצם מה הלו"ז שלהם....היא עובדת אחר הצהריים...צריך לקחת את נשמותק לפסיכולוגית לתור השבועי (בתנאי שירגיש מספיק טוב עד אז)....לשרי יש כרטיסים למופע כלשהו.....כל זה אחר הצהריים. 

"מה אחר הצהריים?" שאלתי, הרי שריינתי את הבוקר...מה קורה בבוקר? 

ואז בתי אמרה שהיא צריכה לשאול את חתני מתי הוא חוזר מהעבודה.......ואמרה שתחזור אלי אחר כך. בסוף התברר שהם בכלל לא צריכים אותי ביום ראשון. יופי, טוב ששאלתי. אני נדהמת בכל פעם מחדש איך דברים שידוע עליהם הרבה זמן מראש צצים אצל בתי כאילו ברגע האחרון. הפעם זה הלך בכיוון ההפוך - שבעצם לא צריכים את שירותי הסבתאות שלי - אבל בדרך כלל פתאום היא מבינה שהיא זקוקה לעזרה. למה ככה? 

נראה מה יהיה בשלישי (שגם בו התחייבתי לשמור על שרי). 

אז קבעתי עם 'מחברת' לראשון בבוקר ונפגשנו לקפה, והיה טוב מאד. 

ל-T היו שני התקפי כאב קלים היום - אחד בארבע לפנות בוקר (שהעיר אותו משינה) ואחד בצהריים. אז מצד אחד אלה היו התקפים קלים, מצד שני שניים. והוא לא מרגיש כל כך טוב. אוף אוף אוף. 

אני עדיין קוראת את הספר The most fun we ever had ועדיין לא החלטתי מה דעתי עליו. 

סיימתי לא מעט סדרות לאחרונה, גם אלו שאני רואה לבד (בעיקר בחדר כושר) וגם כאלה שצפיתי בהן עם T... וכרגע מסתמן איזשהו יובש בתחום הזה....מחכה שיועלו סדרות טובות חדשות בקרוב. 

ואני מעודכנת אמנם בכל מה שקורה סביבי, אבל עוד פחות מקשיבה/צופה/קוראת חדשות מאשר קודם, אם זה אפשרי בכלל. חוסר האונים הוא כזה שפשוט אני לא מסוגלת להקשיב ולהרגיש שאין לי שום דבר לעשות כדי לעזור, לשפר, להפוך את הגלגל על פיו.......ממשיכים להתדרדר בכל פעם לתהום עמוקה וחשוכה יותר. מה יהיה? 



יום שני, 21 ביולי 2025

השבוע שהיה

התברר, שלחזור הביתה לאחר חמישה ימים ביוון, הרבה יותר קל ופשוט מאשר לחזור אחרי שלושה שבועות בארה"ב או בכל יעד חופשה אחר. 

אין ג'ט לג, וכמעט לא הרגשנו שנעדרנו. אפילו על מיינקוני ראינו שהיה לו הרבה יותר קל. 

הוא פגש אותנו בסקרנות, כמובן, מרחרח את כל הניחוחות החדשים שהבאנו איתנו - ומייד חזר גם הוא לשיגרה הרגילה. 


לשמחתנו הקט-סיטרית הדליקה (לבקשתנו) בכל בוקר את המזגן עבורו, וכיבתה אותו בכל ערב - כך שהגענו בשבת אחר הצהריים לבית נעים וקריר. 

חזרנו לשיגרה שלנו - T עם הטיפולים שלו והאפוקסי שלו והלקוחות שלו בייעוץ העסקי, ואני לאימון, לבלוגים, למפגשים עם חברות, ומטלות הבית, ושנינו לפעילות הגופנית שלנו - שכמובן גם ביוון הקפדנו עליה כרגיל. 

פחות הקפדנו שם על התזונה - הרגשתי שאני "מתפרעת" קצת עם האוכל - אז אני חייבת לחזור לעצמי ולמשטר האכילה. 
גם עשיתי הפסקה עם הווגובי (WEGOVI), כי נמאס לי שלפחות פעם/פעמיים בשבוע אני סובלת מבחילה בבוקר (עד כדי הקאה), אבל בינתיים גם אחרי הפסקה של שבועיים מדי פעם אני מרגישה בחילה - והבנתי שהחומר עדיין לא יצא מהגוף. מצד שני ייתכן שהבחילה לא קשורה לזריקה - נעקוב ונראה. 
נראה בעיקר אם אני מצליחה לשמור על המשקל גם בלי ה"קביים" האלה. 

בשבוע הזה גם נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'היידי', וזה היה כיף גדול. 

בשני לא נסענו אל בתי כי היא לקחה את הילדים לסידורים, אז לא ראינו אותם בעצם עד ששי בערב. 

מה שכן הצלחתי זה לעשות סדר יסודי בארונות חדר האורחים. זרקתי המון דברים, כיבסתי מצעים ומגבות, ויש לי גם שקיות לתרומה....בעיקר של מפות שולחן (מיליון מפות שולחן) וכמה שמיכות/ציפות/כריות אמבטיה של תינוקות - שבינתיים אף אחד לא הגיע לקחת, אז אולי בסוף אצטרך לסחוב את הכל בעצמי לאתרי תרומה. 

נראה לי, שאם יהיה לי כוח השבוע, אתחיל להתלבש על סדר במרתף - לפחות בדברים שלא קשורים אל T (שלא ממש משתף פעולה עד עכשיו עם המשימה הזאת). 

השבוע נודע לנו שאחי סובל מכאבי תופת בכתף לאחר שגם עשה איזו תנועה לא טובה כשהנכדה שלו היתה לו בידיים, וגם אחר כך הגדיל לעשות ועשה פעולה שהחמירה את המצב בחדר הכושר. כן, זה אחי. מגזים ולא מקשיב לגוף. 
בהתחלה היה חשש לקרע בגיד בנוסף לדלקת חריפה, אבל לאחר שקיבל זריקת קורטיזון ועבר אולטרסאונד, האבחנה היתה פשוט הסתיידות. הדלקת נרגעה, וכעת נדרשת רק מנוחה והרבה פיסיותרפיה. 

גם T לא היה במיטבו בתחילת השבוע. היו כמה ימים שראיתי שהוא לא ממש מרגיש טוב, למרות שלא היו עוד התקפים מאז שדה התעופה באתונה (וגם הוא היה התקף די קל). יש לו כאב מוזר בגב, שבא והולך, והוא מרגיש שיש לו שם במקום הכאב איזה גוש - כנראה שומני. יש במשפחה של T נטייה לגושים שומניים תת עוריים (גם לבתי יש כזה, באזור הלסת, ולחמי ז"ל היו המון כאלה) - אבל כאן זה משהו קצת עמוק יותר ולא ממש תת עורי. רופאת המשפחה שלחה אותו לאולטרסאונד (שכדי לקבל תור בתאריך "סביר" הוא קבע אותו באסותא באר שבע בתחילת החודש הבא) וגם נתנה לו בטרן (BETAREN) - שעד כמה שראיתי הוא עדיין לא התחיל לקחת. 
יש לי הרגשה שהוא ממש חושש מהכאב החדש הזה, מהגוש הזה - ולכן גם אני. היה לילה אחד שבו הוא חלם שהוא מת......
אוף. 

אבל אנחנו מתמידים בינתיים בשיגרה שלנו. אין באמת טעם לדאוג עד שלא נדע מה קורה, ובימים האחרונים הוא דווקא התאושש וקיבל מרץ.

בששי אירחנו לארוחת ערב נחמדה ומוצלחת אצלנו עם בתי ומשפחתה ועם הורי, ובסוף הערב שרי הודיעה שהיא נשארת לישון אצלנו. 
היא היתה מאד חמודה ושיתפה פעולה כמיטב יכולתה - ואף הסכימה לישון על מזרון ליד המיטה שלנו ולא איתנו במיטה כמו תמיד - אבל הילדה הזאת מתעוררת כל הזמן בלילה. היא מדברת, היא מבקשת דברים, היא מתלוננת....ואז נרדמת מייד בחזרה ולי לוקח המווון זמן להירדם אחרי כל התעוררות שכזאת. 
מילא, אין לי בעייה להשלים שעות שינה אחר כך, גם בשנ"ץ וגם בלילות הבאים. העיקר שהיא מאד מאד נהנתה.

בשבת בבוקר שיחקנו כל מיני משחקים וציירנו, והיא גם החליטה להכין "מיני" ארוחת בוקר ל"כלבלבי" ול"חמודי" שלה (בובות פרווה קטנטנות) - ספלי אספרסו עם יוגורט וענבים (שהיא חתכה בעצמה) . 

חמודי למטה וכלבלבי למעלה - על שולחן האפוקסי של T


לאחר שהחזרנו את שרי הביתה נסענו לבראנץ' אצל 'שושנה' ובעלה. היה מאד נחמד ומושקע, והחברה היתה נעימה. 

בגיזרת הסדרות, ראיתי את כל העונה של הסידרה "הגרמני" ב-YES. אני לא יודעת אם תהיה עוד עונה. לדעתי זו היתה סדרה מצוינת וטוב יעשו אם ישאירו את הסוף כך כמו שהוא. אבל מי יודע......

בנוסף סיימתי ספר בשם BROKEN COUNTRY מאת קלייר לסלי האל. 
שוב, זו לא ספרות מופת, אבל הוא תפס אותי והוא זורם, וכרגע זה מה שמעניין אותי. אולי אקרא עוד ספרים שלה. 

ביוון סוכן הנדל"ן התקדם בהצעת המחיר שלנו למוכר של הבית שאהבנו, אבל טרם שמענו ממנו בחזרה, מה שלדעתנו לא מבשר טובות. 
או שזה פשוט "הקצב היווני". הכל מתבצע שם מאד לאט. 

כפי שאמרתי לבתי - אשמח אם זה יסתדר אבל אשמח גם אם לא. זה החלום של שותפנו ושריתה, לא באמת שלנו, ואני יודעת ש-T מאד רוצה לעזור, ובסך הכל גם אני, אבל אני אהיה מאד מרוצה גם אם לא ייצא מזה שום דבר. ומצד שני אשתף פעולה עם כל מה שהם יחליטו, ואם ימשיכו לחפש אז אהיה שם לצידם..........מה שיהיה יהיה. 

כאן בארץ ובגבולותינו הכל ממשיך להתדרדר וכבר הבנתי שאין תחתית ובכל יום ובעל שעה ובכל רגע - בהחלט יכול להיות גרוע יותר. 
בפוסט של "השרביט" שכתבתי לפני כמה ימים, אמרתי שאני לא מתכננת הגירה בשלב זה. אבל אחרי שקראתי את הפוסט של מוטי בנושא, שם הוא העלה - בין היתר - את האפשרות שגם אחרי הבחירות הבאות (אם וכאשר תתקיימנה) תקום ממשלה דומה או אף זהה להרכב של הקואליציה היום............ואז הבנתי שבמקרה כזה אבין שמה שאני רוצה עבור המדינה שלי שונה ממה שהרוב רוצה.......ואולי אולי אז יגיע הזמן לשקול אופציות אחרות...............

יום חמישי, 3 ביולי 2025

חזרה לסוג של שיגרה

 ניצלנו את סוף השבוע לנוח. ממש לנוח. הרגשנו את התשישות גם פיסית וגם נפשית. 

לרגע T התלבט אם בכל זאת להזמין את הורי בקטנה לארוחת ששי לבד אבל הודעתי לו שלא יקרה כלום אם נקפוץ לבקר אצלם בשבת. 

ואכן קפצנו אליהם בשבת, וזה היה ביקור מוזר. 

מוזר, כי אמא שלי היתה במצב רוח מוזר. ממורמר. אנטי. אמרה משפטים כמו "טוב, עשיתם וי על הביקור אצל ההורים". אף פעם היא לא מתבטאת ככה. תמיד היא מביעה תודה על כך שאנחנו חושבים עליהם, דואגים להם, מתקשרים ומגיעים..ומזמינים אלינו. זה היה מוזר.

גם כשדיברנו על בני ובתי - ההוצאות המוגדלות שלהם כתוצאה מרכישת הבית (בני) והדירה (בתי) - ואבא שלי התלבט האם להעביר להם את הסכום "הרגיל" שהוא נוהג (ברוב נדיבותו, שנולדה יחסית מאוחר - בשנים האחרונות) להעביר להם כל שנה או שיהיה צורך בסכום מוגדל. אז אמא שלי פתאום פלטה "מי שחי מעל ליכולתו הפיננסית שיאכל אותה". שתכל'ס זה נכון, אבל גם בני וגם בתי מכלכלים את צעדיהם באופן מחושב ומצד אחד פועלים להגדלת הכנסותיהם ומצד שני להקטנת הוצאותיהם...והרבה יותר קשה היום לרכוש דירה או בכלל לסגור את החודש. וכן, הם חיים באורח חיים שונה ממה שהורי חיו או שגם אנחנו חיינו כשהיינו בגילם. רמת החיים עלתה. ההרגלים השתנו. 

בני יותר מחושב, כלכלית, מבתי. ועדיין גם בתי וחתני משתדלים לחסוך. 

ובכל זאת, הם כנראה יזדקקו לעזרה. ובטח אם חלילה לא יצליחו למכור את הדירה (או ייאלצו להוריד משמעותית את המחיר) כתוצאה מהעדר ממ"ד (והעדר מרפסת, משהו שמאז הקורונה הפך חיוני במיוחד). אז יפה מצדו של אבא שלי שחושב עליהם, והתגובה של אמא שלי באה לי מחוץ לכל הקשר. 

וגם במהלך הביקור אבא שלי העיר לה שהיא לא הציעה לנו שתייה או כיבוד, והיא אמרה שהיא כבר לא עושה את זה כשבאים אנשים. זה היה מאד מוזר. 

שאלתי אותה למחרת אם היא כועסת עלי, והיא מייד הבינה למה אני מתכוונת. ייתכן אפילו שאבא שלי נזף בה אחרי שהלכנו, כי היא לא היתממה ושאלה למה אני שואלת. היא רק אמרה "לא, ככה אני. אדם ממורמר". שגם התשובה הזאת היתה הזויה אבל עזבתי את זה. לא עשיתי עניין. בשיחות שלנו בימים הבאים (אני מתקשרת אליה כל יום) היא כבר נשמעה כרגיל. 

מיינקוני חזר להתפנק עלינו ביום (יושב עלינו על הספה) ובלילה (נשכב עלינו במיטה) אז אני מקווה שהוא נרגע מהמלחמה ומהאירוח. 

כל החברות שלי שנתקעו בחו"ל חזרו לארץ וגם דודתה של כלתי סוף סוף קיבלה את טיסת החילוץ שלה מאל על. החברות דווקא היו צריכות בסוף לקנות כרטיסי טיסה מחדש, ואני מקווה מאד שהן תִּתְחַשְׁבֵּנָּה עם אל על ותְּקַבֵּלְנָה פיצוי. 

