הרהורים על טיפול ותוצאות הביופסיה

ביום חמישי, כאשר T שוב הביע את תסכולו על כך שטרם הגיעה תשובה על הביופסיה, הצעתי לו לכתוב שוב לפרופסור. מה זה יכול להזיק? מקסימום יאמר שאין חדש. 

תוך שעה הגיעה תשובה. שיש תשובה. "שפיר", הוא כתב. ועוד הוסיף וכתב שהוא דיבר כבר עם מומחי הגאסטרו, שיזמנו את T להליך  ERCP נוסף (!), במקביל ל-MRI. וחתם ב-"תגיע אלי לביקורת אחרי כן".

"מזל שאמרת לי לכתוב לו" אמר לי T. מי יודע אם ומתי מישהו מהם היה יוזם פנייה אלי עם התשובה הזאת? 

ככה זה, כנראה. חייבים להיות אסרטיביים. פרו-אקטיביים. 

T חזר אליו במייל ושאל לשם מה ה-ERCP הנוסף, והפרופסור ענה די מהר:" המטרה להסתכל שוב, עדיין לא שקטים לגמרי". נו, ברור שלא שקטים לגמרי. כי יש עדיין כאבים. כי למרות שאיננה ממאירה, מסתובבת שם רקמה דלקתית שמקורה לא ברור וסיבותיה עוד פחות. 

T מיהר לעדכן את בני המשפחה והחברים שחיכו במתח לא פחות מאיתנו לתשובת הביופסיה, והם כולם מיהרו לשלוח הודעות ברכה ואימוג'ים של גביעי שמפניה וכובעי מסיבות - ורק אני לא הרגשתי הקלה בכלל. 

כן, ברור שדאגתי שהנה למרות תחושותיו של מומחה הגאסטרו שאמר כבר בתום ההליך "לא ראיתי שום דבר חשוד" בכל זאת יימצא משהו סרטני. אבל דווקא בשבועות האחרונים זה לא מה שהלחיץ אותי, כנראה. ולכן גם העובדה ששוב קיבלנו "שפיר" שימחה אותי אבל לא הרגיעה בכלל. אם כבר, באותו יום נכנסתי קצת לדכדוך (שלא לומר דכאון קל). 

והבנתי שאפילו עם המתח וכל ההמתנה, הייתי יותר שמחה, יותר חיונית בשבועיים / שלושה האחרונים מאשר באותו היום. בעצם מצבי הנפשי בשבוע האחרון רק הלך והתדרדר מאז ש-T התחיל לחוש מידי פעם שוב כאבים, אחרי שהיה שקט בגזרה הזאת שלושה שבועות שלמים. ודווקא עם התשובה השפירה, והמענה של הפרופסור: ממשיכים לעוד ERCP בנוסף ל-MRI, "עדיין לא שקטים לגמרי" היה המשפט שהפיל אותי. מצד אחד כל כך זהיר וכל כך אכפתי ולא מוותר על אבחנה יסודית ואמיתית - מצד שני כמו בוקס בבטן. חוששים שיש שם משהו מפחיד, מסוכן, קטלני - ולא מוצאים אותו. 

בעקבות התשובה, T התחיל לקדם את הטיסה שלנו לבוסטון, לבקר אצל בני, כלתי וסביבוני. עכשיו, הוא טוען, אין סיבה לבטל את הנסיעה הזאת. ואת התורים ל-MRI ול-ERCP הוא יארגן בהתאם, סביב מועדי הטיסה. 

במקור תכננו לשהות בביתם של בני וכלתי שבוע, לנסוע לטייל שבוע ולחזור אליהם לשבוע. התברר ש-T ממשיך לתכנן את זה, וכרגע בודק אפשרות של כמה ימים בניו יורק (כולל ביקור אצל בן דודו בניו ג'רזי) וכמה ימים בוושינגטון די.סי (שם טרם ביקרנו ביחד, למרות שאני כבר הייתי שם בילדותי ובנערותי כמה פעמים). 

מצאתי את עצמי נבהלת מהתכניות האלה, מסתייגת - וכרגע אני בודקת עם עצמי אם ייתכן שפשוט נתקע לי ה"סטארטר" בכל הקשור לנסיעות וחופשות - בין הקורונה לבין בריאותו של T - ואם אולי הגיע הזמן שאנסה לשחרר קצת. לזרום. 

אולי באמת לא ראוי לשים את כל החיים ב-HOLD בינתיים עד שדברים יתבררו, עד שייפתרו. עד שיסתדרו. אולי בכל זאת אפשר לחיות "לצד" בעיות הבריאות של בעלי היקר כמו שאנחנו חיים "לצד" הקורונה. להיערך (ביטוח רפואי לנסיעה - חובה!) , להיזהר, אבל לחיות. פשוט לחיות. נראה אם ואיך זה יצליח לי. לא בטוח.

אני קוראת עכשיו את הספר "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" ומוצאת את עצמי מהרהרת על העולם הזה של טיפול  פסיכולוגי או אימון רגשי, גם כמאמנת אבל בעיקר כפציינטית. מאז סוף שנות השלושים לחיי הייתי בטיפול או אימון במשך תקופות שונות למשך תקופות שונות אצל מטפלים ומאמנים שונים. אני לא רוצה לחשוב מי הייתי ואיך חיי היו נראים לולא תקופות טיפול/אימון אלה.

אני חושבת על התגובות השונות מאנשים שונים לספר הזה. למשל תגובה סופר מתלהבת של חברתי 'מחברת', שכתבה שהסיפור מתאר אותה - כפסיכותרפיסטית שגם עברה פרידה מטלטלת ובלתי צפויה מבן זוגה וגם הולכת לטיפול פסיכולוגי בעצמה - ממש במדויק. 

ומצד שני אני חושבת על תגובתה של אמא שלי, שקראה את הספר ואף המליצה לי עליו.

אמא אמרה, שהספר רק מוכיח לה (שוב) ש"טיפול פסיכולוגי זה סתם" או לא נחוץ או לא באמת עובד או...לא זוכרת את המילים המדויקות. פסיכולוגים, היא הכריזה בארוחת ערב משפחתית אחת, הם מיותרים ולא נחוצים. את זה, אגב, היא הכריזה מול אחיינית1, נכדתה האהובה, שבדיוק התקבלה סוף סוף להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, לאחר שסיימה בשנה שעבר את התואר השני, וכאשר בתי (נכדתה הבכורה) היא פסיכולוגית מוסמכת כבר כמה שנים טובות. אבל לא נראה לי שהן נעלבו מסבתן או לקחו אותה יותר מדי ברצינות. הן מכירות את הסבתא שלהן. 

והאמת היא שטיפול פסיכולוגי או טיפול רגשי כלשהו לא באמת עובד בשביל כל אחד. לא כל אחד בנוי לזה. כדי לעבור טיפול מועיל ומשמעותי, הפציינט צריך להסכים להסתכל על עצמו באמת, להסכים להביט במראה שהמטפל מעמיד בפניו, ולכל הפחות לגלות לגבי עצמו סקרנות.

חלק ניכר ממי שמגיעים לטיפול עושים זאת בעקבות משבר או חווית קושי כלשהו בחיים. מעטים מגיעים לטיפול סתם מתוך רצון להכיר את עצמם טוב יותר. בדרך כלל קיים טריגר כלשהו. אבל גם כשמגיעים לטיפול, הרבה מאד פעמים עסוקים - לפחות בהתחלה - בדיבור על אחרים. או על גורמים חיצוניים, שהם אלה שהביאו למצוקה שממנו כרגע הם סובלים. אגב הפסיכולוגית שבספר, כאשר היא הופכת לפציינטית, היא לא שונה מכל אלה. גם היא מבלה שעות טיפול רבות בדיבור על מי שפגע בה (לא אעשה ספוילרים) ובכי ורצון לדבר עליו ועל הפגיעה הגדולה, ולוקח המון זמן עד שהיא מסכימה להתבונן על עצמה ולנסות להבין מה באמת קרה שם, מה החלק שלה במה שקרה, איך לקחת אחריות על עצמה - ובעקבות זאת, איך להתחיל להחלים ולעבור הלאה. וזאת מישהי שמיומנת בשיחות נפש, בדינמיקה של הטיפול הפסיכולוגי. 

אז לגמרי ברור לי איך יש אנשים רבים שממש קשה, עד בלתי אפשרי עבורם, להפיק תועלת מטיפול.

במקרה השבוע שמעתי ראיון בפודקסט  של שירלי יובל יאיר (ליהנות מהדרך) עם אחינעם ניני. זה היה ראיון מאד מעניין וכיסה הרבה מאד נושאים, אבל ספציפית תפס לי את האוזן משהו שהיא סיפרה, על כך שיש לה מן "מתג ON/OFF" שמאפשר לה לעבור הלאה כאשר קורה משהו שפוגע בה או מטלטל את עולמה. היא לא היתה בטיפול מעולם ולא מרגישה שטיפול יכול לעזור לה. כאשר קורה משהו בחייה, היא יודעת לכבות את המתג הזה (להדחיק, אפשר לומר) ולהמשיך בחייה בלי להתייחס למה שקרה, בלי צורך להתעכב, לדבר, להתמודד בכל מיני דרכים. אם אני חושבת על אמא שלי, בהקשר הזה, חוזר אלי משפט שהיא היתה אומרת הרבה (ועדיין אומרת) לאורך השנים: "snap out of it". כלומר "צאי מזה", אל תתבוססי ברגשות, אל תתעכבי בתוך מה שקרה, מה שפגע, מה שכואב - תתנערי ותמשיכי הלאה. 

זו דרך מאד פרקטית להתנהל בחיים, הבעייה היא כמובן שכל הדברים האלה שהודחקו לא נעלמו באמת, לא הלכו לשום מקום, והם צבורים מתחת לפני השטח ומשפיעים על חוויית החיים, משפיעים על התגובות שלנו לעולם ולמה שממשיך לקרות מכאן והלאה, לעיתים ממש תוסס מתחת לפני השטח ובמקרים מסוימים באיזה שהוא שלב גם מתפרץ - בין אם בהתנהגות, בין אם במחלה, במגוון דרכים. 

בהמשך הראיון, מספרת אחינועם ניני על כך שעל עצמה היא אינה מפחדת על עצמה ואינה דואגת לכלום ברמה האישית, אבל מתארת את החרדה הגדולה שלה לעולם. מה שמעסיק אותה הוא המאקרו. העוול שאנשים עושים זה לזה ולפלנטה. הכיבוש, כמובן, ההתחממות הגלובאלית. ועם כל ההערכה שיש לי לאמנית המוכשרת הזאת ולרצון הכן שלה להשפיע ולהיטיב, קשה לי שלא לקשור בין הדברים - בין מתג ה"ON/OFF" הזה שמתפעל אותה ברמה האישית רגשית, לבין העיסוק ברווחת העולם. 

זה הזכיר לי את הסרט "סקס שקרים ווידאוטייפ" כאשר הדמות של אנדי מקדואל יושבת על ספת הפסיכולוג ולא מצליחה לומר (אפילו לעצמה) מה כואב לה ומה מפריע לה במערכות היחסים שלה ובעולמה הרגשי, ורק מתעסקת בשאלה "מה עושים עם כל האשפה?" של כדור הארץ. 

טוב, באמת נסחפתי עם ההרהורים האלה. 

ברור לי שאני רוצה לחזור לטיפול כלשהו. אימון. משהו. לא ברור לי, משום מה, איזה סוג ואצל מי. וחוסר הבהירות הזאת מלווה אותי לעת עתה, ונראה לאן זה יבשיל. כמו שאני מכירה את עצמי, פתאום יגיע רגע שבו ארגיש שאני יודעת מה אני רוצה, וארים טלפון. 

גאות ושפל חליפות

רגעים טובים ורגעים פחות טובים, זו המהות של התקופה הזאת. 

ימים שבהם T מרגיש טוב לגמרי וימים בהם פתאום חולף בו כאב - לעיתים קל שחולף במהרה ולעיתים קשה שמותיר אותו שטוף זיעה. 

באולטרסאונד של אזור הערמונית, כליות וכו' בסך הכל לא היו ממצאים חריגים מדי אבל כן כתוב שהערמונית מוגדלת. הוא בכל מקרה יצטרך לחזור שוב על בדיקת ה-PSA (למרות שכאמור היא לא לגמרי מהימנה) לקראת התור הבא שלו אצל האורולוג. אגב נאלצנו לדחות את התור שקבענו כי באותו היום הוא עדיין יהיה מאושפז בעקבות ה-ERCP החוזר שקבעו לו. 

היינו אצל הפרופסור השבוע והוא אישר שהם עדיין מחפשים גידול, שזו הסיבה הכי סבירה למצב של T. הוא טוען שזה שלא מצאו עד עכשיו זה לא אומר שאין. הוא גם טוען שביצוע MRI כרגע לא ייתן אבחון טוב יותר מאשר ה-ERCP המתכונן כרגע, שהפעם יבוצע בעזרת סיב אופטי עם מצלמה שיוחדר למערכת העיכול. שיש מקום ל-MRI אם עדיין לא ימצאו שום דבר. 

T כרגע מרגיש שהוא סומך עליו, אבל בכל זאת נברר אצל מי אפשר יהיה לקבל אולי חוות דעת נוספת. 

אחרי הביקור באיכילוב נסענו ישר לבית של בתי, שלא היתה בבית, ולקחנו אלינו את נשמותק וחכמוד. שרי בגן ובתי בסדנת יוגה מרוכזת כל השבוע הזה, אז חשבנו שיהיה כיף לנכדים לבלות קצת איתנו במקום לרבוץ בבית כאשר היא עובדת, ביוגה, או צריכה להתרכז בשרי אחר הצהריים. אני יודעת שהיא כבר חסרת אנרגיות, בתי היקרה, ובאמת בין שרי לבין הקורונה, היא עוברת שנתיים מאד לא פשוטות, ללא חופשה אמיתית. עבור שרי אין לי כרגע מספיק אנרגיות, אני מודה, גם פיזית וגם נפשית,  אבל את הגדולים אני מוכנה לקחת כל שבוע. 

אז ביקשנו מהם לארוז בגדים להחלפה ובגדי ים, לקחנו אותם לארוחת צהריים במסעדה שהם מאד אוהבים (שבמקרה הם לקוחות של T) ונסענו אלינו הביתה. הם צפו בטלוויזיה בזמן שישנו צהריים, ואז לקחנו אותם לים. נסענו לחוף סירונית בנתניה, שם יש חניה ממש על קו המים - לא צריך ללכת הרבה או לעלות/לרדת הרבה - ושובר גלים, כך שלמרות שהיה סחף חזק והים היה די סוער, עדיין זה היה רדוד והגלים לא היו גבוהים ויכולתי להשגיח עליהם די בקלות. הם מאד מאד נהנו. הבאנו להם פירות, ונשמותק טרף כמעט את כל האבטיח, וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים. T הכין להם חביתות וכריכים עם פסטרמה וסלט ירקות והם טרפו הכל בתיאבון רב ועלו מיד לישון לצפות בטלוויזיה במיטה שלנו, עד שעלינו לישון בעצמנו. 

למחרת כבר היו לנו פחות אפשרויות לעשות להם כיף, כי ל-T היתה פגישה אצל רואה החשבון בבוקר, ובצהריים היה לו האולטרסאונד של הערמונית, ולי היה תור לדיקור וטווינה אצל 'שנטי'. אז יצא שיצאנו וחזרנו לסירוגין כל הבוקר ולא ממש יכולנו לקחת אותם לאן שהוא או לעשות איתם משהו ממש כיפי. אמנם שנטי הציעה שאביא אותם אתי אליה, הילדים שלה היו בבית (מעט יותר צעירים מהנכדים שלי) ויש להם גם בריכה בחצר. אבל חכמוד - שנמצא כרגע בתקופה לא ממש חברותית - העדיף להישאר אצלנו בבית. הם גדולים, הם יכולים להישאר לבד, הם יודעים להעסיק את עצמם. היה בסדר.

