לא רק T ולא רק בריאות

 בא לי לכתוב על דברים אחרים. 

על אימון הריצה שלי למשל. הגעתי כבר באימון השלישי ב"אתגר 2" של LALIWAY והשבוע כבר רצתי 3.5 דקות רצוף, חמש פעמים, לסירוגין (הפסקות של 2 דקות הליכה בין לבין). 

בפעם הראשונה מאז שהתחלתי את אימון הריצה הזה חוויתי קושי. הזעתי ממש. רק אז הבנתי שעד כה האימון תאם לגמרי לרמת הכושר שכבר יש לי. הפעם לראשונה אתגרתי את עצמי, עשיתי אימון שהיה לי קשה. ודי עפתי על עצמי.

לפני כן עשיתי "חימום" בן חצי שעה על האליפטיקל. בסך הכל הייתי די מרוצה מעצמי. באופן כללי אני די מרוצה מעצמי בקטע של הפעילות הגופנית, שלא ויתרתי עליה גם תוך כדי הניתוח והאשפוז של T. אפשר לומר אפילו שהייתי חייבת אותה. לגוף ולנפש. 

ואם מדברים על אליפטיקל, זה מה שקנינו לבני ליום הולדתו שחל בתחילת השבוע. 

מזה כמה שנים שבני וכלתי מנסים להתמיד בפעילות גופנית כלשהי. בשנה שעברה הם הבינו, שחלק ניכר מהשנה לא ניתן בבוסטון לצאת החוצה לשום סוג של פעילות גופנית בגלל הקור, והחליטו להירשם למועדון ספורט. בני לקח שם כמה שיעורי טניס כדי לחזור לכושר, ואז מצא לו פרטנרים להתאמן איתם, ונוסף התאמן גם בחדר הכושר. בשלב כלשהו גם כלתי הצטרפה. אבל בגלל הקורונה חלק מהזמן המועדון היה סגור, וגם כשהיה פתוח היו צריכים להתעמל עם מסיכות. ובכל מקרה צריך היה לצאת מהבית, להיכנס לאוטו, ולנסוע לשם. ועם סביבוני זה לא תמיד התאפשר, ועכשיו שהיא בהריון ואו טו טו יולדת, הם רואים שהם לא כל כך מצליחים לצאת לנצל את החברות במועדון. כך עלה הרעיון לקנות מכשיר הביתה, וכיון שזה המכשיר שהם הכי ניצלו בחדר הכושר, החלטנו שזו תהיה מתנת יום ההולדת שלו מאיתנו. אני מאד מקווה שהמכשיר ישרת אותם היטב ולא יהפוך (כפי שהמכשירים האלה נוטים בדרך כלל) ל....קולב. 

בא לי גם לכתוב קצת על הפודקסטים ששמעתי בזמן האחרון. לרינה מצליח יש פודקסט חדש בשם "אמא, אבא ואני" בו היא מראיינת אנשים שונים על היחסים שלהם עם הוריהם. זה פשוט מרתק. וגם עצוב. כמה פצעי ילדות עולים בשיחות האלה, כמה מורכבים היחסים של אנשים - ולא משנה אם הם בשנות החמישים או בשנות השמונים לחייהם) להוריהם. אהבה וגעגוע אבל גם כעס גדול או אשמה גדולה. בקיצור - מרתק. 

מצאתי שאני גם אוהבת לשמוע את אלעד שמחיוף ב"אחד ביום". כן, אני, שלא צורכת כמעט חדשות ולכאורה לא מתעניינת באקטואליה - מאד נהנית מהפודקסט הזה. 

עוד פודקסט שגיליתי לאחרונה הוא "סליחה, זה לא מה שהזמנתי" של טל בשן ולימור רייך. הוא מדבר הרבה על הורות ובכלל על הפער הזה שבין "מה שהזמנתי" לבין מה שקורה במציאות החובטת, כפי שהוא מנסח זאת, של חיינו. 

את כולם, אגב, אני שומעת בספוטיפיי. שם הכי נוח לי לסדר אותם לפי סדר כרונולוגי, והוא מסמן לי את מה שכבר שמעתי. 

בגיזרת החתולים מיינקוני מתוק וחכם וגדל יפה. 

מאז ש-T בבית גם ל' נרגעה קצת יותר ומאפשרת לקטנצ'יק להתקרב אליה יותר. אין מה לעשות, כמו שאומר תמיד סיזר מילאן התותח (אמנם הוא אומר זאת לגבי כלבים), T הוא זכר האלפא בבית, THE LEADER OF THE PACK. כשהוא נמצא והוא נותן את הטון כולם רגועים. 