לפחות דודתה של כלתי היתה נעימה ועזרה להם המון בבית ועם הילדים. גם זה משהו. 

נפגשתי השבוע עם 'מחברת' וגם בקרתי במספרה. חזרתי לקרוא וסיימתי שני ספרים קלילים שתיאו המליצה עליהם : "הדשא של השכנה" מאת קרין אהרון וגם "משפחה לדוגמא" מאת מאירה ברנע-גולדברג. רוצה לציין שהם אמנם קלילים אבל יש בהם נושאים רציניים מאד שחשוב לדון בהם, ואהבתי את שניהם. 

עכשיו התחלתי לקרוא את "שיעורים בפיתוח קול" מאת דורית רביניאן. 

בגזרת הסדרות צפינו בהנאה ב"קו המים" (THE WATERFRONT) בנטפליקס, ובאמאזון פריים ב"COUNTDOWN" (הספירה לאחור?) ובעונה הרביעית של GOLIATH (גוליית) המצוין אך הזוי. 

לבד התחלתי לצפות ב"הגרמני" ב-YES (STING TV) וזה נראה טוב מאד. 

בקרנו אצל בתי בשני אחר הצהריים ויצא לנו לבלות הרבה עם שרי, שהיתה חמודה ומצחיקה, מעט עם נשמותק ומעט מאד עם חכמוד. כמובן ששוחחנו ארוכות גם עם בתי. היה ביקור מוצלח. את חתני פגשנו למטה כשהיינו בדרך הביתה והוא בדיוק הגיע. 

בששי יש לבתי ומשפחתה בת מצווה של אחיינית (בתה של אחותו הגדולה של חתני) אז הזמנו אותם לשבת בצהריים, וגם את הורי. לרגע חשבתי להזמין גם את אחי - אבל רק אותו ואת גיסתי לבד בלי הבנות ובני הזוג והתינוקת - כדי להקל עליו, כי הוא נוהג לבקר אצל הורי בשבת אחרי הצהריים והם יהיו עייפים מדי אחרי ארוחה אצלי ואז הוא ייאלץ להגיע לפני הצהריים....... אבל הבנתי שאין לי חשק ולא הכרחתי את עצמי (ואת T). שיסתדר. 

בשבוע הבא יש לנו טיסה מתוכננת לכמה ימים ליוון עם 'שותפנו' ו'שריתה'. זה פחות נופש ויותר עסקים, אבל אני מניחה שיהיה מעט נופש גם. אני מקווה שהכל ייצא לפועל באמת, ושאם זה יבוטל - שזה יבוטל לפני שנטוס ולא כשנהיה כבר שם. נותר רק לקוות. 

נאלצתי להזיז את הממוגרפיה המתוכננת שלי לשם כך, וזה זז לספטמבר - ו'מכבי' חופרים לי במוח על הממוגרפיה הזאת, אבל אין באמת סיבה. אני עושה כל שנתיים (נדמה לי) ועד כה לא היו ממצאים כלשהם. זו בסך הכל ביקורת. 

השבוע המשכתי במבצע 'סדר וניקיון' בחדרים, והתלבשתי על הארונות בחדר של בני. זרקתי / מסרתי המוווון בגדים ומצעים ומגבות, ואת מה שהשארתי כיבסתי וסידרתי מחדש. הייתי מאד מרוצה מעצמי. יש עוד מה לסדר שם אבל לשם כך אחכה לביקור של בני שיעזור לי להחליט מה ומי ומו. 

כשאחזור מיוון אתלבש על חדר האורחים. 

מסתמנת עסקת חטופים - חלקית בשלב זה, וזה הופך לי את הבטן - אבל אולי זה יקרה ואולי עוד משפחות יזכו לקבל את יקיריהם, אלוהים יודע באיזה מצב, בחזרה. הסבל שלהם שולט בחלומות שלי בלילות. וגם של כל משפחות ה"הותר לפרסום" . שייגמר כבר. 

יום שלישי, 10 ביוני 2025

מאז שחזרנו

בניגוד לפעמים קודמות, בהן "נחתנו בריצה" ומייד חזרנו לפעילות, הפעם זה לקח קצת זמן. 

גם לקח לנו זמן להתאושש מהצינון ומהטיסה, וגם הרגשנו עייפים מאד. 

גם לא עבר לי לגמרי הגרד (כתוצאה מהתגובה האלרגית לטיפול בטחורים) וזה די משגע אותי. במזל הצלחתי לקבוע תור לרופאת העור (אולי מישהו ביטל בדיוק) והיא הבינה בדיוק מה קרה. היא נתנה לי טיפול אגרסיבי לכמה ימים ואחריו טיפול מעט עדין יותר, שאותו אוכל להמשיך לאורך זמן. היא אמרה לי להמנע ממשחות שמכילות לידוקאין על נגזרותיו השונות - היא אמרה שידוע שיש אנשים שמגיבים לזה ככה. כיון שגם קבלתי מהפרוקטולוגית esracain וגם יש benzocain ב-rectozorin עצמו, שטיפל בטחורים. בקיצור - בעתיד אם יהיו לי טחורים אצטרך להמנע ממשחות המכילות את החומר הזה. 

בלילות ישנו טוב - בחמשת הלילות הראשונים לקחנו את ה"סירקדין" המעולה שפשוט מעלים לנו את הג'ט לג לגמרי - אבל היה לנו קשה לקום בבוקר והיתה לנו פחות אנרגיה באופן כללי. גם היום, יותר משבוע אחרי שחזרנו, T עדיין מרגיש חסר מרץ ומתקשה לקום בבוקר. 

למזלנו נחתנו בששי שלפני שבועות. הורי לא רצו להידבק מאיתנו אז לא קפצנו אליהם אפילו. אצל בתי גם חתני וגם שרי היו קצת חולים גם כן, ובערב חג הם היו מוזמנים לאחותו ליום הולדת של האחיין הבכור. אחי וכל משפחתו נסעו לקפריסין לסוף שבוע ארוך. היה לנו זמן להיות לבד בבית עם מיינקוני המתוק, ולנוח. 

מיינקוני קיבל אותנו בשמחה וחזר לשגרת הליטופים בלי בעיות. 

בסוף בחג עצמו - שני בצהריים - הזמנו את כולם לארוחה בשרית (כי זה מה שהם מעדיפים וכי בטח נמאס להם מהאוכל החלבי בכל מקום), T הכין המבורגרים  (שהכין בעצמו) ופסטה וגם עוגת שוקולד וכולם היו מרוצים. 

בתחילת השבוע הזמין אותנו נשמותק לערב שורשים בבית ספרו. כל השנה הם עבדו על הכנת "עבודת השורשים" המשפחתית והוא כמובן ראיין אותנו גם, וכאשר הודיעו על הערב החגיגי הזה בו הם יציגו כל אחד מחלק מעבודתו, הוא מאד רצה שנגיע. מתוק כזה. 

כמובן שבאותו בוקר בתי נזכרה שהיא התחייבה להכין סלט ובכלל לא היו לה המרכיבים בבית, או הזמן להכין אותו........אז כמובן ש-T התנדב. הערב עצמו לא היה מאורגן בכלל כמו שצריך - אבל לא ציפיתי ליותר מדי מהמחנכת המוזרה שלו - אבל הילדים היו מקסימים ונשמותק הקריא את החלק שלו באופן מושלם (בניגוד להרבה אחרים שלחשו או מלמלו באופן לא ברור). 

היו גם קטעי נגינה ושירה, והיה בסך הכל נחמד ומרגש. בעיקר נגעה לליבנו העובדה שהיה חשוב לנשמותק שנהיה שם איתו. 

עוד השבוע, היה ל-T תור בשגרירות האמריקאית בתל אביב לחידוש ויזת התייר שלו. 

כידוע ישראלים כבר לא זקוקים לויזה כדי להיכנס כתיירים לארצות הברית, לפני כמעט שנתיים אישר הנשיא ביידן לישראלים להיכנס באמצעות ESTA, בדומה לכניסת אירופאים ואוסטרלים, סוג של "אשרת כניסה זמנית" תקפה לשנתיים (אם איני טועה) שניתן לבקש ולקבל בדוא"ל, בדומה לאשרות כניסה לקנדה, אוסטרליה ועוד. אלא שאנחנו לא מעוניינים באשרה זמנית לשנתיים מאחר שאנחנו מתכננים - כל עוד נוכל פיסית וכלכלית - להמשיך לטוס לארה"ב לפחות פעם בשנה בעשר ויותר השנים הקרובות, אז בצענו תהליך חידוש ויזה כמו תמיד. 

אני רוצה לציין כאן, שהפרוצדורה - מילוי טופס הבקשה באתר השגרירות, תשלום אגרת הויזה, תשלום אגרת המשלוח של הדרכון בתום התהליך והעלאת תמונה - די הוציאה לי את המיץ. האתר מאד (אבל מאד!) לא אינטואיטיבי. מזל שצריך לעשות זאת רק כל עשר שנים (אבל עבור כל אחד מאיתנו בנפרד). 

אבל בעמל רב עשיתי זאת ואף הצלחתי לקבוע לו תור ממש תוך פחות משבוע (מן הסתם כי רוב הישראלים כבר לא זקוקים לראיון בשגרירות בזכות ה-ESTA), והוא נסע בחמישי על הבוקר לשגרירות. 

איתו בתור היו בעיקר ישראלים שביקשו ויזת עבודה בארה"ב. בין השאר הוא פגש שם את אלי שרעבי, שמסתבר שמתכנן לעבור לגור ולעבוד במקצוע שלו (עיצוב) בארה"ב. בנוסף היו שם סתיו שפיר ומשפחתה, שגם הם מחפשים לעשות רילוקיישן לארה"ב. כן, זו המציאות שלנו. 

בששי בבוקר אמא הודיעה שאבא לא מרגיש כל כך טוב ושהם לא יגיעו לארוחת הערב המשפחתית. פחות הטרידה אותי ארוחת הערב, בעיקר נלחצתי קצת מאיך שאבא מרגיש. התברר שהוא הרגיש חולשה, כבדות בראש וברגליים... ונשאר לנוח. זה עבר לו אחרי מנוחה של כמה שעות אבל הוא נשאר לנוח גם בשבת - ביקרנו אצלם בשבת בבוקר - והבנתי שבראשון בבוקר הוא כבר יצא להליכה אבל דילג בינתיים על חוגים אחרים שהוא נוהג להשתתף בהם כמו יוגה כסאות. החל מיום שני ואילך הוא כבר חזר להשתתף בכל החוגים שלו, אז בינתיים הכל בסדר. 

זה טוב שהוא קשוב לגוף שלו ולא מתעקש על פעילות כשהוא מרגיש שאין לו כוח. ומצד שני זה טוב שהוא כן פעיל עד כמה שהוא יכול. בכל זאת בן 91. 

אז רק בתי ומשפחתה המתוקה הגיעו בששי והיה ערב נחמד מאד, שבסופו גם שרי וגם נשמותק החליטו להישאר לישון אצלנו. 

נשמותק החליט לראשונה לישון בחדר האורחים, ולא על מיטת ה"ספסל" אצלנו בחדר. שרי, לעומת זאת, התעקשה לישון איתנ במיטה. זה היה לילה קשה לי ול-T. הילדה משתלטת בהדרגה על כל המיטה ודוחקת אותנו עוד ועוד, בועטת וגם מרביצה (כלומר, מעיפה את הידיים....תוך כדי שינה), וגם כל שעה בערך מדברת מתוך שינה ומעירה אותנו - לא שממש הצלחתי להירדם בכלל. 

בסוף ויתרתי ועברתי בעצמי לישון על המיטה/ספסל של הנכדים, ולמרות שגם שם לקח לי זמן להירדם, היה לי הרבה יותר נוח ונעים. 

בבוקר אחרי הליכת הבוקר (שבה T חטף התקף כאב בינוני) הוא הכין לילדים פנקייקים, ששרי מייד עיקמה עליהם את הפרצוף כי "היא רוצה קורנפלקס" (כלומר את ה-CRUNCH שהיא אוהבת). אמרנו שנגמר, ושפתיה התעוותו כלפי מטה באי שביעות הרצון האופיינית. 

הזכרתי לה שעוד מעט יש לה יום הולדת, וביום הולדת יש אצלם במשפחה מסורת של ארוחת "בוקר-הולדת" של פנקייק (או במקרה של שרי, קאפקייק), אז היא הסכימה שנערום אותם ל"עוגת פנקייק" (עם נוטלה בין השכבות) ואפילו מצאתי נר של הסיפרה 6 לשים בראש הערימה, וארוחת הבוקר עברה בחיוכים. 



בסוף הארוחה החלטנו שנשחק משחק קופסא, והיא בחרה את "קטאן ג'וניור", שאמנם אמור להתאים לגילאי 6+ אבל היא עדיין לא הכירה ולא התמצאה בכללים. נשמותק עשה כמיטב יכולתו להדריך אותה, ושנינו דאגנו שהיא תנצח...וכולם היו מרוצים. 

כן, היא באמת מפונקת במיוחד הקטנה הזאת. אבל מתוקה ברמות. 

במהלך שאר השבת עשינו T ואני בינג' של הסידרה המצוינת Dept. Q בנטפליקס. והצטערנו שזה נגמר. קשה לי להאמין שתהיה עוד עונה...אבל היא באמת היתה משובחת. 

בשני היה יום הולדתה האמיתי של שרי וקפצנו אליהם אחר הצהריים "לתת לה את המתנה" שבתי קנתה לה בשמנו. בנוסף T נתן לה "כדור בדולח" שהוא הכין מאפוקסי. 

המתנה שבתי קנתה לה בשמנו היא ערכת מכונת תפירה לילדים. הילדה ממש אוהבת בגדים, מבינה בהם, יודעת לעצב ויודעת בדיוק מה היא רוצה ואיך היא רוצה לעשות זאת. נראה לי שזו מתנה באמת הולמת, למרות גילה הצעיר. 

בזאת לא תמו אירועי "פסטיבל" יום ההולדת של שרי. לאחר שחגגו לה בגן, ועשו לה את ארוחת ה"בוקר-הולדת" המסורתית באותו בוקר, בשבוע הבא תהיה מסיבה בפארק ליד הבית. 

שרק תהיינה סיבות לחגוג בתוך כל המיץ של הזבל סביבנו שרק הולך ונערם ומעמיק ומתגבר. 

שיחזרו החטופים. שתסתיים המלחמה. שתוסר ממשלת הקללה מעלינו. 

יום שלישי, 25 במרץ 2025

חולה

ביום ראשון הבנתי שאני מתחילה להיות חולה.

זה התחיל כרגיל עם כאב גרון....שבמהלך היום עזב את הגרון ועלה לאף. והחשש הוא תמיד שזה יירד לחזה....

אבל בינתיים זה לא קרה. 

