ענייני דיומא

סיימתי לקרוא את "לעולם אל תתן לי ללכת" מאת קאזואו אישיגורו ונותרתי תוהה לגבי היכולת של בני אנוש לחיות בשלום בתוך מציאות נוראית ובלתי אפשרית שנכפתה עליהם, שהם נולדו לתוכה, ואף להשלים עמה. 

אני לא רוצה לעשות כאן ספוילרים למי שטרם קרא או ראה את הסרט, אבל במהלך הקריאה העסיקה אותי כל הזמן המחשבה, איך בשום שלב לא עלתה בקרב הגיבורים של הסיפור ההרגשה או המחשבה שהם יכולים לנסות להתקומם נגד גורלם או להתחמק או להסתתר ממנו. היה שלב שבו עלה להם איזה רעיון של קבלת רשות לדחייה זמנית כלשהי של גורלם בתנאים מסוימים. וזה נטע בהם איזו תקווה קטנה....

על הספר הזה המליץ לי אחי, שטען שלאחרונה הוא נהנה רק לקרוא (בעצם לשמוע) את הקלאסיים. אז בהמלצתו אני מתחילה עכשיו לקרוא את קדמת עדן מאת ג'ון סטיינבק. אם אינני טועה ראיתי את הסרט לפני עידן ועידנים אבל אני זוכרת מעט מאד ממנו. נראה אם אצלח את קריאת הספר, ואם אהנה ממנו כמו אחי. 

חל שיפור משמעותי ברגל שלי, מאז שהתחלתי להתעמל בעיקר על האליפטקל בחדר הכושר במקום ההליכות. אמנם עשיתי הליכה בשבת בבוקר - כי חדר הכושר סגור - אבל כל שאר השבוע נמנעתי מהליכה, וזה כנראה עזר. עכשיו אני מתלבטת לגבי האורתופד בשבוע הבא - נראה לי שאלך בכל מקרה לספר לו מה היה ולהתייעץ. אולי אפילו אעשה הליכות רציניות ביומיים שלפני התור כדי לראות אם הכאב חוזר. מה שנקרא - ניסוי בבני אדם. 😉 

אצל T ממש מרגישים החמרה, התקפי הכאב מגיעים לעיתים הרבה יותר קרובות, וגם ביניהם יש לו הרבה פעמים סתם כאבי בטן ובעיות עיכול. השבוע יש לו תור אצל כירורג בכיר - נחכה לראות אם יהיו לו רעיונות חדשים, הן לגבי הסיבות האפשריות למצב (הנוכחי ובעצם המקורי - כי מעולם לא הבנו מה התחיל את כל הסיפור) והן לגבי בדיקות חדשות לבירור העניין. 

בינתיים בלי קשר הוא הצטנן ממש, עד כדי כך שכבר חששתי שזה התדרדר לברונכיט - אז קבעתי לו תור אצל 'רופאהחדשה' שבדקה אותו ופסקה שהריאות נקיות ושזה רק צינון. 

אצל אבא שלי אין ממש שינוי או שיפור. לפעמים אני מתחילה לתהות אם אולי כבר לא יהיה. אם אולי ככה הוא יהיה מעכשיו. ואז אני תופסת את עצמי וקוראת לעצמי לסדר. אם האונקולוג לא ביקש לראות אותו עד יולי, ואם הוא ביקש שלא יעשה את האולטרסאונד עד יוני, אז כנראה שיש סיבה לכך. צריך להתאזר בקצת יותר סבלנות. 

השבוע ביקרו אצלנו שני טכנאים. 

הראשון הגיע כדי לתקן את המסילה של אחת ממגירות המקרר שהעוזרת שלי הצליחה לשבור בזמן שניקתה. סוף סוף אפשר שוב לפתוח ולסגור אותה כמו שצריך.

השני בא בשביל המדיח, שהתחיל לקצר לקראת סיום העבודה שלו. הביקור שלו היה ממש מוזר. הוא בדק ובדק וחיזק כמה ברגים, וטען שהברגים השתחררו וזה גרם לדליפת מים שגרמה לקצר. הוא ביקש שאמתין יום אחד עד להפעלת המדיח מחדש, ושהכל אמור להיות בסדר. טוב, היום או מחר אפעיל (הוא טרם התמלא) ונראה אם הוא צדק. יש לי חשד שלא. ושאצטרך לקרוא לו שוב. 

