היום האחרון של הטיול באוסטריה הגיע, וחיפשנו לנו אטרקציה אחרונה לעצירה לביקור בדרך חזרה לוינה.
מצאנו את טירת פורקטנשטיין , שהתגלתה כפנינה של ממש. סיירנו באולמות, שסודרו לפי תקופות שונות, צפינו בתצוגות של תכולת הטירה, שכללה כמויות מרשימות מכל דבר - החל מכלי נשק ושריון וכלה בציוד לסוסים, כלי בית, כלי אחסנה לכלי נשק ועוד ועוד. לא היה דבר שלא היה שם, ובכמויות.
למרות שלא לקחנו הדרכה, אלא כניסה בלבד, כמעט בכל אולם אליו הגענו, התנדב מדריך ללוות אותנו ולהוסיף לנו הסברים מעניינים אודות הטירה בכלל ואודות האולם והתקופה בפרט. מאד מאד שמחנו שעצרנו כאן.
בתום הסיור המעניין והמהנה המשכנו לוינה.
הגענו לחניון באזור בית האופרה, כי תכננו להצטרף לסיור מודרך בפנים, אבל כשהגענו התברר לנו שהסיורים הסתיימו בשתיים וחצי בצהריים, ואם נרצה לראות אותו מבפנים, נצטרך לטוס לאוסטריה שוב בעתיד.
אכלנו צהריים ויצאנו לשוטט ברחובות העיר היפה והשוקקת. זה היה ששי בצהריים והרחובות היו מלאים באנשים. היה מאד מהנה להסתובב בחוץ ופשוט ליהנות מהארכיטקטורה, מהגנים ומהאנשים.
היו לנו בעצם רק שלוש משימות שהיינו צריכים להספיק בוינה ביום האחרון.
את הראשונה סיפקה לנו האוסטרלית, שכבר כאשר עזבנו את וינה בתחילת השבוע, אי שם באמצע הדרך לזלצבורג, התברר ששכחה בחדר המלון תקע ושני כבלים לטעינת אייפון.
התקשרנו למלון עוד מהרכב וביקשנו שיחפשו בחדר, יודיעו לנו אם נמצאה האבידה, וישמרו לנו אותה בקבלה כי נגיע בסוף השבוע לאסוף אותה.
כאשר לא שמענו מהם דבר, התקשרנו שוב, והם ביקשו שנשלח דוא"ל.
שלחנו שתי הודעות דוא"ל שלא נענו, ואיש לא התקשר או סימס מהמלון במהלך כל השבוע.
למרות זאת, האוסטרלית ביקשה שנעבור שם כשנגיע לוינה, וכך עשינו.
למרבה הפלא התקע ושני הכבלים אכן חיכו לה בקבלה. כמה קשה היה להודיע לנו על כך? לא ברור.
בסוף יומיים אחרי שחזרנו לישראל קיבלנו מהמלון מייל שנמצאה האבידה, והאם אנחנו מתכננים להגיע לקחת אותה או שאנחנו מעדיפים שהם ישלחו אותה על חשבוננו בדואר?
וואו. פשוט וואו.
המשימה השנייה שהיתה לנו היתה להחזיר את הרכב השכור.
במקור התכנון היה להחזיר אותו בשדה התעופה, כי לקחנו מלון שהוגדר כממוקם בשדה התעופה, והתכנית היתה להחזיר את הרכב, להגיע למלון בשדה, ולמחרת בבוקר לנסוע במונית או בשאטל, אם יש למלון, יש לטרמינל.
אבל במעמד מסירת הרכב השכור בתחילת השבוע נאמר ל-T שהחזרת הרכב "בשדה התעופה" בפועל נעשית מחוץ לשדה התעופה, ומדובר בנסיעה של כעשרים דקות משם לשדה, בערך מרחק דומה למרחק של וינה עצמה מהשדה. על סמך המידע הזה, שהתברר אחר כך כלא מדויק, החליטו T והאוסטרלי להחזיר את הרכב בוינה, בעיר, ולקיים את שאר התכנית - נסיעה במונית למלון וכו.
החזרנו את הרכב ותפסנו אובר למלון, ואז גילינו שגם המלון נמצא בעצם מחוץ לשדה, במרחק דומה למרחק מוינה. בקיצור - היינו יכולים בכיף לבלות את הלילה האחרון בוינה, אולי אפילו באותו מלון בו לנו ביומיים הראשונים, ולקחת מונית בבוקר לשדה.
ההבנה הזאת התחזקה עוד יותר כאשר התברר שזה כלל אינו "מלון" אלא סוג של צימר משודרג (שממילא מפאת שעת הבוקר המוקדמת בא יצאנו לא תכננו לאכול שם ארוחת בוקר), שממוקדם בתוך עיירה קטנטונת שאין בה כלום. כלום. ממש כלום. לא היה בכלל מה לדבר על שאטל לשדה.
בשיחה שהתפתחה עם בעלת הצימר, T זיהה את המבטא הרומני שלה, סיפר לה שהוא נולד ברומניה והתברר ששניהם נולדו באותה עיר. רק שכאשר הוא נולד עדיין דיברו בעיר הזאת בעיקר הונגרית, ועד שהיא נולדה (יותר מעשור לאחר מכן) הרומנית כבר שלטה בה, ובכל זאת הם הצליחו לקשקש זה עם זו בהונגרית. הוא שאל אותה על מסעדות לארוחת הערב, ובלי למצמץ היא הסבירה שיש רק מקום אחד לאכול בו בכל העיירה. המקום הזה היה משאית אוכל של תורכים עם ספסלים בחוץ (מזל היה מזג אוויר מצוין), שבה ניתן היה להזמין אוכל תורכי או פיצה ופסטה. סוף סוף האוסטרלית זכתה למנת השווארמה שהיא כל כך רצתה במהלך הטיול, וכולנו נהנינו מ-DONER KEBAP מעולה. אז בסוף זה לא היה כל כך נורא. בנוסף הזמינה לנו בעלת המלון/צימר מונית לשדה לפנות בוקר, ווידאה שהוא מקבל כרטיסי אשראי. הוא הגיע בזמן והקפיץ אותנו לשדה, ואז התברר שהטיסה של האוסטרלים חזרה ללונדון מתעכבת.
נפרדנו מהאוסטרלים באזור הצ'ק אין - וכך תם השבוע הזה שהיה מהנה מאד אבל גם קצת מתיש.
.jpg)
