ביום חמישי, כאשר T שוב הביע את תסכולו על כך שטרם הגיעה תשובה על הביופסיה, הצעתי לו לכתוב שוב לפרופסור. מה זה יכול להזיק? מקסימום יאמר שאין חדש.
תוך שעה הגיעה תשובה. שיש תשובה. "שפיר", הוא כתב. ועוד הוסיף וכתב שהוא דיבר כבר עם מומחי הגאסטרו, שיזמנו את T להליך ERCP נוסף (!), במקביל ל-MRI. וחתם ב-"תגיע אלי לביקורת אחרי כן".
"מזל שאמרת לי לכתוב לו" אמר לי T. מי יודע אם ומתי מישהו מהם היה יוזם פנייה אלי עם התשובה הזאת?
ככה זה, כנראה. חייבים להיות אסרטיביים. פרו-אקטיביים.
T חזר אליו במייל ושאל לשם מה ה-ERCP הנוסף, והפרופסור ענה די מהר:" המטרה להסתכל שוב, עדיין לא שקטים לגמרי". נו, ברור שלא שקטים לגמרי. כי יש עדיין כאבים. כי למרות שאיננה ממאירה, מסתובבת שם רקמה דלקתית שמקורה לא ברור וסיבותיה עוד פחות.
T מיהר לעדכן את בני המשפחה והחברים שחיכו במתח לא פחות מאיתנו לתשובת הביופסיה, והם כולם מיהרו לשלוח הודעות ברכה ואימוג'ים של גביעי שמפניה וכובעי מסיבות - ורק אני לא הרגשתי הקלה בכלל.
כן, ברור שדאגתי שהנה למרות תחושותיו של מומחה הגאסטרו שאמר כבר בתום ההליך "לא ראיתי שום דבר חשוד" בכל זאת יימצא משהו סרטני. אבל דווקא בשבועות האחרונים זה לא מה שהלחיץ אותי, כנראה. ולכן גם העובדה ששוב קיבלנו "שפיר" שימחה אותי אבל לא הרגיעה בכלל. אם כבר, באותו יום נכנסתי קצת לדכדוך (שלא לומר דכאון קל).
והבנתי שאפילו עם המתח וכל ההמתנה, הייתי יותר שמחה, יותר חיונית בשבועיים / שלושה האחרונים מאשר באותו היום. בעצם מצבי הנפשי בשבוע האחרון רק הלך והתדרדר מאז ש-T התחיל לחוש מידי פעם שוב כאבים, אחרי שהיה שקט בגזרה הזאת שלושה שבועות שלמים. ודווקא עם התשובה השפירה, והמענה של הפרופסור: ממשיכים לעוד ERCP בנוסף ל-MRI, "עדיין לא שקטים לגמרי" היה המשפט שהפיל אותי. מצד אחד כל כך זהיר וכל כך אכפתי ולא מוותר על אבחנה יסודית ואמיתית - מצד שני כמו בוקס בבטן. חוששים שיש שם משהו מפחיד, מסוכן, קטלני - ולא מוצאים אותו.
בעקבות התשובה, T התחיל לקדם את הטיסה שלנו לבוסטון, לבקר אצל בני, כלתי וסביבוני. עכשיו, הוא טוען, אין סיבה לבטל את הנסיעה הזאת. ואת התורים ל-MRI ול-ERCP הוא יארגן בהתאם, סביב מועדי הטיסה.
במקור תכננו לשהות בביתם של בני וכלתי שבוע, לנסוע לטייל שבוע ולחזור אליהם לשבוע. התברר ש-T ממשיך לתכנן את זה, וכרגע בודק אפשרות של כמה ימים בניו יורק (כולל ביקור אצל בן דודו בניו ג'רזי) וכמה ימים בוושינגטון די.סי (שם טרם ביקרנו ביחד, למרות שאני כבר הייתי שם בילדותי ובנערותי כמה פעמים).