חכמוד אפילו הלחין שיר חדש נוסף והפעם כתב את מילותיו לגמרי בעצמו. 

הוא קיבל בשורה ששימחה אותו אבל גם הלחיצה אותו מאד. אושרה ההעברה שלו לבית ספר אחר. בתי מזה זמן רב לא מרוצה מבית הספר שלהם, ובמיוחד לחכמוד היה חוסר מזל נוראי גם עם המורות שהיו לו בשנתיים האחרונות, גם המחנכות וגם חלק מהמקצועיות, ובעיקר עם הרכב הילדים בכיתתו. המצב היה עד כדי כך גרוע שהמון ילדים מהכיתה שלו עברו כבר בשנה שעברה ובשנה שלפניה לבתי ספר אחרים. חכמוד לא רצה לשמוע על מעבר או שינוי, עד לאחרונה, ובתי פשוט החליטה לפעול לבסוף ולבקש את ההעברה. היא ערכה הרבה בירורים ובחרה בית ספר שיעמוד בכמה קריטריונים חשובים. ראשית, שיש עליו חוות דעת טובה. שנית, שילדים מבית הספר הזה מיועדים לחטיבת ביניים שיש עליה חוות דעת טובה. חטיבות הביניים בהרצליה לא נקבעות על ידי מקום המגורים של הילד אלא על פי בית הספר היסודי שבו הוא למד. בנוסף עזר שחבר של חכמוד, שעזב את בית הספר שנתיים קודם לכן, לומדת בבית הספר החדש. וגם שהוא לא רחוק מדי מביתם, למרות שהיא היתה מוכנה להסיע אותו הלוך ושוב אם היה צורך בכך. בית הספר שנבחר ענה על כל הקריטריונים, והם קיבלו תשובה חיובית באותו הבוקר שבו אספנו אותם אלינו הביתה. חכמוד, שגם ככה הוא לחוץ וחרדתי וכאמור בתקופה לא כל כך טובה, לא היה מסוגל לחשוב או לדבר על שום דבר אחר במהלך היומיים שבהם הם שהו אצלנו. מה יהיה עם בית הספר החדש, איך יהיה, כמה שהוא לחוץ. ומשום שהיה לחוץ, הוא גם הוציא את העצבים שלו על נשמותק - שכבר רגיל לכך וסופג את זה בשקט - וזה מעציב אותי מאד בכל פעם מחדש. אני יודעת שבתי וחתני לא עוברים על זה לסדר היום וגם אני דואגת להבהיר לחכמוד שזה ממש לא בסדר מבחינתי ושאני לא מסכימה להתנהגות כזאת, וחכמוד לעיתים אף מודה שהוא מנסה אבל לא מצליח להתגבר על עצמו.....אבל זה באמת יותר חזק ממנו. ובסך הכל חלק גדול מהזמן הם מסתדרים ממש טוב ביניהם. אז אני תומכת בנשמותק כמה שיותר, שיידע שרואים אותו ושהוא לא לבד, ואני מקשיבה לחכמוד, שיידע שגם אותו רואים, ומבינים. אבל שזה לא בסדר ולא מקובל. 

למרות הכל הצלחנו לשחק טאקי וגם "רביעיות חיות" פעמיים (כמעט פעמיים, בפעם אחרונה הם הפסיקו באמצע בגלל אי הסכמה על משהו), ועד שחתני הגיע אחר הצהריים לאסוף אותם הביתה, הם יישרו את ההדורים ביניהם. 

בגזרת הספרים, מאוחר מדי התברר לי ש"כל מה שלא סיפרתי" הוא ספר די מדכא, שלא ממש מתאים להלך הרוח הנוכחי שלי. כלומר יותר מדי דומה להלך הרוח הנוכחי שלי. אבל אני כבר באמצע והוא כבר תפס אותי אז אצלח אותו עד הסוף. 

אחרי שהנכדים עזבו, נסענו אל 'שותפנו' ו'שריתה'. הם עשו שיפוץ לאחרונה בסלון ורצינו לראות איך זה יצא, וגם רצינו לחגוג את התקבלותה של בתם לבית ספר לרפואה בבאר שבע. תהליך הקבלה היה ארוך ומסובך ואף אחד לא האמין שהיא תתקבל כבר בפעם הראשונה שניסתה, אבל זה קרה וכולנו שמחנו מאד. מאז גיל 12, כאשר חלתה בסרטן ונלחמה והחלימה, היא ידעה שהיא רוצה ללמוד רפואה. זה לא היה פשוט, אבל היא התקבלה ואנחנו גאים בה מאד ומאושרים עבורה. 

ידעתי שבילוי בחברתם של שותפנו ושריתה יעשה טוב למצב הרוח של T, וגם לי זה עשה טוב. הם מאד תומכים בנו בתקופה הזאת, ועוזרים לנו, ואני יודעת שיש לנו על מי לסמוך. 

דווקא בשלוש בלילה שוב התעוררתי עם התקף חרדה - הצבת הזאת שלופתת את בית החזה והבטן שמתהפכת - ולמרות שהצלחתי להירדם למרות זאת, זה ליווה אותי גם כשהתעוררתי סופית בחמש. זה עדיין לא נרגע לגמרי אבל הליכה של שעה וחצי בחוץ, למרות החום ולמרות הלחות, עזרה מאד. 

שנטי המליצה לי על טיפות שעשויות לעזור עם החרדה הזאת, למרות שבהגדרה הן נועדו יותר נגד דכאון. אנסה לקחת ולראות אם זה עוזר, כי לא בא לי להתחיל עם תרופות פסיכיאטריות של ממש כמו ציפרלקס, אבל מצד שני אני מבינה שאני לא עוזרת ל-T או לאף אחד כאשר אני נכנסת לחרדות האלה, ואני גם חוששת שיש להן אפקט שלילי מתמשך על הגוף שלי. אז נראה. שנטי גם עודדה אותי לחזור לאימון או לנסות טיפול CBT או משהו כזה - שאולי יעזור לי עם זה. אני מאמינה שזה נכון אבל לא מצליחה להביא את עצמי להחליט. 

בינתיים הימים עוברים בסך הכל אנחנו מעבירים אותם בצורה חיובית ופרודוקטיבית - עד כמה שאפשר. לפעמים יותר קל, לפעמים פחות, אבל אין באמת ברירה. עושים מה שיכולים. 

T נהנה מאד לצפות בשידורי האולימפיאדה, וממשיך עם הספורט ואפילו עם עבודה - כאשר יש כזו - ומנסה לשמור על השיגרה שלו. 

גיסי ואשתו התגברו על הקורונה, הקלה מאד, שחלו בה בזה אחר זה, ושניהם כבר שוחררו רשמית מבידוד ומתחילים לחזור לשיגרת החיים שלהם. נראה מה יהיה עם הקורונה הזאת. 

יחסים לפני תוצאות

 יש לנו חדר ארונות מרווח ומתוכנן היטב. 

לכל אחד מאיתנו (T ואני) יש די מדפים, מגירות ואזורים לתלייה. 

ועדיין, כמעט בכל פעם שאני צריכה להשתמש בסולם כדי להוריד או להעלות משהו ממדף או מתלה גבוה, אני מוצאת שעלי לתמרן בין אוסף של בגדים של T שהונחו שם

וכאשר אני צריכה לשבת כדי לגרוב גרביים או לעיתים אף ללבוש מכנסיים (כי לא תמיד מצליחה בעמידה) - אני נאלצת להתיישב על ערימה של בגדיו המונחים על השרפרף. 

 ובדרך כלל אני מסתדרת עם זה, וכמו שאומרים "יודע צדיק נפש בהמתו" - ככה הוא T, הוא לא יטרח לתלות בגד על קולב או לקפל אותו על מדף. אחרי השימוש זה יושלך על הסולם או על השרפרף (או על משענת הכיסא בפינת העבודה) או לעיתים רחוקות גם יגיע לסל הכביסה. 

ואני למדתי לחיות עם זה, לשבת על ערימת הבגדים כאשר אני גורבת גרביים, להסיט בעדינות את הבגדים שעל הסולם כשאני צריכה לעלות. 

לפעמים אני מתלבשת על העניין ותולה או מקפלת או לוקחת (אם צריך) לכביסה.

הבוקר (חמש וחצי בבוקר - בהתלבשי לקראת הליכת הבוקר, עדיין מעט אפופת שינה) בבואי להתיישב על השרפרף, ערימת הבגדים היתה כה גבוהה ותלולה שפשוט אי אפשר היה לשבת (לא צילמתי את זה, בתמונה כאן השרפרף נראה כפי שהוא עכשיו), ופשוט העברתי את כל מה שהונח שם אחר כבוד אל הסולם. זו לא היתה שעה להתחיל לסדר או למיין, מבחיינתי. 

כשחזרנו איש איש מהליכתו (בבוקר אנחנו הולכים כל אחד בנפרד, מסלול שונה, מספר קילומטרים שונה) ועלינו להתקלח, אמרתי ל-T "סליחה שהעברתי את כל הבגדים שלך אל הסולם, פשוט כבר לא ניתן היה לשבת על השרפרף מרוב בגדים". 

אז הוא אמר "סליחה שאני לא משתנה". 

והתחיל לתלות חלק מן הבגדים, לקפל אחרים, וכמובן להשאיר את רובם על הסולם. 

וחשבתי על זה אחר כך - יכולתי להתעצבן, לנזוף, לצעוק - ולקבל תגובה לגמרי אחרת. 

יכולתי גם לא לומר כלום - ולהמשיך לקפל ולתלות ולמיין במקומו, אבל אז הוא לא היה יודע כמה שזה מפריע לי.

שנת 2020 - תרגיל השלמה ויצירת שנה

מתבוננת על שנת 2020 ושואלת את עצמי - מה קרה השנה? 

בלי להתמקד בטוב או ברע, מה קרה?

קרתה קורונה.

אחיינית1 התחתנה.

גיסתי חלתה בסרטן השד.

ה-OCD המשולב באגורפוביה של אמא שלי התחזק והתדרדר.

סידרי העדיפויות החברתיים, הכלכליים, המשפחתיים - התמקדו ודייקו את עצמם.

ירדתי במשקל ונכנסתי לכושר (ועל הדרך שמעתי המון המון פודקסטים).

השתתפתי בהפגנות לראשונה.

מה פיתחתי השנה?

אני לא יודעת אם זה דווקא השנה, אבל אני חושבת שפיתחתי יכולת לשחרר אחיזות. לוותר על דברים שאני רוצה אבל כרגע הם בלתי אפשריים. 

אני חושבת שגם פיתחתי מעט יותר את היכולת שלי לסמוך (על עצמי  וגם על T) שלא משנה מה יקרה, נתמודד. 

ועל מה אני מכירה תודה?

על T ועל הזוגיות שלנו.

על הבית שלנו - שנעים ונוח ובטוח להיות בו, שנמצא באזור כפרי ושקט וירוק ונעים.

על הבריאות שלנו ועל מצבנו הכלכלי.

על ילדיי ועל נכדיי ולא פחות מזה על בני זוגם של ילדיי - לא מובן מאליו.

על שיש לי את כלי האימון במייל - ועל כל המתאמנים/ות שלי.

על כך שהתמדתי בפעילות הגופנית ובירידה במשקל.

על כך שגיסתי מחלימה מהסרטן ומתפללת שהיא תהיה בסדר.

ואת מה אני מוכנה לשחרר?

זו שאלה יותר מורכבת. כי כאשר אני מנסה להתבונן על מה אני מוכנה לשחרר, אני בעצם רוצה קודם להבין במה אני נאחזת. והאמת היא שבשלב זה של חיי, יש כבר הרבה פחות דברים שבהם אני נאחזת.

אז משהו קטן יחסית: אני מוכנה לשחרר שחלק ניכר מהיום יש סביבי רעש רקע של חדשות ברדיו או בטלוויזיה - כי זה חשוב ל-T. זה לא מה שהייתי בוחרת לעצמי אבל הבנתי שאני מצליחה להסתדר עם זה. מקסימום אני שמה אוזניות ושומעת מוסיקה קלאסית כדי שאוכל להתרכז במה שאני עושה, או כדי להפחית את רמת הזיהום. תגידו - לא עדיף ש-T יסתובב עם אוזניות כדי לשמוע את מה שהוא רוצה בלי להפריע? כן, אולי עדיף. אבל רוב הזמן זה לא קורה.  אז במקום להיאחז בהתנגדות הזאת, אני פשוט משחררת. וכשזה ממש מפריע לי - אני מוצאת לי פתרונות יצירתיים.

משהו גדול יותר: אני מוכנה לשחרר את הרצון שלי שהורי ישתתפו יותר בחיי המשפחה שלי. חלק ניכר מחיי הבוגרים הורי לא ממש היו חלק מהמשפחה. הם חיו בחו"ל מאד מאד רחוק - גם גיאוגרפית וגם מבחינת הפרשי השעות - ועד לעידן האינטרנט ואחרי שנים גם הסקייפ, התקשורת איתם היתה די מינימלית. באמצע גם היו כמה שנים של נתק ממש, בגלל ריב שהתגלע ביננו. לא בכל שנה הם באו לביקור, ובחלק מהביקורים האווירה היתה מתוחה. בשנים האחרונות המצב התחיל להשתפר ולהתחמם, הם התחילו לבוא לביקור לעיתים קרובות יותר, והשיא היה כמובן לפני שנתיים וחצי כשהם חזרו ארצה, וכעת הם גרים במרחק 10 דקות נסיעה מכאן. הם התחילו לבוא באופן קבוע לארוחות ששי וחגים, מידי פעם יצאו איתנו לטיולים בטבע או בתל אביב, פעם או פעמיים באו איתי לנכדים - אבל זה מעולם לא באמת הגיע ליותר מזה. ואז פרצה הקורונה, ועוד לפני כן אמא שלי חלתה בדלקת ריאות ובודדה את עצמה מכולם. בדיעבד הבנתי שחודשים אחרי שהיא כבר החלימה היא עדיין לא נתנה לאבא שלי להתקרב אליה, מחשש שהוא יידבק ממנה. ובתוך כל זה הקורונה.

ולא מזמן היא אמרה במפורש שהיא לא עד כדי כך חששה לחטוף קורונה, פשוט מאד מאד התאים לה הבידוד הזה שלכאורה נכפה עליהם.

ואני חוששת שגם אחרי שכולנו נתחסן, לא בטוח שנקבל בחזרה את מה שהיה, מבחינת הנוכחות שלהם בחיי ובחיי אחי, ילדיי, אחייניותיי ונכדיי. אני מקווה שאתבדה, אבל למקרה שלא: כנראה שאצטרך לשחרר את הרצון הזה. כי אי אפשר להכריח. ואני גם לא מעוניינת לכפות שום דבר על אף אחד. גם אם זה לכאורה לטובתם. 

מה הייתי רוצה לשמר משנת 2020?

וואו - שאלה טובה. 

אז דבר ראשון ברור לי שאני רוצה לשמר את אורח החיים היותר בריא שהטמענו השנה, מבחינת אוכל ופעילות גופנית.

תמיד אהבנו לטייל בטבע, גם בארץ וגם בעולם, אז זה לאו דווקא משהו של 2020 ספציפית אבל אני רוצה לשמר את הטיולים בטבע.