גם שתיים ממצלמות האבטחה שלנו פתאום הפסיקו לעבוד, אבל בשיחה זריזה עם איש התקשורת המדהים שלנו, התברר שכאשר חיפשתי ציוד לשנורקלינג במרתף בשבוע שעבר הזזתי מבלי משים את השקע של הספק שלהם...בקיצור החזרתי אותו למקום והכל הסתדר. 

כן, צריך לעשות קצת סדר במרתף שלנו. 

לסיום, התחלתי סוף סוף להתרגש מהניצנים שנבטו להם (הנצו להם?) גם בעציץ שלי וגם בעץ הרימון בחצר. 

וזה - ההתרגשות הזאת מהחיים המתחדשים האלה - זה דבר טוב. טוב מאד.

ניצנים בעציץ שלי

ניצנים בעץ הרימון שלי

אלימות וקורונה בצד מפגשים חברתיים ומשפחתיים

הפיגועים האחרונים החזירו אותי באחת עשרים שנה אחורה לתקופת האינתיפאדה השנייה. 

אין מקום בטוח. הסכנה אורבת בכל מקום ומכל אחד. 

כאילו לא מספיק שעדיין משתוללת הקורונה - ובמעגל הקטנטן שלי עכשיו גם אחיינית2 חולה וגם 'שריתה'.

כאילו לא מספיק שאוקראינה.

בני אדם נרצחים כאן, שוב. אין לזה סוף.

אגב בלי קשר לטרור כאשר היינו אצל 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' בראשון שעבר שמענו יריות (אני אמרתי שאלו יריות וכולם אמרו שמה פתאום, בטח נפצים או קפצונים) ואחרי זמן קצר שמענו המון סירנות (והם טענו שזו הפמליה של ראש הממשלה שחוזר הביתה - הם גרים ברעננה) אבל כאשר נפרדנו מהם וירדנו לאוטו ראינו המון ניידות משטרה והרחוב היה חסום, והתברר שאכן ירו במישהו ממש מתחת לבית שלהם. משהו פלילי. אז גם זה. 

בגיזרה הפרטית שלי בינתיים שורר שקט. שוררת שלווה. 

השבוע נפגשתי עם 'שושנה' אחרי המון זמן שלא התראינו. היה נחמד אבל לא יותר מזה. לעומת זאת נפגשתי שוב עם 'מחברת' וזה היה כיף כתמיד. 

אחר הצהריים אחד ביקרנו אצל בתי והנכדים ושמרנו על שרי בזמן שבתי יצאה לריצה. היא מנסה לחזור לכושר אחרי כל המחלות. 

'שותפנו' הבריא מהקורונה אבל כאמור 'שריתה' נדבקה ממנו, ולמרות ששניהם חלו בצורה קלה, והוא כבר יצא מהבידוד, היא עדיין באמצע. 

נראה אם אחיינית2 הדביקה גם את אחי או גיסתי. היא הרי עדיין גרה איתם בבית. 

באחד מימי השבוע יצאנו לנו לטייל בפארק קנדה וראינו בעיקר רקפות אבל גם כלניות פה ושם שהבינו שהחורף עדיין לא חלף לגמרי והן קיבלו הארכה. 

וגם כאן במושבים בהם אני עושה הליכות הפריחה בעיצומה

השבוע גם היינו מוזמנים לחתונה. 

לשמחתנו אנחנו לא מוזמנים להרבה חתונות. חתונות זה כבר לא משהו שאנחנו נהנים ממנו, עוד הרבה לפני הקורונה. 

אפשר להקדיש פוסט שלם לנושא הזה (ואולי באמת אציע את זה כנושא לכתיבה מתי שהוא במדור השרביט החם) אבל רק אומר שאנחנו הולכים באמת רק לחתונות של אנשים שכל כך קרובים אלינו ושאנחנו כל כך אוהבים שאנחנו רוצים לשמח ולהשתתף בשמחתם. מכל השאר אנחנו מצליחים להתחמק באלגנטיות. 

אז השבוע התחתנה בתו הבכורה של אחיה הצעיר של 'גיס-טי' (כינוי חדש שהחלטתי להעניק לאשתו של גיסי, אח של T, הלא היא "גיסתו של T"). לכאורה, לא הכי קרוב. אבל הבחור הזה, האבא של הכלה, גם עבד עם T הרבה שנים כמלצר ומנהל משמרת במסעדות ועסקי האירועים השונים (בתקופות הלימודים שלו) והם מאד מאד קרובים ומאד אוהבים זה את זה.