בראשון עוד תפקדתי איכשהו, אפילו ניסיתי להתעמל (וויתרתי אחרי כחצי שעה) ונפגשתי עם 'מחברת' - שנפרדה (שוב) מבן הזוג שלה והרגשתי שאין מצב שאני מבריזה לה בשלב זה. עשיתי טוב אבל כבר התחלתי לדעוך.......

למרות הרגשת הזיפת התעקשתי להצטרף אל T בנסיעה הלילית לבאר שבע לסקירת ה-CT שלו. 

לפני כן, לקראת סוף השבוע הוא דיבר שוב עם הרופא בטלפון והסביר לו שהמצב מחמיר ועכשיו פתאום יש בפירוש בליטה שיוצאת מידי פעם (במיוחד כשהוא מתעטש, למשל) - כך שדי ברור שיש שם בקע. הרופא ביקש שיגיע אליו השבוע עם הדיסק של ה-CT, והבטיח שהוא ידאג לו ויטפל בו ויפתור את זה עוד לפני שאנחנו אמורים לטוס לבוסטון בתחילת חודש מאי. נחכה ונראה, אבל מסתמן שצפוי עוד ניתוח.....הפעם קטן יותר אבל בכל זאת.....ניתוח. 

בינתיים T ניסה מידי פעם להתעמל אבל לא תמיד הוא מצליח. 

חזרנו מה-CT בשתיים בלילה, ופרט להפסקות קצרות (לשתות משהו, להתקלח, לצחצח שיניים, לאכול משהו קטן) פחות או יותר ישנתי מאז ועד היום בבוקר. כלומר יותר מיממה. לא ברצף אבל ישנתי המון. אולי זה עזר. הבוקר אני קצת יותר טוב. נחכה ונראה. 

בששי עוד הספקנו לארח את בתי עם המשפחה ואת הורי והיה מאד מאד טעים ונעים. אחרי שחתני החזיר את הורי הביתה (הם מתעייפים מוקדם יותר) הוא חזר והם נשארו אצלנו עוד, T וחתני שיחקו פוקר עם הבנים ובתי ושרי ואני צפינו במשחק וציירנו ביחד תוך כדי. היה ממש נחמד. בשלב כלשהו השיחה הגיעה לבר המצווה של נשמותק, והחלטנו שהגיע הזמן לבדוק את המסעדה שבחרנו לצורך האירוע - והזמנו לנו שולחן לשבת בצהריים. 

אז נפגשנו גם למחרת, במסעדה, והיה ממש נחמד. גם טעים וגם שירות טוב - וגם היינו שוב ביחד. הכי כיף. 

בגלל המחלה נאלצתי לבטל את הפיסיותרפיה השבוע, אבל בוודאות חל שיפור בדלקת גיד אכילס. מקווה שאהיה בסדר עד יום ראשון הבא, שבו קבעתי תור חלופי. 

התחלתי לקרוא בספר "יצורים נבונים להפליא" מאת שלבי ון פלט ואני ממש נהנית. 

בנוסף התחלנו לצפות בתכנית "ראיון מיוחד" בערוץ 12, שבו אוטיסטים מראיינים אנשים מפורסמים.........וזו פשוט תכנית סוכריה. בינתיים ראיינו את חנן בן ארי ואת שלמה ארצי, והיה מקסים ומרגש. וגם רותם סלע (כאשר היא לבד ובלי אסי עזר) התגלתה כמנחה ומלווה מקסימה וקשובה לאנשים המדהימים האותנטים האלה.....פשוט ממתק של תכנית. מומלץ בחום. 

אז בגלל מצבנו הפיסי (בעיקר T) אנחנו לא השתתפנו בהפגנות בשבוע האחרון, ודי מתבאסים מזה, אבל שמחים שיש הרבה כאלה שיצאו לרחובות. המצב פשוט ממשיך להתדרדר....ואני כבר באמת לא יודעת מה יהיה. 



יום שלישי, 18 במרץ 2025

מה יהיה?

בא לי לחזור ולכתוב על דברים "סתמיים". 

על העצים בגינה שלי שחלקם כבר מתחילים ללבלב, ועל העצבים שאני חוטפת בכל שנה מחדש על העצים שנותרים עדיין בעירומם, כאשר במפורש ביקשתי מהגנן שהקים לנו את הגינה לשתול לי רק ירוקי עד בנוסף ללימון ולרימון.

אבל איכשהו הדברים הקטנים האלה נדחקים הצידה מפאת "החיים". 

הבוקר שברנו את הכלים ולא משחקים, סיימנו לכאורה את הפסקת האש (ראיתי מבזק קצר אחד שאמר שישראל שוב "מנהלת משא ומתן תחת אש", מה זה בעצם אומר?). ויש כאלה שמברכים על זה, ויש אף שטוענים שזה מה שיחזיר את חמאס לשולחן המשא ומתן. ויש כמובן את כל אלה שבוכים שבפועל ויתרנו על החטופים שנשארו. 

ויש כמובן את הפיטורים המתוכננים של ראש השב"כ.... והאינסטינקט הוא לרוץ להפגין...ויש אפילו הפגנה הערב ב"הבימה". ואז אני שואלת את עצמי אם T בכלל יכול לעשות את זה במצבו.

אז מצבו הוא שהרופא בדק אותו מאד יסודית ולא מצא הלימה בין רמת הכאב וסוג הכאב לבין הבקע הקטן שאכן יש באזור המפשעה. אי לכך הוא שלח אותו ל-CT, והתור הכי קרוב שמצאנו היה בראשון הבא בבאר שבא. בעצם בבאר שבע מצאנו תור כבר למחרת היום, אבל כיון שהוא היה חייב קודם לעשות בדיקת דם לתפקודי כליות (קראטינין ועוד) אז לא יכולנו לקחת אותו. חבל. אז ראשון הבא באמצע הלילה. בבאר שבע. כי ברמת החייל התור הקרוב באוקטובר, בחיפה ובאשדוד באוגוסט......כן. זה מה שקורה בארץ ברפואה. כמובן שניתן היה לקבוע תור פרטי בתשלום ב"רפאל". לולא השגנו את התור בבאר שבע ודאי היינו שוקלים לעשות זאת. 

בינתיים בימים האחרונים הכאבים (סוג של צריבה, כמו כוויה) רק התגברו, והוא גילה שהוא כבר לא מסוגלת ללכת. הכאב נרגע רק בישיבה או בשכיבה, וגם אז - לא מייד. זה מייאש מאד. 

דווקא הבוקר פתאום היתה איזו רגיעה והוא הצליח להתעמל, אבל זה יוצא הדופן בימים אלה. 

בששי בתי ומשפחתה היו מוזמנים אל חמותה אז הזמנו רק את הורי והם נהנו מאד. היה נחמד. אבא טוען שעדיין כואב הגב אבל כבר לא ברמה שהוא זקוק למשככים. הוא הוסיף עכשיו גם קצת הליכה במים, בבריכה, על רוטינת הפעילות הגופנית שלו. כל הכבוד לו, באמת. גם חדר כושר, גם הליכות בחוץ, גם התעמלות/יוגה כסאות. ועכשיו גם הליכה במים. לא מוותר האיש הזה. 

לפחות פתרו לו את בעייה חוסר הטעם שהיתה לו כשגילו (קלינאית התקשורת גילתה) פטריה על הלשון שגרמה לכך. כמה ימים של טיפות וזה נפתר. הוא שוב נהנה מאוכל. אני חושבת שזה דיכא אותו יותר מהכל. 

עשיתי שוב פיסיותרפיה השבוע ומצבי באמת הולך ומשתפר. הלוואי שאפטר מהדלקת הזאת בגיד כבר. 

מה שלפחות מציל את T מדכאון לגמרי עמוק, גם ממצבו וגם מהמצב במדינה (שכל הזמן רק הולך ומתדרדר ואנחנו לא רואים זה עומד להפסיק להתדרדר) הוא התחביב החדש שלו: העבודה עם אפוקסי.

הנה שתי יצירות שהוא כבר הספיק לסיים.........



באמת מזל שיש לו את המוטיבציה ואת הדרייב לדברים האלה, וכמובן גם את הכשרון. 

אני ממשיכה לקרוא - סיימתי את GREEN DOT שהיה עוד יותר "ספר מטוסים" ממה שהתכוונתי, והאמת היא שבהתחלת הקריאה אפילו שקלתי להפסיק. בסוף סיימתי אותו. לא נורא. 

אני ממשיכה לראות סדרות וסרטים, חלקם עם T וחלקם לבד.

ובאופן מאד יוצא דופן לעצמי, אני צופה ב"חתונה ממבט ראשון". זה התחיל כי 'מחברת' אמרה שהיא לא מפספסת אף פרק, שזה כמובן מסקרן אותה בתור פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, והייתי חייבת להבין מה היא מוצאת בזה. אז הבנתי באמת את הזווית הטיפולית........ואני נהנית לעקוב אחר העבודה שהפסיכולוגים עושים עם הזוגות האלה, שלא לגמרי ברור איך ולמה הם החליטו לשדך אלה לאלה. זו בהחלט חווייה אנתרופולוגית מעניינת. 

יש עוד סדרות מצוינות עכשיו כמו "מגרש הרוסים" בערוץ 11. לשמחתי T מוותר יותר ויותר על מהדורות חדשות לטובת סדרות וסרטים. זה לא שאנחנו לא מעודכנים בכל (אבל בכל!) מה שקורה, אבל להקשיב ולצפות במלל האינסופי הזה.........ולראות את מציאות חיינו הולכת לעזאזל.........זה יותר מדי. מה יהיה? 


 

יום שני, 13 בינואר 2025

אכזבה לא מפתיעה

 לצערי גולת הכותרת של הפוסט הזה היא: ההתקפים של T ממשיכים. 

אכן צדק 'ד"ר בקע' המנתח כשיצא מן הניתוח ובישר לי ול'שותפנו' שכיון שלא מצא את המצב שחשב שימצא כשפתח את T, אז לא תיקן את מה שחשב שדורש תיקון אלא פשוט את הבקעים עצמם, ואין לו מושג ממה נגרמים ההתקפים ולכן אינו חושב שהניתוח יפתור אותם. 

צדק גם הפרופסור כשאמר שאינו חושב שהבקע גורם להתקפים, אבל צדק גם שלא התנגד לביצוע הניתוח, כי את הבקעים הגדולים האלה צריך היה לתקן בכל מקרה. ואגב אף אחד לא מדבר על זה, אבל עצם העובדה שנוצרו הבקעים האלה בעקבות ניתוח הוויפל הגדול ש-T עבר לפני שלוש שנים, זוהי תעודת עניות לכל הפחות למי שתפר וסגר את T בתום הניתוח ההוא. וזה לא היה הפרופסור. הוא לא נשאר לשלב הסגירה, למרות תחנוניי. אז אין לי מושג למי לבוא בטענות.

כך או אחרת T חווה כבר שני התקפים, האחד בינוני והאחד קל, יום אחרי יום, והסאגה נמשכת. התאכזבתי מאד, הוא התאכזב פחות, כי הבין שזה כנראה ימשיך. 

עוד אכזבה לא מפתיעה השבוע קרתה כשאבא קיבל את מכתב הדחייה ממשרד הפנים לגבי הארכת הויזה של המטפלת. זה היה צפוי, כאמור, והתאגיד כבר הגיש בקשה נוספת במסגרת "צו השעה" (שנוסד בעת הקורונה אבל מיושם גם בגלל המלחמה) ועכשיו נחכה לראות מה נקבל על זה. 

הפתעה נעימה קרתה כאשר אמא התחילה לדווח על יחסים ממש טובים שהחלו להתפתח בינה לבין המטפלת, שבהתחלה נראה היה שמנסה לדחוק את אמא הצידה לא רק בכל הקשור לטיפול באבא אלא בכלל בכל ניהול הבית. זה לא קרה מעצמו, ניהלתי שיחה טלפונית בנושא עם המטפלת במהלך סוף השבוע כשהיתה בחופש. הסברתי לה שהיא בוודאי לא מתכוונת לכך אבל שאמא נפגעת ממנה ומהרצון שלה לעשות הכל בבית, הזכרתי לה שבכל זאת זה הבית של אמא, והפצרתי בה לנהוג בה ביתר עדינות, גם כשהיא מאד מאד רוצה לעזור. במהלך השיחה ניכר היה שהמטפלת לא ממש מבינה מה אני רוצה ממנה, אבל עובדה שבעקבות השיחה היחס אל אמא השתנה. בין אם היא הבינה באמת ובין אם היא פשוט מנסה להיות בסדר איתי, משהו טוב קרה באופן מיידי, ואמא - שלא יודעת על קיום השיחה הזאת - דיווחה שהיא לא יודעת איך ולמה, אבל היחסים בינה לבין המטפלת השתפרו פלאים. וטוב שכך. 

אמא שלי חוגגת היום יום הולדת 93, יחסית בבריאות טובה מאד אבל במצב רוח ירוד כמובן, ובתת משקל משווע - שאליו היא מודעת ומנסה לאכול יותר וגם שותה INSURE פלוס...יחד עם אבא שגם בקושי מצליח לאכול. 

הנכדים שלי ממשיכים להיות חולים, כאשר נשמותק כבר בסדר אבל חכמוד ממש לא - כך שעדיין לא הצלחנו לראות אותם, מאז שהיינו אצלם לכבוד יום הולדתו של חכמוד. 

בבוסטון חגגו לקיקה יום הולדת 3 עם הילדים מהגן - לאחר שהחגיגה נדחתה בשבוע, כשגם הם כולם היו חולים במהלך חגי חנוכה, חג המולד והשנה האזרחית החדשה. למרות שבחוץ השתוללה סופת שלגים, כמעט כל ילדי הגן הגיעו למסיבה, שהיתה מאד מוצלחת, וקיקה היתה בעננים. 

השבוע הצלחתי להיפגש עם 'מחברת', וישבנו בשמש החורפית על כוס קפה ושוחחנו לנו בנחת, זה היה ממש טוב. 

סיימתי את הספר "מי שסוכתו נופלת" - שהיה טוב, גם אם מעציב מאד. 

התחלתי לקרוא את THE SAFEKEEP באנגלית מתורגמת מהולנדית מאת סופרת לא מוכרת בשם Yael van der Wouden, שזהו סיפרה הראשון. אמא קראה והמליצה..........נראה איך זה יהיה. 

סיימנו סידרה מצוינת בנטפליקס בשם "אדמה סוררת" (AMERICAN PRIMEVAL). אמנם אלים מאד אבל עשוי מצוין, ומראה את התקופה הזאת בהיסטוריה, קצת לפני מלחמת האזרחים בארה"ב, באזור ספר (מדינת UTAH בעיקר) שבעיקר שולטת בו אנרכיה מוחלטת. רואים את המלחמה שננטשה בין צבא ארצות הברית לשבטי הילידים השונים וגם למורמונים שניסו להשתלט על האזור ולהקים מדינה עצמאית משלהם. בין היתר רואים עד כמה המורמונים, שמציגים את עצמם לכאורה כשוחרי שלום, לפחות בתחילת הדרך לא היו כך כלל וכלל. 