אני רוצה גם שכל נושא התקשורת מרחוק שהתפתח מאד והתאפשר בלית ברירה בתקופת הקורונה יישמר. למשל ביקורים טלפונים אצל רופאים, כשלא חייבים בדיקה גופנית או הסתכלות מקרוב, והרי גם לזה יש היום פתרונות טכנולוגיים. או בנושא הלימודים - שלתלמידים תהיה נגישות לחומר הלימודי מכל מקום ושיתפתח יותר נושא הלמידה העצמית והקבוצתית ולא רק הפרונטלית, הנהוג במערכת החינוך הקונבנציונלית. השנה גם הקפדנו יותר על מפגשים בוידאו עם מי שלא יכולנו לפגוש פנים אל פנים, וזה קירב אותי עוד יותר לבני משפחתי שמעבר לים (עם בני וכלתי אני תמיד בקשר תדיר, אבל למשל בני דודים....נזכרנו שאפשר לשוחח בוידאו ובטלפון לעיתים יותר קרובות).

ולבסוף כמובן אני רוצה לשמר את האימון במייל, שאמנם התחלתי כבר לפני שנים אבל השנה הבנתי כמה זה נכון לי ולמתאמנים שלי שבחרו בדרך הזאת, כמה לא היה צורך לקטוע את הרצף למרות שסגרו את כולנו בבתים.

ובמבט קדימה ל-2021: 

מה חשוב לי לפתח השנה? בעצמי, במערכות היחסים שלי, בתחום הכלכלי או כל תחום אחר?

אני רוצה לפתח את תחביב הנגינה בפסנתר שהתחלתי כבר השנה.

חשוב לי לפתח עוד יותר את החמלה שלי. את הסובלנות, את ההכלה, את הקבלה של האחר גם אם הוא לא חושב כמוני או לא רוצה את הדברים שאני רוצה - כל עוד הוא לא מאיים לפגוע כמובן. 

מהי המתנה שאעניק לעצמי בשנת 2021?

וואו, שאלה קשה. שומרת לי את הזכות לענות עליה במועד מאוחר יותר.

מה החלום שחשוב לי להגשים?

זה יהיה מוגזם לומר שרוב חלומותי כבר התגשמו? כנראה שכן. יותר נכון יהיה לומר שאני לא מאלה שחולמים בגדול או מתכננים קדימה מי יודע מה. היה לי פעם חלום לכתוב. לכתוב ממש, ספר אולי. הבלוג הוא לא תחליף לזה, הוא אפילו לא מתקרב. בבלוג אני שופכת את חיי בלי לחשוב הרבה, בלי לנסח, בלי לנסות לרקום עלילה. בבלוג הכול גולמי ופשוט. לא נראה לי שיש בי את מה שנדרש כדי לכתוב ספר, אבל אם שואלים אותי על חלום - זה זה. 

מהם שלושה דברים דברים שיקרו בשנת 2021?

וואו, בהמשך לפיסקה הקודמת, אני לא מאלה שחוזים או מתכננים קדימה. מה יקרה השנה? אולי סוף סוף יתחלף השלטון במדינת ישראל? 

אולי כלתי תקבל את הויזה המיוחלת וחייהם של בני ומשפחתו המתוקה יוכלו להמשיך במסלול שהתוו לעצמם, הקורונה תיסוג מפאת החיסונים גם בארה"ב מוכת המגיפה, והם יוכלו להמשיך בקריירה שנקטעה באיבה, ואולי גם לעבוד על ילד שני? 

ובאותו הקשר - השנה נראה אותם, את בני וכלתי ו'סביבוני' - בין אם הם יבקרו כאן בארץ או שאנחנו ניסע אליהם או שניפגש איתם במקום נופש כלשהו בעולם.....בתקווה שכל השלושה יתקיימו. 

על מה אוקיר את עצמי בסוף שנת 2021?

אוי, כמה קשות לי שאלות חיזוי העתיד האלה. 

כמה נדוש לומר שוב שאוקיר את עצמי על כך ששמרתי על אורח החיים הבריא, על המשקל, על הכושר? 

ועכשיו עולה לי - באופן לא רצוני בכלל - לומר שאם חלילה כלתי לא תקבל את הויזה, ומסלול חייהם ישתנה באופן פתאומי וחד, ואולי הם יגיעו לכאן ועתידם המקצועי יצטרך לעבור חישוב מסלול מחדש - אולי בסוף 2021 אוכל להוקיר את עצמי על איך שהתמודדתי עם זה, איך שעזרתי להם על ידי תמיכה ועידוד, בלי להלחיץ או לשפוט או לנסות לפתור את מה שהם באמת אמורים לפתור בעצמם - בכל זאת הם כבר גדולים ועצמאיים.....

ובסוף תרגיל ה"השלמה ויצירה מחדש" הזה, התבקשתי לתת שם לשנת 2020: 

ומבחינתי, שנת 2020 היתה שנת אי הוודאות.

וכותרת לשנת 2021 שבאה עלינו לטובה: מבחינתי - שנת שלווה, רוגע ובריאות.

הלוואי אמן

ומי שצלח את כל הפוסט הזה ומעונין לנסות לענות על התרגיל הזה בעצמו:  הנה ריכוז השאלות

על חנוכה, נכדים, משקפיים, אימון וביטוח לאומי

באידיאל, הייתי רוצה שכל פוסט שלי יעסוק בנושא מסוים אחד. ושהוא יהיה קצר. 

בעיקר כי אני מחפשת אחר כך (אחרי חודשים או שנים) משהו שכתבתי עליו, וקשה לי יותר למצוא כאשר הוא חבוי בתוך כל כך הרבה נושאים שונים. התוויות עוזרות במשהו אבל...לא משנה.

בנוסף, מה לעשות, אני מודעת בכל זאת בזמן הכתיבה לכך שיש אנשים שקוראים את זה. וגם מגיבים. ו...נו, שחררתי. לו הייתי רוצה לכתוב נושא אחד בכל פוסט הייתי צריכה לכתוב כמה פוסטים ביום, נראה לי. אז נו מילא - כמה פוסטים בתוך פוסט אחד, ויאללה אסתדר עם זה. 

אז אם להתחיל מהסוף, הדלקנו נר ראשון בוואטסאפ וידאו עם בני וכלתי ותינוקי (שכנראה לא אכנה אותו בסוף 'פשושמרץ' אבל עוד מעט אכתוב על זה), בתי וחכמוד ונשמותק. חתני היה באימון ספורט ונוקת (שגם היא כנראה תזכה לכינוי שונה מ'נסיתוקית') כבר ישנה. 

זה היה קצר אבל כיפי. בני וכלתי השקיעו בקישוטים בכל הבית עבור תינוקי, בנוסף לחנוכיה. רצו שהוא יקבל אווירה של חג. באמת לא שאלתי אם בגן שלו יש גם חג מולד וגם חנוכה. זוכרת שכאשר אני גרתי בקליפורניה חגגו בבית הספר את שני החגים בכפיפה אחת. 

כל משפחה הדליקה את הנר הראשון ואז כולנו שרנו יחד (בחוסר סינכרון קל, כיאה לשיחת וידאו) את כל השירים. 

בנוגע לכינויים של הנכדים, אורלי הציעה בתגובה שלה לפוסט הקודם, שאכנה את 'נוקת' בשם שקשור איכשהו לעובדה שהיא אוהבת כל כך עגבניות שרי. זה מצא חן בעיני, וכעת אני מנסה לראות אם הכינוי 'שֶׁרִי' יתפוס לגבי הפעוטה הזאת שכל כך אוהבת לאכול בכלל, ומוצצת בתאווה עגבניות שרי כאילו הן סוכריות. 

זה, יחד עם חג החנוכה, גרם לי לחשוב של'תינוקי' די מתאים הכינוי 'סביבוני'. גם כי הוא, בדומה לארנבון של אנרג'ייזר (מהפרסומת לסוללות אנרג'ייזר), פשוט לא נח לרגע, כל הזמן בפעולה, כל הזמן עסוק, כל הזמן זז - עד שכמו סביבון בסוף גם הוא נוחת, כמובן. אבל בנוסף לכך הילד הזה פשוט חולה על כל דבר שמסתובב. זה התחיל עם המשיכה שלו למכונות כביסה, ואז גילה את מאוורר התקרה בביתם החדש (ובביתם של הורי, כשהם משוחחים בוידאו ורוצים למשוך את תשומת לבו), קרוסלות וגלגלים ואנשים שעושים גלגלון ...בקיצור כל דבר שמסתובב. וגם הוא ממש אוהב להסתובב בעצמו עד שהוא חווה סחרחורת ומתנדנד לו מסטול קלות לקול צחוקם של הוריו.

אז אנסה את הכינויים החדשים ונראה אם זה יתפוס. 

ביום חמישי קבלתי על הבוקר טלפון מבתי שנוקת...סליחה 'שרי' התעוררה עם קצת חום  והיא לא שולחת אותה כך לגן. היא היתה חייבת לעבוד מהצהריים, ושאלה אם אנחנו יכולים לבוא להיות איתה עד שחתני יחזור מהעבודה.

לרגע התלבטתי. ולא בגלל קורונה, דווקא. פשוט תמיד אני נדבקת מהנכדים, וממש לא מתאים לי להיות חולה. החורף בקושי התחיל ולא בא לי להתחיל עם זה עכשיו. אבל ההתלבטות היתה רק לרגע. בפועל בתי זקוקה לי ואני ממש לא רוצה שהיא שוב תבריז למטופלים כי הילדה לא מרגישה טוב. זה קורה לה מספיק גם ככה, ואם אני יכולה לעזור, אז בכיף. ומה שיהיה יהיה. 

הגענו אליה באחת, ובהתחלה הקטנה באמת היתה חמה ומעט בוכייה, אבל נפרדה בלי בעיה מאמה ושמחה להישאר איתנו. נשמותק וחכמוד כבר היו בבית, וכשהושבנו אותם לאכול צהריים, הושבנו גם אותה אל השולחן, והיא אכלה מצוין את השניצל, את האורז, וכמובן את העגבניות ששמנו לה בצלחת. 

החום ירד (רק אחר כך הבנו שבתי נתנה לה נובימול לפני שהיא יצאה לעבודה) ומצב רוחה השתפר, שיחקנו ושרנו ורקדנו והכל היה ממש בסדר. אפילו הצלחתי לשחק במקביל עם הנכדים בקלפי "רביעיות" שהם קיבלו במתנה מעיריית הרצליה. בחפיסה הזאת כל הקלפים עוסקים בנושאים שקשורים לעיר - רביעיית ראשי העיר בהווה ובעבר, רביעיית חוגים, אתרים, ועוד. זו באמת דרך נהדרת ללמוד על הרצליה וגם ליהנות ממשחק קלפים. תוך כדי המשחק השמענו ל'שרי' שירים שהיא אוהבת, כאשר באיזשהו שלב היא נתקעה על "לדוד משה היתה חווה" שפשוט השמענו שוב ושוב תוך כדי שאנחנו קוראים יחד איתה את הקולות של החיות השונות. אגב, כדי לבקש את השיר הזה היא פשוט אומרת "מו מו" ומצביעה על הטלוויזיה. 

חתני הגיע קצת אחרי שלוש, ואז נסענו משם לאסוף את המשקפיים שלנו שהיו כבר מוכנות. איזה כיף להתחדש במשקפיים חדשים 🙂

זה היה יום ארוך ומעייף וכבר לא הספקנו לצאת להליכה שנייה, וגם נרדמתי בסוף מול הטלוויזיה, מה שאף פעם כבר לא קורה לי.

מה שעוד קרה, שמזמן לא קרה לי, הוא שעליתי קצת במשקל 😱. בדקתי ברישומים שלי וכבר קרה במהלך החודשים האחרונים שמידי פעם עליתי איזה חצי קילו (בעצם זה תמיד 700 גרם, וגם עכשיו) ואז בשבוע אחרי כן ירדתי אותו בחזרה, אז לא נורא נלחצתי אבל עדיין זו הרגשה לא ממש טובה. 

עוד משהו שהיה השבוע הוא שקיבלתי מכתב מהביטוח הלאומי. 

"על פי המידע שבידינו", נכתב בו, "בחודש 01/2021 תגיעי לגיל הפרישה. את עשויה להיות זכאית לקצבת אזרח ותיק אם הנך תושבת ישראל, מתגוררת דרך קבע בישראל, והכנסותייך
ברוטו מעבודה אינן עולות על הסכומים הבאים.[....].על מנת שנוכל לבדוק את זכאותך לקצבת אזרח ותיק, הנך מתבקשת להגיש בהקדם תביעה לקצבת אזרח ותיק בטופס המצורף למכתבנו זה. את טופס התביעה ניתן לשלוח באחת הדרכים המפורטות על גבי הטופס".

נכנסתי לטופס, וממש לא ידעתי אם להתעצבן או לצחוק. האמת שעשיתי פחות או יותר את שניהם. 

הטופס מורכב מתשעה עמודים שבהם צריך לרשום (ולגבות במסמכים) כל כך הרבה פרטים (שאת כולם הרי כבר יש למדינה אבל הם הרי מתעצלים לאסוף ולקבץ בעצמם) לגבי ההכנסות שלי ושל בן זוגי, האם אני עובדת או לא, ואם לא - מתי היה מועד סיום העבודה, אילו חסכונות יש לי, האם יש נכסים בבעלותי או בבעלות בן זוגי, האם מכרתי נכסים בשנים האחרונות ....הם אפילו התעניינו במה עשיתי עם הכספים מהנכסים שמכרתי. הם רצו לדעת האם הורי בחיים, ואם לא, מהן הירושות שקיבלתי ומתי קיבלתי אותן....הם רצו לדעת אם לילדים שלי יש דירה/בית בבעלותם...לא זוכרת מה עוד. זה היה די הזוי. 

הייתי מבינה, לו היה מדובר באיזה סכום חודשי אסטרונומי שאני עומדת לקבל מהמדינה ה"נדיבה" שלנו. אבל הרי אחרי עשרות שנים של הפרשת סכומי עתק מהכנסתי לביטוח הלאומי, ממילא מה שאקבל יהיה המינימום (בין אלף ל-1500 ש"ח לדעתי).  אז מה הסיפור הגדול? בשביל זה כל הטרטור? 

T טוען (והוא כנראה צודק) שגם לולא מילאתי באדיקות את כל הסעיפים הנדרשים, הייתי זכאית לקצבה. אבל לא הסתכנתי. אני די חנונית מהבחינה הזאת. ובכל זאת נתתי מספיק למדינה בכל שנות עבודתי, וכל סכום, זעום ככל שיהיה, שהיא מוכנה לתת לי בחזרה - מתקבל בברכה. בטח בימים אלה שלקוחותיו של T לא משלמים לו. ובכלל. 

הדבר האחרון שרציתי לכתוב עליו קשור לעבודה שלי כמאמנת. נדמה לי שכבר כתבתי כאן שמזה כמה שנים שאני מאמנת דרך המייל. בהתכתבות. עוד הרבה לפני הקורונה הפסקתי בהדרגה לאמן בחדר האימון שלי, פנים אל פנים. עם השנים פיתחתי לעצמי את הנישה הזאת של אימון במייל, שאני יודעת שהוא לא מתאים לכל אחד, אבל יש כאלה שזה מתאים להם הרבה יותר מאשר האימון הפרונטלי. 

לא אכנס כאן ליתרונות ולחסרונות (לדעתי ולדעת המתאמנים שלי) של צורת האימון הזאת, אולי מתי שהוא אקדיש לזה פוסט. אבל השבוע קבלתי הצעה לאמן מישהו שהיה עד כה בטיפול פסיכותרפיה כמה שנים אצל חברתי 'מחברת' בקופת חולים, והקופה מפסיקה לו את הטיפול הזה, כי מזמן מזמן הוא גלש מהמכסה שהם מתירים לטיפול. 