בתקופות שהיינו בקשר הדוק יותר עם אחיו של T ומשפחתו, היה האח חלק בלתי נפרד מהמפגשים המשפחתיים שלנו, ימי הולדת וחגים. מסיבות שלא ממש פירטתי בבלוג אנחנו כבר די הרבה שנים פחות בקשר עם הצד הזה של המשפחה, הנתק הזה קרה ביוזמתו של T ואני כיבדתי את רצונו אבל גם היה לי נוח להתרחק מ'גיס-טי' וממערכת היחסים שואבת האנרגיה שהיתה לי איתה שנים רבות. היה לי נוח שנפגשנו רק באירועים כלל משפחתיים עם בני הדודים, בשמחות ובאזכרות ותו לא. היה חבל לאבד קשר עם האחיינים האהובים, והיה חבל שהם וילדיי לא הצליחו ממש לשמור ביניהם על קשר בנפרד מאיתנו, ההורים. אבל לחיים יש את הדינמיקה שלהם, ולמדנו לחיות עם זה. 

אבל לאחרונה -בעיקר מאז מחלתו של T - התקרבו T ואחיו מאד ועכשיו הוא רוצה לחדש את המפגשים המשפחתיים, לקרב בין המשפחות, להכיר את הנכדים שלנו ושלהם אלה לאלה....ועד כמה שזה מרגיש לי מוזר, שוב אני משתפת פעולה.

אז החתונה הזאת של אחיה הצעיר (מאד צעיר - יש ביניהם 16 שנים הפרש) היתה הסנונית הראשונה. והיה נחמד לפגוש את כולם, לראות כמה הילדים גדלו, להתפעל גם מילדיו של האח של גיס-טי ומאלה של אחותה. 

הבעייה העיקרית בחתונה הזאת, פרט למוסיקה הנוראית שלא לטעמנו ולעובדה שהחופה נערכה בחוץ בקור מקפיא (נשארנו בפנים והבטנו דרך הזכוכית), הייתה שאף לא אחד מן המשתתפים או אנשי הצוות עטו מסיכות. אף אחד. 

בקיצור - אני סופרת את הימים מאז החתונה ומחכה לסימפטומים הראשונים של הקורונה...בינתיים אנחנו ארבעה ימים אחרי. נחכה ונראה. 

בבוסטון סביבוני עבר סוף סוף אבחון מעמיק וקיבל הצעה לעבור לגן עירוני שמעניק שירותים ייעודיים לאוטיזם, ובני וכלתי מאד מתלבטים. ארחיב על זה בהמשך. 

לבסוף - שוב חלמתי על N_lee בלילה. חלמתי שהיא פרסמה פוסט, שהיא מספרת שהחלימה. התאכזבתי בבוקר כשהבנתי שזה היה רק חלום. ממשיכה לקוות ולהתפלל להבראתה השלמה. 

יאללה, הפוסט הזה כבר ארוך מדי. המשך יבוא. 

שיגרה טובה וקצת דאגות

 הימים טסים. השבועות חולפים. 

אני נזכרת בתקופות שלא כתבתי לעיתים קרובות כי לא הרגשתי צורך לכתוב או כי לא הרגשתי שיש על מה. עכשיו אני בבעייה הפוכה. אני מרגישה שיש לי הרבה על מה לכתוב, וזה תוקע אותי. מצד אחד לא בא לי לכתוב כל יום או יומיים, מצד שני קצת נמאס לי מהפוסטים הארוכים האלה המלאים בנושאים שונים ומגוונים. אחר כך כאשר אני רוצה לחפש משהו (והרי זו הסיבה העיקרית עבורי לכתיבת הבלוג - תיעוד חיי עבור עצמי) מאד קשה למצוא משהו בסבך הפוסטים ה"כולבויניקים" האלה. 

נו, מילא. כרגע זה מה שיש. 

אז הפעילות שלנו המשיכה ואף התגברה.

קנינו נעליים ל-T והייתי בביקורת מדרסים (הכל מצוין, עוד שלושה חודשים ביקורת נוספת).

באחד מימי השבוע פתאום בא לנו להזמין את 'המהנדס' ו'ביוכימיה' לארוחת ערב ספונטנית, אחרי שלא התראינו כמה חודשים טובים. עוד לפני הסגר האחרון, עוד לפני החיסונים. אמנם פגשתי אותם לכמה דקות אצל 'שנטי' כאשר הייתי אצלה באחד מטיפולי הדיקור/טווינה אבל זה לא נחשב כמובן. 