החדשות קשות לי מנשוא עכשיו, מפחדת לקוות שאכן תצא לפועל עיסקת חטופים......מפחדת שהיא תתפוצץ, שהיא תהיה חלקית מדי ותידון חלק מהם למוות...מפחדת מהמשך התהליכים האיומים שמתרחשים בפוליטיקה הישראלית...מפחדת באופן כללי. 

יום שלישי, 31 בדצמבר 2024

חורף

הימים חולפים, ואמנם T עדיין כאוב וחלש אבל משתפר והולך מיום ליום. עבר שבוע שלם מאז הניתוח ורואים התקדמות. אני מאמינה שבקרוב הוא יתחיל לחזור לעצמו. 

מצד שני אצל אבא שלי התחיל שוב לכאוב הגב, ואני מאד מקווה שהוא לא שבר חוליה שלישית! הפיסיותרפיסטית שמגיעה אליו הביתה הנחתה אותו אילו תרגילים לעשות ואילו לא, כמה ללכת...ובסך הכל הבנתי שהיום אחר הצהריים הוא הצליח לעשות הכול - אז אולי המצב לא אקוטי כמו שהיה בפעמים הקודמות. נחכה ונראה. 

בנוסף, בחמישי האחרון אבא עבר ניתוח MOHS רציני בקרקפת - משהו שהתפתח וחיכה עוד מספטמבר. בדיוק לפני שאושפז היה אצל רופאת העור שהפנתה אותו לכירורג. אז עכשיו זה סוף סוף קרה. מצד אחד, הקלה גדולה שזה כבר מאחוריו. מצד שני, לפחות בימים הראשונים הוא סבל מכאבים, גם בקרקפת באזור הניתוח וגם כמובן ברגל באזור ממנו לקחו עור לצורך ההשתלה.

אין אצלו רגע דל.

בנוסף ממשיכה הביורוקרטיה אצלו ואני מוצאת את עצמי כל הזמן עסוקה בזה. 

ביטוח לאומי קבע לו רמת סיעוד 4, שזה לא הכי גבוה ולדעתי די חוצפה - אבל הבנתי ששינו את הקריטריונים לאחרונה, פשוט כי אין מספיק כסף לשלם לכולם. בכל זאת אנחנו מנסים לערער על זה, בין היתר בעזרת רופא גריאטרי שימלא טופס מיוחד לבני 90+...אולי מה שהוא ירשום יעזור להעלות את הדרגה. נהדר, אלא שתור לרופא גריאטרי קבלתי הכי מוקדם לאפריל (כי הרי לבני 90+ יש המווווון זמן לחכות), וביטוח לאומי לא מסכים לקבל חוות דעת מרופא פרטי! הם מראש מתייחסים אלינו כאל פושעים, ובטוחים שרופא פרטי יכתוב מה שאנחנו רוצים ולא את האמת. זו המדינה שלנו. בסוף קבלתי תור למרץ. 

בנוסף, ביטוח לאומי חילק את גמלת הסיעוד בינו (כסף בבנק) לבין חברת הסיעוד (מה שנקרה "שעות"). בהתחלה התעצבנתי על זה, אחר כך דיברתי עם חברת הסיעוד שאישרה לי שהכסף יעבור למטפלת, ואנחנו נצטרך אז רק להשלים לה את יתרת המשכורת.... ואחר כך גיליתי שיש אפשרות לבקש מביטוח לאומי לשלם את כל הסכום ישירות לאבא שלי בבנק. אז הגשתי בקשה לאופציה הזאת, ונראה אם ומתי זה יתבצע. עם השעות שאמא קבלה בחברת הסיעוד אני עדיין לא יודעת מה אני אעשה...כי המטפלת רשומה רק על אבא שלי...

 בקיצור, יש עוד הרבה התעסקות. 

הבריאות שלי משתפרת גם, עדיין נותר לי שיעול מידי פעם, אבל חזרתי להתעמל - בהדרגה - וליתר בטחון קבעתי תור לרופאת המשפחה (גם זה קבלתי רק לסוף השבוע), ואם ארגיש יותר טוב עד אז פשוט אבטל את התור.

במקביל התחלתי לחזור לחיים שלי - נפגשתי עם 'מחברת', התחלתי לחזור לפעילויות אחרות...מקווה לחזור לאיזושהי נורמליות בתוך הבלגן הפרטי שלי ובתוך הטירוף הלא נגמר (יש שיאמרו הולך וגובר) מסביב. 

השבוע חכמוד חוגג יום הולדת 14 - וכנראה נחגוג אצל בתי בבית. אולי אכין משהו......אולי בתי וחתני יכינו את הכל. נראה.

סיימתי את הספר ALL FOURS - שאגב הסתיים בפתאומיות, ממש בהפתעה...(במיוחד בספר דיגיטלי, לא רואים שעומדים לסיים...) אבל בדיעבד לא היתה דרך טובה אחרת לסיים אותו כנראה. בסוף בסוף - אני יכולה לומר שזה היה ספר טוב. לא לכל אחד......אבל טוב. 

הספר הבא שלי יהיה "מי שסוכתו נופלת" מאת צבי בן מאיר. דיווחים בהמשך....

באמאזון פריים אנחנו צופים בסידרה בשם SAS: ROGUE HEROES שמתארת בצורה די ריאלית את ההיווצרות של היחידה המיוחדת הזאת במלחמת העולם השניה בשנת 1941 עוד לפני שהאמריקאים הצטרפו וכשרומל התקדם באופן מטורף באפריקה.... הבנתי שסיירת מטכ"ל מבוססת על היחדיה הזאת. הסידרה מבוססת על הסיפור האמיתי וזה עשוי ממש טוב. 

לסיום - סיפור קטן מצחיק שמדגים איך הראש שלי (לא) עובד בימים אלה. 

יצאתי מהבית והחלטתי ללבוש את מעיל החורף של השנה שעברה, שהוא ארוך ועם בטנה מבודדת - מתאים יותר לטמפרטורות הנוכחיות מהמעיל שהשתמשתי בו עד עכשיו. שלפתי את המעיל מהארון ולבשתי אותו, נעלתי מגפיים, לקחתי תיק וטלפון, נכנסתי לרכב ונסעתי. כל הדרך הרגשתי שצפוף לי והדוק לי ותהיתי אם השמנתי אולי מאז שלבשתי את המעיל הזה בפעם האחרונה (לא!)......ואז הגעתי לאן שנסעתי. הנחתי את המטריה, הסרתי את הצעיף, הורדתי את התיק מהכתפיים, באתי להסיר את המעיל...........ואז הבנתי שלבשתי את המעיל "הרגיל" מעל למעיל החורף....בקיצור הייתי כל הנסיעה עם שני מעילים 😂!! מה שמסביר למה היה לי צפוף.......

מאחלת שנה אזרחית טובה (יותר!) לכולם. 

יום שבת, 14 בדצמבר 2024

משתפרת

זה לקח שבוע אבל נראה שאני מתחילה לצאת מהמחלה הזאת.

כבר אתמול היה יום טוב יותר, ולמרות שמידי פעם עדיין תוקף אותי שיעול (אתמול השיעולים היו נוראיים אבל מעטים ולא תדירים במהלך היום והלילה) אני מתחילה לקבל את הכוחות שלי בחזרה, ואולי אולי אוכל כבר לחזור לשיגרה שלי.

לפחות היה לילה אחד שבו מיינקוני ביקר אצלי שלוש פעמים, פעמיים מתוכן ממש ישנו מחובקים ביחד המון זמן.........מבחינתי זה שיא האושר. 

לצערי נשמותק גם חולה כל השבוע, עם חום ושלשולים. החום כבר עבר, אבל הוא עדיין משלשל מים. מסכנוני. דיברנו אתמול בוידאו עם כל המשפחה, פרט לשרי שהיתה בחדר השינה של הוריה וצפתה בטלוויזיה. מתוקים שלי. מתגעגעת. 

בסוגיית גמלת הסיעוד של הורי - אצל אבא זה עדיין "בטיפול", ואצל אמא החליטו לאשר עשר שעות, מתוכן ארבע שעות בתשלום ישיר ושש שעות של מטפלת שתגיע. ברור לכולנו שאמא לא תנצל את זה, במיוחד כשיש מטפלת בבית עבור אבא, ופניתי לביטוח הלאומי בבקשה להמיר את הכל לגמלא בכסף. הם הסבירו לי באדיבות שזה החוק, בדרגת הסיעוד שהיא קיבלה לא נותנים את הכל בכסף. הסברתי שוב שזה כסף שהם מעבירים לחברה שתכניס את הכסף לכיס ואף אחד לא ינצל את זה. הם הבטיחו לשלוח עובדת סוציאלית הביתה להתרשם מהמצב ולנסות לבוא לקראתנו. נחיה ונראה. בינתיים בכל זאת ייכנס קצת כסף כל חודש לחשבון וגם זה משהו. נראה איך ייגמר הטיפול בגמלא של אבא.  

סוף סוף החליפו לו את הכבל של המטען החשמלי של הרכב. החצופים לא הודו בכך שהכבל הנוכחי תקול (נכון שזה ממש זעיר אבל אפשר לראות מה לא בסדר) ונדרשנו לשלם על ההחלפה. מילא, זה שווה לי לדעת שאני לא עלולה שוב להתקע עם רכב מחובר לטעינה בזמן שאני חייבת לנסוע לאן שהוא. 

מרוב שרבצתי ללא מעש השבוע סיימתי לקרוא שני ספרים. 

סיימתי את "שיחה טובה" ואני עדיין לא יודעת אם אני ממליצה עליו או לא. הוא לא רע אבל לא נראה לי שהוא מתאים לכל אחד. 

בנוסף התחלתי וסיימתי באותו יום ספר חמוד בשם הדבר הנכון מאת גל ליבר, שדווקא משום שהוא ספר קליל ולא מתיימר, אני יכולה בכיף להמליץ עליו. 

בנוסף התחלנו סידרה בשם "היונים השחורות" בנטפליקס, ובינתיים זה נראה טוב. 

התחלתי גם את "אנטומיה של שערוריה", נראה איך זה יהיה. 

נראה בכלל איך השבוע הקרוב יהיה, אם באמת הצלחתי כבר לצאת מהמחלה הזאת, איך הורי יהיו, איך T ירגיש (שוב היה לו התקף כאב נוראי אתמול) והניתוח שלו מתקרב והולך. 

זה היה גם שבוע מטורף במדינה ובעולם..........באמת שאין לי מושג לאן הדברים עוד יתגלגלו..........


יום שלישי, 10 בדצמבר 2024

חולה

אז אני עדיין מקוררת, משתעלת, הראש כואב - טוב, נו, אני חולה. אין דרך לייפות את זה. אז שחררתי. אני נחה בבית, נותנת ל-T לעשות במקומי חלק ממטלות הבית וגם מטלות הקשורות להורי. 

במסגרת הביורוקרטיה לקבלת האישור לעובדת הזרה, צריך להקפיץ אותה לעורך דין ולהחתים אותה על הצהרה שהיא מבינה שאנחנו מבקשים אישור עבורה במיוחד עבור אבא, ושאם לא נקבל אישור היא תצטרך לעזוב את הארץ. 

בנוסף אנחנו צריכים לכתוב מכתב "לפנות ללב" של משרד הפנים, כדי שירשו לנו להעסיק אותה למרות שהיא כבר הרבה שנים בארץ. את זה עשינו בכוחות משותפים. 

בהמשך אמורה להגיע אל הורי העובדת הסוציאלית של תאגיד הסיעוד, כנראה גם היא צריכה לצרף מכתב לבקשה. וכמובן יש לנו את מכתב השחרור מהשיקום, שמפרט את מצבו הרפואי והסיעודי. ביורוקרטיה, כבר אמרתי. 

מסכנה אמא שלי, כל כך זקוקה לשיגרה שלה ולשקט שלה ובמקום זאת כל יום יש אקשן וההתרוצצויות. 

אתמול הגיעה אליהם מרפאה בעיסוק, ובערב נסעו למומחה הריאות שגיסתי סידרה ממש מהיום למחר (כל הכבוד לגיסתי). היום מגיע פיסיותרפיסט, נדמה לי, צפויה לאבא עוד פגישה עם הרופאה באחוזה ואחר הצהריים הוא צריך לנסוע ללנדיאדו לבדיקה התקופתית של קוצב הלב. זה גם טרטור עבורו אבל בעיקר עבור אמא זה מערער, כל ההתרחשויות האלה. היא אדם לחוץ ועצבני שזקוק לשקט, לשיגרה ול"לבד" שלה. בקיצור זו תקופה סוערת עבורה ואני מקווה שתצלח אותה בשלום. כמובן שהיא מסרבת אפילו לדבר על לקיחת ציפרלקס או משהו דומה כדי להרגיע מעט את החרדות. הפסקתי להזכיר את זה, הרמתי ידיים.

לפחות נראה שעם המטפלת ועם הנוכחות שלה היא מסתדרת לא רע. וזה אומר הרבה. 

כיון שאני חולה, ויש לי זמן, אז כשהראש לא כואב יותר מדי אני קוראת. כרגע אני קוראת ספר בשם "שיחה טובה" מאת ד"ר הדס זאבי. זה ספר שכולל גם רומן, שכולל טרגדיה אישית של המספרת, גיבורת הספר, שהיא עצמה פסיכולוגית קלינית כמו הסופרת, וגם תיאורים של טיפולים פסיכולוגים שהיא עשתה.  בחלק ה"רומן" של הספר יש פרקים שמסופרים בגוף ראשון על ידי הגיבורה, ויש פרקים שמסופרים בגוף ראשון על ידי הבחור שאיתו היא נכנסת למערכת יחסים. בכל פרק מסומן האם הוא פרק שמספר על הרומן או פרק שמתאר טיפול. 

אני עדיין לא סגורה לגמרי עד כמה אני ממליצה על הספר הזה אבל בינתיים קוראת בשטף.

בגזרת הסדרות, אני צופה ואוהבת את: 

'התן' ו'לביאות'- ב-YES וכמובן ממשיכה לעונה החדשה של 'גברת מייזל המופלאה'. צפיתי ואהבתי את העונות (שהסתיימו) של 'הדרך הביתה' עם אנדי מקדוואל הנהדרת, ואנחנו צופים בהנאה גם בסדרה חדשה בשם 'מטלוק' (שמרפררת לסידרה משנות השמונים/תשעים עם אנדי גריפית' אבל זו סידרה חדשה ואחרת לגמרי עכשיו).

בנטפליקס צפינו ואהבנו את 'הטירוף' (THE MADNESS), סידרה מוגבלת אמריקאית אבל טובה. 