לה אסור לקבל אותו לטיפול באופן פרטי אחרי שהיה אצלה דרך קופת חולים, והיא חשבה לנסות להציע לו לעבור להתאמן אצלי. נכון שאימון זה לא טיפול ואני לא פסיכולוגית, אבל נראה שהיא חשבה שבשלב שהוא נמצא, האימון יכול להועיל לו. 

עצם המחשבה עלי וההפניה אלי חיממה את לבי, כמובן, אבל אז הבנתי שלא מתאים לי בעת הזאת לחזור לאמן פנים אל פנים. גם לא בזום. אני כבר לא שם. האימון במייל מתאים לי כמו כפפה, ואני מאמנת טובה יותר במייל (להרגשתי) מאשר פנים אל פנים. אני אפילו מרגישה (ואולי זה לגמרי סובייקטיבי מצדי) שהערך שהמתאמנים שלי מקבלים ממני דרך האימון במייל הוא רב יותר ממה שהם קיבלו ממני בקליניקה. או בזום. או בטלפון. כן, כבר התנסיתי בכולם. 

אז למרות שזה החמיא לי מאד, נאלצתי לסרב. ורק הצעתי לה לשאול אותו אם הוא עצמו חושב שאולי יתאים לו אימון במייל. אם הוא מוכן לנסות. 

ובדקתי עם עצמי עד כמה אני מצטערת לאבד מתאמן פוטנציאלי ככה, והבנתי שאני שלמה עם זה. שאני בשלב בחיי שאני יודעת מה מתאים לי וגם מה לא מתאים לי. היכן יש לי יותר ערך והיכן אני מביאה יותר תועלת. והיכן לא. אז הכל בסדר.

בסוגיית ההגבלות/הקלות הקורונה של השלטונות (כמו שכתבתי במענה שלי לתגובה של עדה לגבי ה- the powers that be), לאחר התלבטות אם לצחוק או להתעצבן לא נותר לי אלא לגחך קמעה. הם איבדו את זה לגמרי. 

לפחות החיסון של פפייזר אושר על ידי ה-FDA ובתקווה שגם החיסון של מודרנה יאושר בשבוע הבא, והלוואי שהם באמת בטוחים ויעילים וטובים לפחות לשנה, ושנתחיל בהדרגה לצאת מהתקופה המטורללת הזאת שנתקענו בה כבר כמעט שנה שלמה. אמן ואמן.

סוף סוף יושבת בגינה

 בוקר נעים קידם את פני כשהתעוררתי היום.

T התעורר מלא מרץ ויצא להליכה עוד לפני הקפה של הבוקר.

התאוששנו לגמרי מהוירוס המגעיל של תחילת השבוע, וכבר אתמול לפנות ערב יצאנו להליכה נמרצת ברחבי היישוב.

אני יצאתי לגינה הבוקר, לראשונה מזה כמה שבועות, עם הקפה והמחשב.

 עוד לא סתיו ממש (ועוד צפויים ימים לוהטים וממש בקרוב) אבל מודה על כל מתנה קטנה כזו שהטבע והאקלים מואילים בטובת להעניק לי.

הקורונה ממשיכה להשתולל באין מפריע. אם כבר אז להיפך, נראה שעוזרים לה לא מעט. כל מי שעסוק בהסתכל על מה שעושה האחר ואומר "אם הוא ככה אז למה דווקא אני?" בעצם פוגע בעצמו, בסובבים לו, באהוביו. אני לא מצליחה להבין את זה. כאילו מדינה שלמה (טוב, לא מדינה שלמה אבל אלה שעושים הרבה רעש ומשמיעים קולם ברמה) חזרה לגנון. 

גם ביישוב שלי יש עלייה במספר המאומתים, וכך בכל הארץ, ולכן אני מסרבת להיגרר עכשיו להאשמת מגזרים שלמים. 

וזה נכון שיש טעויות בבדיקות, וזה נכון שרוב המאומתים הם חסרי תסמינים או בעלי תסמינים קלים, אבל הם מפיצים את הנגיף הלאה לכל עבר ואני מתחילה לחשוש שנבואתו המקורית של T אי אז בפברואר או מרץ שכולנו נחטוף בסוף, אכן תתגשם. 

בינתיים אנחנו עושים את הכל (כמעט) כדי שזה לא יקרה. 

נכון, אנחנו חוטאים בחשיפה לנכדינו.

עכשיו יותר מתמיד בתי וחתני זקוקים לעזרתנו - הם חייבים לעבוד, ולא תמיד מצליחים לתמרן כך שכאשר האחד עובד השני פנוי לילדים - ועכשיו שהבראנו אנחנו חוזרים לתת כתף בעניין הזה.

והאמת היא שדווקא עכשיו כאשר הנכדים לא במסגרות ופחות חשופים לסכנות הדבקה, המפגש איתם הופך עבורנו לקצת פחות מסוכן. 

איכשהו הבנו שמותר להביא ילדים למטפל/ת ובמקרה הזה המטפל/ת זה אנחנו. מקווה שלא נתבדה בעניין הזה.

חדשות אני בקושי שומעת אבל בכל זאת כל האיכס והבלגן מצליח לחלחל ואני די בעניינים. מבחיל. מנותק מהמציאות. נחוש להרוס את המדינה הזאת ואת אזרחיה באופן סופי.

אז נושמת את אוויר הבוקר ומקשיבה לציוץ הציפורים ולוגמת מהקפה.

מחבקת את הנכדים כאשר הם כאן ומודה שהם קיימים.

מדברת עם חברים ובני משפחה בטלפון.

מתעמלת וישנה ואוכלת כמו שצריך וקוראת וצופה בסרטים ובסדרות, עובדת באימון בהתכתבות ומתרגלת בעצמי את מה שאני מנסה ללמד את המתאמנים שלי: רוגע ושלווה אישית והרמוניה נפשית בלי קשר לנסיבות. 

לא אומרת שזה תמיד אפשרי. אבל זו השאיפה.

בבוסטון הרחוקה כבר סתיו ממש - הלילות קרים והימים עדיין נעימים.

הם רשמו את תינוקי לגן (במתכונת קורונה) ואני מקווה שהוא יתאקלם וגם ייהנה ובעיקר שיוכלו סוף סוף לחזור לאיזושהי שיגרת עבודה ויצירה בשעות שהם בלעדיו, למרות שהקורונה לא מאפשרת להם כמעט עבודה. הם מלמדים ובית הכנסת גם מזמין אותו לנגן ולהקליט הופעות בתקופת החגים (רפורמי כמובן). כל עבודה מתקבלת בברכה.

כלתי הגישה את בקשת הויזה ואנחנו כולנו ממתינים לגזר הדין בנשימה עצורה.

במקביל בקשנו מהם לבחון אפשרויות חלופיות לקבלת ויזת עבודה. תקופה לא פשוטה. 

גיסתי ממשיכה להחלים לאיטה וחזרה לעבוד (מהבית כמובן), ולמרות שעדיין כאובה וחלשה, אני מאמינה שזה עושה לה טוב להיות עסוקה, לעזור לצוות בית הספר, לתלמידים, להרגיש מועילה ונחוצה. לכאורה יש לה עדיין אישור מחלה אבל כל עוד מאפשרים לה לעבוד מהבית היא מעדיפה לעשות זאת. 

יוצאת כרגע לטיפול דיקור אצל 'שנטי' ואחר כך תבוא בתי עם הנכדים. 

שיגרת קורונה. המשך.

עדכונים שוטפים

הכתף ממשיכה להשתפר, גם מבחינת כאבים גם בטווח התנועה.
פה ושם יש כאב עמום, ואני מקפידה על תרגילים קטנטנים כדי להזרים את הדם במפרק ולחזק מעט את השרירים שמסביב.
לא מתקרבת עדיין לתרגילים שהייתי עושה עד עכשיו באופן קבוע.
הכאב היה כל כך בלתי נסבל בשיא של הדלקת שאני מודה שאני פשוט מפחדת לחזור למצב הזה.
אז לאט לאט.
קיבלתי דיקור בכתף ועיסוי עמוק בצוואר ובשכמות (ובשאר הגוף) ביום שני, ונראה לי שזה היה ממש טוב. אולי אצליח להגיע אליה עוד כמה פעמים לפני הטיסה לדרום אפריקה בסוף החודש.

T מכר את הרכב שלו - אחרי שהיה במשרד הפנים ובנוסף לתעודת הזהות הביומטרית שתגיע במשלוח, קיבל לבקשתו גם תעודת זהות רגילה זמנית במקום ונסע מיד לפגוש את הקונים ולקבל את צ'ק המימון שלהם בבנק הדואר. הרכב נמסר והסאגה הזאת הסתיימה. כמעט.

כי עכשיו היה צורך להפקיד צ'ק.
גדול.
באפליקציה זה מוגבל לסכום של 20,000 ש"ח לצ'ק, ובמכונת הצ'קים בבנק - למרות שלכאורה ניתן היה להפקיד בה - בהתחלה המכונה לא הצליחה כמה וכמה פעמים לקרוא את הצ'ק, ובסוף כשהיא כן הצליחה, ההפקדה נדחתה בגלל שהסכום היה גבוה מ-50,000 ש"ח.
כתוב שלא ניתן להפקיד צ'ק מעל 50,000 ש"ח בחשבון של מישהו אחר, אבל אנחנו ניסינו להפקיד בחשבון שלנו. אז מה נסגר?
הבוקר T הלך לבנק (שכבר אין בו כספרים לשירות הקהל) לנסות לראות איך לעזאזל מפקידים צ'ק בגובה כזה. הפקידה שהוא ניגש אליה לא האמינה שהוא לא הצליח להפקיד במכונה, ויצאה איתו "להוכיח לו" שהוא טועה. גם היא לא הצליח בשום צורה, כמובן, ובסוף היא נכנעה ולקחה את הצ'ק אליה לעמדה להפקיד בעצמה. גם היא לא הצליחה עם קורא הצ'קים שלה, ובסוף ביצעה את ההפקדה ידנית. לא ייאמן - עמלות הם גובים כרגיל, אבל שירות הם נותנים פתות ופחות. כמובן שהוא התעקש איתה לא לגבות עמלת פקיד כי הוא אמור היה לבצע את ההפקדה באופן אלקטרוני, וזו לא אשמתו שזה לא הצליח. בכל מקרה כבר קיבלתי הודעת טקסט מהבנק שהצ'ק הופקד בהצלחה.
נמאס מהם כבר.

נמאס גם מהמועצה, ששוב דחתה את הערעור (השני) שלנו על הדו"ח (כשהפעם צירפתי אסמכתאות שהתרעתי שלא פונה הגזם במועד וקיבלתי אישור בכתב על כך).
פניתי דרך האתר של המועצה לקבלת חוק העזר העירוני, אם קיים, שמפרט מה כלול ומה לא כלול ביום איסוף הגזם.
איש לא חזר אלי. מאז ה-28/11.

בכפר סבא, למשל, ראיתי שכלולות "גרוטאות". ביישוב שלנו לא כתוב בשום מקום מה כלול. יש קישור מהאתר של המועצה שלנו לאתר של משרד הפנים, השלטון המקומי, שם יש איזשהו חוק עזר אודות "פינוי חפצים מיושנים" שאמור אולי לפרט את העניין - אבל יש קישור לקובץ מסוג ashx ואין לי מושג באיזו תוכנה ניתן לפתוח אותו. מישהו יודע?

מצאתי אפליקציה של המועצה והורדתי אותה, ופתאום שלשום קיבלתי ממנה הודעה שהדיווח שלי מה-14/11 (על אי פינוי גזם בזמן) טופל, וביקשו חוות דעת על אופן הטיפול.
זו היתה הזדמנות עבורי לכתוב להם שהפינוי אמנם בוצע, אבל בכל זאת קיבלתי דו"ח וביקשתי שהפקחית תיצור איתי קשר והיא לא חזרה אלי מעולם.

אתמול בבוקר התקשרה אלי המנהלת של הפיקוח במועצה. כל מה שהיא רצתה הוא לסגור את הפנייה הזאת שלי, בה כתבתי שהמפקחת לא חזרה אלי. היא סרבה לומר לי מה כלול בפינוי הגזם, היא טענה שמרגע שהגשנו ערעור אין לה כבר מה לדבר איתי כי זה עבר לטיפול התובע, היא היתה לא שירותית לחלוטין. ממש לא היה עם מי לדבר.
איחלתי לה יום נפלא וסגרתי את השיחה.
מתוסכלים, אנחנו כותבים עכשיו מכתב לראש המועצה...............לא יודעת איך זה ייגמר.

בתי יצאה היום לארבע ימים לסדנת יוגה ליד ים המלח.
כל כך שמחה בשבילה שלקחה לעצמה כמה ימי חופש, היא לא עושה את זה אף פעם.
חתני הודיע שיגיע אלינו עם הילדים בששי,  כי הקטנטנים לא ויתרו על ארוחת ערב ושינה אצל סבא וסבתא.
מתוקים שלי.

אתמול נפגשתי עם 'מחברת' שנמצאת כרגע בתקופה טובה, גם מבחינה אישית וגם אולי מצאה עבודת ניהול במשרה חלקית - בקליניקה הפרטית היא לא מצליחה לקבל מספיק מטופלים כדי להתפרנס כמו שצריך. היא התחילה להתאמן בשיטת סאטיה אצל מאמנת שהמלצתי עליה, לא כי אני מכירה אותה אלא כי חברות טובות שלי מאמנות המליצו עליה בחום. מצד אחד האימון הולך ממש טוב והיא מרגישה שזה שונה מכל טיפול פסיכולוגי שהיא עבר אי פעם, ושדברים משתנים ומשתחררים אצלה. מצד שני היא כל הזמן חושבת מתי להפסיק.
זה מבאס אותי, כי אני יודעת שיש תהליכים שלוקחים זמן באימון כמו בטיפול, והעובדה שיש שיפור לא אומרת שהעבודה הסתיימה. אבל כמובן זכותו של כל אחד להחליט מתי להתחיל ומתי להפסיק טיפול או אימון, ואף אחד מבחוץ לא יכול להכתיב זאת.

מה שמחזיר אותי לעצמי, אם ומתי אחזור להתאמן. זה לא שיש עניינים דחופים על הפרק, והאמת היא שאני רואה שיש לי את רוב הכלים להתמודד בשלווה וברוגע ביום יום עם כל מה שקורה לי במציאות.......ועדיין אני יודעת שכשאני עם עצמי אני במעגל סגור, ולא תמיד רואה את כל הזוויות, ולא תמיד חושבת על כל האפשרויות....כאשר אני מול מאמן הדו שיח מעלה דברים שלא היו עולים לי כשאני לבד. והעלאת זיכרונות מתוך תחושות ופעולת הפירוק שלהם תמיד משחררת דברים שלא הייתי מגיעה אליהם בעצמי.............
אולי באמת סוף סוף ארים טלפון - למי? - ואקבע.
בעצם, כשאחזור מדרום אפריקה.........

אנחנו טסים בסוף החודש לחודש ימים. שבועיים בדרום אפריקה, שבועיים במאוריציוס.........
זה קצת ארוך, האמת. אבל מקווה שיהיה כיף. 

עוד על החמלה.....

בראשון היה השיעור האחרון לשנת הלימודים הזו בתכנית "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה".
גם השיעור הזה על על החמלה - אבן המשאלות, כמו שמכנה את זה סוגיאל רינפוצ'ה ב"ספר המתים והחיים הטיבטי".
נטלי הפנתה את תשומת לבנו לכך שהפרק על חמלה בספר מופיע דווקא בחלק המוקדש למוות. ובאמת החמלה מתעוררת אצלנו יותר בקלות, יותר מהר, כשמישהו נוטה למות.
ובעצם, כולנו נוטים למות - מרגע שאנחנו נולדים. אז למה לא ללמוד לפתח חמלה עוד לפני כן?

