‏הצגת רשומות עם תוויות מחאה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מחאה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 18 בספטמבר 2023

מאז שחזרנו מאוסטריה

חזרנו מאוסטריה בשבת בצהריים ועברנו ב"טיב טעם" כדי לקנות קצת חלב וירקות ופירות וגבינה שיהיה לנו לימים הראשונים, עד שנעשה את הקנייה השבועית בסופר. מייד באותו הערב נסענו להפגין בקפלן, לקראת הדיון בבג"ץ באותו השבוע שדן בחוק "יסוד" שביטל את עילת הסבירות. 

זו היתה הפגנה מצויינת, עם נואמים חשובים ורהוטים, והצימוק שבעוגה - הופעה חד פעמית ומרגשת של שלום חנוך. הוא שר את "משיח לא בא" שמככב תמיד במוסיקת הרקע של ההפגנות האלה, אבל חשבתי על עוד כמה שירי מחאה מצויינים שלו שהוא יכול היה לשיר. 

השבוע חזרנו לשיגרה שלנו, לחדר הכושר בבוקר והליכות הערב שלנו, וגם לתפריט הצנוע יותר - שהוריד חזרה כמה גראמים מיותרים (לא רבים מדי, האמת, כי הוצאנו הרבה מאד אנרגיה בטיול) שצברנו בחו"ל. 

נפגשתי עם 'מחברת', שבדיוק כאשר נסענו נולדה לה נכדה חדשה - נכדה ראשונה מהבת שלה. עד כה יש לה נכדים משני הבנים הגדולים שלה (שניים מהבכור ושלושה מהשני) אבל זו הנכדה הראשונה מהבת, ואני רואה כמה זה שונה, ובמיוחד שהבת ביקשה ש'מחברת' תהיה איתה ועם בעלה בלידה. זה היה מרגש מאד ומיוחד עבורה. שמחתי מאד בשבילה. בשביל שתיהן. 

הייתי בבדיקה תקופתית אצל האופטלמולוג ושמחתי לגלות שהכל עדיין בסדר עם עצב הראייה שלי, ואין שום רמז לגלאוקומה שממנה אבא שלי סובל כל השנים. 

כמובן ש-T נסע לירושלים להפגנה מול בית המשפט העליון. הוא חזר די גמור, האמת, הנסיעות האלה לא פשוטות (על האופנוע)....אבל הוא חדור מטרה. 

שמעתי חלק נכבד מהתהליך בבג"ץ למחרת, ובין "קבוצת האליטה של אוליגרכים פריווילגים" של רוטמן לבין "37 אנשים אקראיים שלא נבחרו ולא ייצגו אף אחד וחתמו על טקסט שנכתב בחופזה" הבנתי (שוב) מול מה ומול מי אנחנו מתמודדים עכשיו....והבנתי (שוב) כמה מצבנו חמור. לא יודעת מה יהיה. 

השבוע גם אספנו את שרי מהגן, כאשר בתי לקחה את נשמותק לנוירולוג - להתחיל סוף סוף לבדוק ולאבחן גם את בעיית הקשב וריכוז שהוא כנראה סובל ממנה, וגם את בעיית הטיקים, מהם הוא סובל מאז ומתמיד. הוא לא עם הפרעת קשב ברורה וקלאסית, כי הוא מסוגל להתרכז מאד לאורך זמן בדברים שמעניינים אותו - אבל זה ברור שיש לו איזה קושי - למשל במבחנים, למרות שהוא יודע מצוין את החומר - והוא גם מפוזר מאד ושוכח המון דברים, וזה מערים עליו קשיים. המורה שלו משוכנעת שזה הכל בעיקר רגשי, והמליצה לבתי על טיפול פסיכולוגי ולהמנע ממתן תרופות (שגם עלולות להגביר את תופעת הטיקים). 

בתי החליטה גם ללכת איתו לפסיכולוגית וגם לנוירולוג, והאמת שההיגיון מאחורי זה הוא לא רק לעזור כמה שאפשר לילד, אלא גם להבטיח תיעוד רשמי וכתוב של האבחנה שלו, כבר מעכשיו - כאשר הוא עדיין בכיתה ו' - למקרה שיצטרך להוכיח, לצרכי הקלות וכדומה, בעתיד. 