למי שיש אמאזון פריים יש סידרה מצוינת בשם CROSS - אמנם ללא כתוביות בעברית. אני צופה שם גם בפרקים החדשים של YELLOWSTONE אבל זה בתשלום נוסף, וצריך גם VPN (להתחפש ל IP אמריקאי) כי זה לא מיועד לצופים בחו"ל. 

אז זה מה שעושים כשחולים...........בתקווה להבריא מהר ולחזור לשיגרה (בעיקר לספורט - כבר שלושה ימים שלא התעמלתי 😒).

ואף מילה על המצב..........


יום שבת, 27 באפריל 2024

השלכות הסטרס וקצת אסקפיזם

 בין כל הבלגנים שחווינו במהלך השבועיים האחרונים גם יצאה לי פריחה וורדרדה מגרדת נורא על שתי הברכיים (ש'שותפנו' ו'שריתה' וגם ד"ר גוגל טוענים שהיא נגרמת מסטרס), וצמח לי משהו שהוא אולי עוד יבלת, על הכרית של הרגל הימנית (לשם שינוי לא השמאלית, שהיא הבעייתית ביותר בשנים האחרונות). 

לאחר שניסיתי להתגבר לבד על שתי הצרות האלה, וגם קבעתי לי תורים לרופא עור ולכירורג - שייקח עוד זמן עד שיגיע זמנם - קבעתי לי גם תור אצל 'רופאהחדשה', שעשתה כמיטב יכולתה לתת לי משחות ותכשירים כדי להתגבר עליהן. נראה אם זה יעזור. 

בנוסף, שוב קבלנו דרישת תשלום קנס עצום מה-IRS (לא זוכרת אם סיפרתי כאן על הבלגנים שהם עשו לנו בשנה שעברה, זה בעיקר התנהל כשהיינו אצל בני בארצות הברית ביוני שעבר) - והפעם ללא עוול בכפינו - כלומר מה שהם טוענים שלא שילמנו, לגמרי כן שילמנו ובזמן. עכשיו אנחנו מחכים לשובו של רואה החשבון שלנו מחופשת פסח כדי שייטפל בזה, כי בשנה שעברה נאלצנו לטפל בזה בעצמנו וזה היה סיוט לא קטן. 

כאילו אין לנו מספיק דברים לדאוג ולהיכנס ללחץ בגללם. נכון ש"מרבה נכסים מרבה דאגות" אבל בואו....

בין זה לבין האיראנים והבלגנים של הטיסות שלא קרו בסוף, חזרתי לקחת את טיפות ההיפריקום (שהתחלתי לקחת בעצתה של 'שנטי' כשהתחילו לי התקפי חרדה בתקופה ש-T חלה לפני שלוש שנים), ועכשיו 'רופאהחדשה' גם חידשה לי את המירשם לקלונקס - שאמנם בסוף מעולם לא לקחתי, ובינתיים פג תוקפו של מה שכבר היה לי - אבל יש סיכוי שעם כל מה שקורה עכשיו יזדמן לי להזדקק לכדור או חצי כדור מידי פעם. לאן הגעתי! 

בתחום האסקפיזם, אני קוראת די בעניין את "THE WOMEN" מאת קריסטין האנה, שהיה ברשימת המומלצים של הניו יורק טיימס. הוא לא נראה מבטיח כשהתחלתי לקרוא אבל בהמשך נתפסתי לזה לגמרי. הוא מספר על אחיות קרביות בזמן מלחמת ויאטנם בסוף שנות הששים. 

סיימנו לצפות בסידרת המופת "שוגון" בערוץ דיסני פלוס. קראנו בנשימה עצורה את הספר  מאת ג'יימס קלאוול אי אז בתחילת שנות השמונים, ואחר כך גם צפינו בסידרה עם ריצ'ארד צ'מברליין, אבל הסידרה החדשה באמת באמת עשויה מעולה. 

התחלנו גם לצפות ב"בעיית שלושת הגופים" בנטפליקס, אבל כמובן שרק אני המשכתי - T פרש אחרי הפרק השני, נדמה לי. זה לא לכל אחד. 

עוד בתחום שעושה לנו טוב בלב, החלטנו שאנחנו מוכנים כבר להכניס חתלתול חדש לבית, כחבר למיינקוני. בתקווה שהפעם תתפתח חברות, כמו שהיתה בדרך כלל בין החתולים שלנו, ובאופן מוזר וחד פעמי לא קרה בין ל' האהובה ז"ל לבין מיינקוני המתוק. 

הפעם החלטנו לבחור גור מאותו גזע של מיינקוני, ואולי כך נגדיל את הסיכוי שהטמפרמנט שלהם יהיה דומה ואולי יהיה להם קל יותר להסתדר. מה גם שהפרש הגילאים ביניהם לא יהיה כל כך גדול. 

בנוסף החלטנו לחפש גור בבית גידול שדואג לחסן את הגורים לפני שמוסרים אותם, בניגוד לאיך שקיבלנו את מיינקוני. מצאנו ברשת מבחר לא קטן של גורים, במחירים שונים, ולבסוף החלטנו לשים פעמנו עד לעוטף עזה לבית גידול שנמצא באחד מיישובי כרם שלום. אולי איכשהו בדרכנו שלנו גם כך נתרום משהו למישהו מתושבי הדרום. 

בדרך חזרה נכנסנו לאתר ההנצחה בחניון "רעים" של נרצחי המסיבה של "נובה". הסתובבנו בין המיצגים עם כאב גדול בלב, שלא עזב אותנו שעות ארוכות אחר כך. בכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי איך? איך קורה דבר כזה...איך הם הופקרו, יחד עם תושבי העוטף האחרים. ייאוש. 

כשהגענו לבית הגידול בחרנו את אחד הגורים. הבחירה היתה קשה, גם כי כולם היו חמודים, וגם כי היה שם כלב גדול ונודניק שדרש כל הזמן את תשומת ליבנו ואת ליטופינו וניסה כל העת לחצוץ בינינו לבין החתלתולים המתוקים. 

במקור רציתי לבחור גור בצבע שונה לגמרי ממיינקוני, למען הגיוון, אבל בסוף התאהבנו בגור אחד שגם הוא בצבעי אפור ולבן (אבל קצת שונה ממיינקוני בכל זאת) ואנחנו מתוכננים לקבל אותו בערך בעוד חודשיים - כשאנחנו אמורים לחזור מביקור אצל בני בבוסטון.

 אני כותבת "אמורים" כי אני כבר יודעת שזה שאנחנו מתכננים לטוס אליו זה לא אומר שבסוף באמת נטוס. יש סיכוי גדול יותר כי הפעם אנחנו טסים עם "אל על" אבל בכל זאת....הכל יכול לקרות כאן עד אז. 

בינתיים אנחנו מפנקים את מיינקוני ונהנים מהמתיקות שלו. מצרפת שתי תמונות שלו, באחת מהן הוא מכורבל במיטה שלו, ובשניים הוא מצליח להצטנף במיטה הקטנטנה של ל'. 

 



יום חמישי, 11 באפריל 2024

השבוע שהיה וגם ספרים וסדרות ומיינקוני המתוק

חלף עוד שבוע עם החדשות שלו והמתחים שלו וההמנעות המכוונת מלקוות ולצפות שסוף סוף יוסכם על מתווה ההחזרת חטופים.....

זה היה שבוע טיפוסי אביבי - עם קרירות ואף גשם אבל כבר לא חורף אמיתי. 

גם השבוע הצלחתי להיפגש עם חברות - גם עם 'מחברת' וגם עם 'שושנה'.

המפגש עם 'שושנה' היה מעניין, כי היא טוענת שיש לה קשר ישיר עם היקום והיא יודעת מה יהיה ומה לא יהיה. גם בדברים אישיים, רפואיים, וגם בהקשר של אירועים רחבים יותר - כמו האיום האיראני, למשל. 

אני התוודעתי לצד הזה שלה כבר כשחידשנו קשר לראשונה לפני כמה שנים, ומעולם לא התייחסתי לזה לגמרי ברצינות, אבל עכשיו מסקרן אותי לדעת - לאחר שהדברים אכן יקרו - עד כמה היא באמת "מחוברת" ויודעת, ועד כמה זה הכל מהרהורי ליבה. 

אגב, היא מאד אופטימית. 

זה לא באמת משנה מבחינת ההתנהגות שלי, כמובן. 

אני ממשיכה בחיי ובתכניותיי, כאשר אני מודעת כל העת שבסוף דברים יקרו כפי שיקרו והם עלולים לשבש לגמרי את חיי ואת תכניותיי. ואני פחות או יותר חיה עם זה בשלום.

כך למשל אנחנו אמורים לטוס לטיול בר המצווה של חכמוד בשבוע הבא, ואני ממשיכה בהיערכות ובהכנות לנסיעה כאילו היא תקרה, כאשר בו בזמן ברור לי גם שייתכן שהיא לא תקרה. 

אי אפשר כל הזמן לחיות מתוך שיקולי "אם יקרה....".

למשל, בארוחת הששי שבה התארחו כאן גם אחי ומשפחתו, הבנו שגם הם וגם אנחנו מתוכננים לטוס לחו"ל באותו היום בדיוק. אנחנו נוסעים ליותר זמן מאשר הם, אבל עדיין - יהיו כמה ימים שבהם לא הם ולא אנחנו נהיה כאן. אז גיסתי מייד חשבה על כך שלא נהיה זמינים להורי למקרה ש....

וזה נכון. אנחנו לא נוהגים לתאם אלה עם אלה - אחי ואני - את הנסיעות שלנו. וכן, יש מצב שיקרה משהו ואף אחד מאיתנו לא יהיה כאן. 

אז דבר ראשון הם בדיור מוגן וממילא כל דבר שקורה מטופל מיידית ובראש ובראשונה על ידי הצוות, ועכשיו שאבא גם קיבל אשפוז ביתי - אז יש את התוספת של הרופא והאח של האשפוז הביתי. בכל מקרה - במקרה חירום - אלה אנשי הדיור המוגן שמזעיקים אמבולנס. אותנו מיידעים אחר כך. וכן, ייתכן שיהיה משהו ולא נהיה. אין לי מה לעשות עם זה. מה שיהיה יהיה, ובמקרה הכי גרוע - נתמודד ככל יכולתנו. בכל מקרה הם בידיים מאד טובות. 

סיימתי את הספר "חצי חלון חצי מראה" ובסך הכל היה טוב. מה שכן - אני לא מצליחה להחליט מה לקרוא עכשיו. אשמח להמלצות, בין אם זו פרוזה עברית מקורית, או מד"ב משובח או מותחן מוצלח (ולא אפל מדי, אני נרתעת כשאני קוראת את המלים "מותחן פסיכולוגי" ) או אפילו "ספר מטוסים" אבל לא זבל, ובבקשה לא כזה שבו היא מתאהבת במי שעושה לה רע....או ספר שמתברר כזבל ארוטי (סטייל "הנער וסרט המשי הכחול" או "50 גוונים של אפור"). כן, אני יודעת שיש לי הרבה דרישות. אני אגב אוהבת סרטים שיש בהם אלמנט של כוחות על (לא סטייל "מארוול") או קסם או הלא נודע, אבל שוב: לא זבל. 

אני מדפדפת בהמלצות גם בקינדל וגם ב"עברית"...וטרם הצלחתי להתביית על משהו. הורדתי "טעימה" של the visible world מאת Mark Slouka ו...לא ממש התרומם. 

בינתיים, לא ייאמן, אני ממשיכה כל פעם קצת עם "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן. אני איכשהו כנראה כל הזמן מחכה להבין את הפואנטה.........מחכה להגיע לרגע שבו אומר לעצמי "אהההה, הבנתי". בינתיים זה לא קורה. 

בכל מקרה יש גם סדרות, תודה לאל, ומידי פעם אני צופה בפרק כזה או אחר בסידרה כזו או אחרת. גם בזה הטעם שלי די מגוון. אגב התחלתי פרק ראשון של "ברלין בלוז" וזה לא ממש תפס אותי. לא יודעת אם אתן לזה צ'אנס. מצד שני ראיתי פרק ראשון של "הַטַּבָּח" עם גורי אלפי וגל תורן וגם רותם סלע - שנדמה לי שכבר יצא לי לומר כאן כמה היא שחקנית מצוינת ולעומת זאת לא סובלת אותה כמנחה - ואהבתי בינתיים ממש. 

טוב, מתחילה להיות רעבה אז יאללה, לחמם ארוחת צהריים - ולתת קודם כל למיינקוני, כמובן, שתמיד נכנס למטבח יחד איתנו ומזכיר לנו שהוא אוכל תמיד כשאנחנו אוכלים (אנחנו קוראים לזה "מיינקוני FIRST" 😂).



בתקווה להמשך יום שקט ולסוף שבוע שקט. אבל בלי הרבה תקווה באמת. 


יום שלישי, 23 במאי 2023

השבוע

 בסוף הצלחנו לחגוג יום הולדת 66 ממש נחמד ל-T. 

זה התחיל ביום עצמו, כשנסענו למסעדת אייבי בתל אביב עם שותפנו ושריתה. לא יודעת על סמך מה T בחר את המסעדה, שלא הכרנו קודם, אבל היה ממש נחמד, טעים, שירות מעולה ומחירים לגמרי סבירים. 

בימים האחרונים T חווה שני התקפים, אחד קל ואחד קשה יותר. בקיצור - מהבחינה הזאת אין חדש. 

את ארוחת ששי יום הולדת הוא בישל בעצמו כמובן, אבל אני הכנתי את הקינוחים - עוגת תותים קטנה ואת עוגת שוקולד (בעצם קקאו וקפה וקינמון) של סבתא שלי. שתי העוגות התקבלו בשמחה רב, הראשונה חוסלה כמעט עוד באותו הערב (ולמחרת הבאנו שאריות להורי) ואת השנייה נשמותק ביקש לקחת הביתה, אבל גם ממנה הפרשנו חלק לטובת הורי. 

שרי, כהרגלה בזמן האחרון בארוחות ערב אצלנו, לא אכלה שום דבר אבל היתה מאד חמודה. היא עזרה לי לפנות ולשטוף כלים - הקטנה הזאת שוטפת ממש טוב. היא התאימה מכסים לקופסאות פלסטיק בסוף הערב והתנדבה לחלק תותים לכל מי שרצה (בנוסף לאלה שכבר היו על העוגה). כמובן שהגיע שלב שבו מישהו לקח לעצמו תות בלי לעבור דרכה וזה היה מספיק כדי לקבל ממנה התפרצות בכי ומשם הכל התדרדר. העייפות ניצחה והם פשוט נסעו הביתה. 

גם ככה נשמותק וחכמוד היו גמורים מעייפות - שניהם היו בטיול שנתי השבוע, חכמוד אפילו ישן לילה בבית ספר שדה לראשונה - כך שהם בכלל עלו לישון עוד לפני שהוריהם ושרי נסעו הביתה. 