והיו לי כמה שיחות משמעותיות מאד במהלך התרגילים בשיעור.
אני אוהבת ללמוד באימושיין - מכל כך הרבה סיבות. הראשונה כמובן שנטלי לא מפסיקה לחדש ולהפתיע ולהעמיק את שיטת סאטיה. השנייה היא שבכל פעם שמישהו שואל שאלה או משתף משהו בכיתה, היא עובדת איתו כך שכולנו מרוויחים מזה. והשלישית היא שבעבודה בזוגות או בקבוצות בתרגילים בכיתה מתרגלים הלכה למעשה את החומר הנלמד. תענוג.

כרגיל עוד לא החלטתי אם להירשם להמשך של התכנית הזאת או לחזור ל"כיתת אמן"  - לשם הולכות רוב החברות שלי המאמנות. הכי הייתי רוצה שנטלי תעשה שוב תכנית אימון זוגי, שעשיתי ממש אחרי שסיימתי קורס מאמנים ואני מרגישה שזה עוד לא לגמרי "יושב לי טוב".

אני יודעת שכבר חפרתי הרבה כאן על חמלה, אבל רוצה לתעד לעצמי דברים חשובים שעלו שוב בשיעור הזה:

 - שבאינטראקציה עם אנשים רצוי שנזכור מראש שאנחנו עומדים להיבהל. אנחנו נבהלים כל הזמן. דברים קורים ואנשים מדברים ואנחנו דבר ראשון נבהלים. ואם אנחנו זוכרים את זה, ומוכנים לטפל בגוף לפני שאנחנו מגיבים למה שהבהיל אותנו, כל האינטראקציה תיראה אחרת.

- שחשוב להבין שההשלכות של האחר לא קשורות אלי. נכון שזה כאילו מופנה כלפי, אבל בעצם זה שלו. וככל שאפתח אליו יותר חמלה, מעשיו ודבריו יאבדו ממשמעותם כלפיי, מהשפעתם ומערכם. זה לא שאני אדישה, זה שאני מבינה שזה שלו, ולכן זה גם לא מאיים עלי וגם אני מסוגלת לתמוך בו אם הוא נסער. כי זה לא עלי. זה שלו.

- להבין שהבהלה שהזכרתי קודם גורמת לי להמנע משיחה. ושכמעט כל דבר אפשר לפתור בעזרת שיחה אמיתית. וחשוב לזכור גם שבשיחה 97% זה טון הדיבור. הטונציה. לא מה שאנחנו אומרים. זה איך שאנחנו אומרים. וגם שפת הגוף. במיוחד כלפי ילדים - אבל גם כלפי כל אחד. הטון קובע את אופי השיחה. בחמלה יש רוך, יש קירבה, יש אמפתיה.

- וכמובן משפט המפתח: יחסים לפני תוצאות. ויחסים זה בעצם תגובות. ומה שחשוב זה שנכיר את התגובות של עצמנו. ונכיר את התגובות של האחר. ואם תמיד נזכור שהיחסים והשיחות חשובים יותר מהכל, אז יגיעו גם התוצאות.
והשאיפה (שהיא לא פשוטה ליישום כמובן אבל זה משהו לשאוף אליו ולעבוד עליו) - היא להגיב על כל דבר באופן נינוח. לחיות מתוך נינוחות.....

ומשהו חשוב - אנשים לפעמים טועים וחושבים שחמלה כרוכה בוויתור. במחיקת הצרכים שלי או הרצון שלי.
וזה ממש לא נכון. אפשר להגיב בחמלה ועדיין לעמוד על שלך. פשוט בלי תוקפנות. תוך שיחה פתוחה וישרה.
ילד שלא רוצה להתקלח - למשל. לחמול אותו אין משמעו לוותר לו על המקלחת. לשאול אותו מה גורם לו לא לרצות להתקלח. לתת תוקף לרגשות שלו, לאפשר לו להבין מה מפריע לו, ומה יאפשר לו להסכים בלי התנגדות ובלי ויכוחים. אולי הוא עייף מדי וכדאי להעביר את שעת המקלחת לשעה מוקדמת יותר, למשל. לדבר בטון אוהב, וכל הזמן הזה להבהיר שאין דבר כזה לא להתקלח. אבל שיש מי שמקשיב לו. יש מי שמסביר לו על הצורך בהיגיינה, באסתטיקה...כל ילד ברמה שהוא מבין, לפי הגיל כמובן. לא לשכנע, לא להיגרר לוויכוח, פשוט לשוחח. ובכל מקרה להיות עקבי. מקלחת זה לא נושא שנתון לוויכוח. סתם דוגמא שעלתה לי.

ולהפסיק לחכות שיקרה משהו - משהו שאם הוא יקרה אז הכל יהיה בסדר. אז נהיה מאושרים.
אם נמצא זוגיות, אם ניכנס להריון, אם נלד, אם נזכה בפיס, אם נקבל את התפקיד הנכסף, אם נעבור דירה, אם נתגרש, אם נהגר, אם נרד במשקל, אם נפרסם את המאמר או את הספר......אז נהיה מאושרים, מוצלחים, מוגשמים.....
ובזמן שאנחנו מחכים - החיים מתפספסים. חל מצב של קפאון. מצב של המתנה.
במקום להבין שהחיים הם הדרך...........והכל קורה כאן ועכשיו. ואפשר גם ליהנות מזה. 

כמה מחשבות על חמלה

"בחמלה אין היגיון" היה אחד המשפטים שתפס אותי אתמול בשיעור.

את שני השיעורים האחרונים בשנת הלימודים הנוכחית החליטה נטלי להקדיש לחמלה.
כי עד כדי כך חשוב לפתח אותה.
כי עד כדי כך קשה לפתח אותה.
כן, לפתח אותה. ברוב המקרים, בגלל העיצוב האנושי, היא לא מתפתחת מעצמה.

המקור של החמלה, אומרת נטלי, היא ההקשבה.
ההקשבה, היא אומרת שוב ושוב, היא המיומנות החשובה ביותר עלי אדמות.
ההקשבה היא בסיס לכל קשר, ובני האדם מעוצבים בתוך מערכות יחסים, בתוך תקשורת.
אבל - וכאן הבעייה - ההקשבה היא המיומנות הכי חלשה של בני האדם.

כאשר אנחנו מקשיבים באמת, אנחנו קשובים גם לגוף שלנו - לתגובות שלו לנוכח מה שאנחנו שומעים וחווים - וגם לאחר.
מיומנות ההקשבה, היא טוענת, היא בעיקר גופנית.
ברגע שאני שמה לב מה אני חשה, מה אני מרגישה, מה אני יכולה להגיד על מערכות היחסים שלי - סימן שאני לומדת להקשיב.

וברגע שאני מתרגלת הקשבה, לעצמי, לגוף ולתחושות שלי, ואז לאחר - כך אני בדרך לפתח חמלה.
חמלה - לפי הגדרתה של נטלי - היא היכולת לראות את נקודת מבטו של האחר בלי להיגרר רגשית אחריו.
לפי המילון חמלה היא עזרה לאחר.
כלומר בחמלה יש יותר מאשר רגש אמפתי - יש בזה פעולה.

הרבה מאד פעמים אנחנו לא מסוגלים להביא חמלה למערכת יחסים בגלל העוינות הרבה או הכעס שאנחנו חשים כלפי האדם.
אנחנו לא מסוגלים לראות את נקודת מבטו.
אנחנו לא מסוגלים לראות שהוא פועל מתוך מצוקה, גם כאשר המצוקה שלו מביאה אותו לפוגענות כלפינו או כלפי אחרים.

והיא מדגישה שלא מדובר ב"לתת את הלחי השנייה" או להפוך לקורבן. ממש לא.
היא טוענת שטוב לב זו לא חולשה.

היא שמה לב שאנחנו בדרך כלל מגיבים באחת משתי דרכים: או על ידי תוקפנות או על ידי ויתור.
אנחנו נמנעים מדיאלוג.
אנחנו נמנעים מלשאול שאלות.
אנחנו ממהרים לתקוף או נוטים לוותר....ושני סוגי התגובות נוטים להמשיך את הפגיעה, להסלים אותה. אנחנו פוגעים בעצמנו בראש ובראשונה, וגם באחר.
מה שהיא מציעה היא לא לפחד מדיאלוג. לא לפחד לשאול: למה אתה אומר או עושה את מה שאמרת או עשית?
לומר בכנות שנפגענו, הזדעזענו, או נבהלנו. להיכנס ל"משא ומתן" - לומר מה שחשוב לנו, לא לוותר אבל גם לא לפגוע.

ואם אנחנו מרגישים שאין עם מי לדבר בצד השני - לפחות לנסות לא לגרום נזק. לא להסלים את המצב.......
לא לוותר, אבל גם לא לתקוף.

היו המון דוגמאות שאנשים הביאו מהיחסים שלהם עם הורים, דודים, בני זוג וגם ילדים.....ובכל דוגמא היא הצליחה להראות שיש המון דרכים אפשרויות להגיב - בנוסף לדרך שבה הם בחרו בפועל.

היא הציעה לאמץ "תודעת אוקיינוס" - לראות בכל עת שקיימות הרבה אפשרויות......
לא פשוט - אבל חומר למחשבה.

בחמלה אין היגיון - כלומר, הרבה פעמים התגובה ההגיונית היא רחוקה מרחק שנות אור מחמלה.

אבל מי שמצליח להתעלות מעל להיגיון, מעל לתגובה הרגשית הפגועה האוטומטית....
מי שמצליח לראות את האדם השני כמי שפעל מתוך מצוקה, כמי שלמרות כל מה שהוא עושה או אומר בכל זאת אפשר למצוא בו שביב אור, אפשר לנסות לדון אותו לזכות כלשהי..........יצליח לחמול - בלי לוותר ובלי להתקפל אבל גם בלי לגרום נזק.......ואולי אולי אפילו לעזור...........

נקודות מפנה בהליכה

באמצע הבוקר (בסביבות 11:00) החלטתי שאני יוצאת להליכה.
אין גשם, השמש זורחת אבל לא חם = מזג אוויר אידיאלי להליכה.

כהרגלי גיוונתי את מסלול ההליכה, עושה "גיחות" לרחובות קטנים (בעיקר כאלה שיש בהם עלייה + ירידה) וחוזרת לרחובות ראשיים יותר, וכך הצלחתי ללכת קרוב לשעה, תוך שאני מקשיבה לפרק בסידרת "נקודות מפנה" ברדיו מהות החיים, שבה אסי זיגדון משוחח עם מאמנים שונים בשיטת סאטיה על נקודת המפנה האישית שלהם ועל הדרך שלהם באימון סאטיה. הפעם הוא דיבר עם אורון שרון, מאמן בכיר ומנטור שיצא לי להכיר מעט בתקופת הלימודים אבל מעולם לא התאמנתי אצלו.

אני אוהבת את אסי זיגדון כמראיין אבל הפעם נדמה לי ששמעתי אותו יותר מדי ואת אורון פחות מדי. אמנם קיבלתי כמה תובנות מתוך השיחה המאד מעניינת הזאת, אבל איכשהו יש לי הרגשה שאורון יודע כל כך טוב להקשיב, ואסי לא השכיל לקצר בשאלותיו ובתובנותיו - ויצא שמתוך שיחה של 52 דקות, שמעתי את קולו של אורון אולי במשך 15 או 20 מתוכן. ונדמה לי שאני לא מגזימה. ועדיין קיבלתי ממנו יופי של תובנות.

התובנה הראשונה ששמעתי מאורון היא, שביקורת (עצמית או כלפי אחרים) היא בעצם מורכבת משני דברים: מאבחנה ומשיפוט.
ושאחד התהליכים שקרה לו תוך כדי הטרנספורמציה שהוא עבר, הוא שבאופן טבעי הוא נשאר חד אבחנה, אבל למד להמעיט בשיפוט. לראות את הדברים כפי שהם, בעצמו ובאחרים, ולנסות כמה שפחות לשפוט אותם.
וכאשר נמנעים משיפוט, ונשארת האבחנה, מתגברת הריקות, ונוצר מקום לחמלה להיכנס....במקום השיפוט.
ועוד דבר שהוא אמר בהקשר הזה, שגם אותו אני מכירה היטב מאימון סאטיה - זה לשים לב למה שקורה שניה לפני שהביקורת קופצת. בדרך כלל קורה משהו שגורם לנו לבהלה או לפחד....ואז עדיף קודם להתמקד בבהלה הזאת, או בפחד, שהם אלה שהפעילו את מנגנון הביקורת מלכתחילה.


אני חושבת שמצאתי את עצמי בתוך השיחה הזאת, כי גם לי ה"ביקורת" קופצת באופן טבעי, גם כלפי עצמי וגם כלפי אחרים. אבל בשנים האחרונות למדתי שני דברים.
דבר ראשון למדתי לעצור שנייה ולשים לב שקרה משהו - בהלה או פחד או עצב או כעס (שמתחתיו ממילא בדרך כלל יש פחד או עצב) - ולהסכים לחוש אותו.
ודבר שני, להסכים לקבל גם את העובדה שאני ביקורתית - לא להתנגד לזה. ואז באופן פרדוקסלי היא נרגעה. באופן טבעי מרגע שהפסקתי להילחם בעובדה שאני ביקורתית, הפסקתי להיות עד כדי כך ביקורתית.
ואז באמת ניתן לעשות את ההפרדה הזאת, בין האבחנה - שעדיין תמיד תעלה (למי שיש לו את זה) לבין השיפוטיות שפעם התלוותה אליה אוטומטית, והיום כבר הרבה הרבה פחות.

התובנה השנייה שלו שדיברה אלי מאד, היתה לגבי השקרים שאנחנו משקרים לעצמנו.
הוא הסביר שתפיסות החיים שלנו, הפרדיגמות שלפיהן אנחנו חיים, מורכבים הרבה פעמים מאמת שעליה נוסף שקר.

הוא נתן דוגמא לגבי אדם שרוצה להיות מוזיקאי. האמת היא שסטטיסטית מאד קשה למוזיקאים להתפרנס. על האמת הזאת אדם מוסיף לעצמו את השקר, שלכן אין לו סיכוי להתפרנס כמוזיקאי. ומוותר מראש.

למה זה שקר? כי הוא לא באמת יודע שאין לו סיכוי להתפרנס ממוזיקה. הוא רק יודע שסטטיסטית זה קשה להתפרנס ממוזיקה.

והשילוב הזה של אמת - שהיא זו שנותנת תוקף לתפיסת החיים שלנו - ושל שקר - שנצמד לאותה אמת - מגביל אותנו ומונע בעדנו לראות שאולי ישנן אפשרויות, אולי ישנם תרחישים - שבהם כן נוכל להיות מוזיקאים ובכל זאת להתפרנס. אבל הפרדיגמה מונעת בעדנו בכלל לחפש אפשרויות כאלה.

אז הרווחתי הליכה של חמישים ומשהו דקות, ושיחה מעניינת ברדיו תוך כדי.........החיים יפים ☘️

מוסמכת!! 🏆

אינני זוכרת מתי הייתי במתח כזה לקראת משהו.
אמנם הייתי בטוחה שבתי תעבור בהצלחה את הבחינה שלה הבוקר, אבל היא היתה כל כך לחוצה שהצליחה להדביק אותי בחששות שלה.

שיחת ההכנה CLEARWAY שעשיתי לה (בטלפון, בסוף) היתה מצוינת.
בסופה היא אמרה שזה באמת הרגיע אותה, ושהיא מרגישה מוכנה (8 מתוך 10 אבל אין 10, היא אמרה).

