ביקשנו מגוגל שינחה אותנו למסעדה שפתוחה בשמונה בבוקר, והוא הוביל אותנו למקום בשם Miles from Nowhere
שנראה שהיה בדיוק בשלבי פתיחה. בכניסה עמד שלט גדול, שהתנצל, שבשל מחסור בעובדים התפריט שלהם מצומצם מהרגיל. זה היה מוטיב חוזר כאן בניו זילנד כמו ברוב העולם פוסט קורונה. חסרים עובדים. ניו זילנדים לא רוצים לחזור לעבודה, זרים כנראה עדיין לא ממש מורשים להיכנס.
היה זה בוקר קר אך בשלב ההוא עדיין שמשי, והיעד שלנו באותו הערב היה צימר על שפת אגם TEKAPO, אבל עם כמה וכמה עצירות בדרך.
שמנו פעמינו אל שמורת הטבע MOUNT COOK / AORAKI.
לאחר נסיעה של כשעתיים עצרנו לקפה בעיירה קטנה בשם Omarama.
לרגע T התלבט אם כדאי כבר למלא דלק או שעדיין לא צריך....והחליט שלא.
Big mistake! (אם לצטט את ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה "!!! )
המשך יבוא תיכף עם העניין הזה 🙈
משם נסענו לאתר של צוקים יפהפיים מחימר בשם CLAY CLIFFS
צילמתי את הפרחים גם כי הם היו יפים אבל גם כי שמנו לב שאין הרבה פרחים לאורך המסלולים שלנו, וכאשר כבר יש - אז כולם באזור מאותו הסוג כמעט. זה היה מוזר, והתחלנו לשים לב לכך גם באתרים הבאים בהם טיילנו. אנחנו בארץ רגילים לגוון רב ולהרבה פריחה.........אז אמנם להם יש הרבה יותר יערות וכמובן שיחים ועשבים למיניהם, אבל פרחים......זה כבר משהו אחר.
אחרי צוקי החימר המרהיבים, המשכנו לנסוע לאורכו של אגם PUKAKI היפהפה.
והיעד האחרון לפני המלון היה אמור להיות מסלול (בעצם כמה מסלולים) בשם Hooker Valley tracks עם נוף להר הגבוה ביותר בניו זילנד Mount Cook / Aoraki.
בדרך לשם עברנו גם בעיירה קטנה בשם TWIZEL - שבעקרון איננה חשובה, אבל גם שם לא עצרנו למלא דלק!!
בשלב ההוא T עדיין האמין שיש לנו מספיק דלק, ורק כאשר נסענו ונסענו והוא הבין שהוא מתקרב ל"אדום", אפילו TWIZEL כבר היתה רחוקה מדי בכדי לחזור ולתדלק.
כעת לא נותרה ברירה אלא להתפלל שתהיה תחנת דלק בכפר AORAKI עצמו, סמוך להתחלת המסלול.
חיפוש נואש בגוגל הראה שכן, יש תחנת דלק בשירות עצמי בכפר הקטן, ולכן סטינו לשם לפני שהמשכנו לתחילת מסלולי ההליכה.
הגענו לתחנת הדלק ו.......שום דבר לא פעל.
לא ניתן היה להפעיל את המשאבות.
בינתיים הגיע עוד רכב וגם הם לא הצליחו לתדלק, אז ברגע של תושיה ראיתי שיש שם טלפון עם מספר שניתן להתקשר אליו במקרה הצורך, וצלצלתי.
מעברו השני של הקו ענה לי, במבטא ניו זילנדי כבד, פקיד הקבלה של מלון HERMITAGE שנמצא מרחק כמה דקות הליכה משם, במעלה הגבעה. התברר שהם אלה שמתפעלים את תחנת הדלק הזאת (וגם תחנת טעינה לרכב חשמלי בחניון שסמוך למרכז המבקרים).
"מצטער", אמר לי פקיד הקבלה, " יש הפסקת חשמל בכל הכפר, ולכן גם התחנה לא עובדת". לשאלתי מתי החשמל צפוי לחזור, הוא ענה "שבע בערב". השעה היתה שתיים וחצי בצהריים!
לא ממש היה מה לעשות בנידון, כי באמת לא יכולנו לנסוע לשום מקום על אדי הדלק במיכל, אז חנינו במרכז המבקרים ויצאנו לטרק. כיון שהיה קר והיה צפוי גשם בכל רגע, בחרנו במסלול הקצר יותר, רק חמישה קילומטרים, שגם הוא הוביל לנקודת תצפית יפה לקרחון ולהר.
ההליכה בטרק המקוצר לא היתה קשה במיוחד, למרות שלטי האזהרות שהדרך משובשת. הנוף בהחלט היה שווה את המאמץ.
כשהיינו כבר בדרך חזרה פגשנו פתאום את האישה מהמסוק - זו שפגשה את בעלה בקיבוץ בארץ לפני 35 שנה - והיא הפצירה בנו לעשות גם את המסלול הארוך יותר של Hooker Valley.