בבוקר הספקנו לפתור את חידות הוורד'לים בזמן שהם אכלו ארוחת בוקר ואז בתי הגיעה לאסוף אותם, ו-T ואני נסענו לבקר אצל הורי.

אין הרבה שינוי אצל אבא שלי, יומיים שלושה של שיפור ואז שוב חולשה וסחרחורות. אבל בסך הכל הכללי אולי אולי יש מגמה טובה. הצלחנו לשכנע אותו ללכת עם מקלות נורדים (כי הוא מסרב בתוקף לקבל מקל תמיכה או הליכון), ולמחרת באמת נסענו לקנות לו. כפי שחשבנו, המקלות מעניקים לו בטחון, בנוסף לתמיכה הפיסית, והוא מאד מאד מרוצה וגם עושה הליכות בחוץ, שהוא לא ממש העז עד עכשיו. 

במוצאי שבת נסענו כרגיל להפגנה בקפלן. חשבתי על כך שביוני נהיה בארה"ב ובקנדה ולא נשתתף בהפגנות....אבל התנדבתי לבצע תרגומים לאנגלית עבור המחאה, ואני מחכה שישלחו לי חומר לתרגום. לפחות אתרום משהו גם אם לא אהיה כאן כדי להפגין. 

בראשון בנוסף על קניית המקלות הנורדים עבור אבא שלי, קנינו גם חומרים עבור פרויקט של נשמותק בבית הספר. הוא והצוות שלו צריכים להכין דגם של "שביל החלב", והיתה התלבטות ערה סביב שולחן ארוחת ששי לגבי איך זה אמור להיראות. התייעצנו (בוידאו) גם עם בני וכלתי, שבונים דגמים כל הזמן עבור סביבוני (סתם כדי לשעשע ולהעסיק אותו) והם ממש טובים בזה. 

בסוף הוחלט להציג את שביל החלב באופן כזה 


קנינו כל מיני חומרים שעשויים לעזור בבניית הדגם, כולל צמר בצבעים האלה, ספריי דבק, חרוזים לבנים קטנטנים שיהיו הכוכבים השזורים וגם כדור עץ שאמור לגלם את ה"שמש" הזאת שרואים במרכז. צריך יהיה בנוסף לקנות צמר גפן, ספריי צבע שחור ואולי צהוב או מוזהב (עבור ה"שמש")....נשמותק מאד התרגש ושמח על ההשקעה. 

באותה הזדמנות כבר הכנו לשרי "ערכת יום הולדת" של דברי צביעה והדבקה, כי בתי אמרה שלאחרונה היא בעיקר בעניין של יצירה וציור. את הכל ארזנו ביחד באריזת מתנה, ונשאיר את זה אצל בתי, שתיתן לה ביום הולדת עצמו - כי אנחנו לא נהיה אז בארץ. אולי נצליח לתאם איתם כך שהיא תפתח את המתנה בעוד אנחנו נהיה איתה בוידאו. 

כדי שלא ייצא מקופח, קנינו גם לחכמוד בלוק ציור וצבעי פנדה משובחים - הוא מצייר הרבה וממש יפה. 

השבוע לא נפגשתי עם מחברת, היא נסעה לחופשה עם החבר שלה, ובינתיים אני שומעת ממנה שיש חריקות. חבל. מקווה שבסוף הם כן ייהנו ביחד. 

אי אפשר שיהיה שבוע ללא תקלות, והפעם האינטרנט שלנו מקרטע. כבר היה כאן טכנאי שלא ממש עשה שום דבר, או עשה משהו שרק החמיר את המצב ואתמול בערך כל שעה האינטרנט נפל. הוא עלה בחזרה אחרי אתחול הנתב, ואז נפל שוב. צרה צרורה. 

הבית שלנו מבוסס כולו על האינטרנט. בנוסף למחשבים וכמובן הטלפונים, גם הטלוויזיה כולה מבוססת על סטרימינג, גם האזעקה ומצלמות האבטחה וכמובן הבית החכם - כולם זקוקים לאינטרנט כדי להתחבר אליהם מרחוק. מחר יגיע עוד טכנאי...לא שיש לי הרבה תקוות בנושא. 

לסיום, לאחר שסיימתי את הספר החמוד של סופי קינסלה, הורדתי את הספר "THE SILENT WIFE" מאת KERRY FISHER  (ועל הדרך גיליתי שיש עוד לא מעט ספרים בשם הזה, אבל מאת סופרים אחרים - מעניין מאד). 

כנראה שאני בתקופה שמתאימה לי "קריאה קלילה" ובינתיים אני מאד נהנית. 

התחלתי גם כמה סדרות נחמדות, אחת מהן אוסטרלית בשם "לאהוב אותי" (LOVE ME) וגם "להיות אליזבת" על המלכה אליזבת' הראשונה לפני שנהייתה מלכה. 

אז השבוע חג השבועות ולקראת סוף השבוע הבא אנחנו כבר טסים אל בני ומשפחתו המתוקה.......איך הזמן טס


יום שבת, 22 באפריל 2023

והנה חלף לו עוד שבוע

והנה חלף לו כבר עוד שבוע. 
בששי ערכנו כאן ארוחה משפחתית מצומצמת, רק עם המשפחה של בתי. הנכדים היו מתוקים כתמיד והגדולים נשארו לישון. לא היה לחץ להחזיר את הורי הביתה, כי הם לא היו, אז היה הרבה יותר זמן סתם לשבת בסלון אחרי האוכל ולדבר. קניתי לשרי חוברות צביעה וטושים חדשים והיא מייד ניגשה לצייר. אחר כך היא רצתה לרקוד ושמנו את "מקרנה" ורקדתי יחד איתה. 

בשבת קפצנו לביקור אצל הורי באחוזה  יחד עם נשמותק וחכמוד, והבאנו שאריות אוכל ועוגה. הם שמחו מאד וגם הנכדים (הנינים) שמחו לראות אותם. אבא עדיין עייף מאד....וכבר חלף חודש מאז שסיים את ההקרנות.
אחר כך הקפצנו את הילדים הביתה ובילינו את שאר השבת במנוחה. 
בערב יצאנו להפגנה בנתניה ופגשנו שם את שותפנו ואת שריתה. 
היתה שם גם הפגנה של תומכי הרפורמה המשפטית, אבל לא ראינו שהגיעו לשם הרבה אנשים. 

בראשון היה מפגש של בני הדודים של T אצל גיסי וגיס-טי. 
זו היתה הפעם הראשונה שהיינו אצלם בבית מזה שנים רבות. מוזר, אבל ככה זה. היינו די בנתק במשך הרבה שנים. סיפור ארוך. 
הם היו אצלנו כמה פעמים במסגרת משפחתית רחבה יותר וכמובן במפגש הגדול בין המשפחות בשנה שעברה, אבל לא היינו אצלם כל כך הרבה שנים, שהתברר שמאז הם הספיקו למכור את הבית שלהם, לעבור לדירה שכורה ביישוב סמוך, ולפני חודש לעבור שוב לדירה שכורה אחרת באותו היישוב. 
כמעט כל בני הדודים הגיעו (פרט להוא שהגיע אלינו שבוע קודם בארבע וחצי, כשרוב האנשים כבר הלכו, ואחותו שהיא כמעט בגיל של הורי, ולא מגיעה לשום מקום אם לא מסיעים אותה). 
היתה אווירה טובה ואוכל טעים, גיס-טי עיצבה מאד יפה את השולחן ושניהם ממש השקיעו (היא באוכל והוא בקינוחים). 

השבוע היה לי גם תור לעיסוי - והפעם ביקשתי ממנו לעסות טיפה פחות חזק וזה היה ממש מועיל וטוב. באותו היום נפגשתי גם עם 'מחברת'. ייתכן שהיא תעבור ניתוח בגב - שמסב לה הרבה מאד כאבים כבר כמה שנים טובות. מפחיד אבל מעורר תקווה. 

נמאס לי כבר לדווח על בעיות הבריאות של T - בעיקר בגלל התסכול הגדול על כך שהוא לא מוכן כרגע להמשיך להתייעץ עם מומחים נוספים ולבחון דרכים חלופיות לאבחון ו/או טיפול. ביומיים האחרונים הוא סבל משני התקפי כאב גדולים, יום אחרי יום - שזה נדיר. 
בנוסף יש לו מדי פעם כאבי שרירים (האמנם שרירים?) ברגל כזו או אחרת. אולי זה מהגב. אולי הכל מהגב, כפי ששיער המגיב היקר שוקי

גם כף הרגל שלי ממשיכה לזייף, אבל לא כל הזמן - שזה בכלל מוזר. יום אחד היו לי כאבים נוראיים דווקא כשקמתי מהשנ"ץ, ואז למחרת בבוקר הלכתי שמונה קילומטר בלי בעיות (הלכתי לאט יחסית ובשום שלב לא רצתי), אבל יותר מאוחר פתאום כן כאב מידי פעם. מחכה לתור אצל האורתופד. 

בגזרת הספרים, אחי המליץ לי לקרוא את "לעולם אל תתן לי ללכת" מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ (באנגלית). מייד נסחפתי אל תוך הספר. יש לו, לאישיגורו, דרך לתאר מציאות הזויה לחלוטין כמשהו לגמרי הגיוני ואפשרי. 

בכלל, אחי, ש"שומע ספרים" כמו בני, הבין לאחרונה שהוא מעדיף את הקלאסיקות - למשל עכשיו סיים את "קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק. אולי אוריד אותו בהמשך ואנסה לקרוא גם. זוכרת שמזמן מזמן ראיתי את הסרט. 

בהמשך הבטחתי לעצמי שגם אנסה שוב לקרוא את אחד מספריו של מאיר שלו. 
הייתי די בהלם השבוע כשגם יהונתן גפן נפטר פתאום. 

בגזרת הסדרות, אחרי שצפיתי בהתלהבות שלוש עונות שלמות של "יורשים", די ויתרתי על העונה הרביעית, כי הרגשתי שזה מתחיל לחזור על עצמו. ואז אמא שלי אמרה שכדאי לי לצפות בפרק השלישי של העונה הרביעית ואז נדבר. אז צפיתי. לא רוצה לעשות ספוילר למי שעדיין לא ראה (ומתכוון לראות) אבל ייתכן שסוף סוף הם ייצאו מהתקיעות שנקלעו אליה. או שגם התפנית הזו בעלילה תהווה סוג חדש של תקיעות. נראה. 
בכל מקרה מה שהכי רציתי לומר, הוא שהמוסיקה של הסידרה הזאת פשוט מעולה. גם הפתיחה וגם קטעי הליווי תוך כדי הסידרה. המוסיקה ממשיכה לנגן לי בראש אחרי שאני מסיימת לצפות. אולי רק בשביל זה שווה לצפות.

לקראת סוף השבוע התקשר חתני ושאל אם הורי מגיעים אלינו בששי, ואם לא - האם בא לנו להגיע אליהם לארוחה, ולהביא משהו טעים. הסתבר שלא בא לו לצאת מהבית אבל כן בא להם להיפגש איתנו. אני דווקא שמחתי על האופציה שלא לארח, ו-T הכין רק ניוקי וחומוס - בלי כל הארוחה שמסביב - אז זה גם הקל עליו. עלינו. 

נשמותק לא הרגיש טוב - כבר הפסקתי לספור כמה פעמים היה חולה השנה, המתוקי. בתי אמרה לו להסתובב עם מסיכה ולא להתקרב אלינו יותר מדי. חכמוד ושרי היו בסדר, ושרי גייסה אותי למשחקים הרגילים שלנו - בעיקר סירקה אותי ועשתה לי צמה וקוקו וחיטטה לי בתיק....
כשהגענו בדיוק היא וחתני הדביקו על קירות החדר שלה מדבקות של "פרוזן" וגם קשתות מרהיבות (שזוהרות בחושך). לא זוכרת אם סיפרתי כאן ששוב בתי וחתני החליפו לילדים את החדרים - כעת שני הבנים שוב בחדר אחד, כאשר אחד מהם ישן במיטה שחתני בנה, שתלויה מן התקרה, ושרי קיבלה חדר לעצמה, וסוף סוף ישנה כל הלילה במיטתה,כאשר בתי מצטרפת אליה על מזרון לידה מתי שהוא באמצע הלילה כשהיא מתעוררת.
זהו שלב ביניים מבורך משינה במיטת ההורים כל הלילה, להירדמות במיטתה ומעבר למיטת ההורים באמצע הלילה, לשלב הנוכחי. בתקווה שבהמשך היא תישן לבד כל הלילה בחדרה במיטתה. 

הניוקי היו מעולים (מה שנקרא אצלנו במשפחה "ניוקי עננים" כי הם אווריריים ונימוחים בפה) ובתי וחתני הכינו בר ים בתנור וסלט (ופסטה לשרי ונשמותק שלא אוהבים ניוקי). היה מצוין ורבצנו איתם בסלון עוד כמה זמן אחרי הארוחה, מפטפטים ומתעדכנים בקורות השבוע. 

לא זוכרת אם סיפרתי כאן שבתי וחתני רכשו דירה בבניין שעומד לעבור תמ"א 38/2 (הריסה ובנייה מחדש). הם רכשו את הדירה עוד לפני שהיה היתר בנייה (מה שהיה אמור להוזיל את עלות הדירה אבל בפועל לדעתנו הם התחייבו למחיר ממש שערורייתי). ההיתר היה אמור להתקבל כשלושה חודשים לאחר חתימת החוזה, ובפועל זה לקח חצי שנה. בסוף התקבל ההיתר והפרוייקט כנראה מתקדם (לפחות כך הצליח היזם לשכנע את חתני, המודאג ובצדק). 
כשהם התייעצו איתנו לגבי כל פרויקט הרכישה הזה T הביע את הסתייגויותיו ואמר שהוא לא היה רוכש את הדירה הזאת, אבל מרגע שהם החליטו שהם כן הולכים על זה הפסקנו להביע את דעתנו או התנגדויות כלשהן (מה הטעם?) והם מעדכנים אותנו מפעם לפעם. אני מאד מקווה בשבילם שהכל יסתדר בדיוק כפי שהם רוצים. כך או אחרת מדובר על דירה שתהיה מוכנה, במקרה הטוב, בעוד כשנתיים. אני בעיקר מאד מקווה שהם יצליחו למכור את הדירה שלהם כשיגיע הרגע שבו יצטרכו לעשות זאת. 