לשמחתנו הם טובים בספונטניות והגיעו - לארוחה של סלט, חביתה, גבינות, נקניקים וכמובן מטיאס "שמאלץ" ש'המהנדס' אוהב מאד, והתכבדו גם בגלידות של T. היה כיף ממש להיפגש סוף סוף ולהרגיש עוד קצת מהנורמליות החדשה. 

בשלישי היה לבתי יום הולדת והתכנון היה לצאת איתה ועם אמא שלי ליום כיף. 

בסוף 'שרי' חלתה - התקשרו אל בתי מהגן שיש לה חום. יממה שלמה היתה הילדה חולה, ללא סממנים נוספים פרט לחום, וכמו שזה בא כך זה עבר - אבל את יום הכיף בתי כבר פספסה. דחינו למועד בלתי ידוע.

עם אמא יצאתי כמתוכנן, בעיקר כי היא היתה כבר חייבת זוג נעליים חדשות. ה"ברוקס" הישנות שלה כבר היו מלאות חורים, וכאשר מדובר באישה שהולכת כעשרה קילומטרים ביום פלוס חדר כושר - זה כבר היה בושה וחרפה. 

לקחתי אותה לחנות של "הוקה" במלון מנדרין. החנות היתה ריקה והתברר שהם היו באמצע ספירת מלאי, אבל הסכימו למכור לה נעליים ופשוט לחייב אותה מאוחר יותר, כשהקופה תיפתח מחדש. מה שאני אוהבת בחנות הזאת, מעבר למלאי העצום שיש להם של נעליים באמת ברמה גבוהה עבור ספורטאים, הוא שהמוכרים שם מקצועיים. הוא בדק את העמידה שלה ואת ההליכה שלה והתאים לה נעליים עם התמיכה המתאימה לה, ומשם רק היה צריך לבחור את הצבע. 

אחרי הקנייה ישבנו לשתות קפה בבית הקפה הקטן בלובי שפועל בשירות עצמי, ולשמחתי היא גם לקחה מאפה מלוח שהיה לה מאד טעים. בסך הכל יצא יום כיף קצר ולעניין, אמא מאד מרוצה מהנעליים החדשות שלה, וזרקה אחר כבוד את הישנות הבלויות. 

בששי בכל זאת הצלחנו לחגוג לבתי יום הולדת - 'שרי' הרגישה מצוין, אחי ומשפחתו הגיעו בהרכב מלא, כולל אחיינית 1 ובעלה שבדיוק חגגו את יום נישואיהם הראשון. נזכרנו איך החתונה שלהם היתה החתונה האחרונה לפני הקורונה. יום אחרי כן כבר אסרו על אירועים בכלל. היה להם מזל גדול. והיה גם מזל שאף אחד לא חלה בקורונה מבין כל המשתתפים. 

הנכדים נשארו כמובן לישון, וצפינו ביחד בסרט "בייב", שכבר הרבה זמן אני רוצה לראות יחד איתם. הם נהנו מאד, לשמחתי, בכל זאת זה סרט ישן ולא תמיד יש לילדים סבלנות. 

למחרת שיחקנו ב"הרמז" ולשם שינוי נשמותק ניצח, הצליח לנחש מי רצח, באיזה חדר ובעזרת איזה כלי. לשם שינוי חכמוד היה גיבור לגבי ההפסד שלו. 

אבל שמתי לב ש-T לא רגוע ונינוח, ושמתי לב גם שהוא היה מעט קצר עם הנכדים. אני כבר אמורה להבין בענייני T, אבל לקח לי כמה שעות עד ששאלתי אותו "מה כואב לך?", כי כאשר T ככה ירוד וחסר סבלנות (בעיקר עם הנכדים) ברור שהוא לא מרגיש טוב. 

ואז התברר שיש לו בבית השחי בלוטה שגם כואבת מאד, וגם מלחיצה. וגם אני נלחצתי. בלוטה בבית השחי....הראש מייד הולך לבלוטות לימפה, זיהום, וחלילה סרטן. אני יודעת שזה לא אמור ללכת לכיוון הזה באופן אוטומטי אבל....!

