יום רביעי, 29 בספטמבר 2021

בוסטון - תחילתו של השבוע האחרון

סביבוני המשיך להיות חולה ואחרי כמה ימי חום ובכי בלתי פוסק (וחוסר אכילה כמעט מוחלט) בני וכלתי קבעו לו תור אצל הרופאה שוב. 

באותו הערב יצאה לו פריחה על הלחיים ועל הבטן, ובבוקר הרופאה כבר יכלה לפסוק בוודאות שזו כנראה אדמדמת. וזה הסביר הכל. את ימי החום הבלתי פוסק, את המצוקה והמסכנות שלו. את חוסר התיאבון (עוד יותר מהרגיל אצלו). את כאב הגרון. אפילו את הדלקת באוזן, שבדיעבד היא אחד התסמינים של אדמדמת. 

לפי "הספר" ברגע שיצאה הפריחה (וירד החום) סביבוני היה אמור להתחיל להרגיש הרבה יותר טוב, אבל בפועל זה עדיין לא קרה, והפריחה גם כנראה מגרדת לו ועושה אותו עצבני - בני וכלתי בקושי ישנו בימים האחרונים והם כבר ממש ממש על הקצה - מסכנים וחסרי סבלנות ומקוררים בעצמם ועם כאב ראש וגרון........לבי לבי עליהם.

אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לעזור (בהתחשב בעובדה שסביבוני לא מאפשר לנו להתקרב אליו בכלל אז בתחום הזה אנחנו לא מצליחים להקל עליהם קצת) ופשוט מכסים את כל נושא הבישולים (מטעמים ש-T מכין כל הזמן), שטיפת הכלים והליכה לסופר. זה עוזר המון אבל הם עדיין מסכנים. 

בשני בני היה פנוי יחסית והוא מאד רצה לצאת איתנו קצת וכלתי גם עודדה אותו לצאת ולהיות איתנו ולא הפריע לה להישאר עם סביבוני - אז נסענו למרכז בוסטון והסתובבנו קצת ב-QUINSY MARKET ובאזור הנמל 


ואפילו התיישבנו במסעדת דגים ממש טובה לאכול צהריים. לכלתי היה תור לרופא שיניים בארבע אז חזרנו, אבל לפחות היו לנו כמה שעות של זמן איכות ביחד וטיול בעיר. 

בבקרים אנחנו מצליחים לצאת להליכות יותר ויותר ארוכות לאורך הנהר, ונהנים מכל רגע. מזג האוויר משתנה, יש בקרים ממש קרים (משהו כמו עשר מעלות) ויש בקרים של 18 מעלות אבל לעיתים גם תופס אותנו מעט גשם. 


כשחזרנו בוקר אחד לבית מצאנו את החבר הזה בגינה הקדמית של בני. 


בשלישי היה גשום רוב היום, בני עבד רוב היום וכלתי כבר היתה ממוטטת מלילה ללא שינה וסביבוני בכייני וחסר מנוחה, אז החלטנו בינינו לבין עצמנו שיהיה טוב לכולם שפשוט נצא מהבית. 

מאז שבני עבר דירה לפרבר של בוסטון התחבורה הציבורית קצת פחות נגישה ממה שהיתה כשגר במרכז העיר, אז החלטנו לשכור רכב לימים שנותרו לנו כאן. 

לשם כך T ביצע חיפוש מהיר באינטרנט ומצא שמוסך פורד קרוב לכאן עוסק בין היתר בהשכרת רכבים במחיר ממש סביר. הלכנו ברגל עשר דקות בגשם שוטף לסוכנות ההשכרה ושכרנו את מה שהיה - פורד פיוז'ן ממש סבבה - שיאפשר לנו עצמאות ולא נהיה תלויים ב UBER ו LYFT שמאד התייקרו מאז הקורונה ופחות זמין באזור הזה, לוקח לנהגים יותר זמן להגיע ולפעמים הם מבטלים פתאום ללא סיבה את הנסיעה אחרי שהם כבר בדרך.

יצאנו שוב למרכז בוסטון והמשכנו את הטיול שהתחלנו יום קודם עם בני, התאווררנו מעט וחזרנו רק כשהגשם כבר ממש הפך את ההליכה ללא נעימה. 

בדרך עצרנו כדי לתת לשיירת האווזים הזאת לחצות את הכביש


ברביעי בני אמור להיות הרבה יותר פנוי, מלמד רק בבוקר, ואולי נזכה לעוד קצת זמן איכות איתו. 

לאחר שקיבלו אישור מהרופאה הם החליטו לקחת את סביבוני לגן למרות שהוא עדיין בכייני ו"דביקי" לאמא,  כי בין היתר הוא כנראה פשוט ממש משתעמם בבית. 

בחמישי קבענו לנו תור לבדיקות קורונה לקראת הטיסה חזרה ארצה. 

בששי בני הזמין חברים לארוחת ערב ואנחנו מתכננים ארוחה. לא כל כך ברור היכן נושיב את כולם: יש בשולחן שלהם מקום לשישה ורק ארבע כסאות....אבל נסתדר איכשהו. אולי נכניס את השולחן והכסאות מהמרפסת. יש גם רק שש כוסות יין אבל אני לא שותה וכלתי בהריון.....יהיה בסדר. 

בשבת בלילה אנחנו טסים חזרה. ותהיה לנו המתנה ארוכה בשדה באיסטנבול כי טורקיש דחו את הטיסה המתוכננת לארץ בכמה שעות. מילא. בסוף מקווה שנגיע וזהו. 

לא זוכרת אם הזכרתי כבר אבל התחלתי לקרוא את A MAN CALLED OVE של פדריק בקמן (זה שכתב את בריט-מרי היתה כאן). משהו בסגנון הכתיבה של בקמן (שבדי, במקור) כאילו מתנכר לדמויות אבל כבר בשלב מאד מוקדם בספר כבר ממש הוצפתי ברגש, בחמלה ובעצבות. מדהים כשספר מצליח לעשות לי את זה. 

עוד דבר שלא חושבת שהזכרתי היא הילדה שמטפלת לנו בחתולה. בעבר המטלה הזאת הוטלה על 'שותפנו' ו'שריתה', ואז כשחסנו עליהם קצת אז ביקשנו מהשכנה שלנו 'שלהבת' - בעצם שאלתי אם אחד הילדים שלה יסכים לקחת את זה על עצמו - ומכך יצא שהיא עצמה היתה מגיעה להאכיל את החתולים, לנקות את הארגזים שלהם, להשקות עציצים וכו'. 

גם במקרה של שותפנו ושריתה וגם במקרה של שלהבת, לא תמיד ידעתי אם הם יגיעו ומתי הם יגיעו. ידעתי שאפשר לסמוך עליהם אבל לפעמים הם דילגו על יום ותמיד השעות לא היו קבועות, ואיכשהו היה תמיד הרבה מתח סביב נושא הטיפול בחתולים. לשלהבת הייתי משלמת (כביכול לילדים שלה, שלפעמים עשו טובה והתלוו אליה או אל בעלה כשהיא באה אלינו הביתה) אבל לחברים כמובן שלא. 