יום השואה היה עצוב מתמיד, אולי בגלל כל מה שקורה סביבנו, ואולי בגלל שהולכים ונפטרים השורדים....ובגלל מצבם הקשה של חלק ניכר מהם.
השנה הבנתי פתאום (למרות שבעצם כבר ידעתי זאת) שלילדים לא חושפים היום את זוועות יום השואה באותו האופן שנהגו לעשות בתקופה שילדיי היו קטנים.
כשאנחנו היינו קטנים זה גם היה שונה - לא דיברו על המון דברים, לא השורדים עצמם ולא מוסדות המדינה שהיו אמונות על ההנצחה. להרגשתי נעשה להם עוול גדול, לכל הניצולים שהגיעו מתופת שלא ניתן לדמיין או לתאר. בתקופה שילדיי היו קטנים המטוטלת התחילה לזוז לכיוון הקיצון האחד, שבו מספרים ומראים  הכל (סרטים שתיעדו הנאצים, למשל) ולא תמיד זה היה תואם גיל. 
לבתי היו סיוטים במשך שנים...והיום היא דווקא שמחה שילדיה פחות נחשפים לזוועות ממש, ומקבלים את המידע במשורה ובעדינות. 

טוב, הפוסט הזה ארוך ומבולגן....כדאי לסגור ולשלח אותו לדרכו. 

שבוע לא פשוט עומד לפנינו, יום הזיכרון ויום העצמאות.
נראה איך נעבור אותם.

יום חמישי, 13 באפריל 2023

עדכונים של אחרי החג

באופטימיות זהירה אני יכולה לראשונה לדווח על שיפור קל שבקלים אצל אבא. אולי אולי יש אור בקצה המנהרה, קצת פחות משבועיים מאז שסיים את ההקרנות. מקווה שעד יום הולדתו (לקראת סוף החודש) יחזור כבר לעצמו. 

בדיוק שמעתי בזמן הספורט פרק בפודקסט של שירלי יובל יאיר עם מאיר שלו (שהוקלט ביוני אשתקד), ואז הודיעו על פטירתו. מצמרר. הוא אמר בפודקסט שהוא מתקרב לגיל שבו אביו נפטר....אבל לא הזכיר שהוא חולה בסרטן. לא יודעת אם כבר ידע. 

אהבתי את הראיון, למרות שלא אוהבת בכלל את הספרים של מאיר שלו - לא למבוגרים ולא לילדים. 

לא זוכרת אם כבר כתבתי שיש לי דלקת בגב כף הרגל - בגיד או משהו כזה. יש לי הרגשה שזה קרה בגלל שכיבסתי זוג נעלי ספורט במכונת הכביסה ושכחתי להקפיד על מים קרים (לחלוטין) והם התכווצו. הכאבים התחילו תוך כדי הליכה לפני מעל לשבוע כבר, ואת שני הקילומטרים האחרונים צלעתי. מאז כואב לי כאשר אני הולכת (הפסקתי לנעול את זוג הנעליים הזה) - לפעמים יותר, לפעמים פחות. מקווה שזה יעבור מעצמו. 'שריתה' המליצה לי לעסות את המקום, לא ללכת עם כפכפים (גם לא בבית, זה מעמיס על כף הרגל, לדבריה) וכמובן להקפיד על נעליים נוחות. 

בינתיים כאשר חדר הכושר פתוח (לא בשבתות וחג) אני מנצלת זאת כדי להתעמל על האליפטיקל במקום לעשות הליכות (ואז זה לא כואב בכלל). אבל כשהוא סגור אני לא מוותרת על ההליכה, ורק שמתי לב שעדיף שאלך עד ששה קילומטר גג, אחרי כן הכאב מתגבר מדי. בינתיים קבלתי מ'שריתה' שתי המלצות חשובות. האחת, לא ללכת עם כפכפים, רק עם נעליים נוחות וסגורות שתומכות בכל הרגל, גם מאחור. אז בבית התחלתי ללכת עם הקרוקס הקלאסי (זה שיש לו רצועה כמו סנדל מאחורה). יחפה אני לא יכולה ללכת לאורך בגלל הקשת הגבוהה בכף הרגל. 

ההמלצה השנייה היא לעסות את גב כף הרגל, ממש לחדור פנימה לגידים. יש לי מן "אקדח עיסוי" שקבלתי מתנה ליום הולדת מבתי וחתני בשנה שעברה, אז התחלתי לעבוד איתו, בתקווה שזה יעזור ולא יזיק. ליתר ביטחון אקבע גם תור אצל אורתופד. מקסימום אבטל אם זה יעבור עד אז.

סיימנו לראות בנטפליקס סידרה ממש טובה (לאוהבי הז'אנר) - סוכן הלילה והתחלנו סידרה מוצלחת חדשה (בקודי, לא יודעת איפה זה משודר) - RABBIT HOLE.

עוד לא התחלתי ספר חדש מאז שסיימתי עם ה"נתניהו'ז" שקבלתי מתנה מבן דודי. 

היו ל-T כמה ימים יחסית טובים והיום הוא שוב לא מרגיש כל כך טוב. לא שזה מונע בעדו לבשל לששי בערב. כמו שגיסתי אמרה, זו תרפיה בשבילו. היום תוך כדי הקניות בסופר, בירקן ובקצב היו לו התכווצויות במעיים, והוא נהיה חלש - בקושי שמעתי כשהוא דיבר. אוף. 

התברר שיש "הזמנות" לארוחת ששי. נשמותק הזמין שניצל בשר, חכמוד הזמין חריימה (הוא מאד התאכזב כשלא היה חריימה בליל הסדר) ובתי הזמינה גפילטע פיש, אחרי ליל הסדר נשאר לה טעם של עוד. T הכין את זה מסלמון (כי לא השגנו קרפיון) וזה היה מעדן. אז גם את זה וגם את החריימה הוא מכין מסלמון, שוב. הוא גם העמיד שני סירי מרק בשר - שיהיה לנו לשבועיים הקרובים (זו ארוחת הצהריים שלנו). בקיצור - חולה, חולה, חלש, חלש, אבל מבשל. זה הבעל שלי.

"אחרי חג" שמח. 

יום שבת, 25 במרץ 2023

אורחים ו"המצב" וענייני בריאות

בן דודי משיקאגו הגיע כמתוכנן עם בתי הצעירה, והמפגש היה מאד מלבב. 

הם אכלנו אתי ועם T ארוחת ערב ושלחנו אותם לישון מייד (עם מלטונין, וזה באמת עזר לג'ט לאג) ולמחר בבוקר, לאחר ארוחת בוקר כיפית הם יצאו לטיול בצפון לכמה ימים. 

ב"יום השיבושים" או "יום השיתוק" או איך שקראו לזה השבוע יצאנו להפגנה בתל אביב על האופנוע החדש במזג אוויר מושלם. זה באמת הרבה יותר נוח. 

בתל אביב נפגשנו עם גיסי וגיס-טי שהגיעו גם הם להפגין. הוא הגיע עם האופנוע שלו ישר מהעבודה, והיא הגיעה מהבית ברכבת. באמצע ההפגנה הלכנו לאכול במסעדה סמוכה של אחד הלקוחות של T (סמולניים פריווילגים שכמותנו, קופצים לארוחת צהריים באמצע הפגנה!) וחזרנו להפגין לעוד כמה שעות. 

כשהגענו הביתה גם T וגם שותפנו היו אופטימיים מדי כאשר התחילו להישמע ידיעות על פיהן שר הביטחון גאלאנט עומד לצאת בהצהרה לתקשורת, ובעקבותיו גם ראש הממשלה. ניסיתי להנמיך את ציפיותיהם, שכן בתוך עמי ותחת שלטון ביבי אני חיה מזה הרבה שנים ומכירה את ה"סחורה", והיה לי ברור - לצערי כי רב - שאין שום סיכוי שתיעצר כרגע החקיקה ותחזור השפיות. 

בששי בתי הודיעה שהיא וחתני חולים - חטפו את אותו הוירוס שתקף בשבוע שעבר את נשמותק ובשבוע שלפני כן את חכמוד. שוב, כמו בשנה שעברה (רק שאז זו היתה הקורונה) המשפחה שלהם מבלה את חודש מרץ במחלות - כל שבוע מישהו אחר. 

בנוסף - ואת זה בתי ביקשה ממני לא לספר לאף אחד במשפחה - חתני עובר תקופה לא טובה, שבה הוא משום מה יצא מהאיזון עם תרופות ה-SSRI (נוגד חרדה ודכאון) שהוא נוטל מזה שנים רבות, זה פוגע לו בשינה וכתוצאה מכך בעצם פוגע בכל שאר היבטי חייו - מפאת עייפות, עצבנות, חוסר סבלנות ואינסוף מחשבות טורדניות. הפסיכיאטר שחתני ביקר אצלו לא אבה להחליף לו את הכדור, אז הוסיף לו כדור אחר - שבשלב ראשון התגובה של חתני אליו לא טובה. בקיצור - צרות. מאד מקווה שיסתדר לו, ובקרוב. בהתחלה, כשהוא התחיל להרגיש את הסימפטומים של הווירוס, בתי נבהלה שגם זו תגובה לכדור החדש, וכבר שקלה לקחת אותו למיון ואף לאשפז אותו. מזל שגם היא התחילה להרגיש חולה, ואז שניהם הבינו שהם פשוט נדבקו מהילדים. איזה סרט רע!

כאילו זה לא הספיק, T חטף  עוד התקף כאב קשה מאד, בסך הכל ארבעה ימים אחרי ההתקף הקשה הקודם. כפי שייעצה לי תיאו היקרה, מייד אחרי ההתקף - לאחר שהוא נרגע מעט - הצעתי לו בעדינות לדבר עם הפרופסור עצמו לגבי מה שהציעה רופאת המשפחה. והוא הסכים. במיוחד לאחר שהתבדחתי איתו על כך שעד גיל תשעים ומשהו הוא יסבול מזה, והאם זה נראה לו הגיוני. הוא כמובן צחק עלי שאני אופטימית לגבי הגילאים שהוא יגיע אליהם, וטען שאין לו שאיפות כאלה והוא בסדר עם כל אורך חיים שצפוי לו, ואני כרגיל אמרתי שכל עוד אני מתה לפניו אז אין לי שום בעייה עם זה. סגרנו עניין. 

אבא שלי עדיין עייף מאד ובנוסף משתין כל חצי שעה - גם ביום וגם בלילה - שזה ממש פוגע באיכות החיים אבל הוא די משלים עם זה. הפצרתי בו להתייעץ עם האורולוג או האונקולוג, האם זה סביר בשלב הזה של המחלה והטיפול, והאם לא ניתן לעזור לו במשהו. הוא הבטיח לחשוב על זה. 

בגזרת הסדרות סיימתי לצפות בסידרה "פליישמן בצרות" (או "טובי פליישמן בצרות"....לא זוכרת) ואני ממליצה בחום. בתי אמרה שאני חייבת לראות את הסידרה (המשודרת בדיסני פלוס), וכשהתחלתי עם הפרקים הראשונים אני זוכרת שתהיתי האם שוב מדובר בהבדלי טעם, גיל או דור ביני לבין בתי. זה מה שהיא חושבת שאוהב? שאלתי את עצמי. עוד שאלתי את עצמי תוך כדי צפייה - בתחילת הדרך - מה עושה השחקנית התותחית קלייר דיינס בסידרה שכזאת....ובכן, קיבלתי מענה מלא לכל השאלות. זו סידרה מצויינת, לא פחות מזה. והושקעה מחשבה רבה בליהוק. ולא מסוגלת לדמיין מישהי שהיתה עושה את התפקיד טוב יותר מקלייר דיינס. זה רק מתגלה בהמשך..... בקיצור, ממליצה בחום. 

אז בשבת צפויה ארוחה משפחתית עם בן הדוד ובתו ועם משפחתו של אחי. הורי מתוכננים להגיע, בתקווה שאבא ירגיש מספיק טוב, אבל לא נראה שהמשפחה של בתי תגיע. רק מתפללת ש-T ירגיש טוב.....

יום שלישי, 4 באוקטובר 2022

ערב כיפור תשפ"ג

דווקא בערב כיפור שבו הרבה אנשים מפסיקים לאכול, יש לי שתי "חובות" לגבי החופשה בבוסטון, והן שתי מסעדות טובות שאכלנו בהן (למקרה שמישהו מכם ייסע וירצה לאכול אוכל טעים). 

הראשונה בניוטון - ושמה Olivia's Bistro 

מגישה אוכל איטלקי משובח עם תפריט מושך וטעים. 

השנייה בסאמרוויל באזור קניות ובילוי בשם ASSEMBLY ROW 

שם המסעדה THE SMOKE SHOP  וזו מסעדת בשרים משובחת. 


יש לה הרבה סניפים, אנחנו אכלנו בה בצהריים בביקור שעבר, ביוני, ושוב בביקור הנוכחי בששי בערב - היה מצוין בשתי הפעמים. 

בינתיים שקט כאן ועדיין לא יצאנו להליכת ערב. הערב לא תהיה בעייה ללכת בחושך - גם ככה לא תהיינה מכוניות ברחובות והם יהיו מלאים בילדים על אופניים. 

בגלל שקמנו מאוחר הלכתי היום לחדש כושר (שגם נפתח מאוחר, ערב חג וזה) אבל עשיתי אימון ארוך ומושקע ואני די מרוצה מעצמי בסך הכל. 

בניגוד לכל התיאוריות שהתחלתי לפתח, היו ל-T עוד שני התקפים השבוע בהפרש של יומיים זה מזה (ובסך הכל חמישה ימים מאז ההתקף האחרון בחו"ל) אז לא, זה לא קשור לבוסטון כנראה. או שאולי זה כן קשור לג'ט לג, שאמנם אנחנו לא סובלים ממני מאד אבל כן קמים מאוחר יותר ולא ממש ישנים צהריים כהרגלנו. לא נורא, עיתותנו בידינו. 

לפחות הפרופסור קבע סוף סוף מועד לגסטרוסקופיה, בעוד שבועיים. לא שאני מצפה שיראו משהו. תעלומה ענקית התקפי הכאב האלה. וגם עדיין יש פה ושם בעיות עיכול. בשיחת טלפון עם הדיאטנית (כל אחד מאיתנו קובע איתה תור טלפוני כל שלושה חודשים) היא הציעה לנו עוד שני סוגים של ברזל למקרה שגם עם ה-NOW 36 MG הוא לא יסתדר טוב. כיון שאין להתקפי הכאב שום חוקיות נראית לעין של שעות יום, לפני או אחרי ארוחה, סוגי תזונה וכו - היא לא יכלה לעזור הרבה מעבר לכך. 

אם אנחנו כבר בענייני (חוסר) בריאות, אז אבא שלי אובחן עם סרטן הערמונית. ה-PET CT מראה שזה רק בערמונית, ממוקד ולא מפושט, ולא באיברים אחרים. בסוף החודש יקחו ביופסיה ויחליטו איך לטפל. הוא יחסית רגוע באופן מפתיע, אמא מן הסתם יותר לחוצה ודאוגה - זה ברור. אבל היא מסרבת לקחת משהו (כמו הטיפות שאני לוקחת). הספארטאניות המשפחתית במיטבה. כן, גם אני הייתי ככה. ברוב התחומים זה עבר לי. 