והתברר שהוא סובל מזה כבר יומיים שלושה, ולא אמר כלום.  😔

מיד ניסיתי לקבוע לו תור אצל רופאת המשפחה, אבל התור הקרוב היה לעוד שבוע, אז בדקתי באילו ימים היא מקבלת בקופת החולים ואמרתי לו שיינסה ללכת ללא תור ולהיכנס בין לבין. הוא הלך ואז התברר שהיא בכלל איננה, משום מה מנהלת תורים טלפונים ממקום אחר. אבל אז נזכרתי שיש לי את מספר הטלפון של המזכירה שלה. מה היה לי להפסיד? כתבתי הודעה למזכירה והסברתי את העניין, והיא התקשרה תוך זמן קצר ותיאמה ל-T תור למחרת בבוקר. 

עד שהוא הגיע לרופאה אני מודה שהחזה שלי הרגיש כאילו מונחת עליו צבת שהולכת ומתהדקת. מזמן מזמן לא נלחצתי ככה.

הרופאה דווקא לא היתה מודאגת. לטענתה מדובר כנראה רק בזיהום בשורש שערה, ונתנה משחה אנטיביוטית. ליתר ביטחון היא גם נתנה לו הפניה לאולטרה סאונד, למקרה שזה לא יעבור תוך שבועיים. התור הכי קרוב לאולטרה סאונד היה לסוף אפריל. אם עדיין הייתי חושבת שזה דחוף הייתי מרימה טלפון ודורשת תור קרוב יותר, אבל בשלב זה יש לי הרגשה שממילא אבטל את התור הזה, כי הוא כבר מדווח שהגולה מתכווצת, והיא כבר פחות כואבת, ואני מקווה שעוד כמה ימים זה יעבור לגמרי.

במקביל שוב התחילו להציק לי החניכיים באזור ה"בעייתי" של הפה (צד ימין למעלה). כלומר - לא הייתי בטוחה אם מדובר בבעייה בחניכיים באמת או שעוד שן החליטה לעשות בעיות - יש לי שם כבר שני שתלים, טיפול שורש אחד וסתימה. אז היה חשש כלשהו שאחת מהן פיתחה דלקת או משהו מעצבן שיצריך טיפול פולשני וכואב. אבל מצד שני הכאבים האלה מתעוררים בכל פעם אחרי שאני אוכלת וחתיכת אוכל נתקעת בין השיניים שם משום מה, ואז אני מעבירה חוט דנטלי כי זה מציק, ואז זה מציק עוד יותר ומכאיב לי ללעוס במשך כמה וכמה ימים. די סיוט, האמת. 

אז קבעתי אצל רופא השיניים שלי, שצילם ובדק ובירר ואישר, שהוא ינסה לעשות לי סתימה בין שתי השיניים שתנסה למנוע חדירה של מזון לשם. הוא אמר משהו על התרחקות השיניים זו מזו ועוד כמה מלמולים לא ברורים - וקבע לי תור לסתימה, אבל רק אחרי פסח. בקיצור בינתיים אני עושה שטיפות עם מי מלח כאילו אין מחר, ומנסה לא ללעוס בצד הזה בכלל. 

בלי קשר קיבלתי סוף סוף אישור מהמועצה שמגיעה לי גם הנחה בארנונה, בזכות היותי אזרחית ותיקה. 

לסיום - כבר ממש אביב בהליכות שלי בין המושבים שבאזור, והשבוע סוף סוף זכרתי לצלם גם את ההתחלה של פריחת ההדרים בפרדסים...

גם סתם פרחים בצד הדרך.....

והכי מצחיק (בעיני) - שלט קצת הזוי שמצאתי באחד המושבים :

כאן נזרעו פרחי בר.....

ריח הדרים

נהיה קריר שוב, ואני יושבת בגינה והפריחה של הלימון אופפת אותי בניחוח משכר.
תמיד שקט כאן ביישוב, בוודאי בשבת, אבל עכשיו באמת באמת שומעים רק את הציפורים. ויש המון.

אמא שלי מדווחת על ארבע אנפות צחורות שהחליטו לבקר אצלם בגינה השנה.
ביקשתי שהיא תצלם אותן בשבילי, אבל היא אמרה שאבא שלי צריך ללמד אותה איך עושים את זה.

אתמול בערב עשינו ארוחת ערב מקוונת עם בני (אצלו זו היתה ארוחת צהריים), כלתי ו'תינוקי' - היה כיף לשבת לשוחח ולאכול "ביחד".