הנה כמה תמונות 

שרוע על הברכיים שלי (על חלוק נעים במיוחד)

קרובים על המיטה שלנו

מאחורי הגב של T: קרובים על הכורסא

אם בכל זאת לעדכן על מצבו של T, אז הוא עושה הליכות ובהדרגה מאריך אותן. הבוקר הוא כבר הלך בערך עד מרחק של כ-750 מטר מהבית ובחזרה. לדעתי זה קצת מוגזם, שבועיים ויומיים אחרי הניתוח, אבל ל-T יש באמת נטייה להגזים, ואני מוצאת את עצמי כל הזמן מזהירה אותו לא להתאמץ יתר על המידה. יש לו הרבה מאד מוטיבציה להחלים ולחזור לעצמו, שזה נפלא, רק חוששת ממצב בו הוא יגרום לעצמו נזק כלשהו. 

אתמול למשל עמדתי לבשל כמה דברים - מודה שאני קצת חלודה במטבח, לאחר שבשנים האחרונות מאז שסגר את העסק של האירועים והפסיק לבשל באופן מקצועי ושוטף, הוא בעצם השתלט על כל הבישולים והאפייה בבית. אז כשאני מתייעצת לגבי משהו לפעמים הוא פשוט קם ובא לעשות במקומי, וזה גורם לו להרגיש טוב אבל אני ממש נזהרת לא לאפשר לו להתאמץ יותר מדי. שלא יסבול אחר כך. 

מפה לשם הצלחתי להכין חזה עוף ב"סו-וויד" גם עבורנו וגם עבור 'שותפנו' וגם הכנתי קציצות עוף. כך אני מגוונת ל-T את התפריט עם דברים טעימים שמורכבים מהרבה חלבון. כשביקשתי שיזכיר לי איך מכינים פולנטה, הוא פשוט קם ותוך דקה הכין בעצמו. אני שמחה שהוא מרגיש שהוא מסוגל, וזה גורם לו להרגיש טוב עם עצמו, אני רק חוששת שלא יגזים. 

עודפי הנוזלים פחות או יותר נעלמו מגופו ואין כמעט זכר לבצקות, כך שהבוקר הוא הפסיק על דעת עצמו לקחת את הפוסיד (הכדור המשתן). בדיקות הסוכר היומיות בינתיים מראות מצב תקין, לשמחתנו, וגם הנוזל שבשקית הנקז שינה את צבעו וכעת כבר לא נראה כמו חומר לבלבי. T צילם ושלח לפרופסור, ואנחנו מקווים שבתחילת השבוע הוא יקרא לו להסיר את הנקז האחרון מהגוף. אם כן זה יהיה עוד צעד בדרך להחלמה.

גיסתי התחילה לדבר איתי על יום הולדתה ה-90 של אמא שלי, שיחול בעוד שבועיים.

לא דיברנו על זה כל עוד הניתוח היה לפנינו אבל עכשיו התחלנו להרהר מה עושים.

T כמובן קפץ ואמר שעד אז הוא יוכל להכין ארוחה ולארח את כולם כאן, אבל אני נעמדתי על רגליי האחוריות והודעתי שזה לא בא בחשבון. גם אם ירגיש טוב, אין מצב לארח 22 אנשים חודש אחרי הניתוח. 

גיסתי הציעה לקחת את זאת שעשתה לה קייטרינג ליום הולדתה של אחיינית2 הקיץ ולקיים את האירוע אצלם בבית. זה נשמע לי כמו רעיון מצוין, ש-T יבוא כאורח ולא יתפתה אפילו לעבוד. 

בכל מקרה נצטרך לחכות עם זה כי עכשיו גיסתי עשתה בעצמה MRI בגלל שבדיקות שדה הראייה שלה חזרו לא טובות כבר פעמיים, אז נראה מה קורה איתה ואז נחליט. 

ואני בכלל לא מדברת על הקורונה....... אולי זה בכלל לא חכם לערוך מפגש משפחתי מורחב בימים האלה. 

בקיצור נראה. 

בינתיים היום יום הולדתו של חכמוד - הילד כבר בן 11 - וקבענו שמחר בבוקר הם יבואו הנה כולם, ויביאו איתם אוכל, כיבוד, עוגת יום הולדת, כל מה שצריך כדי לחגוג וכדי שאנחנו לא נצטרך לעמול אבל גם לא נצטרך לצאת מהבית. 