לפני שהגענו לגן של שרי בתי התקשרה להזהיר אותנו שהגננת התקשרה קודם ששרי במצב רוח ולא מרגישה כל כך טוב, ושהיא מרשה לנו להושיב אותה עם סרטונים בטלפון אם יהיה צורך בכך.

לא היה צורך בכך. שרי שמחה לקראתנו, והסבירה לנו שהיא פשוט סבלה נורא מהחום בחצר (שהגביר מאד את הגירוד של העקיצות המרובות שיש לה), וזה מה שהעכיר את מצב רוחה. הילדה כל כך בוגרת ואינטליגנטית לגיל ארבע, שזה מדהים. הגננת בגן החדש (אותו גן שחכמוד היה בו שנתיים בזמנו) עדיין לא מכירה היטב את הילדים, וביקשתי מבתי לספר לה ששרי היא הבת של אבא שלה, כמו הבנים גם, שהם בעצם "גופי חימום" מהלכים, סובלים מחום באופן יוצא דופן. 

כשנכנסנו לרכב שרי העירה לנו על כיסא הבטיחות - "למה כיסא כזה גדול?" היא שאלה, והסבירה שברכבים של הוריה יש כבר כיסא קטן. כלומר בוסטר. הבטחנו שבפעמים הבאות נביא בוסטר. הרי היא כבר ילדה גדולה. 

בבית חיכו לה שתי שמלות חדשות, חולצה חורפית חדשה ופיג'מה חורפית חדשה שבתי הזמינה לה במחירים מצחיקים און ליין, אז מצב הרוח התרומם עוד יותר ופצחנו במדידות והצטלמויות. 


אגב אלה הסנדלים שקנינו לה, שהיא בחרה בעצמה

חכמוד היה בבית ואמר שהוא רוצה לעזור לנו איתה, אם צריך, אבל מהר מאד התברר שלא צריך - שרי היתה במצב רוח מצוין - והוא חזר למשחקי המחשב שלו בחדר. 

בהתחלה היא אמרה שהיא רוצה להתקלח, אבל כשנכנסנו לחדר שלה לבחור בגדים להחלפה נתקענו - כי היא לא הסכימה ללבוש אף בגד שמצאתי בארון (כי זה רק לגן) וגם לא את הפיג'מה שהיתה זרוקה על המיטה שלה. מהר מאד הבנתי שמקלחת לא תהיה כאן, והיא הושיבה אותי על כיסא קטן, הביא קופסת תכשיטים (שלה) וערכת איפור (גם כן שלה) והתחיל לעשות לי מייק אובר 😂.

נתתי לה לעשות מה שהיא רוצה, והיא היתה מאד מרוצה. בדיוק אז בתי ונשמותק חזרו, וגם בני במקרה התקשר בוידאו וכולנו שוחחנו איתו ביחד (והראתי לו איך אני "מאופרת ומקושטת") והיה נחמד מאד. 

בשאר השבוע ערכנו קניות לחג ולכל השבוע (כבר ממש לא נשאר לנו שום דבר בבית) וגם נסענו לקנות מתנות יום הולדת לאחי (שחגג 59 בסוף אוגוסט) ולגיסתי (שחגגה 58 בתחילת השבוע), כדי שנוכל לתת להם כשיגיעו בראשון. 

בששי בבוקר ביקרנו אצל הורי, ואבא נראה קצת יותר טוב. התברר שהוא היה סוף סוף בביקור אצל הקרדיולוג, שעשה לו סדר בתרופות, הוריד מינונים וגם הנחה אותו לא לקחת תרופות חדשות, ומאז יש פחות תופעות לוואי, ונראה שחל שיפור בתחושה הכללית ובעייפות הרבה. 

אחר הצהריים שוחחנו בוידאו שיחה קבוצתית עם בני הדודים של T בארץ ובעולם, וכנראה בעקבות השיחה הבינו גיסי וגיס-טי שאנחנו לבד בבית בערב חג, והזדרזו להזמין אותנו אליהם ברגע האחרון. הודינו להם מקרב לב אבל הסברנו שממש מתאים לנו להיות בשקט שלנו. 

יצאנו להליכת ערב - והיינו די לבד בחוץ. היו פה ושם אנשים עם עגלות תינוק/פעוט או אנשים עם כלב, וכמובן אנשים שהגיעו להתארח (זה היה מוקדם מדי לדעתי לחוזרים מבתי הכנסת), אבל היתה אווירה נעימה ונחמדה של שקיעה בערב חג. 