הבוקר איחלנו לה בהצלחה כשהיתה כבר ברכב עם חתני, שלקח יום חופש והסיע אותה לשם.
לקראת השעה 12:00 התחלתי להסתכל על הטלפון ולנבוח עליו שיצלצל כבר.
תוך כמה שניות הוא נענה לי, ובתי היתה על הקו שמחה ונרגשת - עברה.

החוויה היתה טובה, הבוחנות היו נעימות, אהבו מאד את המחברת שהגישה (גם בפסיכותרפיה וגם באבחון) - שאלו המון שאלות, הכל קלח.
היא קיבלה מהן משוב מצוין, היא סיפרה.
זהו, אפשר לחזור לחיים הרגילים.
איזו הקלה! איזו גאווה בילדה. שתיים עשרה שנות לימוד פלוס התמחות....ובחינה אחת מלחיצה - וכעת היא פסיכולוגית קלינית של הילד, מוסמכת. מוסמכת!!!

מתארת לי את השעות שהם מעבירים עכשיו בנעימים עם הקטנטנים, סוף סוף יש להם שוב 100 אחוז אמא.

רק אחרי שהתקשרה וחוויתי סוג של נפילת מתח הבנתי עד כמה הגוף שלי היה בסטרס.
לא הצלחתי לאכול בכלל בצהריים, פיתחתי כאב ראש ובסוף נכנסתי למיטה לאיזה שעה וחצי.

ישנתי כמו מתה.
ועכשיו בחזרה לשגרה......

שנה חדשה, התחלות חדשות

נפרדנו מ-2017 עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה'.
שתינו לחיים (הם עם בירה ואנחנו עם טקילה) ונשנשנו משאריות הסלטים והעוגות של יום ששי.

אתמול כבר דיברנו עם בני וכלתי שנחו להם בביתם החמים, עם קור של מינוס-דו-ספרתי בחוץ, אחרי שמייד עם הגיעם הביתה חזרו כבר לעבוד - היא לימדה, גם הוא לימד ועוד ניגן בחתונה של זוג שהחליטו שסילבסטר זה מועד טוב ליום נישואים.

הבוקר נפגשתי עם 'מחברת' ושמחתי לראות שהיא במצב ממש טוב. היא יוצאת עם מישהו חדש ואפילו טסה איתו לסופשבוע בחו"ל בשבוע הבא, היא בשלבים מתקדמים של הסכם גירושין מבעלה, הילדים בסדר, הנכדים בסדר.....היה מאד מעודד לראות אותה ככה, אחרי חודשים קשים מאד (מניחה שזו בכל זאת רכבת הרים ועוד תהיינה לה נפילות, אבל כרגע כיף לי לראות אותה נהנית ומחוייכת).

באמצע המפגש עם 'מחברת' התקשרה בתי, שסיפרה שהיא במספרה - מאד שמחתי, שהרימה את ראשה מהמחשב והמחברות (הבחינה ביום חמישי הקרוב) ויצאה קצת לטפח את עצמה - ו......שאלה אם נוכל בכל זאת לקיים את שיחת ה-CLEARWAY שהצעתי לה אי אז בתחילת הדרך כשסיימה את ההתמחות ופצחה במבצע ההכנה להסמכה הזה.

מאד שמחתי, כי הייתי תחת הרושם שהיא לא באמת מעוניינת.
כלומר - אני הצעתי לה CLEARWAY קודם כל כדי להיכנס למצב הנפשי הווייתי הרצוי למשך כל התקופה הזאת, ולזה היא סרבה.
אבל כעת היא מבקשת שיחת הכנה לבחינה עצמה, וזה מאד מאד משמח אותי.

בכל זאת אני "רק" מאמנת עם הכשרה מאד ספציפית ולא מתקרבת להכשרה ולהשכלה שלה - תואר שני בפסיכולוגיה קלינית (של הילד) פלוס התמחות..........ויכולתי להבין לגמרי לו היתה "מנפנפת" את ההצעה שלי - הרי היא עברה הדרכה (אצל שתי פסיכולוגיות) במהלך התקופה הזאת, לקראת ההסמכה, וכעת גם 3 סימולציות לבחינה אצל 3 פסיכולוגים שונים........מה אני כבר יכולה להציע לה?

אבל מה שאני מציעה לה הוא אחר. זו הכנה רגשית, זו הכנה של הגוף, זו הכנה הווייתית לקראת המעמד המלחיץ הזה - של לעמוד מול 3 פסיכולוגיות בכירות, מרצות באוניברסיטה (אני חושבת) - ולענות על שאלותיהן כך שהן תחלטנה להסמיך אותה להיות פסיכולוגית קלינית מוסמכת.

מיד הצעתי להגיע אליה אחרי המספרה (וכשאפרד מ'מחברת') אך היא העדיפה יותר מאוחר.
יותר מאוחר אני צריכה להיות בבית למקרה שבן דודי ובתי יגיעו מטיולם בצפון - אז הצעתי לה לעשות את זה בטלפון או בסקייפ.....

בכל מקרה אני שמחה שהיא מבקשת את זה. ואשמח לעזור לה גם בזה.

וחלק זעיר מאד בתוכי גם חושב לעצמו, שאחרי בילוי של שבועיים (ברוטו) עם בני, חשוב לה לנכס אותי לעצמה בחזרה.........

על זוגיות, נכדים ולבבות

"לבקשת הקהל" רציתי מאד לכתוב פוסט על הדברים שאני עושה שמעצבנים את T, אבל הוא מסרב לשתף עם זה פעולה.
"שום דבר לא מעצבן אותי אצלך" הוא אומר, ואני מנסה בעדינות, "בסדר, אתה לא מתעצבן כבר מהשטויות שלי, אבל לפחות ספר לי מהן" והוא מסרב.
ניסיתי לחלוב אותו קצת: "העובדה שאני תמיד לחוצה שלא לאחר, מקדימה מדי?" אני מנסה, או "העובדה שאני מבשלת כל דבר יתר על המידה?" אבל הוא בשלו. שום דבר לא מעצבן אותו.
כרגע, לפחות, הרמתי ידיים. אנסה לחשוב בעצמי או לפחות לשים לב כששפת הגוף שלו תאותת לי שעשיתי משהו מעצבן.

כרגע הוא בדרך לעפולה להסרת התפרים, אבל כבר מזה שלושה ימים שאינו סובל מכאב ובעצם החלק הקשה של כל תהליך העקירה + השתלה מאחוריו, השבח לאל.

ביום ראשון היה שיעור נהדר במסגרת הקורס "לחיות חיים נינוחים" באימושיין, והשיעור עסק בזוגיות, אהבה ומה שביניהם. גם השיעור הבא יעסוק בזה.
מה שנטלי אומרת בעצם, הוא שבכל זוגיות יש אותי, יש אותך, ויש אותנו - וה"אותנו" זו ישות בפני עצמה עם פוטנציאל שונה מהפוטנציאל של כל אחד מאיתנו לחוד.
והיא אומרת שיש בתים שבהם הפוטנציאל הזוגי לא ממומש - לפחות בחלק מהתחומים.
היא מחלקת את הפוטנציאל הזוגי לשבעה תחומים, שהם כלכלי, אינטלקטואלי, תקשורתי, מיני, רגשי, ייעודי והורי.
עוד לא לגמרי ירדתי לסוף דעתה לגבי חלק מהתחומים האלה.

אבל עוד משהו חשוב שהיא אמרה, הוא שהבסיס לזוגיות היא אכזבה. מי שנכנס למערכת יחסים זוגית צריך להבין מראש שהוא יפגוש הרבה אכזבות, ושהבסיס לזוגיות מיטיבה היא היכולת לחוות תסכולים בלי שזה ידרדר את הקשר.
עם זה אני דווקא מאד מזדהה ומסכימה.
ככל שאני כל הזמן אהיה עסוקה במה בן הזוג "אמור" להיות או לעשות - כך אני צפויה להתאכזב. ככל שנלמד, כזוג, לקבל זה את השטויות של זה, להכיל את הדברים שקורים, לעשות כמיטב יכולתי לגרום לו אושר - כך יתוחזק ויטופח הקשר. וזה חייב לבוא כמובן משני בני הזוג.
היא ציטטה את ג'ון גוטמן שאמר ש-67% מהקונפליקטים בזוגיות לא נפתרים. והיכולת להישאר בזוגיות מיטיבה תלויה בעצם בהקשבה ובתקשורת בין בני הזוג.
אחת השאלות שהיא שואלת בני זוג שבאים אליה לאימון זוגי היא "מאיפה אתה יודע להיות בן זוג?" וכאן בדרך כלל הכוונה היא שילדים סופגים את מה שהם יודעים על זוגיות מהוריהם, בדרך כלל.
בכלל כאשר רוצים לעבוד על "זוגיות" באימון, צריכים להתבונן ולחקור את מערכת היחסים של המתאמן עם "המטפל העיקרי" שהיה לו בילדות, בינקות. למשל אמא.

עוד דבר מאד משמעותי שהיא אמרה, הוא שהזוגיות חייבת להיות במרכז המשפחה. לא הילדים. היא אמרה שאנשים טועים כשהם מתרכזים בהורות טובה, לפעמים על חשבון הקשר הזוגי. שילדים הם "עדים שקטים", רואים וסופגים הכל, רואים את ההבדל בין היחס שהם מקבלים מכל הורה לבין היחס שההורים מעניקים זה לזה. וזה משפיע. היא אומרת שהורים טובים יחד עם זוגיות במשבר זה לא הולך. וחשוב מאד לטפח את הזוגיות ולא להזניח אותה כשהופכים להיות הורים.
ברור שכאשר הזוגיות עולה על שרטון, אז בריא יותר לפרק אותה מאשר להמשיך לחיות במתח ובכעסים באותו בית. אבל היא גם אמרה שגירושים מאד פוגעים בילדים ובאמת רצוי להתאמץ ולהתגרש באופן הכי פחות פוגעני שאפשר, ולא לאלץ את הילדים לקחת צד או לשמש כ"בלדרים" בין בני הזוג הנצים.
היו עוד דברים מאד מעניינים בשיעור וגם תרגול מעולה.....
המשך בחודש הבא.

אז אתמול היה אחר צהריים מתוק ומהנה עם הנכדים, עם הספק אדיר. גם הספקנו לקפוץ לחנות לקנות להם מתנה קטנה (סתם ככה כי בא להם, וכי אני סבתא וזו אחת הפריווילגיות שלי), גם להתארגן צ'יק צ'ק ולקחת אותם לחוג השחייה, וגם המשכנו לקרוא ב"מסע אל האי אולי" כשחזרנו הביתה. עוד מעט נסיים.

הכי נגע ללבי הקטע שבו הבובה אלישבע בעצם כבר תוקנה על ידי הרופא הגדול, אבל הגמד המכובד מורה הדרך מנטה-פנטה מצא דרך לענות לקוץ, רוץ ומוץ (הדובון, הכלבלב והחתלתול) על שאלתם - האם לבני אדם יש באמת לבבות? הוא אמר שאלישבע הבובה כמעט מתוקנת, רק חסרה לה פיסת עור דק ובהיר עבור אפה השבור (דבר שלא היה נכון כלל). קוץ הדובון מייד התנדב לתת לה מעורו, ונענה בשלילה כי הוא שעיר ופרוותי, ועורו לא מתאים לבובה אלישבע. ואז אמר דני, הילד, שהוא מוכן כמובן לתת לאלישבע מעורו, כמה עור שהיא צריכה - ובכך הוכיח מנטה פנטה לחיות שלדני, הילד, יש לב. במיוחד אהבתי את תגובתם של חכמוד ונשמותק לסיפור הזה - ראיתי את הניצוץ בעיניהם ובחיוכיהם כשפתאום הבינו את ה"תרגיל" שמנטה פנטה עשה.......
וגם אהבתי איך הם הבינו בעצמם (וגם דאגו להסביר לי) שרותי, ה"אמא" של הבובה אלישבע, לא באמת ילדה רעה, ושהיא לא הבינה באמת מה היא עושה כשהיא פגעה בבובתה וגרמה לה להיות קרחת, פיסחת, ובעלת אף שבור....

וגם כאן

זה הסתיו בלי הענן

סוף סוף חזר מזג האוויר לסְתָוִיוּתוֹ הנעימה - אמנם לא להרבה זמן, כי כבר צפויים לנו עוד ימים חמים עד סוף השבוע.

קיבלתי את משקפי השמש החדשים (האופטיים) והם ממש מוצלחים. בעצתה של האופטומטריסטית השתמשתי בהם כמה ימים ווידאתי שהמספר נכון והכל מתאים - ואז אתמול הזמנתי גם זוג משקפי ראיה.

נהניתי מאד עם הנכדים ביום שני. גם לקחתי אותם לחוג השחייה השבועי, וגם הספקנו לקרוא שלושה פרקים מ"המסע אל האי אולי", ובינתיים נראה שהם מאד התחברו לסיפור.
היה איזה רגע שבו חכמוד אמר שהפרה השחרחורת קצת מפחידה אותו, ואז אמרתי "כן, גם אותי היא הפחידה כשקראו לי את הספר הזה כשהייתי קטנה" וזה מאד הלהיב אותם, שגם אני קראתי את אותו הספר כשהייתי קטנה, וגם אמא שלהם....

אתמול היה היום הראשון שבו T התחיל להרגיש טוב יותר ומפלס הכאב פחת. נראה לי שהוא כבר חשב לנסוע לרופא השיניים (בעפולה, כן?) שיבדוק אם הכל בסדר ולמה זה כואב כל כך, אבל אתמול הוא נרגע. דווקא הבוקר הכאב עלה קצת שוב.....אוף.

עדיין לא יצרתי קשר עם אף מאמן/ת ואני תוהה מה עוצר אותי.

דווקא כמאמנת אני מרגישה עכשיו מלאת השראה והכרת תודה. אני לא מחפשת להוסיף עוד מתאמנים בקליניקה כרגע, אבל לפני כשנה ומשהו התחלתי גם לאמן בהתכתבות דוא"ל - מן תהליך כזה שהתפתח וממש עובד יפה - והייתי שמחה מאד להרחיב את זה ולעבוד עם עוד מתאמנים בהתכתבות.

התחלתי לקרוא את הספר "אח שלי איוב" של שמי זרחין, עליו אמרה המוכרת בסטימצקי ש"יש שאוהבים אותו ויש שממש לא" - בינתיים אני מתחברת.

ממשיכה עם ההליכות לפנות ערב ואפילו הארכתי מעט את המסלול, ואני כולי מרוצה מעצמי על העניין הזה.

בני וכלתי מגיעים לביקור באמצע דצמבר ואני ממש מתחילה לספור לאחור את הימים ולהתרגש.....
גם בן דודי משיקגו אמור להגיע מתי שהוא עם בתו האמצעית, לביקור "לקראת בת מצווה" דומה לזה שהוא ערך עם בנו לפני שנתיים.

אז זה, כמו שאומרים בגלי צה"ל - מה שקורה עכשיו. בא לי לכתוב "שבוע טוב" ואז נזכרתי שכבר יום רביעי ועוד מעט נגמר השבוע......

וגם כאן

עדכונים והרהורים

נראה לי שהבראתי. ונראה לי שבסופו של דבר זה היה וירוסון קטן, כי גם T חש בסימפטומים דומים, וגם השותף שלו.

אבל עשה לי טוב לנוח ביומיים שלושה האלה בבית, בלי מטלות מיוחדות או התחייבויות משפחתיות או חברתיות.