אמרתי גם להורי לקפוץ.

אז שנה אזרחית טובה לכולם - מאחלת שתהיה טובה יותר מזו שהיתה ומזו שהיתה לפניה - בעיקר הרבה בריאות ושלווה ושקט נפשי. 

בבית! 🙂

חופשת סוף השבוע של T היתה מוצלחת ביותר. 

במוצאי שבת קפצתי לסופרפארם לקנות מזרקים כי T לא מצא את המזרקים שקיבל מבית החולים. קניתי כמה מזרקים, וזה סגר לנו את הפינה. בשלב הזה הוא עדיין קיבל שני סוגי זריקות. האחד - שלוש פעמים ביום - הוא איזשהו הורמון של הלבלב שנוהגים לתת בעקבות ניתוחים בלבלב. השני - אותו הוא מקבל פעם ביום - הוא נוגד קרישה. למניעת תסחיפים. 

היה גם שלל כדורים. T לקח אותם כמו גדול. גם את הזריקות אירגן לבד והזריק לעצמו. אחרי הכל, כמו ששותפנו אוהב תמיד לומר, T הוא בן של רופא 🙂.

בערבים הוא הלך לישון מוקדם. זה היה מצוין, כי הצליח לישון כמה שעות רצוף עד ששוב התחילו כאבי המעיים ו"הלוך ושוב" לשירותים. אבל בסך הכל כן הצליח לישון טוב בין לבין. 

בראשון בוקר הוא שתה את התה עם הנענע מהגינה שהכנתי לו, אכל פרוסה של גבינה צפתית, ויצאנו לבית החולים. 

בביקור הרופאים שאלו את T איך הוא מרגיש, בדקו את תכולת הנקז, ושאלו אותו אם הוא מרגיש כשיר לצאת הביתה סופית. ברור שהוא ענה בחיוב. 

במהלך הסופ"ש העבירו את T לחדר אחר, ושם פגשנו מישהו שעבר את הניתוח הזה לפני חודש והובהל עכשיו למיון ומשם לאשפוז חוזר בגלל חום. האמת שזה הפחד הכי גדול שלי. ש-T יהיה משוחרר ובבית ואז יקרה משהו והוא יצטרך לחזור לאשפוז. 

בשעות שחלפו אחרי כן באו למדוד לו חום (תקין) ולחץ דם  (מעט נמוך אבל בסדר) ולקחת לו דם, ובאו לנסות לתת לו את הזריקה והתרופות שהוא כבר לקח בבית, והם ראו שהוא באמת מסתדר לבד. הם מרחו את זה במשך עוד כמה שעות אבל בסוף הגיע מכתב השחרור המיוחל, ובסביבות שתיים בצהריים יצאנו בחזרה הביתה. זהו. שוחרר. 

מאז אנחנו בבית ו-T מראה שיפור הדרגתי בכל יום.

הוא עדיין עם הנקז ומדווח מדי כמה ימים לפרופסור במייל מה תכולתו (כמות, צבע). מודד סוכר כל יום. לוקח את התרופות. מזריק בעצמו את החומר נוגד הקרישה, למניעת תסחיפים. 

הלילות הרבה יותר טובים והוא מצליח לישון גם בצהריים.

על דליפת הנוזלים מהפתח שמסביב לנקז הוא הצליח להשתלט בעזרת גזירת חיתולי תינוקות וגם פשוט החלפת בגדים תכופה (ואני מכבסת מכונה מלאה כל יום). הבוקר הוא דיווח שהפסיקה הדליפה, אז הוא עבר לחבישה בפד גאזה סטרילי מעל הפתח של הנקז, כפי שעשו לו בבית החולים. 

עדיין יש עליו כעשרה ליטרים של נוזלים מיותרים שבאים לידי ביטוי מגובה המותניים שלו ועד לכפות הרגליים. החלק העליון של הגוף כבר חזר לעצמו. הוא ממשיך לקח את הפוסיד בתקווה לשחרר את שאר הנוזלים. 

כרגע הקשיים העיקרים הם כאבים באזור המעיים וחולשה גדולה. הכאבים של המעיים חדים ומשתקים ממש כשהם מגיעים, כנראה גאזים כלואים שמסתובבים שם במערכת. בסך הכל מערכת העיכול מתפקדת, וזה מצוין, אבל הכאבים האלה מתישים אותו ואני מנסה לשכנע אותו לקחת אופטלגין, כי אין שום סיבה לסבול. זה גם מכווץ את הגוף וגם מתיש אותו. 