מצאתי את עצמי נבהלת מהתכניות האלה, מסתייגת - וכרגע אני בודקת עם עצמי אם ייתכן שפשוט נתקע לי ה"סטארטר" בכל הקשור לנסיעות וחופשות - בין הקורונה לבין בריאותו של T - ואם אולי הגיע הזמן שאנסה לשחרר קצת. לזרום.
אולי באמת לא ראוי לשים את כל החיים ב-HOLD בינתיים עד שדברים יתבררו, עד שייפתרו. עד שיסתדרו. אולי בכל זאת אפשר לחיות "לצד" בעיות הבריאות של בעלי היקר כמו שאנחנו חיים "לצד" הקורונה. להיערך (ביטוח רפואי לנסיעה - חובה!) , להיזהר, אבל לחיות. פשוט לחיות. נראה אם ואיך זה יצליח לי. לא בטוח.
אני קוראת עכשיו את הספר "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" ומוצאת את עצמי מהרהרת על העולם הזה של טיפול פסיכולוגי או אימון רגשי, גם כמאמנת אבל בעיקר כפציינטית. מאז סוף שנות השלושים לחיי הייתי בטיפול או אימון במשך תקופות שונות למשך תקופות שונות אצל מטפלים ומאמנים שונים. אני לא רוצה לחשוב מי הייתי ואיך חיי היו נראים לולא תקופות טיפול/אימון אלה.
אני חושבת על התגובות השונות מאנשים שונים לספר הזה. למשל תגובה סופר מתלהבת של חברתי 'מחברת', שכתבה שהסיפור מתאר אותה - כפסיכותרפיסטית שגם עברה פרידה מטלטלת ובלתי צפויה מבן זוגה וגם הולכת לטיפול פסיכולוגי בעצמה - ממש במדויק.
ומצד שני אני חושבת על תגובתה של אמא שלי, שקראה את הספר ואף המליצה לי עליו.
אמא אמרה, שהספר רק מוכיח לה (שוב) ש"טיפול פסיכולוגי זה סתם" או לא נחוץ או לא באמת עובד או...לא זוכרת את המילים המדויקות. פסיכולוגים, היא הכריזה בארוחת ערב משפחתית אחת, הם מיותרים ולא נחוצים. את זה, אגב, היא הכריזה מול אחיינית1, נכדתה האהובה, שבדיוק התקבלה סוף סוף להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, לאחר שסיימה בשנה שעבר את התואר השני, וכאשר בתי (נכדתה הבכורה) היא פסיכולוגית מוסמכת כבר כמה שנים טובות. אבל לא נראה לי שהן נעלבו מסבתן או לקחו אותה יותר מדי ברצינות. הן מכירות את הסבתא שלהן.
והאמת היא שטיפול פסיכולוגי או טיפול רגשי כלשהו לא באמת עובד בשביל כל אחד. לא כל אחד בנוי לזה. כדי לעבור טיפול מועיל ומשמעותי, הפציינט צריך להסכים להסתכל על עצמו באמת, להסכים להביט במראה שהמטפל מעמיד בפניו, ולכל הפחות לגלות לגבי עצמו סקרנות.
חלק ניכר ממי שמגיעים לטיפול עושים זאת בעקבות משבר או חווית קושי כלשהו בחיים. מעטים מגיעים לטיפול סתם מתוך רצון להכיר את עצמם טוב יותר. בדרך כלל קיים טריגר כלשהו. אבל גם כשמגיעים לטיפול, הרבה מאד פעמים עסוקים - לפחות בהתחלה - בדיבור על אחרים. או על גורמים חיצוניים, שהם אלה שהביאו למצוקה שממנו כרגע הם סובלים. אגב הפסיכולוגית שבספר, כאשר היא הופכת לפציינטית, היא לא שונה מכל אלה. גם היא מבלה שעות טיפול רבות בדיבור על מי שפגע בה (לא אעשה ספוילרים) ובכי ורצון לדבר עליו ועל הפגיעה הגדולה, ולוקח המון זמן עד שהיא מסכימה להתבונן על עצמה ולנסות להבין מה באמת קרה שם, מה החלק שלה במה שקרה, איך לקחת אחריות על עצמה - ובעקבות זאת, איך להתחיל להחלים ולעבור הלאה. וזאת מישהי שמיומנת בשיחות נפש, בדינמיקה של הטיפול הפסיכולוגי.