בשבת התחלנו עם הבישולים, כאשר אני בעיקר עוזרת ושוטפת כלים תוך כדי, אבל גם אפיתי עוגת שזיפים - נשאר לי עוד החשק ל"לינדזר טורט" שאיכשהו לא הצלחנו למצוא בשום מקום באוסטריה. בדיעבד טוב שלא מצאנו, כי אני חשבתי שזו עוגת שזיפים, והתברר לי שזו עוגת ריבת שזיפים - ממש לא מה שדמיינתי. 

ביקשתי מחברתי 'אורה' את המתכון לעוגת השזיפים הנהדרת שזכרתי שהיא נהגה לאפות, אבל היא לא מצאה אותו, ורק מצאה את המתכון שלי לעוגת התותים המפורסמת 😂. נו, טוב, את זה אני לא צריכה, באמת תודה. בת דודה של T שלחה לי קישור למתכון שכלתה אופה, אבל מצאתי און ליין מתכון שנראה לנו מוצלח יותר, ובשינויים קלים אפיתי אותו, ואם זה ייצא מוצלח אעלה אותו כאן בהמשך. 

אז אלה העדכונים מהשבוע שלנו מאז שחזרנו, ובהמשך אמשיך לתעד את הטיול באוסטריה. 

רוצה לאחל גמר חתימה טובה לכולנו, ואני תמיד מזכירה לעצמי שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ואלה הן העבירות החשובות באמת - אז בעצם אני מאחלת לכולנו שניטיב אלה עם אלה ושנסלח אלה לאלה - ולא רק לקראת יום הכיפורים אלא כל השנה. 

יום שני, 13 בפברואר 2023

מחאה, נכדים וחברות טובות

 אפשר לומר שהחלמתי לגמרי, רק שעם הקור השורר בימים אלה (למרות השיפור הניכר במזג האוויר) אני לגמרי לא בטוחה שזה לא יחזור. אתמול היה נדמה לי שאני חשה משהו בגרון....אחר כך (או "אכח כך" כמו ששרי אומרת) זה נעלם, אבל אז T אמר שכואב לו הגרון....מקווה שגם אצלו זה נעלם בינתיים.

הוא נסע בשיירה של השיריונרים מלטרון לירושלים בחמישי... 


רק שהוא עשה טעות שהוא נסע על האופנוע. דבר אחד זה לנסוע לאן שהוא על אופנוע, לחנות, ואז לחזור על אופנוע. לנסוע 16 קמ"ש כל הדרך לירושלים על אופנוע משאיר אותך אחר כך תפוס בכל מיני שרירים שלא ידעת אפילו שיכולים להיתפס. טעות. טועים. אין מה לעשות. 

במוצ"ש נסענו - באוטו - לכפר סבא להפגנה שהתקיימה שם ברחבה של קניון ערים. בהתחלה נבהלנו כי הרחבה היתה די ריקה, אבל לקראת שעת ההתחלה היא התמלאה יפה (טענו שהיינו 20,000 איש - קשה לי להאמין שזה נכון). האווירה היתה טובה ומתורבתת והנואמים דיברו לעניין. הערב התחיל בדקת דומייה לזכר קורבנות הפיגוע בששי בירושלים. 

היו נואמים מכל הקשת הפוליטית, שזה בפני עצמו מצא חן בעיני, וגם אחינועם ניני וגיל דור היו ושרו את הגירסא הפרטית שלהם של WE WILL ROCK YOU (דמו-דמוקרטיה) ואחר כך גירסא מאד מלנכולית של "שיר לשלום". 

בששי אירחנו את כל המשפחה (כולל המשפחה של אחי בהרכב מלא) ו-T כמובן השקיע והיה מצוין. 

גם בששי הזה שרי נרדמה באוטו בדרך אלינו ולא התעוררה כל הערב וכל הדרך בחזרה הביתה. מצד אחד הצטערנו שלא זכינו להיות איתה, אבל מצד שני ראיתי שהוקל לבתי שהיא חופשיה לשוחח עם הדודים ובנות הדוד שלה וסבא וסבתא שלה..בלי שהמתוקה הקטנה תשב לה בתוך הווריד. 