החולשה העצומה לעיתים ממש מרגישה כמו חולי, כמו כשיש שפעת עם רגישות גדולה בעור ותחושה זיפתית. שאר הזמן הוא פשוט מתעייף מאד מכל פעולה. אבל הוא לא מוותר. עושה הליכות תכופות הלוך ושוב בבית, ובימי שמש יוצא לגינה ועושה הליכה קצרה. לפעמים מגיע עד קצה שביל הגישה לבית ובחזרה. 

בדרך כלל אני מכינה לו אוכל ושתייה אבל לפעמים מכין לעצמו. כוס תה, חביתה עם פרוסת גבינה צפתית, יוגורט. אתמול הכנתי לו שניצלון (טרי, ברור שטרי, לא קנוי!) וקצת מחית תפוחי אדמה. בצהריים אנחנו אוכלים ביחד את מרק העוף שהכנתי בסופשבוע כשהיה בבית (בהדרכתו). במרק הזה לא הכנסתי ירקות עם סיבים כמו סלרי וכדומה. רק ירקות שמותר לו לאכול. 

פעם ביום הוא גם שותה אינשור. 

בסך הכל הוא אוכל יפה - מעט מאד אבל לעיתים קרובות, ובתיאבון - ואני מקווה שזה יעזור לו להתחזק. 

רק פעמיים בינתיים הכאבים במעיים היו חזקים וממושכים כל כך ש-T הסכים לקחת אופטלגין. שאר הזמן הוא מסתדר ללא משככי כאבים בכלל. הוא אומר שהוא ממש מבין עכשיו מה עובר על תינוקות בני יומם שסובלים מגאזים. אלה כאבי תופת של ממש. בעצם גם מערכת העיכול שלו, כמו שלהם, היא "חדשה". "משופצת". וצריך להפעיל אותה בהדרגה ובעדינות. 

אני מנסה לקיים איזושהי שיגרה בבית לצד ההחלמה שלו.

אני קמה כרגיל בבוקר להליכה או אימון ריצה או חדר כושר. 

מטפלת במטלות הבית ובחתולים, ששמחים מאד ששנינו בבית כל היום. 

אנחנו צופים יותר בטלוויזיה, בעיקר סדרות. ל-T אין סבלנות או יכולת ריכוז לקרוא או לצפות במשהו שהוא יותר מסידרת אקשן או משהו קליל. אני סיימתי ספר אחד (הפעם האחרונה ששיקרתי) עוד בבית החולים, וטרם התחלתי חדש. טרם החלטתי מה יהיה הספר הבא שלי. 

אנחנו מדברים בוידאו עם הילדים והנכדים - אלה שבהרצליה ואלה שבבוסטון. בטלפון עם ההורים וחברים. רק 'שותפנו' קפץ בינתיים לביקור, אתמול, ונראה לי שבשלב זה T עדיין לא ממש מוכן לאורחים. 

לי יצאה במהלך השבוע האחרון "שעורה" בעפעפיים (קודם בשמאלי התחתון ומייד אחר כך בעליון), והתכתבתי במייל עם האופטלמולוג שבסוף רשם לי טיפות. זה מאד עוזר כאשר יש קשר ישיר לרופא מקצועי דרך המייל. משום מה דרך המערכת של מכבי אני יכולה לפנות ישירות רק לרופאת המשפחה ולגניקולוג. אז מזל שרופא העיניים מתקשר במייל (את זה גיליתי מאבא שלי, שהוא גם הרופא שלו). 

כנראה שה"שעורה" היא בכל זאת ביטוי למתח שאני חשה בתקופה הזאת. הגוף מגיב בדרכו. 

גם אני ישנה יותר, גם בלילה וגם בצהריים. משלימה קצת שעות מנוחה. 

בינתיים נראה שבכל יום חל שיפור כלשהו, ועל כך אנחנו מברכים. 

חוּפְשָ"ש

 השבוע של T היה מלא תהפוכות.

באחד הימים עלה לו פתאום החום והבהילו אותו ל-CT. ולקחו תרביות מהדם, השתן וגם הנוזלים שהצטברו בנקזים.

היו כמה שעות לחוצות עד שהגיעה תשובה שאין ממצאים מיוחדים ב-CT, פרט להרבה מאד נוזלים בחלל הבטן וגם בריאות. ואת זה ידענו. אי אפשר לפספס. 