אחר הצהריים ניהלתי שיחת וידאו ערה עם 'נוקת' - אני שרתי לה והיא זעקה את קריאות הקרב שלה (היא יודעת לומר בה ו-מה ו-פה אבל כשהיא מתלהבת היא פשוט צועקת אה מכל הלב) ועשתה לי "קוקו" שעה עם איזו חולצה שמצאה על הספה. בכל פעם שהסתתרה מאחורי החולצה שמעתי את הצחקוקים שלה. מאד משעשע אותה ה"קוקו" הזה.

מזל שיש את שיחות הוידאו האלה. ללכת בלי ולהרגיש עם.

T קורע את התחת למילוי טפסי בקשות הלוואה בערבות ממשלתית ללקוחות שלו, בעלי העסקים הקטנים. זה ממש ברור שהטפסים האלה נוצרו בכוונה מסובכים כדי שאנשים ייתייאשו ולא ימלאו אותם.
ובאמת נכון לשבוע שעבר הוגשו ברמה הארצית רק 200 בקשות להלוואות האלה. מדינה חצופה.

צריך להגיש את טפסי ה-PDF המקוריים אבל לא למלא בכתב יד. איך לעזאזל עושים את זה?
הוא קנה תוכנה שמסבה PDF ל-WORD או EXCEL (זה עולה 88 ש"ח לשימוש של חודש), ואז התברר שה-EXCEL לא עובד בכלל, וקבצי ה-WORD לא הצליחו לרדת למחשב בגלל חסימה של האנטיוירוס.

הוא נלחם עם זה כמה ימים (בלי לספר לי, אחרת הייתי מציעה לו כל מיני פתרונות) - ובסוף הוריד את קבצי ה-PDF כמות שהם ואיכשהו הלביש עליהם שדות חדשים שבתוכם הוא מילא את המלל הנדרש.....הכי קשה היה לו הטופס עבור הלקוח הראשון, עבור האחרים הוא כבר השתמש בתבנית שהוא עמל עליה.
זה כנראה התקבל כי הוא שלח כבר את רוב הטפסים ולא קיבל דחייה מהגוף הממשלתי שמקבל אותם.

היום הוא סיפר לי על זה לראשונה, ושאלתי אותו למה הוא לא ניסה זאת על מחשב אחר בבית, או ניטרל זמנית את תוכנת האנטיוירוס............
וואו, במחשב הנייד שלו זה עבד מצוין מניסיון ראשון!!!! איזה תסכול, כמה קשה הוא עבד על זה כל השבוע.

אני קוראת עכשיו (בטלפון) ספר שבני המליץ עליו בשם 'where the crawdads sing' מאת סופרת בשם delia owens. כבר סיפרתי כאן שבני בוחר את הספרים שלו לא מעט לפי מי שמקריא אותם, כי הוא התחיל לשמוע ספרים (כמו שאחי עושה כבר שנים), וזה באמת משנה מי ואיך מקריאים את הספר. הוא מאד אוהב את זאת שמקריאה את הספר הזה (שמה Cassandra Campbell).

אני סומכת מאד על המלצותיו של בני, אז נכנסתי לאמאזון להוריד את הספר, והופתעתי לגלות שמחירו מעל $14. זה ממש יקר, לספר מקוון, והחלטתי שלפני שאני רוכשת אותו, אני קוראת כמה פרקים. הורדתי דגימה (מה שנקרא sample) והתחלתי לקרוא, ואהבתי מאד, והחלטתי לקנות את הספר. ואז, כשנכנסתי לאמאזון הציעו לי את הספר ב....$9!!! מה קרה מאז שהורדתי את הדגימה ועד שבאתי לרכוש??? מוזר ביותר. בכל מקרה הרווחתי. הוא כתוב נהדר וזורם.......ונותן גם הצצה לאורח חיים זר ומוזר בשולי החברה בדרום מזרח ארה"ב באמצע / סוף המאה העשרים. 

גולת הכותרת של השבת הזאת עד כה: סידרנו את חדר הארונות. יותר נכון, את הבגדים והנעליים של T. 
אני מסדרת את הבגדים שלי בערך פעמיים בשנה, מנפה את הנעליים (יש לי הרבה פחות מאשר ל-T) פעם בשנתיים בערך. אבל לדעתי הוא לא עשה סדר וניפוי בבגדים שלו מאז שנכנסנו לגור כאן (כמעט 10 שנים).
היום עשינו מבצע. 
זה היה נהדר. 
מלאנו שקיות רבות בבגדים לתרומה, נעליים, חגורות........ניקינו מדפים, סידרנו. תענוג. באמת הגיע הזמן. 
מה עושים כרגע עם השקיות האלה, בזמן של סגר ובידוד חברתי? לא ברור. אבל העיקר שהעבודה נעשתה.