שנתיים לא נסענו לשום מקום ולא היה צורך בבייבי סיטר לחתולים (או קט סיטר, בעצם) ואז לקראת החופשה הקצרה שלנו בים המלח באפריל T ראה בפייסבוק שהבת של השכנים ה"דו" שלנו מפרסמת את עצמה כ"דוג ווקר" (מטיילת עם כלבים). פניתי לשכנה ושאלתי אם מישהו מילדיה יסכים לטפל לנו בחתולים כשניסע והיא הפנתה אותנו לבת הזאת - האמצעית - וביומיים שבהם היינו בים המלח היא הוכיחה שהיא אחראית ומבינה עניין.

אז הפעם מראש שריינו אותה למלאכה, היא רשמה הכל בצורה מסודרת. שלושה שבועות זה לא שלושה ימים - יש את המטלות היום יומיות ויש מטלות שבועיות כמו החלפת ארגז החול ויש השקיית עציצים...אבל נראה שעם הכל היא מסתדרת, מגיע כמו שעון כל יום (אנחנו מקבלים חיווי כשהיא נכנסת ויוצאת - ממערכת האזעקה) וכשיש בעייה היא מטפלת ומדווחת (מזרקת המים הפסיקה לעבוד אז היא שמה כלי עם מים טריים במקומה). יום אחד היא אפילו שלחה לנו תמונה של החתולה ל'. אז נכון שבשבוע/שבועיים הראשונים ראינו שהיא מתעכבת אצלנו כעשרים דקות - משחקת ומלטפת את החתולה כדי שלא תהיה בודדה מדי, בכל זאת זו פעם ראשונה שהיא לבד גם בלעדנו וגם בלי החתול ד' כל כך הרבה זמן - ועכשיו לקראת הסוף זה כבר התקצר לעשר דקות, אבל זה בסדר גמור. עוד כמה ימים נחזור...ואני מקווה שנמצא את החתולה ואת הבית במצב סביר, או אפילו טוב. בהחלט סידור יותר מוצלח מהסידורים הקודמים. וכמובן ששותפנו ושריתה מהווים "גיבוי" למקרה שהיא נתקלת בבעייה כלשהי. 

טוב כרגיל יצא לי פוסט באורך הגלות אז יאללה....המשך יבוא

יום ראשון, 26 בספטמבר 2021

בין וושינגטון לבוסטון להרצליה

בששי בערב אכלנו ב-Commissary שוב. ישבנו בחוץ - בשולחנות שהוצבו על המדרכה - מזג האוויר היה מושלם. המסעדות מסביב היו מלאות והאוכל והשירות היו משובחים, וממש היתה אווירה של סוף שבוע. 

באמת לא ציינתי שבעקבות הקורונה בכל ארצות הברית הוצאו שולחנות אל המדרכה - היכן שיש מקום - ואל הכביש (במקום חניה או במקום נתיב נסיעה) והוקמו סככות ייעודיות לשם כך - באישור ובעידוד הממשלה / העיריה. 

זוכרת שאצלנו בקורונה בהתחלה עיריית תל אביב מלמלה משהו לגבי זה - ובסוף לא רק שלא עשתה כלום אלא גם קנסה עסקים שניסו להוציא שולחנות החוצה. 

כאן זה עובד מצוין, מקומות הישיבה בפנים צומצמו כדי ליצור יותר רווח בין הסועדים, ונוצרו מקומות ישיבה בחוץ וכולם מרוצים. גם כאשר מזג האוויר סגרירי יותר, בחלק מהסככות יש ממש סגירת חורף ופטריות חימום. 

עוד דבר שלא חושבת שציינתי - בהליכה ברחובות וושינגטון התרשמנו מאד גם מרוחב המדרכות, גם מרמת הניקיון של הרחובות והמדרכות והפארקים, וגם מרמת הטיפוח והגינון. אדניות שופעות ירק ופרחים מוצבות לאורך כל הבניינים, גם הממשלתיים וגם מלונות ועסקים פרטיים. אני יודעת שיש שכונות עוני ושכונות פשע בוושינגטון - אליהן לא הגענו וגם לא נגיע - אבל במרכז העיר פשוט תענוג להסתובב. 

ובכלל זה קטע מדליק להסתובב בעיר לפנות בוקר ולראות את הקפיטול מציץ מעבר לפינה פה, את הבית הלבן מופיע בין הבניינים שם, פסל של אבות האומה או גנרלים בכיכרות השונים שעוברים בדרך לצד מלונות, מסעדות, חנויות....זה נחמד.  

אגב יש כאן, כמו בניו יורק, הומלסים - לא מעט - חלקם "משודרגים" באוהלים על מדשאות קטנות בפינות הרחובות, וחלקם פשוט ישן על המדרכות וצריך להיזהר לא להיתקל בהם תוך כדי הליכה. 

בשבת בבוקר, כאשר יצאנו להליכה עם הזריחה, ראינו המון אנשים מנפחים צמיגי אופניים ומתכוונים לרכיבה - בקבוצות או לבד. מה שלא ידענו הוא שמתוכנן הפנינג רכיבת אופניים בעיר ושזה עלול היה לתקוע אותנו בפקקים בדרך לשדה התעופה לקראת הצהריים. היה לנו מזל שעשינו צ'ק אאוט ב-11:00 ובמקום לחכות במלון החלטנו להזמין UBER לשדה ולחכות שם. נהג האובר (מהגר פיליפיני חביב) שאל אותנו דבר ראשון : "אתם ממהרים? כי אם כן אקפיץ אתכם לתחנת הרכבת, יש פקקים מטורפים בכל העיר". זה היה ממש נחמד מצידו. ענינו שעיתותנו בידינו והוא ביקש רשות להסיע אותנו דרך "הדלת האחורית" כדי להתחמק מהפקקים. אישרנו לו לנסוע מאיפה שהוא רוצה (מחיר הנסיעה בסופו של דבר היה זהה) וככה זכינו לעבור שוב דרך ג'ורג'טאון ואפילו זכינו להציץ לבית הקברות ארלינגטון ולבניין הפנטגון בדרך, כך שזה היה שווה. 

הגענו הרבה לפני הזמן לשדה התעופה. 

אגב בשיחה עם בני וכלתי התברר שסביבוני ממש חולה, עלה לו החום עד ל-40 בלילה, והוא שפוך לגמרי. כלתי הציעה שנסתובב עם מסיכות כשנגיע אליהם הביתה, שלא נידבק ממנו שוב ושלא נהיה חולים לקראת הטיסה חזרה לישראל. אבל בפועל לא ממש הצלחנו לעשות את זה. 

לא תכננו הרבה פעילות לשבוע הקרוב, בבוסטון, פשוט רצינו להיות איתם. מקווה שסביבוני יתאושש מהר.

מה שכן תכננו הוא הרבה בישולים - הם חיסלו את כל מה ש-T הכין כשהיינו אצלם, וכבר הזמינו מאכלים חדשים. בין היתר טירמיסו (כלתי חולה על זה), פיתה בשביל סביבוני ופיצה בשביל כלתי. כן כן, גם היא וגם סביבוני ניזונים (לצערי) בעיקר מבצקים.  נושא האוכל הוא בכלל נושא כאוב בכל הקשור לסביבוני. מאז שהוא נולד זה כך, ואמנם השתפר במעט אבל בגדול זו בעייה גדולה אצלו. הוא לא אוהב את רוב המאכלים ואת רוב המרקמים, וגם את מה שהוא כן אוכל - זה בכמויות זעירות. הם פנו לעזרה רפואית ומקצועית אבל גם בגלל הקורונה הסיוע שהם קיבלו היה מוגבל מאד (ובעיקר בשיחות זום) וגם אולי הם לא זכו באנשי המקצוע הנכונים, המתאימים או שככה זה באמריקה....אין לי מושג. 