בשלב הזה היו על T בערך 30 ליטר מים. 

רגליים נפוחות מלמטה עד למעלה, ידיים וזרועות נפוחות, בטן וגב וגם פרצוף וצוואר נפוחים ומעוותים - אפילו (סליחה) האשכים בגדלים של כדורי טניס כל אחד. 

עד כדי כך שהוא התקשה בשכיבה, אז לילה אחד אפילו בילה בכורסא. 

באופן כללי כל לילה היה סיוט מסוג קצת אחר. 

לפעמים כאבי מעיים שלעיתים הטיסו אותו לשירותים, עד כמה שהגוף החלש שלו מסוגל "לטוס".

לפעמים סתם הרעש מעמדת האחיות והצפצופים של המוניטורים - החדר שלו והחדר הסמוך הם סוג של "טיפול נמרץ" מחלקתי עם ניטור תמידי. 

לפעמים הקושי לנשום, בגלל עומס הנוזלים. 

בשלב כלשהו הורידו לו נקז אחד - צעד עצום קדימה - וזה הכאיב לו נורא. למחרת פתאום כל המים שבגוף התחילו לדלוף החוצה דרך החור שהנקז השאיר אחריו. 

מצד אחד זה עשה לו בלגן (כל הזמן נרטב, היה לו קר, היה צריך להחליף פיג'מה כל הזמן) מצד שני הוא חש הקלה עצומה. תוך יומיים כבר ירדו 10 מתוך 30 הליטר האצורים בגוף - עדיין יש עליו 20 ליטר מיותרים. 

בחמישי תפרו את החור של הנקז שהוצא אבל תוך שעות ספורות החלו שוב המים לדלוף משם. הוא ביקש, וקיבל, תרופה משתנת כדי שחלק מהנוזלים לפחות ייצא דרך השתן. 

בשלב הזה הוא כבר התחיל להרגיש טוב מספיק כדי להתקשר לילדים, לחברים ולבני דודים שתמכו כל הימים האלה ודרשו לשלומו. 

בששי איפשרו לו לצאת הביתה לחופשת שבת. 

עשו לנו הדרכה קצרה לגבי התרופות שהוא צריך לקחת (כמה, מתי) והזריקות שהוא צריך להזריק לעצמו (איך, מתי), והתארגנו להתמודד עם הדליפה המתמדת. אחרי כל מיני ניסיונות התברר שחיתולים של תינוקות שדוחפים בין הבטן לבין המכנסיים פלוס משטחי החתלה שיושבים עליהם, פחות או יותר סוגרים את הפינה הזאת. 

וכשצריך פשוט מחליפים את הבגד. אגב, את הבגד הישן מידת XL שבמזל לא זרקנו כשירד במשקל. כי הבגדים שלו לא עולים עליו במצבו הנפוח. וגם הנעליים לא. 

מאז שהגיע הביתה יש לו תיאבון טוב יותר, הפסיקו הבחילות שסבל מהן כל ערב בלי קשר למה שהוא אכל ומתי שהוא אכל את זה. אפילו בין כאבי המעיים לבין הריצות לשירותים להשתין (בגלל הפוסיד) הוא ישן טוב יותר בלילה בבית. ומיינקוני התרפק עליו כל הלילה וליווה אותו בשעות בהן היה ער. והחתולה ל' נראה יותר רגועה, מבסוטה שאבא בבית. 

הורי קפצו לשעה אתמול אחר הצהריים, וגם בתי וחתני עם הנכדים באו לשעה קלה. T שמח מאד לראות אותם, והם אותו. 

בראשון בבוקר צריך לחזור לבית החולים, ועדיין לא ידוע לכמה זמן. עדיין לא ידוע מתי מוציאים את הנקז הנותר. עדיין לא ידועים הרבה דברים.

אנחנו מדברים הרבה על הקושי ועל החולשה ועל הפחד שהוא לא יחזור לעצמו, לאיך שהוא היה פעם. אני שמחה שהוא מדבר על זה, ואני מקווה שנצליח להתמודד עם הנטייה להתייאש וליפול למרה שחורה. 

אבל לאט לאט הוא מתאושש. ובסך הכל אלה חדשות טובות. 

יום ביומו

ההבדלים אצל T בין יום אחד למשנהו תהומיים ממש.