בינתיים אנחנו מתכננים את המסלול בניו זילנד (ותודה לעדי על ההמלצות הרבות) ובתקווה שהבריאות של T לא תתדרדר עד אז (או חלילה תוך כדי) נראה לי שיהיה נהדר. 

היו לי הרבה שיחות "שנה טובה וחתימה טובה" כיפיות עם בני המשפחה השונים וגם עם בת דודתי שבאורגון (אנחנו מתעדכנות בשיחות טלפון/וואטסאפ ארוכות פעם בכמה חודשים), ובעוד שבועיים מתוכנן כאן בארץ מפגש בני דודים מהצד של T - יומיים בנתניה כל החבורה ביחד. 'לונדון' ובעלה מגיעים לביקור ויהיה טוב להיפגש ולהיות נטו ביחד במשך יומיים. אנחנו לא נישן במלון יחד איתם (בכל זאת נתניה - זה ממש פה ליד) אבל נהיה איתם כל היום/ערב ולמחרת בבוקר עד שכל אחד יילך לדרכו. 

ממשיכה בעצלתיים לקרוא ב-"סודו של המרקיז" והוא אפילו כבר הצליח לתפוס אותי, אבל אני לא מגיעה לשבת ולקרוא לאורך זמן. יש כל הזמן דברים אחרים שנכנסים לי באמצע. לא נורא. שום דבר לא בורח. ויש לי עוד ספרים "בקנה". הכל בסדר. 

בחדר כושר אני משלימה סדרות נוער, כמו "אינפיניטי" או "בת השוטר" וגם את "על הספקטרום" המצוינת עם נעמי לבוב, שהיא כבר די ישנה אבל הגעתי אליה רק עכשיו.

אין כמעט זכר לצינון שלי. מקווה שימשיך כך. אחרי כיפור אנחנו מתחסנים נגד שפעת, בשלב זה. הורי כבר התחסנו נגד קורונה שוב. זומנו אבל טרם קבענו. אולי כשנחזור מניו זילנד.

סיפרתי שנפספס את הבחירות בגלל ניו זילנד? הזמנו כרטיסים לפני שידענו שעומדים לפזר את הכנסת ולקבוע בחירות נוספות. חבל, אבל גם עם שני הקולות שלנו נראה לי שאבוד לנו. אולי יהיה עדיף להישאר בניו זילנד????

ובנימה אופטימית זו - חתימה טובה ושנה טובה

לסיום עוד הצצה בחתול הנהדר שלי (שמשמח את לבי בין כל הצרות) - שבסוף יחגוג יום הולדת מחר בכלל, התבלבלתי. 






יום שישי, 12 באוגוסט 2022

חלף עוד שבוע

קשה להאמין שחלף כבר עוד שבוע. 

שוב יום ששי, והערב בתי ומשפחתה יצטרפו אלי ואל T ואל הורי לארוחה. 

האמת שאחי וגיסתי ואחיינית1 חזרו מארה"ב בתחילת השבוע (לאחר שטיילו בניו אינגלנד וניו יורק וגם הספיקו להיפגש מעט עם בני, כלתי וקיקה - סביבוני היה בגן), ושקלתי להזמין גם אותם - אבל גם לא הייתי בטוח איך T ירגיש עם הגב, וגם לא ראינו מעל לשבוע את הנכדים והעדפתי להקדיש להם את מלוא תשומת הלב. 

כמו שצפינו, הגב של T השתחרר די מהר מרגע שהתחיל לקחת את ה-BETAREN שעדיין היה לי במלאי. שלושה כדורים הספיקו והוא חזר לשיגרת יומו. ביום השלישי אפילו יצא איתי להליכת הערב, ולשם שינוי הלכנו באותו הקצב - לשמחתי, מצד אחד, כי לא הייתי צריכה לרדוף אחריו, ולצערי מצד שני כי עדיין הלך לאט יותר ובזהירות בגלל הגב. למחרת הוא כבר חזר לחדר כושר ויום אחרי כן גם חזר לרוץ. 

עכשיו הוא מדווח שהכאב חלף כלא היה. 

אז בתי והמשפחה יגיעו הערב לארוחה, שאחריה הגדולים יישארו לישון ומחר  אולי ניקח אותם לבריכה ב'אחוזה' - שסוף סוף חזרה לקבל נינים ונכדים אחרי תקופת הקורונה - בתקווה שגם בתי ושרי תצטרפנה אלינו כשתתעוררנה. 

מתוכנן גם יום כיף לנינים ולנכדים ב'אחוזה' בשבוע שאחרי כן, עם הפעלות ובריכה וארוחת בוקר וצהריים, וביקשנו מאבא שלי לרשום את כולם. מקווה שיהיה כיף באמת. באותו השבוע קבעתי עם בתי עוד "יום נכדים" כדי שהיא תוכל לעבוד בקליניקה, והרי שרי תהיה כבר בחופשה מהגן. 

אז השבוע T נסע לראש העין לבדיקת אולטרסאונד של עורקי הצוואר (הקרוטיד), ובאבחון נכתב שנצפתה היצרות של פחות מ-50% בצד אחד, ואם הבנתי נכון לא היתה הפרעה בזרימת הדם - אבל כן כתוב שמומלץ להמשיך מעקב אצל כירורג כלי דם וכן לבצע CT של עורקי הצוואר. ביני לבין עצמי אני מקווה שרופאהחדשה תפנה אותו דווקא ל-MRI ולא CT. אבל נדבר איתה ונראה. ועוד ביני לבין עצמי, יש לי הרגשה שתחושת הסחרחורת והעילפון שהוא מקבל כאשר הוא מרים את ראשו למעלה בזווית חדה נובעת דווקא מעמוד השדרה הצווארי ולא מעורקי הצוואר.....אבל מה אני מבינה, הדיוטית שכמותי? טוב שבודקים בכל מקרה את עורקי הצוואר, שחלילה לא יווצר מצב שיגרום לשבץ מוחי....

מאסותא טרם קבלנו את הפענוח של ה-CT. ביום ראשון יחלפו להם עשרת ימי העבודה שהם הבטיחו.....בדרך כלל הם בזמן או מקדימים. אבל נראה. 

חשבנו שניפגש עם שותפנו ושריתה באיזה ערב השבוע אבל בסוף זה לא יצא, במקום זה הוזמנו אל ביוכימיה והמהנדס.  שמחנו להתראות והם הכינו ארוחת ערב נחמדה לכבודנו, אבל האמת היא שערב שלם עם 'המהנדס' לאחרונה זה דבר די מעיק. הוא נרגן מאד, כל הזמן מתלונן ומקטר וכל דבר מעצבן אותו - לא נעים להיות במחיצתו. 

אנחנו ממשיכים להיפגש מדי פעם כי אנחנו אוהבים אותם ואנחנו חברים טובים כבר הרבה מאד שנים (בנותנו בנות הארבעים היו ביחד מאז המעון) - אבל אנחנו מקטינים את המינונים. 

באופן מפתיע ולא אופייני T הסכים שארכוש כרטיסים למחזמר "כנר על הגג" - בדרך כלל הוא לא אוהב מחזות זמר וממילא שנינו ראיתי את ההצגה הזאת (ואת הסרט) בגרסאות כאלה ואחרות כבר כמה פעמים - ובכל זאת בא לי, ואני אוהבת את דטנר ואת סנדרה שדה. נראה לי שיהיה נחמד. ההצגה מתקיימת בשבוע של יום הנישואים ה-43 שלנו, כך שזה תירוץ טוב לצאת לבלות קצת בעיר הגדולה. 

אני מושכת את הסוף של הספר "שבעת בעליה של אוולין הוגו" למרות שיש לי ספרים טובים אחרים שכבר "מחכים" לי. זו לא ספרות מופת אבל אני נהנית לקרוא. 

סיימתי (בחדר כושר, בהמשכים) לצפות בסידרה "ריקוד האש" המצויינת. בין הסדרות שאני "מחסלת" כשאני על האליפטיקל בחדר הכושר לבין כל הפודקסטים שאני שומעת כאשר אני הולכת/רצה בחוץ - אני מרגישה שיש לי הספק לא רע. אני גם נהנית מהתכנים וזה גם מסיח את דעתי ומעביר את הזמן כך שאני לא שמה לב למאמץ ולקושי וכך מגשימה גם את מטרת הפעילות הגופנית שלי כמו שאני רוצה. אז כן, בקטע הזה אני די מרוצה מעצמי. 

אז אולי ניפגש עם שותפנו ושריתה במוצאי שבת, וכנראה אפגש עם מחברת בראשון בבוקר. עדיין לא קבעתי מועד חדש עם קלי ושני. אני זוכרת ששני טסה לחו"ל כך שנדבר שוב כאשר היא תחזור, ואני עוד צריכה להתעדכן עם קלי מה שלום בעלה ואיך עוברת/עברה עליו הקורונה, והאם היא נדבקה בסוף או לא............

מהדרכונים שחידשנו טרם שמענו דבר אבל מראש אמרו שזה ייקח ששה שבועות....אז יש עוד זמן. את תעודת הזהות החדשה (הביומטרית) שלי קיבלתי והפעלתי, אז עוד משימה שבכלל לא תכננתי כבר בוצעה. 

מקווה לסופ"ש נעים ושקט - וכמו שעדה כתבה, שמחה שמבצע עלות השחר היה קצר והסתיים כפי שהסתיים. דווקא מכל הפוליטיקה של השבוע אני כל כך נגעלת שכרגיל לא אזכיר דבר....ונראה מה יהיה. 

שבת שלום. 

יום חמישי, 28 ביולי 2022

הספק לא רע בכלל

 לאט ובהדרגה אני מצליחה לעשות V על פרויקטים שנערמו אצלי מאז שחזרתי מחו"ל. 

שלחתי להדפסה את אלבום התמונות השנתי של בתי ומשפחתה. 

בעצם עכשיו הגיע הזמן להתחיל את האלבום הראשון של קיקה - כל נכד אצלי מקבל אלבום "לבד" בשנה הראשונה של חייו. 

הגעתי גם לשלב מאד מתקדם בפרויקט החסוי שלי וכבר שלחתי קישורים לתוצר הסופי כדי לקבל חוות דעת מכמה אנשים לפני שאני משחררת אותו.

אפילו אצליח לארח הלילה את הנכדים (הגדולים) כאן ולבלות איתם מחר בבוקר, אחרי שהיה נדמה שמרוב שהייתי עסוקה השבוע זה כבר לא יקרה. 

הזמן שלנו איתם יקר לי, והם בחופשת קיץ והיה לי חבל לפספס שבוע שלם רק כי איכשהו התרכזו כל מיני פעילות שלי יום אחרי יום. הייתי במספרה והייתי בעיסוי ונפגשתי עם 'שושנה' - כולם דברים נהדרים כמובן אבל זה אמר שלא הייתי פנויה למתוקים שלי. 

היום דווקא הייתי פנויה אבל אתמול היה לנשמותק רסיטל פסנתר שהסתיים מאוחר ולא היה מעשי להביא אותם אחרי כן. גם לרסיטל הזה, כמו להופעת הלהקה של חכמוד, לא הצלחנו להשיג כרטיסים - מקווה שאולי בפעמים הבאות. אבל בתי שלחה לנו וידאו של ההופעה המהממת שלו - וכך בעצם נחסך מאיתנו לשבת שעות באולם ולהקשיב לכל התלמידים האחרים. גם זו לטובה. 

אז הערב אחרי שיעור השחייה של נשמותק בתי תקפיץ אותו ואת חכמוד לכאן. 

קרה לי משהו מעניין ויוצא דופן בזמן שקיבלתי עיסוי. התמסרתי לטיפול המצוין של המעסה - שזו הפעם השנייה שאני אצלה - הקשבתי למוסיקת הרקע הנעימה שהיא השמיעה - כל השירים של הביטלס בביצוע אינסטרומנטלי בלבד) והרגשתי תחושות כמעט מדיטטיביות. 

הרבה פעמים אני נרדמת תוך כדי מסאז' והרבה פעמים המחשבות זורמות להן באסוציאציות חופשיות, אבל הפעם זה ממש זרק אותי אחורה לילדות, לנערות, לתקופה שבה שמעתי לראשונה את השירים האלה - ולסיטואציות שבהן הקשבתי להם - ונזכרתי בכל מיני פרטים קטנים שנשכחו ממני. 

נזכרתי במסיבות שהייתי הולכת אליהן, בריקודים שרקדנו אז, בהתרגשויות ובאכזבות - מי הזמין אותי לרקוד ומי לא, מי ניסה להצמיד אותי ב"סלואו" ומי כיבד את המרחב הפרטי שלי....אפילו נזכרתי איזה שיר שמעתי באיזו מסיבה - באותן שנים המסיבות נערכו בבתים של ילדים, בכל שבוע אצל מישהו אחר. זו היתה הרגשה מוזרה אבל מסקרנת. 

זה נתן לי רעיון למדור השרביט החם - כל נושא הריקודים בתקופת החטיבה והתיכון - שיתפרסם במדור בחודש הבא. 

אז היום אנחנו מבשלים (כלומר T מבשל ואני עוזרת לו). בבוקר נסענו לטירה, אחרי שבשבוע שעבר עשינו את הקנייה ב'יוחננוף' ורמת הירקות והפירות היתה בינונית ומטה. קנינו המון ירקות ופירות ואז קנינו גם בשר לארוחת ששי, ואז עשינו כבר השלמות קטנות שם בסופר. 

הערב כאמור הנכדים יגיעו לישון. 

מחר בתי ומשפחתה לא יגיעו לארוחת ששי, אבל אנחנו נארח כאן את הורי ואת המשפחה של 'שותפנו' ו'שריתה' - שחוזרים היום מחו"ל. 

בשבת נוסעים לאשדוד ל-CT של T, ואם הוא ירגיש מספיק טוב נקפוץ אל בתי הביתה אחרי הצהריים לקפה. 

בסך הכל היה שבוע לא רע (אם לא סופרים את התקף הכאבים ש-T חווה בתחילת השבוע) - נראה מה יראו ב-CT ומה הלאה......אפשר לומר שאני דואגת. מאד דואגת. אבל עם הדאגה הזאת אין לי מה לעשות כרגע. 

אז ממשיכה את השיגרה, את ההליכות והריצה (בחוץ) והאליפטיקל (בחדר כושר), וגם T מתעמל כרגיל. שזה מצוין.

ממשיכה לקרוא את הספר המצוין שתיאו המליצה לי עליו. 

ממשיכה עם הסדרות שלי בנפרד ושל T ושלי ביחד. כרגע מצאנו סידרה בשם "אנג'לה בלאק" שנראית טוב. סיימנו את "סמוך על סול" המעולה ואת "מנאייכ" העוד יותר מעולה. 

שיגרה ברוכה.