עכשיו כל בעלי המקצוע כבר מגיעים אליהם הביתה - גם המרפאה בדיבור (speech therapist) וגם המרפאה בעיסוק וגם מטפלת ייעודית בשיטת ABA (כי ההנחה היא שהוא על הספקטרום, אבל אבחנה יסודית מתבצעת כאן רק בגיל שלוש) ובסך הכל יש התקדמות אצלו - גם בהתנהגות (יותר קשר עין, יותר חיבוקים ונשיקות, יותר התחברות לילדים בגן) וגם בדיבור (יותר הברות, יותר מילים, וגם הרבה יותר ניסיונות להתבטא - גם אם זה בעיקר בתנועות ידיים וצלילים לא מילוליים). 

מה שבטוח: הילד מבין הכל, הוא בולע ספרים (מבקש שיקריאו לו שוב ושוב ומגיב במקומות הנכונים וגם יושב לבד עם ספרים ומדפדף וממלמל לעצמו) ומשחק עם צעצועים ובונה דברים ויש לו מוטוריקה עדינה וגסה מצוינות. יש לו קצת חולשה בגפיים - בחגורת הכתפיים וברגליים, בכל הקשור לטיפוס על מתקנים, למשל בגן שעשועים, ועל זה אני מקווה שהמרפאה בעיסוק תעבוד איתו (כי מה שקשה לו, הוא נמנע). 

כאשר מסבירים לו דברים הוא מבין ומקבל גם כשזה לא מוצא חן בעיניו, ובסך הכל הוא משתף פעולה והוא ילד נוח. בני וכלתי כבר מדמיינים לעצמם את אחותו, הצפויה להיוולד בסוף ינואר, איך לא תתן להם לישון בלילה או תתעקש ותעשה דווקא על דברים שהוא זורם איתם ומתרצה. אבל לכו תדעו איך היא תהיה? העיקר שתהיה בריאה. 

הטיסה לבוסטון היתה חלקה ומהירה מאד. הבאסה היחיד היה שכיון שהיינו עם טרולי החרימו לי בבדיקה הבטחונית קרם גוף, מי פה ומרכך שיער (ש-T שכנע אותי שכבר לא מקפידים על גודל של בקבוקי נוזלים ולא הייתי צריכה להקשיב לו ולהתארגן על מיכלים קטנים לנסיעה לניו יורק/וושינגטון). 

כשהגענו לבוסטון גם בני וגם כלתי היו בעבודות (או בלשון המוזיקאים: "גיג"-ים) אז הזמנו LYFT (שזה כמו UBER - נסיעה שיתופית) מהשדה לבית שלהם. 

פעם היו עושים בעיות לנהגי הרכיבה השיתופית בשדה התעופה אבל מאז הבינו שאי אפשר להילחם בתופעה והקצו להם פשוט אזור ייעודי במגרש החניה. אז אמנם הלכנו הרבה עד שהגענו לאזור אבל זה היה מאד נוח והרכב הגיע תוך שלוש דקות. 

כשהגענו אל בני הביתה פתחה לנו הבייבי סיטר - שידעה שאנחנו אמורים להגיע. הבחורה הזאת מכירה את סביבוני מאז שהוא בן שלושה חודשים בערך, והיא מקסימה בכלל ומקסימה איתו. רגועה ואוהבת ומיומנת ומבינה אותו והוא מאד אוהב אותה וקשור אליה. 


כשנכנסנו הוא עדיין ישב מעוך כולו מול הטלוויזיה, אחרי שהיא נתנה לו (סוג של) אקמול להורדת החום, כשהוא קם בבכי ועם חיתול מלא שלשול משנת הצהריים. אבל בהדרגה התרופה החלה לעשות את שלה והוא ירד לפינת המשחקים ואפילו לא מחא כאשר כיבתה לו את הטלוויזיה. 
בהמשך הוא הסכים לשחק איתנו בכדור (בתנאי שגם היא תצא לשחק איתנו)


את הכדור הזה קנינו לו בשבוע הראשון של שהייתנו כאן, והוא מאד מרוצה ממנו. 
סביבוני ממש הרגיש טוב בשלב הזה ואפילו הכריז (בתנועות ידיים) שהוא רעב. 
סבא T מייד התייצב במטבח להכין לו בלינצ'ס - והנכד ביקש להצטרף אליו להכנות.


בשלב הזה כלתי חזרה כבר מהגיג שלה ואחרי הארוחה לקחה את סביבוני לסיבוב קצר בחוץ. אחר כך עשינו לו ביחד אמבטיה והוא הלך לישון, אבל התעורר אחרי שעתיים בבכי וככה כל הלילה היה מסכן למדי. 

בני חזר מאוחר ולא ראינו אותו אתמול בכלל. T הכין סלט וחביתות ואכלנו יחד עם כלתי והלכנו לישון מוקדם. בפעם הראשונה מזה המון המון זמן ישנתי שש שעות רצוף בלי לקום באמצע לשירותים - הייתי גמורה מעייפות או שהיה לי נוח במיוחד או סיבה עלומה כלשהי - התעוררתי לפיפי בארבע וחצי בבוקר וחזרתי לישון למשך עוד כשעה וחצי אחר כך. היה מצוין. בחדר שלנו למעלה לא שומעים כאשר תינוקי בוכה, כך שרק עבור הוריו המסכנים היה זה לילה לבן.

כשקמנו בבוקר ירד גשם שוטף אז חיכינו קצת עם ההליכה, אבל בסוף יצאנו - כבר באור יום - וחזרנו למסלול האהוב לאורך נהר הצ'ארלס. 


ואפילו הצלחנו לראות מעט מעט סימני שלכת ראשונים






היה נעים ועד שסיימנו את ההליכה כבר פסק הגשם והשמיים היו כחולים לגמרי. 
הלכנו מעל לעשרה קילומטר ונהנינו מכל רגע. 

בבית כולם היו ערים וסביבוני היה שפוך ממש ושוב התחיל לעלות לו החום. אני ממש מרחמת עליו, הוא לא מצליח לומר מה בדיוק הוא מרגיש ואם כואב לו או סתם איכס.....אני רואה שהוא לא עומד להתאושש כל כך מהר. 
נראה איך ייראו הימים הקרובים. 

בינתיים בישראל הנכדים הבריאו כולם ואפילו הספיקו לצאת מהבידוד בערב החג ולחזור לחיים. שרי חזרה לגן והגדולים כמובן בחופשת סוכות. 
בתי היתה בסופ"ש ביום הולדת 40 של חברה טובה (וואי וואי עוד כמה חודשים גם בתי תחגוג 40!!!) ושוחחנו איתה ארוכות בטלפון כשהיתה בדרכה הביתה. 
עכשיו היא עובדת בקליניקה וחתני שלח לנו את התמונה הפסטורלית הבאה - כל הילדים יושבים בחת וקוראים (כן, אפיל שרי). 


יום שישי, 24 בספטמבר 2021

וושינגטון - תיירות מאולתרת

 רציתי לכתוב בכותרת "וושינגטון - תיירות בימי קורונה" אבל החלטתי שאולי זה מוגזם. 

