היו כמה ימים שבהם הרגשנו הקלה במזג האוויר ומאז יום חמישי זה שוב הולך ומתחמם ונהיה מעיק ודי בלתי נסבל.
בשלישי אספתי את שרי מהבית ולקחתי אותה לקולנוע.
זה נשמע מאד פשוט "אספתי את שרי מהבית" אבל בפועל מהרגע שהגעתי אליהם הביתה ועד שהצלחנו לצאת לדרך לקח זמן ולא מעט מאמץ.
מצד אחד היא נזפה בי על כך שהיא מחכה לי כבר הרבה זמן ולמה הגעתי כל כך מאוחר (הגעתי בדיוק בשעה שבתי אמרה לי להגיע, כמובן), אבל מצד שני היא ישבה בסלון עם פיג'מה ובכלל לא היתה מוכנה לצאת לדרך.
כשניסיתי לשכנע אותה להתלבש ולהסתרק, והזהרתי אותה שנאחר לסרט, היא הסבירה לי בהחלטיות שזה לא עובד ככה, ושלא מתחילים את הסרט עד שכולם מגיעים ומתיישבים באולם. הבנתי שאין לי שום דרך לשכנע אותה אחרת, והסכנתי עם זה שנאחר. ממילא לא מתחילים את ההקרנה מייד, יש פרסומות ויש פרומו-אים...יהיה בסדר. וגם אם הסרט יתחיל, זה לפחות ילמד אותה לקח לפעמים הבאות.
גם בתי מעולם לא הגיעה בזמן לשום דבר, לא התעוררה כשהיתה צריכה להתעורר, ופעם או פעמיים אפילו פספסה טיול של התנועה או של בית הספר בגלל זה. הבנתי שזה אבוד מראש ואין מה להילחץ או להתעצבן.
היא התלבשה ואז החליטה ש"רותח לי בחולצה הזאת" והלכה להחליף, וכמובן שלקח לה זמן למצוא את החולצה שהיא חיפשה (לפחות היא מאד עצמאית ובוחרת בעצמה ומתלבשת ומסתרקת בעצמה) - בסוף יצאנו לדרך.
מבין שני הסרטים שהיא רצתה לראות, רק "הדרדסים 2025" הוקרן בשעות הרלוונטיות. אז זה מה שראינו.
לפני שבתי יצאה לקליניקה בבוקר שרי ביקשה ממנה שתדבר איתי לגבי הממתקים. כאילו שאי פעם מנעתי ממנה ממתקים כשלקחתי אותה לבילוי או גם אצלי בבית. זה היה מאד מצחיק. כשהגעתי היא שאלה אותי אם דיברתי עם אמא שלה, ועל מה. מצחיקה הקטנה הזאת. אמרתי לה שאמא אמרה לי לקנות הרבה ממתקים אז היא שמחה נורא, ולאורך כל הבילוי שלנו יחד קיבלתי הרבה מאד חיבוקים ונשיקות (גם בלי קשר לממתקים).
הגענו באמת באמצע הפרסומות, היא נהנתה מאד מהסרט, ואחריו היא ביקשה לאכול במקדונלדס...(איך T כתב לי בוואטסאפ: מקדונלדס זה לא אוכל!)...זרמתי עם הכל. רק שתהיה מרוצה ונעביר את הזמן בכיף.
אחר כך לקחתי אותה אלינו הביתה, אכלתי בעצמי צהריים (כי אין מצב שאוכל במקדונלדס), השארתי אותה בידיו האמונות של T ועליתי לישון שנ"צ. היא התאכזבה שלא שיחקנו או עשינו עבודות יצירה אבל הייתי כל כך גמורה מעייפות שבאמת לא היה שום סיכוי שאצליח לעשות שום דבר בשלב הזה.
אז כשבתי הגיעה לאסוף אותה אני עוד ישנתי. זה היה דווקא נחמד שהיה לה זמן איכות לבד עם T, והיא כמובן גם אכלה אצלנו צהריים. שרי דיווחה שהיה לה כיף מאד עם סבתא וסבא, וכולם היו מרוצים.
בחמישי היה לנו תור עם 'שותפנו' ו'שריתה' בשגרירות יוון כדי לארגן ייפוי כוח לעורך הדין ביוון לרכוש את הבית ולבצע עבורנו פעולות מול הרשויות ביוון. זו היתה הזדמנות גם לקצת זמן איכות עם שותפנו ושריתה, ואחרי השגרירות ישבנו לשתות קפה ביחד בתל אביב......
בששי אירחנו את הורי ואת בתי והמשפחה לארוחת ערב שהיתה טעימה מאד ונחמדה מאד, אלא שנשמותק סבל מכאבי בטן נוראיים ומהר מאד הבנו שהם צריכים פשוט לחזור הביתה. אז הערב התקצר, הם יצאו לכיוון הרצליה ו-T לקח את הורי בחזרה ל'אחוזה', וכמובן שכמה דקות אחרי שכולם יצאו מכאן הגיעה התרעה על שיגור הטיל החות'י...כך שהאזעקה תפסה את כולם חוץ ממני - בדרכים.