היתה לי שיחה ממש מעניינת וגם כיפית עם אחת מחברותי המאמנות, ושוחחנו בין היתר גם על ה"שיחה" ההיא בקבוצת המנטורינג.
והבנתי ממנה שהתגובה שלי ל"ילדה" לא היתה תלושה מהמציאות, ושגם היא הרגישה  משהו קצת לא במקום.
"יש שם איזו דוגמאטיות" היא ניסחה את זה בדיוק רב, ולא נותר לי אלא להסכים.

היה לי טוב לשוחח איתה, גם כחברה וגם כמאמנת עמיתה, והיא גם הצליחה לתת תוקף לכמה תחושות שעלו לי לגבי כל מיני נושאים נוספים.....

בקיצור, כרגע נראה לי שגם אם אצטרף לקבוצת מנטורינג חדשה, זה לאו דווקא יהיה בהרכב הקודם. כנראה שלא רק את המאמן/מנטור כדאי להחליף, לפעמים גם את הרכב האנשים.

בינתיים נרשמתי לקורס שנתי חדש באימושיין בשם "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה" (שהיא תכנית המשך ל"נקודת מפנה", כלומר פתוחה לכל מי שעשה את תכנית "נקודת מפנה" לא רק למאמנים). יתקיים מפגש פעם בחודש, ונראה לי שזה בדיוק המינון שיתאים לי, כדי להתעדכן ב"סאטיה", שמתפתחת כל הזמן....להיות קרובה למקור.

וכשאחזור מיפן, ואחרי החגים, אולי באמת אצור קשר עם מאמן/ת חדש/ה....לחזור להתאמן בעצמי.

מה עוד?
היתה לי שיחה בהמשכים בתגובות עם אמאל'א לגבי חופשיות הכתיבה כאן.
היא הסכימה איתי שעם הזמן, החופש לכתוב הכל ללא צנזורה הולך ופוחת. למרות האנונימיות.
כאילו "איך יגיבו" ו"מה יגידו" מתחיל לקבל חשיבות יתר, עכשיו משהקוראים שלי ואני "כבר מכירים" לכאורה.
כבר הבעתי כאן כמה פעמים את הרצון לכתוב כאילו אף אחד לא קורא.
כאילו אין לאף אחד כבר דעה מבוססת עלי, כאילו לא אכפת לי מה יגידו.
לא תמיד אני מצליחה.

רוצה לנסות להשתחרר מזה.

וגם כאן

שיגרת אירוח - המשך - וקצת התלבטויות

הימים המשפחתיים שלנו חולפים די בנעימים.
הורי הרבה יותר פעילים כאן מאשר בבית, מעצם העובדה שהם נפגשים כמעט יום יום עם בני משפחה או חברים - מה שלא קורה בכלל בבית.
שלשום היינו אצל בתי כולנו יחד לארוחת ערב. הורי מאד נהנו גם מהנינים המתוקים שלהם וגם מהאירוח הנהדר של נכדתם ובעלה, וגם אנחנו כרגיל התמוגגנו.
אתמול נפגשנו עם אחי וגיסתי במסעדה בצהריים.
היום דווקא יום שקט.
לפני הצהריים אימנתי, ובין לבין עבדתי על אלבום התמונות השנתי שאני תמיד מכינה לנכדים כל קיץ. היום השלמתי אותו ושלחתי להדפסה. פרט לעמוד אחד, שאני לא בטוחה לגבי האיכות שלו, אני בסך הכל מאד מרוצה מהאלבום. אני מדפיסה דרך "לופה", וכך הצטברו לי כבר חמישה ספרים (הששי בדרך) שמתעדים את הנכדים מהרגע שחכמוד נולד.
היום כבר לא מדפיסים תמונות כמעט, יש אנשים שהכל אצלם בטלפון בכלל, ואחרים מחזיקים על המחשב או בענן. גם אני, אבל אני גם אוהבת לדפדף באלבומים של ממש. אז אני לא מדביקה תמונות כמו פעם, אבל אני מדפיסה אותם כמו ספר וזה תמיד בהישג יד.

בקבוצת ה-WHATSAPP של המנטורינג (לשעבר) הועלתה שאלה אם בא לנו להתאחד שוב ולחזור לשיגרה של מנטורינג. האמת שאני מתלבטת.
מתלבטת לגבי מנטורינג בכלל, ולגבי החזרה לאותו מנטור/מאמן בפרט.
מצד אחד כל עוד אני מאמנת חשוב שגם אקבל ליווי והדרכה, בדומה לפסיכולוגים.
במקרים מיוחדים אני עושה זאת אחד על אחד, אבל העבודה בקבוצה יש לה ערך מוסף - כשהקבוצה טובה - ונראה לי שארצה לחזור לזה.

אני הרי גם מתלבטת עדיין לגבי החזרה להתאמן בעצמי. בכל מקרה זה לא רלוונטי עד אחרי החגים אז עוד יש לי זמן להתלבט.

הגיעה גם הזמנה לקורס חדש, שנתי (פעם בחודש) לבוגרי אימושיין (גם מאמנים וגם אנשים שעשו רק את תכנית "נקודת מפנה") ולמרות שאפסיד את השיעור הראשון (נהיה ביפן בספטמבר) ביקשתי להירשם. בא לי להתעדכן ב"סאטיה", ללמוד עוד קצת, להתעמק עוד קצת, להתרענן.

עם הדיאטה הולך לי מצוין בינתיים, אני מצליחה להיצמד להנחיות התזונתיות בלי להיות רעבה, בלי להימנע מהמאכלים שאני אוהבת, תוך שמירה על מסגרת הקלוריות היומית ואפילו ירדתי קצת כבר.

אז מחר אבלה שוב עם הורי עם חכמוד ונשמותק, מחרתיים כולם יבואו שוב לארוחת ששי ערב כאן, ואז הורי יעברו לגור אצל אחי ליתרת השהות שלהם בארץ.

בשבוע הבא הנכדים שלי בחופש אז תהיה כאן "קייטנת סבתא", ואחרי כן הם טסים לשבוע לאי קוס (כן, קוס, נראה שהמלון בו הזמינו את החופשה תקין ועומד על תילו).

נותר לנו להשלים את תכנון החופשה ביפן - המסלול כבר פחות או יותר מוכן, כרטיסי טיסה יש וגם ה-japan rail (עליו למדתי מאיגנציוס היקר) ....הגיע הזמן להזמין מלונות....

בגזרת החתולים אני מתלבטת אם להחליף את החול בארגז הפשוט כל 5 ימים או שזה יחזיק שבוע.....(המון התלבטות יש בפוסט הזה). אני תוהה אם להקדים תרופה למכה ולהחליף כבר, או לחכות עוד יומיים ולראות אם החתולה תסתפק בזה או ששוב תביע את מחאתה....

המשך שבוע טוב (עוד מעט סוף שבוע)........

וגם כאן

שבוע עמוס

לא יודעת איך ולמה אבל יצא לי שבוע ממש עמוס.
אפילו סוף השבוע היה עמוס.
בסוף לא היתה לי בעייה בשיניים, היתה לי כוויה בחניכיים. יש לי חניכיים כל כך רגישות, שמספיק שטעמתי או לגמתי משהו חם מאד (או חריף מאד) אני חוטפת כוויה. בינתיים זה עבר.

בחמישי אספתי את הנכדים מהגן ולקחתי את חכמוד לאימון הכדורגל האחרון לעונה. נשמותק הלך לחבר, כך שהיינו לבד רק חכמוד ואני. והוא היה חכם וחמוד כרגיל.
דווקא נשמותק עובר עכשיו "תקופה". בודק גבולות, כועס על כל דבר, מתעקש.
בתי טוענת שזה היה צפוי להגיע בגיל ארבע (על משקל ה-TERRIBLE TWO'S היא קוראת לזה THE FUCKING FOUR'S) ושזה פשוט התעכב מעט (הוא יהיה בן חמש בחודש הבא). אני רואה שקשה לה עם זה אבל היא מנסה לשרוד.

אני בינתיים מתמודדת עם זה לא רע, נקווה שהמצב לא יחמיר.
בששי הם באו לאכול כאן ארבעתם, וכמובן שכאשר הגיע הזמן ללכת, הנכדים ביקשו להישאר לישון. לנו זה ממש לא מפריע, להיפך. הם חמודים ביותר, וממילא יוצא שרוב הזמן הם ישנים, ובבוקר אנחנו מקפיצים אותם הביתה לפני שאנחנו הולכים להתאמן בחדר כושר.
אמנם באותו לילה הם העירו אותנו כמה וכמה פעמים - נשמותק נפל באיזשהו שלב מהמיטה (על הכריות הרכות שהכנו מבעוד מועד למרגלות המיטה) ובפעם אחרת הוא איבד את השמיכה שלו וביקש שאכסה אותו, ועוד כמה פעמים דיבר מתוך שינה.
בנוסף היו לי עוד כמה התעוררויות - צריכה לזכור לא לאכול אבטיח ממש לפני השינה!😉

אז בשבת בבוקר אחרי ארוחת בוקר (שחכמוד אכל יפה, אבל נשמותק טען ש"הכל מגעיל", כיאה לתקופה שהוא עובר כרגע, לא לקחנו את זה קשה מדי) הקפצנו אותם הביתה והלכנו לקאנטרי. היה אימון מצוין ואחריו ישבנו בדשא עם החבר'ה הרגילים, אבל היה די חם. ברחנו משם די מוקדם. 😡

אחר הצהריים בתי וחתני ערכו לנשמותק מסיבת יום הולדת מוקדמת (כי מי יבוא ליום הולדת בסוף אוגוסט???) באיזו גינה נחמדה מאד בהרצליה הצעירה, יחד עם עוד חבר. היתה הפעלה בסגנון של אבירים, מכשפים ושכירי חרב - לי זה לא נראה מתאים לגיל הזה אבל הילדים דווקא נהנו מאד. אנחנו המבוגרים די סבלנו, כי למרות הצל הנהדר שהיה שם, החום ובעיקר הלחות, היו בלתי נסבלים.

בערב היינו מוזמנים לביוכימיה ולמהנדס, יחד עם עוד זוג חברים שלהם שכבר הפכו קצת גם לחברים שלנו. כולנו כבר סבים וסבתות, והיה מעניין (וגם משעשע) לשמוע על "סגנונות" הסבתאוּת/סבאוּת השונים. זוג החברים-של-החברים, האישה בעיקר, ממש מטפלת בנכדות שלה באופן יום יומי ושוטף, למרות שהיא עדיין עובדת במשרה מלאה בעצמה. בשש וחצי בבוקר היא מגיעה לדירתה של הבת, שהיא ובעלה רופאים שעכשיו מסיימים התמחות, מסיימת לארגן את הבנות ליציאה ומפזרת אותן בגנים. אחרי הצהריים היא שוב שומרת עליהן, ולפעמים גם בערב/לילה.

כל זה יפה וטוב, אלא שעכשיו הזוג הצעיר התקבלו לתת התמחות בארצות הברית, ונוסעים כנראה לשנתיים, ובלי להתבלבל הבת שאלה את ההורים אם הם מוכנים לנסוע לגור לידם כדי להמשיך לטפל בילדים.
נשארתי עם הפה פעור. 😲 שני ההורים (סבים) עדיין עובדים. יש להם כאן חיים, בית, חיי חברה, עיסוקים נוספים (למרות השעות הרבות שהם מקדישים לנכדות). אין להם בכלל מה לעשות שם, בארה"ב. אני כבר לא מדברת על הסיכוי הדל שלהם לקבל ויזת שהייה. מה הילדה (לא ילדה! בת 35!) חושבת לעצמה בדיוק?????

אז הבעל לא פסל את זה על הסף (!?), והאשה ממש לא רוצה אבל משום מה חשה בצורך להסביר ולתרץ את עצמה....מוזר. מוזר ביותר.

בראשון בערב שוב ארחנו כאן, את מנהל הנכסים שלנו בארה"ב ואת אשתו שהגיעו ארצה לחופשה משפחתית. T הכין סעודה לתפארת, אני כמובן עזרתי עם ההכנות ושטיפת הכלים,  והיה ממש נחמד.

בשני לא היו לי אימונים בבוקר, אז נפגשתי עם מ', שמצב הרגל שלה הולך ומשתפר. אחרי הצהריים שוב ביקרתי אצל בתי והנכדים, כי היה לי תור לרופא (מעקב גסטרו) קרוב לבית שלהם. הלכתי איתם לחוג שחייה, חזרתי איתם הביתה ועזרתי עם המקלחת וארוחת הערב.

אתמול בבוקר היה לי טיפול פנים, ואחרי הצהריים עשיתי שיחת הכנה (CLEARWAY) לכלתי לקראת הביקור הקרוב שלה אצל אחותה בגרמניה.
היחסים שם במשפחה שלה, גם מול אחותה וגם מול הוריה (שחיים בארץ) מאד מורכבים. היא אוהבת אותם אהבת נפש, אבל מצליחה בכל שיחה ובכל מפגש מחדש להתעצבן ולהפגע מהם. לפני שנתיים היא עשתה CLEARWAY לקראת הביקור שלה ושל בני בארץ, והיא ראתה שזה מאד מאד עזר. לכן הפעם, כשהצעתי לה להתכונן למפגש עם אחותה - בכל זאת היא תהיה אצלם כמעט שבוע שלם - היא מייד הסכימה, ובאמת זו היתה שיחה ממש טובה.

 אין כמו CLEARWAY להבהיר לעצמך איך אתה בעצם מרגיש לקראת המפגש/שיחה/ראיון עבודה/מבחן/נסיעה/מה שזה לא יהיה, מה המטרות שלך, מה הדאגות שלך, מי אתה רוצה להיות (ברמה ההווייתית), מה יפיל אותך מההוויות שבחרת ואיזה כלים יש לך כדי לחזור להוויות האלה?

היא כבר מתכננת שאעשה לך שיחת הכנה גם לקראת הביקור של הוריה אצלם בארה"ב בעוד כמה שבועות.

היום, פרט לאימונים, בעיקר התעסקתי עם המחשב הזה. הדיסק הלך - סתם ככה באמצע החיים! המחשב קפא, ולא עזר שאתחלתי אותו שוב ושוב, ה-WINDOWS סירב לעלות. למזלי יש כאן ביישוב טכנאי ממש בסדר, והוא הצליח לסדר לי את זה עוד היום. הוא אפילו הצליח להציל תיקיה אחת שטרם הספקתי לגבות על הענן......

אז עכשיו יש לי מחשב כמו חדש.....יש רק בעייה אחת (אני לא מצליחה להתחבר למדפסת שמחוברת למחשב של T)....מקווה שזה ייפתר בהקדם.

בעוד כמה ימים אנחנו טסים לשווייץ לפגוש את בני וכלתי. היא כבר בדרך לאחותה בגרמניה עכשיו, והוא היה עכשיו שלושה ימים בלונדון - והופיע אתמול בערב במועדון ג'אז ברובע הסוהו (שהוא גם פיצריה....לך תבין). היה מאד מוצלח וכל המשפחה הלונדונית שלנו באה להופעה.
בימים האלה הוא התארח אצל בת הדודה ל', ואמר שהם כל כך מתוקים וגרמו לו להרגיש כל כך טוב, שהוא ממש ממש מרוצה מהביקור הזה. וכמובן שגם הם מרוצים. מאד. עכשיו הוא כבר בדרך לפריז, יש להם שם הקלטה....ועוד כמה ימים הם ימשיכו לשווייץ. ממש TOUR מוסיקלי....

היום קיבלתי פתאום הודעת וואטסאפ מהמאמן שלי. סתם שאל מה שלומי. זה היה נחמד לשמוע ממנו. איכשהו לא נראה לי שאחזור להתאמן אצלו, לא יודעת למה. הוא היה מצוין. והיתה ביננו כימיה ממש טובה. אז אין לי דרך להסביר למה, עכשיו שהפסקתי להתאמן אצלו, לא סביר שאחזור אליו. ואולי אני טועה.