בניו יורק ביקשו תעודת מתחסן בכניסה להרבה מאד מקומות אבל מצד שני רוב המקומות היו פתוחים לקהל ולא נראה היה שיש מגבלת התקהלות או משהו דומה.

בוושינגטון לא נתקלנו בדרישה לתעודת מתחסן בשום מקום (כנראה שיש דרישה כזאת במקומות עבודה ואולי גם במוסדות לימוד) אבל יש עדיין הרבה מאד אטרקציות שלא נפתחו או שנפתחו באופן מאד מאד מוגבל. 

יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות.

למשל האוטובוס ה-circular שיש לו כמה וכמה מסלולים ואפשר להגיע איתו לכל האתרים הוא חינם עד סוף החודש הזה, אפשר לעלות ולרדת באופן חופשי בכל תחנה ולחרוש את וושינגטון בלי צורך בקניית כרטיסים. כנ"ל המוזיאונים. כל המוזיאונים של הסמית'סוניאן וגם מוזיאון השואה - הכניסה בחינם. 

מצד שני לחלק מאותם מוזיאונים (כמו מוזיאון השואה או המוזיאון להיסטוריה של אמריקאים אפריקנים - דהיינו שחורים - נדרש להזמין כרטיסים (כן, בחינם) מראש באופן מקוון וכבר אין כרטיסים לספטמבר וגם לרוב התאריכים באוקטובר. לכאורה יש כרטיסים ספורים זמינים להזמנה לאותו היום בשבע בבוקר - ובהצלחה למי שמצליח. 

וגם - מוזיאון התעופה והחלל בשיפוצים, ואמנם הוא פתוח לקהל, אבל המיצגים מצומצמים מאד ומאכזבים. 

ועוד - גם במלון שלנו כאן נהוגה אותה מדיניות כמו במלון בניו יורק - כלומר מי שרוצה שינקו לו את החדר ויחליפו לו מגבות וכו' צריך לבקש זאת מראש יום קודם. למזלנו את זה כבר ידענו ולכן ידענו לדרוש מבעוד מועד. 

מה שלא ידענו הוא, שלמרות שבאתר של המלון כתוב שהוא מגיש ארוחת בוקר "חמה", בפועל הדבר ה"חם" היחיד שמוגש הוא דייסת שבולת שועל. לרשות האורחים ארבע סוגי דגני בוקר, פריגורטים, תפוחים ותפוזים, לחם, קפה ומספר זעום של סוגי מאפים. במלון בניו יורק לפחות הגישו חביתות ופנקייקים, בייקון ואת ה-hash browns (תפוחי אדמה) שהאמריקאים כל כך אוהבים. ביום האחרון בניו יורק אפילו הוכנו חביתות בהזמנה לכל דורש. בוושינגטון לא היה שום דבר מכל זה. 

אבל לא נתנו לכל זה להפריע לנו. במרחק הליכה קצר מהמלון יש רחוב מלא מסעדות נהדרות ויש בו גם גם סופרמרקט מצוין (רשת whole foods היקרה והמשובחת) בחדר יש לנו מקרר - אז הצטיידנו בפירות ובאגוזים ואין חשש שנהיה רעבים בשום שלב. 

הגענו ברכבת לוושינגטון ברביעי לפני הצהריים וכשיצאנו מהתחנה ב-Union Station גילינו (לא להפתעתנו) שיורד גשם. לא בדיוק מזג אוויר הולם את ההליכות שתכננו בין כל אתרי הבירה האמריקאית. 

אז כשגשום הולכים ל...קניות? מה פתאום? למוזיאון! 

חשבנו להתחיל עם מוזיאון התעופה והחלל של הסמית'סוניאן אבל הוא היה סגור ברביעי, אז הזמנו UBER למלון, שמנו את המזוודות בחדר והתארגנו מעט ונסענו למוזיאון הטבע Natural History Museum (גם הוא כמובן של הסמית'סוניאן).

בקומה הראשונה ישנם כל המיצגים המפוחלצים של הציפורים, הדגים והיונקים - וברגע הראשון הרגשנו שאין לנו באמת מה לחפש שם (אנחנו מעדיפים לראות את כל בעלי החיים האלה בטבע). נתקלנו גם בפנגולין הסיני הזה - שאולי אולי תרם להפצה של מגיפת הקורונה.....וזה בכלל הוציא לנו את כל החשק. 


אבל אז המשכנו למאובנים, להיסטוריה של כדור הארץ, האבולוציה וכמובן מחלקה שלמה שמוקדשת לאקולוגיה ושימור (או יותר נכון ריפוי) איכות הסביבה, ועוד מחלקה שהוקדשה כולה למגיפות, הדרך שבה הן מתפרצות ומתפשטות וכיצד לזהות ולעצור אותן, וזה נהיה מעט יותר מעניין.

אבל גולת הכותרת של המוזיאון היתה, מבחינתנו, התצוגה של האבנים והמינרלים. 
לא יודעת אם אי פעם הזכרתי בבלוג הזה אבל מאז כיתה ה' - אז שלחו אותי ללמוד גיאולוגיה וקצת ארכיאולוגיה, במסגרת כיתת המחוננים - אני מטורפת על אבנים ומינרליים ובעיקר קריסטלים. אי אז בשנות התשעים נכנסתי גם לכל עניין הניו אייג', ההילינג והמדיטציה ולמדתי על תכונות ריפוי של קריסטלים, ובקיצור: הבית שלי מלא קריסטלים - קטנים וגדולים, טבעיים ומסותתים, מכל הסוגים. כמעט בכל נסיעה בעולם אני מוצאת לי קריסטלים מקומיים וסוחבת אותם הביתה (לעיתים זה באמת חתיכת משקל).

אז חשבתי שהתצוגה הזאת תעניין אותי - וזה היה Understatement. 
היו שם מינרלים שלא ידעתי על קיומם, ואבנים שאיכשהו הטבע "בישל" מכמה סוגי חומרים שונים בצורות מגוונות - סופר אמנותיות - לא ידענו שובע. 
חלק מהמיצגים היו בצורה של מערות או מכרים, בדיוק כפי שנמצאו בהם הקריסטליים בטבע. 
בשלב הזה כבר כאב הגב מרוב עמידה/הליכה איטית אבל לא יכולנו להפסיק, ובכל חדר חדש ההתפעלות גברה. 

לא היה טעם לנסות לצלם את הכל, אז אני מביאה כאן קישור ל   אזור האבנים והמינרלים אבל זו תהיה רק הצצה קטנה למה שהיה שם, למי שזה מעניין אותו/ה, ואני מביאה כאן רק צילום אחד של מינרל שבכלל לא הכרתי - BERYL שהעיף אותי ממש. 

כשהצלחנו לקרוע את עצמנו מהאבנים והקריסטלים יצאנו החוצה לאזור שנקרא The national mall, שהוא בעצם טיילת גדולה שמקיפה את המוזיאונים וחלק ניכר מהאתרים העיקריים של עיר הבירה, אבל אי אפשר היה ללכת בגשם ההוא, וגם היינו כבר רעבים, אז נכנסנו למסעדה הראשונה שראינו (ואין שם באזור כמעט כלום) - זה היה משהו שנקרא RICE BAR והגיש מנות של אורז או נודלס עם ירקות ורטבים - בדיוק מה שהתאים לארוחת צהריים מהירה.