באותו יום כבר התחיל להחשיך ולא היו לנו כוחות להמשיך, אבל החלטנו שנחזור לכאן מחר. אם אי פעם נצליח לצאת מהמקום הזה, כמובן....
בלית ברירה נכנסנו ללובי של המלון - מלון HERMITAGE - שהיה היחיד בכל הכפר עם גנרטור (גם למרכז המבקרים היה גנרטור אבל כמובן שהוא נסגר בחמש.....).
ישבנו בלובי ושתינו קפה, וחיכינו שהחשמל יחזור. מידי פעם T ניגש לקבלה כדי לברר מה המצב, כי לא היה לנו ברור איך נדע שהחשמל חזר. אבל ברגע שזה אכן קרה, מייד הבנו: כל האורות נכבו ותוך שניה נדלקו בחזרה. זה היה סימן ברור שהגנרטור נכבה והחשמל הרגיל חזר.
רצנו לרכב, נסענו לתחנת הדלק, והיא אכן פעלה. יצאנו לכיוון אגם TEKAPO, שם היה הצימר שלנו לאותו לילה.
גם בשקיעה אגם PUKAKI היה יפהפה.
לאחר נסיעה של כשעה וחצי הגענו אל אגם TEKAPU ולעיירה הקטנה שלחופו הדרומי.
גם כאן, כמו בעיירה FOX, לקחנו את הצימר הזה משום שלא מצאנו שום דבר סביר פנוי בסביבת MOUNT COOK, שם טיילנו במהלך היום (וגם למחרת). זו היתה נסיעה ארוכה הלוך ושוב אבל הצימר היה גדול ויפה, בעצם סוויטה שכללה כל מה שיכולנו לרצות. אפילו מכונת כביסה ומייבש היו בה (לא שהיינו צריכים).
והיה לה נוף מהרהיב לאגם TEKAPO.
אלא מה? התברר, שגם בעיירה הזו היו הפסקות חשמל באותו היום, ושהחשמל חזר קצת לפני שהגענו.
מפאת הפסקות החשמל החליטו כל העסקים בעיירה לסגור מוקדם וללכת הביתה.
כל המסעדות נסגרו, כל הסופרים נסגרו. אף אחד מהם לא התכוון לחזור ולפתוח רק משום שהחשמל החליט בטובו לחזור.
הגענו לעיירת רפאים. והיינו רעבים. וכמובן שכבר התחיל לרדת הגשם שאיים לפרוץ במהלך כל אחר הצהריים.
מורעבים ועייפים הסתובבנו בעיר, ובמגרש חניה אחד מצאנו דוכן פיצה שלפניו עמד תור ארוך של אנשים.
פיצה זה לא בדיוק משהו שכלול בתפריט שלנו בשנים האחרונות, אבל כאשר אין משהו אחר - היינו מוכנים להתפשר גם על זה.
עמדנו בתור הארוך בגשם, ואז גילינו שרוב האנשים שמחכים שם כבר הזמינו לפני שעה, וגם ההזמנה שלנו צפויה לארוך כשעה. בנוסף, גילינו שכל התוספות שהיו להם נגמרו, ושהבצק היחיד שנותר להם הוא ללא גלוטן. טוב, הגיוני, אם הם היו היחידים שמכרו אוכל בעיירה הזאת כל אחר הצהריים והערב. ברור שהכל נגמר להם. בטח הם עשו יופי של קופה באותו היום.
"טוב", אמרתי ל-T, "יש לנו את האגוזים ואת הפירות שאנחנו אוכלים בצהריים, נחסל אותם לארוחת ערב ומחר נקנה מחדש".
בעלי היקר לא כל כך היה מוכן להשלים עם ארוחת ערב של אגוזים ופירות, ואז ראינו אורות של תחנת דלק מעברו השני של הרחוב, מתפללים שיש בה גם חנות נוחות.
היתה חנות נוחות.
בהתחלה גם זה היה סוג של מפח נפש, כי כל המדפים היו מלאים בשוקולדים וסוכריות וחטיפים למיניהם. אבל כשאמרנו למוכר שאנחנו רעבים, הוא הפנה אותנו למקרר מלא בכריכים. וקישים. היו שם כריכים עם גבינה ונקניק וביצה ו....לא זוכרת מה עוד, וקישים של ירקות.... לקחנו כריך מכל סוג וקיש מכל סוג.... ברור שלקחנו יותר מדי, היינו מורעבים.
אכלנו מעט מאד ולמחרת כבר לא אכלנו מזה, וכשהחזרנו את הרכב השכור בשדה התעופה זרקנו את השאריות בבושת פנים. אבל לפחות היתה לנו ארוחת ערב חצי סבירה.
קנינו גם חלב והכנו קפה משובח בצימר, והלכנו לישון מותשים וטובי לב.
למחרת היה יומנו האחרון באי הדרומי, אבל על כך כבר בפוסט הבא.