אז לגמרי ברור לי איך יש אנשים רבים שממש קשה, עד בלתי אפשרי עבורם, להפיק תועלת מטיפול.
במקרה השבוע שמעתי ראיון בפודקסט של שירלי יובל יאיר (ליהנות מהדרך) עם אחינעם ניני. זה היה ראיון מאד מעניין וכיסה הרבה מאד נושאים, אבל ספציפית תפס לי את האוזן משהו שהיא סיפרה, על כך שיש לה מן "מתג ON/OFF" שמאפשר לה לעבור הלאה כאשר קורה משהו שפוגע בה או מטלטל את עולמה. היא לא היתה בטיפול מעולם ולא מרגישה שטיפול יכול לעזור לה. כאשר קורה משהו בחייה, היא יודעת לכבות את המתג הזה (להדחיק, אפשר לומר) ולהמשיך בחייה בלי להתייחס למה שקרה, בלי צורך להתעכב, לדבר, להתמודד בכל מיני דרכים. אם אני חושבת על אמא שלי, בהקשר הזה, חוזר אלי משפט שהיא היתה אומרת הרבה (ועדיין אומרת) לאורך השנים: "snap out of it". כלומר "צאי מזה", אל תתבוססי ברגשות, אל תתעכבי בתוך מה שקרה, מה שפגע, מה שכואב - תתנערי ותמשיכי הלאה.
זו דרך מאד פרקטית להתנהל בחיים, הבעייה היא כמובן שכל הדברים האלה שהודחקו לא נעלמו באמת, לא הלכו לשום מקום, והם צבורים מתחת לפני השטח ומשפיעים על חוויית החיים, משפיעים על התגובות שלנו לעולם ולמה שממשיך לקרות מכאן והלאה, לעיתים ממש תוסס מתחת לפני השטח ובמקרים מסוימים באיזה שהוא שלב גם מתפרץ - בין אם בהתנהגות, בין אם במחלה, במגוון דרכים.
בהמשך הראיון, מספרת אחינועם ניני על כך שעל עצמה היא אינה מפחדת על עצמה ואינה דואגת לכלום ברמה האישית, אבל מתארת את החרדה הגדולה שלה לעולם. מה שמעסיק אותה הוא המאקרו. העוול שאנשים עושים זה לזה ולפלנטה. הכיבוש, כמובן, ההתחממות הגלובאלית. ועם כל ההערכה שיש לי לאמנית המוכשרת הזאת ולרצון הכן שלה להשפיע ולהיטיב, קשה לי שלא לקשור בין הדברים - בין מתג ה"ON/OFF" הזה שמתפעל אותה ברמה האישית רגשית, לבין העיסוק ברווחת העולם.
זה הזכיר לי את הסרט "סקס שקרים ווידאוטייפ" כאשר הדמות של אנדי מקדואל יושבת על ספת הפסיכולוג ולא מצליחה לומר (אפילו לעצמה) מה כואב לה ומה מפריע לה במערכות היחסים שלה ובעולמה הרגשי, ורק מתעסקת בשאלה "מה עושים עם כל האשפה?" של כדור הארץ.
טוב, באמת נסחפתי עם ההרהורים האלה.
ברור לי שאני רוצה לחזור לטיפול כלשהו. אימון. משהו. לא ברור לי, משום מה, איזה סוג ואצל מי. וחוסר הבהירות הזאת מלווה אותי לעת עתה, ונראה לאן זה יבשיל. כמו שאני מכירה את עצמי, פתאום יגיע רגע שבו ארגיש שאני יודעת מה אני רוצה, וארים טלפון.