הגשם רק הלך והתגבר עד שסיימנו לאכול, ולא מצאנו תחנת אוטובוס של הקו ה-CIRCULAR החינמי בסביבה, אז הזמנו UBER חזרה למלון.  נחנו קצת ובערב יצאנו (בהליכה, עדיין בטפטוף קל) לאזור המסעדות שקרוב למלון, ואכלנו במסעדה מאד נחמדה (The Comissary) שהיתה מלאה בצעירים כשהגענו, אבל כמעט התרוקנה עד שסיימנו לאכול. התברר שהיא נסגרת בתשע וחצי. 

בבוקר עדיין ירד גשם שוטף, אז במקום לצאת להליכה בחוץ ירדנו לחדר הכושר של המלון, ואז ירדנו לארוחת הבוקר המאכזבת. כששאלתי את עובדת המלון היחידה שהיתה שם למה אין ארוחה חמה, היא ענתה במבטא רוסי כבד "עדיין לא" שנשמע כאילו אם אחכה קצת אז אולי....זה יקרה. אז שאלתי "מתי?" והיא ענתה ברצינות גמורה "after covid". כלומר, אחרי הקורונה. מה זה קשור? רציתי לשאול. לא ברור. 

אחרי ארוחת הבוקר סוף סוף הפסיק הגשם, והחלטנו לצאת ברגל לכיוון הבית הלבן, טיילת ה-National Mall וכל האתרים שלא יכולנו לראות בגשם ביום הקודם. מראש החלטנו שאנחנו לא מעוניינים ממש להיכנס ולסייר באף אתר - כך שלא ביררנו אפילו לאילו מהם ניתן היה בכלל להזמין כניסה או סיור. 

ייצאנו דרומה ברגל מהמלון שלנו על רחוב 15 והתחנה הראשונה שלנו היתה הבית הלבן. 

משם המשכנו לכיוון ה-Washington Monument.

בשלב הזה עדיין היה קר ומידי פעם טפטף.



כשהגענו לאנדרטת וושינגטון גילינו שדה שלם שתול דגלים קטנים לבנים, וכשהתקרבנו ניתן היה לראות שעל כל דגל מופיע שם. 

בחזית שדה הדגלים הועמד קיר גדול עם שלט In America והמספר 678584.
חיפוש זריז באינטרנט של In America גילה לנו שמדובר בפרויקט הנצחה של קורבנות הקורונה. דגל עבור כל נפטר. 
תוך כדי הביקור שלנו ראיתי ששותלים דגלים נוספים. 




מאנדרטת וושינגטון הלכנו לכיוון אנדרטת לינקולן.

בדרך עברנו את האנדרטה להנצחת גיבורי מלחמת העולם השנייה. זוהי אנדרטה יפהפיה שבמרכזה בריכה ענקית עם מזרקות ומפלים, משני צידיה קשתות המציינות את האוקיינוס האטלנטי הגובל בארה"ב ממזרח ואת השקט שגובל במערב, וסביב סביב עמודים עם זרי הנצחה מברזל, כשעל כל עמוד שם של מדינה או טריטוריה של ארה"ב (לזכר הנופלים מאותה מדינה). 


וכאן מבט אל אנדרטת לינקולן מכיוון אנדרטת מלחמת העולם השנייה. 


כאן הנוף מאנדרטת לינקולן עצמה אל בריכת ההשתקפות ואנדרטת וושינגטון. 


והנה לינקולן עצמו, גדול מהחיים


נפרדנו מהנשיא ששחרר את העבדים והלכנו לכיוון הקפיטול.


בדרך התכוונו להיכנס למוזיאון השואה, אך כאמור התברר שכל הכרטיסים אזלו כבר. המשכנו ללכת ואז הגענו במקרה למוזיאון התעופה והחלל, שכאמור אכזב מאד, ואז המשכנו אל הקפיטול. 


בשלב הזה כבר היינו עייפים, רעבים, וכאב לשנינו הגב ול-T היה גם כאב בירך. בהמשך נכנסנו ל-CVS (בית מרקחת) וקנינו לו משחת ארנקה שעשתה פלאים ממש, ואיפשרה את המשך ההליכה למחרת. 

שכחתי להזכיר שכאשר ניסינו להיכנס למוזיאון השואה היה שם בית קפה, אז חשבנו לשבת קצת ולשתות משהו. 
כדי להיכנס לבית הקפה עברנו בדיקה בטחונית שלא היתה מביישת שום נמל תעופה וגם תשאול קורונה קצר ("האם אתה חווה את אחד מעשרת הסימפטומים הבאים....?") ואז כשנכנסנו לבסוף לבית הקפה התברר שניתן לקנות ולקחת אבל אין אפשרות ישיבה. 
תודה אבל לא תודה, לא לשם כך התכנסנו. 
יצאנו והמשכנו ללכת. 

מחוץ לקפיטול פשוט הזמנו UBER, חזרנו לאזור המלון שלנו עתיר המסעדות ונכנסנו למסעדת ראמן חביבה, אכלנו בזריזות וחזרנו למלון לסייסטה טובה.
את אחר הצהריים בילינו בחדר, לתת לגב להתאושש קצת (ולירך של T)  ובערב יצאנו לארוחה בפאב מסעדה בשם Logans. כיון שלא היינו ממש רעבים החלטנו להזמין רק שתיים/שלוש מנות ראשונות ולחלוק אותן בינינו, אבל בסוף גם מאלה הרגשנו מפוצצים. כן כן הקיבולת שלנו היא לא מה שהיתה פעם. 

כיון שהגשם פסק לחלוטין, יכולנו לצאת להליכת בוקר נמרצת - הסתפקנו ב-3 ק"מ כי ידענו שנחרוש את העיר ברגל כל היום. ירדנו לארוחת בוקר מצומצמת במלון ויצאנו לכיוון ג'ורג'טאון, שכונה היסטורית של וושינגטון. 

מהמלון שלנו בהליכה נמרצת בבוקר הקריר הגענו תוך קצת יותר מחצי שעה ל-Waterfront Park של ג'ורג'טאון.

מבט מעבר לנהר הפוטומק ל-roosevelt island


Waterfront Park - Georgetown





משם המשכנו לכיוון תעלת  Chesapeake & Ohio Canal שבעבר שימשה למעבר סחורות מהנהר




ומשם המשכנו לאוניברסיטת ג'ורג'טאון העתיקה והיפה. 
Georgetown university



בדרך מצאנו הזמנה לסוכת שלום בקמפוס

מצאנו את הבניין העתיק ביותר של האוניברסיטה : ה-Old North. תהינו איך זה ללמוד באוניברסיטה שנראית ככה....


משם המשכנו להתהלך להנאתנו בג'ורג'טאון העתיקה, על בתיה המצוירים, גינותיה המטופחות ואפילו טיפ טיפת השלכת שכבר החלה קופצת על עציה היפים. 




ממש לפני שעזבנו את השכונה החביבה הזאת, היינו חייבים לתעד תור כאורך הגלות של אנשים שעמדו וחיכו לרכוש את האייפון החדש שיצא עכשיו.....(נדמה לי אייפון 13 אבל אני משונאי הז'אנר אז לא סגורה על זה 😉) 


עדיין נמרצים ומעודדים ממזג האוויר המושלם (שמשי אך קריר) שזכינו לו, חזרנו ברגל (52 דקות) לאזור המוזיאונים והצלחנו להיכנס ללא כרטיס מקוון וללא תור למוזיאון להיסטוריה אמריקאית (כולם של הסמית'סוניאן, אם לא ציינתי קודם).
חייבת לציין שגם המוזיאון הזה הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה, בתרגום חופשי מאנגלית. אבל במזנון אכלנו סלט קיסר לגמרי לא רע ושתינו קפה - כך שבכל זאת יצאנו מרוצים. 