T סיפר שהורי נתקפו פאניקה, אבל רק המחשבה על עצירה, הוצאת אבא שלי איכשהו מהרכב והשתטחות על הכביש (כי הם לא היו בקרבת מקלט או יישוב) גרמה לו להחליט פשוט להמשיך לנסוע את הדקות הספורות שנותרו להם כדי להגיע הביתה. זה לא ממש מצא חן בעיני הורי אבל T היה נחוש ואכן הביא אותם הביתה בשלום.
בתי וחתני כלל לא קיבלו את ההתרעה (אני חשבתי שכולם מקבלים התרעה, גם מי שאין לו את אפליקציית פיקוד העורף...🤔אך התברר שלא) - והם היו קצת דרומה ממחלף רעננה צפון כשנשמותק ראה יירוט בשמיים וחתני שם לב למכוניות שנעצרות בצד ואנשים נשכבים על הארץ - אז הבינו מה קורה. וגם הם עצרו. איזו מציאות הזויה.
בשבת, פרט להליכת הבוקר לא יצאנו כלל מהבית. הבנתי שהיה חם מאד אבל לא הרגשנו את זה במזגן.
במהלך השבת סיימתי בשעה טובה גם את אלבום התמונות של בתי ומשפחתה. אגב, לאחר שאמרתי לה שאין לי כמעט תמונות שלהם, גם היא וגם חתני החליטו לשתף אותי סוף סוף בכל התמונות שיש לשניהם בטלפונים (אנשים מצלמים בלי סוף אבל לא עושים עם זה שום דבר!) - וכך עיביתי קצת את האלבום, שבהתחלה היה די דל. לצערי גם בתי וגם חתני לא צלמים טובים כל כך, והתמונות שהם מצלמים הרבה פחות טובות מהתמונות שאני מקבלת מכלתי. אפשר לומר ש-T וכלתי הם צלמים מעולים, בני ואני ככה בסדר, ובתי וחתני פשוט לא יודעים לצלם. וחבל, יש להם טלפונים עם מצלמות מצוינות.
אז שלחתי את האלבום להדפסה, את האלבומים של בני כבר קבלתי (אני מפצלת את האלבום השנתי שלהם לשניים כי יש להם כל כך הרבה תמונות!) וגם את לוח השנה של אמא שלי כבר קבלתי והענקתי לה ביום ששי והיא היתה מאושרת.
אחר הצהריים התקשרתי אל בתי כדי לברר מה מצופה ממני בראשון בבוקר, שבו סיכמנו שאשמור על שרי. השיחה התנהלה באופן מאד מוזר - בתי התחילה לחשוב בקול רם בעצם מה הלו"ז שלהם....היא עובדת אחר הצהריים...צריך לקחת את נשמותק לפסיכולוגית לתור השבועי (בתנאי שירגיש מספיק טוב עד אז)....לשרי יש כרטיסים למופע כלשהו.....כל זה אחר הצהריים.
"מה אחר הצהריים?" שאלתי, הרי שריינתי את הבוקר...מה קורה בבוקר?
ואז בתי אמרה שהיא צריכה לשאול את חתני מתי הוא חוזר מהעבודה.......ואמרה שתחזור אלי אחר כך. בסוף התברר שהם בכלל לא צריכים אותי ביום ראשון. יופי, טוב ששאלתי. אני נדהמת בכל פעם מחדש איך דברים שידוע עליהם הרבה זמן מראש צצים אצל בתי כאילו ברגע האחרון. הפעם זה הלך בכיוון ההפוך - שבעצם לא צריכים את שירותי הסבתאות שלי - אבל בדרך כלל פתאום היא מבינה שהיא זקוקה לעזרה. למה ככה?
נראה מה יהיה בשלישי (שגם בו התחייבתי לשמור על שרי).
אז קבעתי עם 'מחברת' לראשון בבוקר ונפגשנו לקפה, והיה טוב מאד.
ל-T היו שני התקפי כאב קלים היום - אחד בארבע לפנות בוקר (שהעיר אותו משינה) ואחד בצהריים. אז מצד אחד אלה היו התקפים קלים, מצד שני שניים. והוא לא מרגיש כל כך טוב. אוף אוף אוף.
אני עדיין קוראת את הספר The most fun we ever had ועדיין לא החלטתי מה דעתי עליו.
סיימתי לא מעט סדרות לאחרונה, גם אלו שאני רואה לבד (בעיקר בחדר כושר) וגם כאלה שצפיתי בהן עם T... וכרגע מסתמן איזשהו יובש בתחום הזה....מחכה שיועלו סדרות טובות חדשות בקרוב.
ואני מעודכנת אמנם בכל מה שקורה סביבי, אבל עוד פחות מקשיבה/צופה/קוראת חדשות מאשר קודם, אם זה אפשרי בכלל. חוסר האונים הוא כזה שפשוט אני לא מסוגלת להקשיב ולהרגיש שאין לי שום דבר לעשות כדי לעזור, לשפר, להפוך את הגלגל על פיו.......ממשיכים להתדרדר בכל פעם לתהום עמוקה וחשוכה יותר. מה יהיה?