בכל אופן יצא לי פוסט ממש ארוך וממש בסגנון של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" משום מה, אז אני עוצרת כאן!

אה, עוד משהו. T קיבל את האופנוע החדש. מאמינים שעוד לא יצאתי החוצה לראות אותו?

וגם כאן

עניינים שוטפים

איך יודעים שקיץ ממש? אני מדליקה את המזגן לפני תשע בבוקר.
והבוקר כבר טעמתי את הליצ'י הראשון שלי לעונה - ונזכרתי בחמי ז"ל, שתמיד היה אומר ברכת "שהחיינו" כשהיה אוכל פרי בפעם הראשונה לעונה.
היתה לו אזכרה השבוע, לחמי היקר. תשע שנים. תשע שנים מאז נכנס לרכב עם גיסו  , פספס יציאה למחלף, החליט - אלוהים רק יודע למה - לנסוע רוורס על כביש מהיר (במקום להמשיך למחלף הבא ולחזור), וכמובן שרכב שנסע במסלול שלו נכנס בו בכל הכוח מאחור....

נכון שהוא לא היה חי עוד הרבה שנים, הוא כבר היה בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע וגם לבו עשה לו בעיות (למרות שני ניתוחי המעקפים שעבר), ונכון שאיכות חייו לא היתה משהו בשנים האחרונות....אבל זה לא מונע בעדי להתגעגע אליו. לחשוב איך היה נהנה מהנינים הנהדרים שלו. ולהתגעגע אליו גם כרופא, ולאבחנות המדויקות שלו.
T אמר שכל השבוע הוא חלם על הוריו....אבל לא זוכר בדיוק מה היה בחלום.

סוף השבוע היה מלא בנכדים, שבנוסף לבילוי הרגיל שלי איתם בחמישי אחרי הצהריים, החליטו להישאר לישון אצלנו אחרי שהגיעו עם בתי וחתני לארוחת ששי בערב. וגם אחרי שהחזרנו אותם להוריהם בשבת בבוקר, פגשו אותנו שוב בצהריים להמבורגר. ואז בשני בבוקר הם שלחו לי הודעת וואטסאפ מוקלטת מלאת אהבה מהטלפון של בתי. אני ממש לא לוקחת כמובנת מאליה את העובדה שהנכדים (ובעיקר הוריהם) רוצים להיפגש איתנו, יוזמים את זה בעצמם.....

עשיתי את הממוגרפיה בשבוע שעבר וכבר קיבלתי את תוצאותיה, והכל בסדר. הייתי גם אצל כירורג לבדיקה הקלינית, ובכך סימנתי V על הנושא הזה עד השנה הבאה.

אבל התחיל לי איזשהו כאב מוזר בחניכיים בצמוד לשתל שעשו לי לפני שנה וחצי, וכיון שזה לא עבר תוך כמה ימים קבעתי לי היום תור לרופא שיניים. ממש, אבל ממש לא מתאים לי עכשיו סיפור שיניים!

אצל מ' עדיין יש זיהום ברגל הפצועה, אז למרות שהקרע בשריר הולך ומחלים באופן מעודד, היא עדיין ממש סובלת והרגל נפוחה. כאילו לא נראה שאנטיביוטיקה שהיא לוקחת בטונות עושה שום רושם על החיידק.
חברתי ל' חזרה בינתיים לשגרה, התברר שהחום הגבוה היה פשוט וירוס. כשיש לך סרטן השד, כל וירוס מכניס לפאניקה.....
עדיין לא יודעת מתי הניתוח השני שלה.

בסוגיית האופנוע: התברר שכאשר T "עשה נסיעת מבחן" על האופנוע החדש, הוא כבר הזמין אותו. כך ששיחת ה"הגיע הזמן שתתחשב בי, נמאס לי לדאוג לך כל הזמן וגם לדאוג לעצמי, שחלילה לא אשאר אלמנה או אצטרך שוב לסעוד אותך כמו בפציעות האחרונות ובניתוחים האחרונים" היתה בזבוז של אוויר.
כששאלתי אותו למה הוא הסתיר מפני את העובדה שכבר הזמין אופנוע חדש, הוא אמר שהוא...... פחד 😱

ממש בוגר מצידו. וכן, כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני מפחידה (לא!).
הוא פחד לומר אבל לא פחד להציב אותי בפני עובדה.
נו יופי.

בתחום הדיאטה אין חדש. עדיין לא בחרתי לי מטפל/מאמן כדי להיכנס לנושא המשקל / דימוי גוף. ובינתיים עולים לי עוד נושאים שהייתי רוצה להתאמן עליהם....
זה אף פעם לא נגמר, כנראה. פשוט צריך להחליט אם חשוב לי לעבוד על משהו, אם יש לי כוחות להיכנס לזה, להתבונן, להתמודד....או עד כמה זה דחוף בכל רגע נתון.

בסוף אתמול קיבלתי את העיסוי שדחיתי משבוע שעבר, והיה מדהים. הבחורה הזאת, מעבר לכך שהיא מעסה מופלאה, גם עומדת לסיים תואר באוסתיאופתיה, והיא משלבת את זה בעיסוי. סוף הדרך.

בכוונה לא כותבת על ענייני היום, פוליטיקה או מחאות למיניהן. זה עושה לי רע, וממילא אחרים כותבים טוב ממני.
שולחת אור ואהבה לכל הכיוונים, אם לא יעזור לשום דבר, לפחות לא יזיק.

וגם כאן

תלאות הסוס המעופף

אז נראה שבכל זאת לא שחררתי את הכל עדיין. את כל הדפוסים והמנגנונים האוטומטיים שלי.

בגוף: הנשימה נעשית כבדה, מעט מחנק, הדופק מואץ, מתחיל להיות לי קצת חם.
התרגום הרגשי של התחושות האלה: עצבים. אני מתחילה להתעצבן. אני מתוסכלת.
נכון, זה לא בעוצמות של פעם. אני לא מזיעה, אני לא צועקת...אבל אני חסרת סבלנות.

מה עורר את כל זה?
הזמנו חופשה בטוסקנה בפסח (כן כן שוב אני טסה לחו"ל! 😜): לנו, לבתנו עם בעלה והנכדים.
T הזמין את הכרטיסים כבר בפברואר, כמו גם דירה בחווה ורכב שכור (וחתני הזמין לעצמם רכב שכור בנפרד, למען הגמישות והחופשיות של כולנו במהלך החופשה).

הטיסה הלוך היא בחברת  PEGASUS AIRLINES, שהיא לכל הידוע לי חברת LO COST. ולכן ניסיתי לחקור את כרטיסי הטיסה כדי להבין אם המזוודות כלולות במחיר הכרטיס או שיש לשלם עליהן בנפרד.
מה שהתברר כמשימה לא פשוטה בכלל.

בכרטיס האלקטרוני שקבלנו בדוא"ל יש מספר הזמנה ב-CHEAPOAIR - החברה שדרכה בוצעה ההזמנה.
יש מספר הזמנה ב-PEGASUS לטיסות הלוך (טיסת קישור באיסטנבול) ועוד מספר הזמנה נפרד ב-TURKISH AIRLINES לטיסות חזור (גם כן קישור דרך איסטנבול).
בנוסף יש לכל נוסע מספר כרטיס אלקטרוני.

ובכל זאת לא הצלחתי, באתר של PEGASUS למצוא את ההזמנה שלנו - לא בעזרת מספרי ההזמנה, לא בעזרת מספרי הכרטיס האלקטרוני, NADA!

אז התיישבתי. לקחתי שאיפה עמוקה של אוויר. הסדרתי את הנשימה, ייצבתי את הדופק. טיפלתי בגוף.
חזרתי למחשב.

כתבתי לשירות הלקוחות של PEGASUS וקיבלתי אישור שפנייתי התקבלה. אני עדיין ממתינה לתשובה.
התחלתי צ'ט עם שירות הלקוחות של CHEAPOAIR - וגם הם נתנו לי רק את מה שכבר ידעתי - את מספרי ההזמנה ב-PEGASUS. אוף.

הם ידעו לומר לי שההזמנה בוצע ואושרה, אבל לא ידעו לומר לי אם מחיר הכרטיסים ששילמנו כולל מזוודות או CARRY ON או מה.....

כל קישור נוסף עליו לחצתי בהודעת הדוא"ל שהם שלחו לי הוביל לנתונים כלליים לגבי משקל מותר של מזוודה ושל CARRY ON..... מידע כללי. או שהוביל אותי שוב לאותו אתר של PEGASUS בו לא הצלחתי לאתר את הזמנתי, לא לפי מספר ההזמנה ולא לפי מספר הכרטיס האלקטרוני.

בשלב זה נתנה לי הנציגה של CHEAPOAIR בצ'ט את מספר הטלפון של PEGASUS.
האמת, אני לא אוהבת לדבר עם שירות לקוחות. לא אוהבת להמתין על הקו, לא מבינה בדרך כלל את המבטא שלהם...בקיצור נמנעת משיחות טלפון כמו מאש, ומעדיפה היכן שאפשר דוא"ל או צ'ט.

שוב לקחתי נשימה עמוקה.

הבנתי שהפעם אין לי ברירה. התקשרתי.
ודווקא ההמתנה היתה קצרצרה. ענה לי נציג באנגלית רהוטה במבטא תורכי סביר.
מסרתי לו את שמנו ואת מספר ההזמנה, והוא פתר עבורנו את התעלומה. את כל התעלומות, האמת.

הראשונה היתה שכאשר T ביצע את ההזמנה הוא הכניס את שמו הפרטי כשם משפחה ואת שם המשפחה כשם פרטי. לכן בעת חיפוש באתר שלהם, לא מצאנו את ההזמנה. ברגע שהכנסנו את שמו הפרטי - voilà - הופיעה הזמנתנו בכל תפארתה והדרה.

מייד וידאתי איתו שהעובדה הזאת לא תעשה לנו בעיות בשדה התעופה (הם מקפידים על נכונות השמות). הוא אמר שלא, שנוסעים רבים עושים את הטעות הזאת, וכל עוד הכיתוב הוא מדויק, זה לא משנה ששם המשפחה הפך לפרטי ולהיפך.

התעלומה השנייה והלא פחות חשובה, היתה שנציג PEGASUS הודיע לנו שהכרטיסים שלנו כוללים כבר עלות מזוודה במשקל 20 ק"ג ו-CARRY ON במשקל 8 ק"ג, כך שאם אין לנו צורך במטען מעבר לכך, אנחנו מסודרים.
איזו הקלה...............

ועוד כששאלתי אותו אם נוכל לבצע ONLINE CHECK IN לטיסה מהבית, הוא אמר שאפשר יהיה כבר 72 שעות לפני הטיסה - שזה ממש יפה. בדרך כלל מאפשרים לנו לעשות זאת רק 24 שעות לפני.

בקיצור, נרגעתי.
החוויה הזאת הראתה לי שיש עוד עבודה, ברמת ה"מנגנונים האוטומטיים" שלי....
אבל היא גם הראתה לי שבסך הכל יש לי את הכלים להתמודד עם הדברים האלה, לטפל בגוף, לא "לרדת מהפסים".
תמיד יש עוד רבדים לגלות, תמיד אפשר להגיע לרמה עמוקה יותר, לעיתים היא אפילו רמה בעייתית יותר....ולשחרר עוד משהו, להסיר עוד שכבה. כנראה שאין לזה סוף. אבל לעת עתה מה שיש אמור להספיק.
ומצפה לנו חופשה נהדרת עם הילדים והנכדים....

וגם כאן

הפסקה

אתמול הייתי באימון "השלמה" אצל המאמן שלי. אני מפסיקה כרגע להתאמן.

אני מתאמנת אצלו ברצף שלוש שנים, ולמרות שכבר הבנתי שזו עבודה לכל החיים (ואולי עוד כמה גלגולים אחרי כן) כרגע אני מרגישה שהגיע הזמן להפסקה.
חשבתי על זה כמה פעמים בעבר, ובכל פעם נבהלתי מעצמי. מייד התחלתי להתגעגע אליו, לחדר האימון, למרחב האימון הנוקב והחומל שהוא מאפשר לי.
מייד התחילו לעלות לי כל הנושאים שעדיין לא העליתי בכלל לאימון ולהתבוננות.
מייד התחילו לעלות לי כל הנושאים שעליהם כבר עבדתי ואולי לא באמת מיציתי עד הסוף.
אבל אין לזה סוף.

כשהעליתי בפניו באימון הקודם את המחשבה הזאת, להפסיק להתאמן, הוא מייד אמר "יאללה" - ואז הבנתי שגם הוא חושב שזה הגיוני שאפסיק עכשיו. כאילו הוא ציפה לזה. כאילו הוא חושב שזה נכון לי.

אז מלאתי את שאלון ההשלמה, בו כתבתי מה הפירות שאני רואה כתוצאה מהתהליך שעברתי,
מה פיתחתי שאיפשר את הפירות האלה
מה התובנות המשמעותיות שאני רואה כתוצאה מהתהליך שעברתי
וגם מה הלאה, מה השלב הבא, בדרך, בהתפתחות.

די ברור לי שזה לא סוף פסוק, לא מבחינת האימון בפרט ולא מבחינת המשך ההתפתחות האישית בכלל
אבל אני מרגישה שמתאים לי איזשהו פסק זמן.
פסק זמן שהתחיל עבורי עם התפרקות קבוצת המנטורינג, עם העובדה שלא נרשמתי השנה לכיתת אמן באימושיין, והשלב הבא הוא באמת הפסקת האימון.

תמיד אוכל לחזור. תמיד אוכל לבוא אליו או לאחד מהמאמנים האחרים - חד פעמי כזה, לאימון או להדרכה בסוגיות שיעלו לי מפעם לפעם כמאמנת.
ייתכן שבהמשך באמת אמצא לי מאמן/ת אחר/ת, למרות שהוא מדהים ומעולה אבל בכל זאת הוא קצת רחוק, ודי יקר....

אני מנסה לבדוק מה קורה לי בגוף עכשיו, מה קורה בנשימה....
יש איזושהי התרחשות באזור הגרון והחלק העליון של החזה....התרגשות? פחד?

מה שמאד מעניין הוא שכאשר הפסקתי בפעמים קודמות - אימון או טיפול פסיכולוגי - כל מה שחשתי זו הקלה עצומה.
הפעם זה שונה.
אולי כי הפעם אני באמת הרבה יותר קשובה לעצמי, ולא מפחדת לומר שאני מפחדת.
אולי כי באמת הטרנספורמציה שעברתי בשלוש השנים האחרונות מאפשרת לי להיות עם מה שיש, גם עם הידיעה שהגיע הזמן להפסיק, ובו זמנית עם הגעגוע שכבר מתפתח לפגישות הדו שבועיות עם המאמן שלי, לעיבוד הדברים יחד איתו.

אולי כי למרות שלא יהיה לי "מלווה צמוד" אני בעצם חיה את ביום יום. שמה לב לנשימה, לתחושות הגוף, שוהה עם כל מה שעולה, שמה לב לתגובות חסרות פרופורציה ויושבת בשקט עם זה ולפעמים מבינה מה המנגנון שהופעל.

אולי כי באמת למדתי לסמוך על עצמי. ופירקתי כל כך הרבה מנגנונים אוטומטיים שאפילו אם יש עוד מיליונים בתוכי, אני מרגישה שאדע להתמודד עם כל מה שיעלה.
תם פרק ואני אפילו מתרגשת לראות מה הלאה, מה השלב הבא.

וגם כאן