גם משם חזרנו ברגל למלון (זה כבר היה קטן עלינו, בסך הכל שני קילומטר). 
אז עד כה הלכנו היום כעשרים קילומטר ועכשיו רק שלוש ורבע אחר הצהריים, אבל פרט לארוחת ערב, שהזמנו שוב ב-commissary, שזה מרחק שלוש דקות הליכה מכאן, לא נראה לי שיש לנו מי יודע מה תכניות הליכה נוספות. 
לא רע. 

מחר הטיסה שלנו לבוסטון בצהריים.
לא תכננו מה נעשה בבוקר - אבל בסך הכל נראה לי שמיצינו לא רע את הביקור בוושינגטון - יחסית לכך שלא תכננו שום דבר מראש ולא הזמנו סיורים בשום אתר ו...קורונה. 

הבנתי מכלתי שסביבוני שוב עם חום (הוא היה מצונן במשך כל השבוע הזה אבל בסך הכל הרגיש טוב) - נקווה שעד מחר כשנגיע הוא ירגיש טוב. מצפה כבר לבלות שבוע רגוע ומשפחתי איתו, עם בני ועם כלתי. 

המשך יבוא. 

יום חמישי, 23 בספטמבר 2021

ניו יורק - היום האחרון ונסיעה ברכבת לוושינגטון

 סיימתי את הפוסט הקודם בקיטורים, בין היתר על השירות במלון. 

אז אחרי שהתלוננו מספר פעמים הם לא רק שניקו לנו לבסוף את החדר (וגם למחרת), אלא גם הלעיטו אותנו בכמויות של סבונים ומגבונים ונייר טואלט ואפילו כוסות (חד פעמיות כמובן) ועוד קפה. בסך הכל במסגרת המגבלות שלהם, הם עשו כמיטב יכולתם. 

שלישי היה יומנו האחרון בניו יורק.

על הבוקר יצאנו להליכה נמרצת בסנטרל פארק - הפעם המשכנו מעט צפונה יותר עד שהגענו למזרקה ואגם קטן. 


עשינו סיבוב קטן בתוך הפארק וחזרנו להתקלח ולאכול ארוחת בוקר במלון, ואז יצאנו למוזיאון האמנות המודרנית MOMA.
גם זה מוזיאון שאנחנו מאד אוהבים וברוב הביקורים שלנו בניו יורק אנחנו משתדלים לבקר בו. כמעט תמיד יש בו גם תערוכות מעניינות.

הפעם היתה, בין השאר, תערוכת מכוניות עתיקות, ש-T מאד התלהב מהן. 
היה הציור הזה שתפס לי את העין במשך דקות ארוכות. 


הצחיק אותי הפסל הזה, שנראה כאילו הפנתר הוורוד פגש את בת הים הקטנה


והיתה תערוכה מיוחדת במינה (לא צילמתי) של אמן שבנה כל מיני מיצגים מחומרים שונים (קרטון, מתכת, בד ונייר) כולם באדום, שחור ולבן תלויים על כל מיני סוגים של חוטים וחבלים ויוצרים צורות שונות....נו, טוב, לא מצליחה לתאר. חבל שלא צילמתי. 

התערוכה המיוחדת ביותר היתה של רישומים ואיורים של סזאן (Cézanne) - כל מיני הכנות לציורים בעפרון וצבעי מים על נייר, חלקי גוף, חלקי נוף, חלקי עצים....ממש ניתן היה לראות את תהליך החשיבה שלו בזמן שהוא תכנן ציור ותירגל את הצורות, את התנועה, את הצלליות.... פשוט חוויה לצפות ברישומים האלה שהוא שירבט לעצמו תוך כדי עבודה. 



ממש שקענו בתוך החלק הזה של התערוכה ובסוף בילינו במוזיאון הרבה יותר שעות ממה שתכננו, ובקושי הספקנו לחזור למלון לנוח מעט לפני המפגש שלנו עם בן הדוד של T ואשתו. 

על בן הדוד הזה סיפרתי מעט כאן כשהתארחנו אצלו ואצל אשתו בליל הסדר 2016, בביקור האחרון שלנו בניו יורק ולפני שפגשנו את בני וכלתי בניו אורלינס. 
הבן דוד הוא טיפוס - ממש טיפוס - מצד אחד לב של זהב ומאד קשור למשפחה, וגם אדם בעל עושר תרבותי וידע היסטורי מקיף (לגמרי אוטו-דידקט, לא למד מעולם) ומצד שני הוא גס רוח, מיזוגן, גזען, ימני קיצוני (גם בפוליטיקה אמריקאית וגם בפוליטיקה ישראלית) שמאד קשה לשבת לדבר איתו לאורך זמן בלי להתרגז. 

יש לו בן אחד שחי בישראל (נשוי, בלי ילדים) ובן אחד שחי בקליפורניה (נשוי פלוס שניים) - ומאז הקורונה הוא בעצם לא ראה את הנכדים שלו. בן הדוד הזה עבר לפני כמה חודשים ניתוח החלפת שני מסתמים בלב, כך שיותר מהרגיל הוא נשמר שלא לחשוף את עצמו לילדים לא מחוסנים או מבוגרים חולים (ולכן דחינו את המפגש איתם כשהיינו מצוננים). 
יש לזוג חברים וגם קרובי משפחה (בעיקר של האשה) אבל נשמע שהם בודדים ומשוועים לקצת חברה.

אמרנו להם שניפגש איתם היכן שירצו, גם נגיע אליהם (לניו ג'רזי) אם יותר נוח להם, אבל הם התעקשו לנסוע למנהטן, ורק ביקשו שנפגוש אותם בדרום העיר (downtown כמו שאומרים) כדי להימנע מפקקים שהיו אמורים להיות בעיר עקב ביקורו של ביידן בבניין האו"ם. 

נסענו בתחתית כמה תחנות ופגשנו אותם על Broadway פינת La Fayette, והם אספו אותנו במכונית - ומרגע זה בעצם במשך כמה שעות היינו תקועים איתם במכונית. משום מה הם החליטו שככה הם רוצים לבלות את אחר הצהריים איתנו. בהתחלה הם נסעו איתנו ברחובות העיר התחתית והוא התחיל לקריין כמו מדריך תיירים שכאן אזור איטליה הקטנה אבל עכשיו כבר נכנסו סינים, ופה היה אזור היהודים אבל עכשיו....משהו אחר, וכאן היו מפעלי טקסטיל אבל עכשיו.....וכן הלאה. 
וכשמיצינו את האזור הזה הם חצו את גשר אל ברוקלין, "כי אתם בטח בכלל לא מכירים את ברוקלין, ולא מבינים כמה היא ענקית" - ואז התחלנו סיבובים אינסופיים בברוקלין ("כאן הסאטמרים וכאן ולובבצ'ים...." וכו) - ואז חיפושים אינסופיים אחר מסעדה תורכית מצוינת (שכנראה כבר נסגרה כי לא מצאנו אותה) ומציאה של מסעדה תורכית אחרת (שלא היתה בכלל מצוינת אבל היתה לידה חניה, שזה בערך היתרון היחיד שלה). 