לצערי היום שמעתי שדוד של חתני נדבק בקורונה - וכעת חלק ניכר ממשפחתו של חתני נכנס לבידוד. בעיקר דואגים לסבתא של חתני, שגרה אצל אחת הדודות שלו ואולי נחשפה, למרות שהם לא נפגשו פנים אל פנים - רק כי הוא היה אצלם בבית.

נראה שהוא נדבק בעבודה, לאחר שביקר במשרד שלו מישהו שנפגש עם חולה קורונה, על ידי מגע במשטח משותף כלשהו - ידית של דלת, כפתור של מעלית...לא לגמרי ידוע. 

כל כך חשוב שאנשים יפנימו - אם הם בחוץ, במשרד, בסופר - לא לגעת עם הידיים בשום דבר, ואם במקרה נוגעים - מיד לשטוף במים וסבון ו/או אלכוג'ל או אלכוהול - מה שיש (ורצוי שיהיה תמיד בהישג יד). עצוב עצוב שהוא חלה, לא יודעים עדיין לגבי בני משפחה אחרים - לעד כמה שידוע לי הדוד שנדבק סובל גם מקרון, כלומר הוא לא מאה אחוז בריא. נקווה שיעבור את המחלה בשלום. 

סבתא, את מתרגשת?

"סבתא, את מתרגשת? אני מאד מתרגש" מכריז חכמוד בכל פעם שאנחנו נפגשים בשבוע האחרון - וסופר לאחור. עוד חמישה ימים אנחנו טסים יחד לאיטליה. עוד ארבעה ימים.....
עכשיו זה כבר מחר. בעצם הלילה יוצאים לשדה. הטיסה מוקדם בבוקר.
"אה, אני מכיר את זה" מכריז חכמוד. הם קמו באמצע הלילה לשדה התעופה גם כשטסו לרודוס בשנה שעברה. או לכרתים לפני שנתיים. כן, הנכדים שלי כבר היו בחו"ל, כבר טסו במטוס, הם כבר מנוסים.

פרסנו מפה גדולה על רצפת הסלון שלהם והראיתי להם את מסלול הטיסה שלנו, איפה ננחת ואיפה נשהה. בתחתית המפה מופיעים דגלים של כל הארצות. הם שמחו לראות שדגל איטליה ודגל ישראל סמוכים זה לזה. כנראה שזה מסודר לפי האלפבית הלועזי....israel, italy....

נשמותק כבר יודע לומר "בון ג'ורנו" וגם "אריבדרצ'י", "אוונטי" ו-"צ'או".
הוא גם מספר לכל מי שמוכן לשמוע שעיר הבירה של איטליה היא רומא, ושעיר הבירה של יוון היא אתונה. המילה הזאת, אתונה, מצחיקה אותו משום מה.

היה יותר קשה להסביר שבאיטלקית אומרים פסטה ופיצה, כמו "בעברית". אבל שגלידה זה "משהו שדומה לג'לי"....(ג'לאטו).

הפעם - בפעם הראשונה - נסע כולנו יחד. בתי עם חתני והנכדים ואנחנו - לדירה בחווה בטוסקנה, לחמישה ימים.
את ליל הסדר נאלתר במסעדה כלשהי. אנחנו מתכוונים להיפגש שם עם השותף של T, ע' ומשפחתו שנמצאים שם כבר מיום חמישי, וחוזרים ארצה למחרת. יש לנו ערב אחד להיות שם ביחד. ליל הסדר.

עשינו כבר פעם ליל סדר במסעדה בחו"ל - זה היה בקוסטה ריקה עם הורי, בתי, בני שבדיוק סיים את הטיול-אחרי-צבא שלו בדרום אמריקה ואנחנו. היה מצחיק. הגדה ומצות וברכות ושירים - ולחמניות.....זוכרת שהמלצרים רק חיכו שנלך כבר.

נראה שמזג האוויר יהיה אביבי ולא צפוי גשם.
מאחלת פסח שמח ומהנה לכולם

וגם כאן