החורף הגיע סוף סוף ואני דווקא מרוצה.
אמנם קר לי, אבל אני מצויידת היטב - בבית בז'קט פליז מצוין, ובחוץ במעיל משובח וכובע.
ולפעמים אנחנו אפילו מדליקים את החימום. בעיקר כשקר ל-T, כי כאמור אני מסודרת מבחינת חימום הגוף.
בששי נסענו לתל אביב להופעה של שלמה ארצי בהיכל התרבות בצהריים. זו היתה מתנת יום ההולדת שלי מבתי וחתני.
כשהייתי צעירה היו לי כמה וכמה אלבומים של שלמה ארצי - בקלטת, באוטו בעיקר - שהייתי שומעת בלופ. את רוב השירים ההם אני עדיין יודעת בעל פה. אחר כך המשכתי לאהוב אותו אבל כבר לא קניתי תקליטים / קלטות...
יצא לי ללכת לשתי הופעות שלו בקיסריה, בתחילת שנות האלפיים. היה מצוין.
אני מודה שאת האלבומים המאוחרים יותר שלו אני פחות מכירה, אבל יש מתוכם הרבה שירים ששמעתי ואני אוהבת.
גם T אוהב אותו, ושמח לקבל את המתנה הזאת.
היתה הופעה מצוינת. הבן אדם הופיע כמעט שלוש שעות ברצף, כאשר שיר רודף שיר ובין לבין הוא קצת דיבר, עם נגנים מעולים - שחלקם מלווים אותו כבר עשרות שנים וחלקם חדשים אבל משובחים - והקהל היה לגמרי איתו. כולם ידעו את כל המילים של כל השירים, גם כאלה שלא היו מוכרים לנו. היו שם מכל הגילאים.
היו שם גם כמה משפחות שכולות מהשנה וחצי האחרונה, אחת מהן טרייה טרייה ממש מדצמבר האחרון. הוא חלק כבוד לנופלים. הוא חלק כבוד לחטופים. למפונים. הוא שר שירים שמתאימים לתקופה ולמצב הרוח.
אפשר לומר ששלוש שעות שרנו ובכינו, ובכינו ושרנו. היה מעולה.
בערב המשכנו לבכות, איכשהו יצא לנו לראות כתבות בטלוויזיה שקרעו לנו את הלב.
ואז למחרת היתה השבת שבה חזרו שלושת החטופים אוהד בן עמי, אור לוי ואלי שרעבי. והבכי והאימה והתסכול רק התגברו.
עם כל כמה שניסינו להמנע בשנה וחצי האחרונות מההשוואה - המילה "שואה" פשוט קפצה לה מעצמה. הם נראו כמו המשוחררים ממחנות הריכוז וההשמדה בשואה. אי אפשר להתווכח עם זה. וממשלתנו....לא בוער לה בכלל להחזיר את האחרים. להיפך, היא עושה הכל כדי לטרפד את המשך ביצוע המתווה הנוכחי וכמובן את ההמשך. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי...........
עשינו הפסקה באמצע השבת מהטלוויזיה והבכי כי בתי הגיעה עם חתני והנכדים. זה היה ממש מזור לנפש. היה כל כך טוב להיות איתם, לאכול איתם אוכל טעים, להתחבק.
אחר כך ביקרנו אצל הורי, מה שהרגיש יותר כמטלה מאשר ביקור משפחתי. מילא, ככה זה עכשיו.
אחר כך נשמותק נזכר שהוא היה אמור לראיין אותי לטובת עבודת השורשים שלו (זו עבודה מתמשכת על פני שנה שלמה...כל שבוע משהו אחר, מישהו אחר מהמשפחה המורחבת). אז הוא שלח לי את השאלות וכתבתי לו את התשובות....היה דווקא מעניין.
למשל גם איפה ומתי נולדתי אבל גם המאכלים שהיו נהוגים אצלי בבית, השירים ששרו, הסיפורים שסיפרו ומנהגים אחרים......שפות שדיברו בבית. כל מיני. וגם איך פגשתי את סבא. נחמד שהם נחשפים לסיפורים האלה, שלפעמים גם ככה צצים בשיחות בינינו אבל בדרך כלל לא.
בראשון סוף סוף הצלחתי להיפגש עם שלהבת, שכנתי ההיפר אקטיבית (שפעם נהגה לעזור לנו עם החתולים כשהיינו נוסעים). שתינו מאד אוהבות זו את זו אבל היא כל כך תזזיתית ועסוקה כל הזמן שנדיר שאנחנו מצליחות לשבת לדבר, לשתות יחד קפה....אז הפעם ממש קבענו ביומן והצלחנו. כבר בסוף המפגש ניסיתי לקבוע את הפעם הבאה, אבל בינתיים עוד לא הצלחנו. כאמור - היא מאד מאד עסוקה.
שני היה בינתיים היום הכי עמוס שלי השבוע. בבוקר הייתי במספרה, וסוף סוף עשיתי קצת שינוי בצבע, קצת יותר בהיר עם מעט גוונים - יצא ממש יפה.
אחר כך נפגשתי עם 'מחברת', אחרי שבשבוע שעבר לא הצלחנו להיפגש. היה טוב מאד.
קניתי כמה חומרי יצירה חדשים עבור שרי, לפעם הבאה שהיא תהיה אצלנו.
אחר כך היה לי סוף סוף התור אצל האורתופד, והתברר שצדקתי באבחנה: יש לי דלקת בגיד אכילס. מה עושים עם זה? הוא טען שרק פיסיותרפיה, ושזה בדרך כלל עוזר. הוא שלח לי הפנייה דרך הקופה אבל לא היה לי עד היום ניסיון טוב כל כך עם מכוני פיסיותרפיה של קופות החולים, כך שמייד קבעתי עם הפיסיותרפיסטית של גיסתי, שבמקרה התפנה לה תור עבורי כבר היום אחר הצהריים, אז קבעתי ונראה איך יהיה.
אחרי האורתופד נסענו לבתי, לביקור "יום שני" שמזמן לא קיימנו בגלל המחלות של כולם. אמנם נשמותק שוב לא הרגיש טוב אבל הוא נשאר בחדר בזמן שהותנו, וחכמוד יצא לאימון - אבל בכל זאת הצלחנו לקבל קצת חיבוקים. בעיקר היינו עם בתי ושרי, ושיחקתי כל מיני משחקים איתה והכנו שרשראות מחרוזים...והיה נחמד מאד.
ואז שמענו את הודעת החמאס על דחייה על להודעה חדשה של המשך החזרת החטופים.............ונכנסתי לדכאון עמוק. ועוד לא יצאנו ממנו.