כל הזמן הזה הבן דוד מדבר ומדבר ומדבר ומקטר על הכושים (מילה שלו) והסינים וה"חומים" (כינוי ללטינו) והפלישה הגדולה שלהם לארה"ב (תומך טראמפ, איך לא?) ועל הדמוקרטים (בארה"ב) ועל השמאלנים (בארץ) - ואנחנו מבקשים בעדינות לא לדבר על פוליטיקה (כי כבר הייתי איתו בויכוחים פוליטיים בעבר ואני זוכרת איך הוא איים לזרוק אותי מהחלון בדירה שלהם בקומה העשרים ומשהו) אבל הוא בכל פעם נסחף לזה בחזרה ואומר "אבל זה לא פוליטיקה". 
סיוט. 

ובכל רחוב הוא מספר על מישהו שהיה גר בבית הזה שהיה בן דוד של מישהו שעבד אצלו וגר בבית ההוא (יש להם הרבה מכרים כנראה בברוקלין) וכל כמה זמן שואל אם כבר הבנו כמה ברוקלין ענקית. 

עברנו גם ליד הלונה פארק הגדול של קוני איילנד (Coney Island) ש"כדאי להביא לכאן את הנכדים"  - כרגע הוא כמובן סגור ושומם, ונראה לי שלונה פארק סגור הוא ברשימת עשרת הדברים המדכאים שאפשר להראות לתיירים. לא? 

הדבר היחיד שממש נהנינו ממנו היה כשעצרנו באיזו שכונה ושם בין הבניינים תפסנו את הנוף של קו הרקיע של מנהטן

כשהתחלנו להיות עייפים ונראה היה שסוף סוף הם מתכוונים לסיים את המפגש, ביקשנו שישאירו אותנו בתחנת רכבת כדי שלא יצטרכו להיכנס לעיר, אבל הם התעקשו לקחת אותנו עד למלון - וגם אז עשינו עוד כמה סיבובים אינסופיים כדי לעבור ליד הבית של הרבי מלובביץ' (אחרי ש-T אמר במפורש שזה לא מעניין אותנו, אבל הבן דוד התעקש שהוא היה פרסונה חשובה וצריך) - וכמובן שהם פנו ברחוב הלא נכון ופספסנו את הבית, אז בסוף לא ראינו אותו. 

שכחתי לציין שאשתו נהגה והוא ישב לידה וכל הזמן נבח לה הוראות נסיעה וירד על אופן הנהיגה שלה, תוך כדי שהוא משנה את דעתו לגבי לאן לנסוע ומתי לפנות. חשבנו שאנחנו משתגעים. 

כשנגמר הסיוט והורידו אותנו במלון שנינו נשמנו לרווחה. 

היינו גמורים וכל שנותר לנו היה לארוז לבוקר וללכת לישון, והבוקר קמנו מוקדם ויצאנו לתחנת Penn Station ועלינו על הרכבת לוושינגטון. 

המשך יבוא. 

יום שלישי, 21 בספטמבר 2021

ניו יורק - חורשים את העיר ברגל

רק מעל לשבוע מאז שעזבנו את הארץ שמתי לב, שמזה שנתיים שלא השתמשתי בווידג'ט שלי בטלפון שמיועד לנסיעות. טוב, אולי פרט ל"רשות הטבע והגנים" פה ושם. רק כשהתחלתי להשתמש באפליקציות הזנוחות האלה הבנתי שלא הייתי זקוקה ל-tripit שיארגן לי טיסות, מלונות וכולי, לא נעזרתי באפליקציה של נתב"ג ובוודאי שלא השתמשתי באוּבֶּר (UBER) ולא הזמנתי מונית לשדה התעופה. ו....כן, נחמד לחזור אליהן. 


אז הנה זה קרה. טסנו לחו"ל. ניערתי את האבק מאפליקציות הנסיעות שלי. עשיתי זאת. אני כבר מעל לשבוע בחו"ל ופתאום אני מבינה כמה קל להתנתק. מהארץ, מהחדשות וגם מהלחצים האישיים שהציפו אותי. זה לא שאין דאגות כאן, והרי אני עם T וממשיכה להיות דרוכה למצבו ולבריאותו - אבל בינתיים הוא ממש (אבל ממש!) בסדר, וקל לשכוח לרגע את החודשים האחרונים. 

אז הגענו לניו יורק בשבת בצהריים ומיד פצחנו בהליכה. תמיד אהבנו ללכת ברגל ברחובות ניו יורק, אבל הפעם בכל זאת אנחנו במצב אחר. אמנם עוד היינו מקוררים נורא אבל עשרים ושישה ק"ג פחות ממה שהיינו בפעם האחרונה שטיילנו כאן, בכושר שיא - קטן עלינו לחרוש את העיר ברגל. 

הרכבת הביאה אותנו לתחנת PENN STATION על רחוב 42, ומשם הלכנו ברגל למלון שממוקם על רחוב 37 מערב פינת השדרה השישית. מקום טוב באמצע, כמו שאומרים. 

התמקמנו בחדר ומיד יצאנו לרחוב. התחנה הראשונה שלנו היתה טיימס סקוור (Times Square).
הכיכר הזאת תמיד מפוצצת אנשים וצבעונית ביותר.
בזמן הקורונה הראו אותה ריקה מאדם, זוכרת שזה היה עצוב מאד לראות. אבל מאז היא התמלאה בחזרה. 


הפעם התקיימה שם הפגנה של מתנגדי חיסונים. 


לא צילמנו אבל בין היתר הסתובבו הרבה נשים חצי ערומות שכתבו על גופן "My body" - סוג של "גופי ברשותי ולא תדחפו לי חיסונים בניגוד לרצוני". ייתכן שזה גם היה תירוץ טוב להסתובב ערומות. למשל כמו הזקנה הזאת (שהבנתי שהיא קבועה שם, בלי קשר למטרה כזו או אחרת) שמסתובבת רק בתחתונים ומגפיים עם שיער כחול וגיטרה. 


גם פה, כמו שראינו הרבה כשהיינו ביפן, אנשים מסתובבים עם כלבים בעגלות או בתיקים על הכתף.


באותו היום היינו גמורים גם מעייפות וחלשים בגלל הצינון, אז חתכנו מוקדם יחסית. עצרנו בבית מרקחת כדי לקנות סוג של דקסמול קולד מקומי (Nyquill) ואז גם בסופר כדי לקנות קצת פירות ואגוזים, וחזרנו למלון כדי לנוח אחר הצהריים.

אבל מה שקרה, הוא שהדקסמול האמריקאי הפיל אותנו - ונרדמנו עד הבוקר. ואולי זה בדיוק מה שהיינו זקוקים לו כדי להתגבר על החלק הקשה יותר של הצינון. 

התעוררנו בחמש בבוקר ויצאנו להליכה. הלכנו דרומה עד לאזור הגריניץ' ווילג' ובחזרה - כשבעה קילומטר בערך. 
אכלנו ארוחת בוקר במלון ואז יצאנו בהליכה צפונה לכיוון סנטרל פארק ולמוזיאון המטרופוליטן האהוב עלינו מאד. 
כל ההליכה הזאת והביקור במוזיאון עייפו אותנו קצת (עדיין היינו מאד מקוררים) אז חזרנו לנוח במלון להאושש קצת, ואחר הצהריים יצאנו שוב, לכיוון דרום מערב לאזור צ'לסי. 