היא דיווחה שכבר שבועיים ששרי "דביקוש" במיוחד, כל היום "אמא אמא" וגם כשהיא צמודה אליה במיטה (היא נרדמת במיטתה אבל עוברת למיטת ההורים עדיין כל לילה) היא פועה "אמא" כאילו שבתי רחוקה ממנה. כנראה שעובר עליה משהו. היא גם לא הרגישה טוב ביומיים האחרונים של השבוע ובתי קראה לחמותה שתבוא לשמור עליה מעט בזמן שעבדה בקליניקה. כשחזרה שרי אמרה לה "אני לא אוהבת את סבתא א'", מה שמאד הפתיע את בתי - כי הן מאד קרובות והיא סבתא נהדרת. בתי שאלה למה זה ושרי הסבירה ש"היא כל הזמן אומרת לי מה לעשות, היא לא מחליטה עלי, היא לא אחראית כאן". מתאמצת לא לחייך הסבירה בתי שכאשר היא מבקשת עזרה מסבתא א' לשמור עליה בזמן שהיא בעבודה, סבתא בהחלט אחראית כאן, שרי התנגדה נמרצות וטענה בתוקף שבתי אחראית, גם כשהיא לא נמצאת. יש לה מה לומר גם לחתני לגבי זה. מסתבר שלדעתה בתי אחראית על הכל - כל הזמן. זה כנראה השלב שבו הילדה נמצאת. מתוקה וחכמה מאד אבל לא קלה....לא קלה בכלל. 

חכמוד ונשמותק נשארו לישון, עשיתי להם עיסוי בגב, בקרקפת ובכפות הרגליים לפני שנרדמו, והם ישנו בשבת בבוקר עד תשע! בהחלט נכנסים לגיל ההתבגרות. אחרי ארוחת בוקר מפנקת ש-T הכין להם שיחקנו קצת טאקי (וחכמוד הצחיק אותנו כשכל הזמן הניח על השולחן קלפים לא קשורים ולא שמנו לב....) ואחר כך "רביעיות" - עד שחתני הגיע לקחת אותם הביתה. 

בבוסטון סביבוני חטף דלקת גרון (סטרפטוקוקוס) וקיבל את זה די קשה. אחרי יומיים אנטיביוטיקה נראה היה שהוא מתחיל להשתפר אבל אז חזר להתלונן וגם להקיא וכנראה חטף עוד וירוס על הדרך, בנוסף לחיידק הרשע. אין מנוס ממחלות הילדים האלה אבל זה קשה. היום שוחחתי איתם בוידאו והקטנצ'יק אמר לי "YOU FEEL BETTER" שזו דרכו לומר כמובן "I FEEL BETTER" . הוקל לי מאד לשמוע. 

השבוע סוף סוף נפגשתי עם חברותיי האהובות 'קלי' ו'שני'. כל כך קיוויתי ששום דבר לא יקרה שיגרום למפגש להתבטל - שוב - והאמת היא שקלי הרגישה כל כך רע - היא מקוררת נורא - שהבנתי שהיתה התלבטות גדולה אם להגיע או לא, אבל בסוף הגעגוע והרצון להיפגש הכריע - והיה כל כך טוב להיות שוב שלושתנו ביחד. והדובדבן שבקצפת היה שבדיוק כשהגענו למקום המפגש שני התבשרה שנולד לה נכד שני (הבכורה היא נכדה) כך שגם היתה לנו עוד סיבה לחגוג. 

היום נסענו לירושלים, לכנסת להפגין. נסענו עם הרכב (תודה לאל ול-T שהתחשב) ויחסית הגענו מהר ואפילו הצלחנו לחנות די בקלות (במגרש מאחורי בנייני האומה). אני לא יודעת להעריך כמה אנשים הגיעו (אין לי מושג איך תמיד זורקים אחר כך את המספרים האלה) אבל היו המונים, והיה צפוף אבל שוב - כמו בהפגנה בכפר סבא - מנומס, רוב הזמן. הצלחנו להגיע ממש עד לכנסת (כמעט, כי המשטרה חסמה את הגישה) והצלחנו לשמוע חלק מהנאומים (לצערי למרות שפרסו מערכת הגברה לאורך כל הרחוב שהוביל לכנסת, הרמקולים לא פעלו ואנשים בקצה לא שמעו את הנואמים, וחבל). 

לומר שאני אופטימית ומאמינה שההפגנות האלה וההשבתות וכל המחאה יעזרו במשהו, אינני יכולה. אבל גם לשבת בבית ולקטר אני כבר לא יכולה. ונראה מה יהיה.