בדרך נתקלנו במיצג מקסים חדש בשם סיטרוביה (CITROVIA), בנוי כולו על עקרון הלימונים. 


עברנו בזריזות דרך הצ'לסי מרקט (Chelsea Market) - בו ביקרנו בפעם הקודמת שטיילנו בניו יורק, אבל בסוף התיישבנו במסעדה מקסיקנית נחמדה בשם FONDA (על השדירה התשיעית מעט צפונית למרקט). 

מול הצ'לסי מרקט גילינו מתחם חדש מושקע ומפונפן של סטארבאקס - Starbucks Reserve Roastery.

הרבה מאד נחושת ותנורים של פעם, מאד יפה - אבל הקפה אותו קפה. של סטארבאקס. תכל'ס, בקפה GREGORYS ואפילו ב-Dunkin Donuts הקפה טעים לי יותר. 





בהערת אגב: בניו יורק הנהיגו סוג של "תו ירוק" ובכניסה להרבה מאד מקומות יש צורך להראות תעודת חיסון בשילוב תעודה מזהה. 
רוב האנשים מסתובבים עם מסיכות על הפה ועל האף כמו שצריך, אבל פחות מאשר בבוסטון. יש הרבה שמסתובבים ככה גם בחוץ, והאמת שיש איזורים שבהם ברחוב הצפיפות גבוהה וזה הגיוני לעטות מסיכה, למרות שזה לכאורה באוויר הפתוח. 

חזרנו למלון עייפים אך מרוצים, בשלב הזה כבר היה חשוך ובדרך קלטנו את האמפייר סטייט בילדינג (Empire State Building) על כל תפארתו זוהר מבין לבנינים. 


שעון הגלקסי החדש שלנו הראה לנו שבסך הכל ביום ראשון צעדנו כעשרים קילומטר. 



ישנו היטב בלילה, ולמחרת קמנו מעט מאוחר יותר (כבר אחרי הזריחה) ויצאנו להליכה, הפעם צפונה לכיוון סנטרל פארק. 



בכל ביקור מחדש אני לא מפסיקה להתפעל מהמקום הזה, סנטרל פארק, ולהודות למי שצריך להודות על כך שהוא קיים ושמשמרים אותו, למרות שהוא חתיכת נדל"ן שבפוטנציאל עשוי לגרוף לכיס של מישהו הרבה מאד כסף. 
הפארק היה מלא רצים, רוכבי אופניים, מטיילי כלבים למיניהם, סנאים ועכברושים וסתם אנשים שחוצים דרכו בדרך לעבודה. 




חזרנו למלון לארוחת בוקר ומקלחת, ושוב יצאנו ברגל, הפעם לכיוון דרום מערב אל אזור 9/11 - גראונד זירו (Ground Zero) וה-World Trade Center החדש.


אתר הזיכרון למגדלי התאומים שנפלו בהתקפה של 9/11 (11 בספטמבר 2001). ישנן שתי בריכות כאלה, ולאורך השפה של כל אחת מהן חקוקים שמות הנספים. 



וכך נראה מגדל ה-WTC החדש.


מאתר ההנצחה של 9/11 המשכנו דרום מערבה אל Battery Park..

אנדרטה לזכר מלחי צי הסוחר Merchant Marines שתפסה לי את העין. הפסל עוצב בעקבות תמונה דהויה

מרחוק אפשר לראות את פסל החירות


ובמבט צפונה שוב נראה מגדל ה-World Trade Center החדש. 

מותשים, החלטנו לחזור ברכבת התחתית. אז גם על זה אפשר לעשות V בביקור הזה. נסיעה בתחתית. כמה קל ונוח היה למצוא את הרכבת המתאימה, את התחנה ואת הדרך לתחנה בעזרת אפליקציית MOOVIT. זוכרת ביקורים קודמים עם מפה של התחתית ומפה של ניו יורק....גם אז הסתדרנו מצוין. עכשיו זה עוד יותר נוח. 



חזרנו למלון, נשנשנו קצת פירות ואגוזים ונחנו. החלטנו שזה סידור מצוין - ארוחת בוקר במלון, ארוחת ערב במסעדה כלשהי, ובצהריים רק פירות ואגוזים. 

אחר הצהריים יצאנו שוב לכיוון צ'לסי (דרום מערבה) הפעם ל-HIGH LINE של ניו יורק. זוהי טיילת מוגבהת על מה שהיתה פעם מסילת רכבת עילית שמשתרעת בין הרחובות GANSEVOORT בדרום עד רחוב 34 בצפון, בערך בתוואי של השדרה העשירית.  
זוהי טיילת מאד מושקעת גם מבחינת הגינון והצמחייה וטיפוח אוכלוסיית החרקים המגוונת, גם מבחינת אומנות וגם נוחות - ספסלים, שירותים לאורך הדרך, אפילו עצירות לכיבוד פה ושם, ונוף נהדר, גם של נהר ההדסון וגם של העיר





כששקעה השמש מצאנו לנו מסעדת המבורגרים נחמדה בשם DALLAS BBQ CHELSEA, שם הזמנו סלט ענק עם המבורגר (ללא לחמניה) וירקות מאודים - T טוען שאנחנו היחידים שאי פעם הזמינו את המנה הזאת. 

בסוף היום שעון הגלקסי שלי הראה שהלכנו מעל לעשרים וחמישה ק"מ.


לא רע, בסך הכל. והצינון כמעט נעלם. 

לפני שאסיים את הפוסט הבלתי נגמר הזה, אני חייבת קצת לקטר, כי משהו לא טוב עבר על ניו יורק מאז שביקרנו בה לאחרונה. אני מניחה שזו בעיקר הקורונה,  שלא עשתה לעיר הזאת שום דבר טוב. אבל אולי זה גם ניהול כושל.

העיר מטונפת, זבל מתגולל ברחובות ופחי הזבל עולים על גדותיהם. 
הומלסים מציפים את הרחובות. 
המון עסקים חוסלו, חנויות ומסעדות עומדות סגורות.

עסקים שמתפקדים מפרסים מודעות דרושים גדולות (את זה ראינו גם בבוסטון) ונראה שגם כאן כמו בארץ, עובדים רבים לא חזרו מ"חל"ת". 

במלון מונהגת מדיניות של "ננקה לך את החדר רק אם תבקש, וגם אז רק למחרת, וגם אז זה יקרה בזמן לא ידוע במהלך היום וייתכן גם עד שמונה בערב".  כנ"ל לגבי החלפת מגבות, הוספת סבונים, מגבונים, נייר טואלט, קפסולות קפה למכונה וכוסות (וגם אז רק חד פעמיות, אלא מה?). בקצב הזה עוד מעט נצטרך להביא את הכל איתנו מהבית. 

כשהתלוננו בקבלה נאמר לנו שכמובן זה בגלל הקורונה, אבל שנראה להם שההנהלה מתכוונת להמשיך עם זה גם אחר כך. למה לא? אם אפשר לחסוך בהוצאות על עובדי נקיון? 

נראה אם זה יהיה ככה גם בוושינגטון. 

זהו, הסתיימה פינת הקיטורים. תיכף נצא למוזיאון MOMA לאמנות מודרנית, ואחרי הצהריים ניפגש סוף סוף עם בן דוד של T ואשתו. 
מחר ממשיכים לוושינגטון. 
המשך יבוא