בששי בסוף השתלטו על הכאבים הנוראיים באמצעות עירוי בטפטוף תמידי של מורפיום פלוס אפשרות לתגבר ידנית כל רבע שעה. ביומיים הראשונים הוא השתמש תדיר בתגבור הזה. אחר כך בהדרגה פסק. 

במוצאי שבת כבר הוציאו לו חלק מהצינורות שהיו מחוברים והרשו לו לשתות.

הפסיקו את המורפיום, וכאשר כאב מידי פעם קיבל אופטלגין בווריד וזה עזר. 

הוא התקלח וצחצח שיניים (עם עזרה) ואפילו מעט קם והתהלך. 

בראשון הוא כבר התהלך ממש בכוחות עצמו כאשר מישהו מאיתנו הולך לצידו.

היום הירשו לו לאכול.

אוכל רך, בכמויות קטנות, פעם בשלוש שעות. 

בבוקר אכל יוגורט, אחר כך שתה מרק. 

התקלח בעצמו, צחצח שיניים בעצמו, יצא איתי לסיבוב שלם סביב המחלקה. 

בימים הראשונים הוא נרדם כל הזמן, בקושי דיבר. 

לא התייחס בכלל לטלפון.

בראשון התחיל להקשיב קצת לחדשות, לקרוא קצת הודעות. עדיין לא לענות להודעות אבל כן לענות לטלפון. 

בבוקר ענה כשבתי התקשרה, ואולי היום יתקשר לבני בבוסטון.

בראשון התקשרה אליו 'רופאהחדשה' שביקשה לדעת מה מצבו. איזו תותחית היא. האמת שניסיתי לכתוב לה עדכון דרך האתר של מכבי, אבל התברר שאם פנית כבר 4 פעמים ברבעון לרופא/ת המשפחה אתה חסום לפניות נוספות. ואין לה מייל או מספר וואטסאפ. 

המזכירה שלה אמרה שאפשר לשלוח פקס (פקס?! היא עוד לא יודעת שאנחנו בשנת 2021 או טו טו 2022???) או להתקשר ולהשאיר הודעה. 

T העביר לי אותה באיזשהו שלב (כשהתעייף) ואני השלמתי את הדיווח על מצבו ומהלך הניתוח וגם התלוננתי, כי עם הרופאה הקודמת היה לי קשר ישיר במייל וגם בוואטסאפ עם המזכירה שלה. 

'רופאהחדשה' טענה שהמייל של מכבי מפוצץ והיא רואה את ההודעות אחרי שבועיים, אז היא לא ממליצה על זה, ובוואטסאפ אם כותבים לה והיא לא במשרד זה נוטה להתפספס לה. היא הבטיחה שאם משאירים הודעה עם המזכירה זה תמיד מגיע אליה. בסך הכל עד עכשיו ההיענות שלה (וגם הפניות אלינו ביוזמתה) היתה ממש טובה, אז ניתן לזה הזדמנות. 

בחזרה אל T : צעד אחר צעד ממש רואים את תהליך ההחלמה.

ומה איתי? 

כשהיה עוד בטיפול נמרץ נסעתי פעמיים ביום לבית החולים. 

התייצבתי בשש בבוקר, חזרתי הביתה בשבע ואז חזרתי שוב ב-12:00 בצהריים ונשארתי כבר ברצף עד הערב.

בבית הייתי יוצאת להליכה ואז מתקלחת, אוכלת משהו מול הטלוויזיה,  תכרבלת עם מיינקוני מול איזו סידרה ואז שוב במיטה עד הבוקר.

מרגע ש-T עבר למחלקה התחלתי להגיע בבוקר ופשוט להישאר ברצף.

אני מביאה איתי גם ארוחת בוקר וגם ארוחת צהריים. 

בששי נשארתי בעצם עד שקיבל את המורפיום וראיתי שהכאבים העזים נרגעו והוא הגיע לאיזו שהיא יציבות. משם נסעתי אל בתי, אכלתי משהו, חיבקתי קצת את הנכדים ונסעתי די מהר הביתה. 

בימים הארוכים האלה נכנסה אלינו הבת של השכנים באמצע היום כדי להאכיל את הגור ולשחק איתו קצת.

ואז, החל משבת 'שותפנו' ביקש להחליף אותי בצהריים.

הוא מגיע בסביבות שתיים ואנחנו עושים "חפיפה", ואחרי זמן מה אני הולכת והוא נשאר עד ש-T מגרש אותו בסביבות שש/שבע בערב. 

להיות עם שותפנו, מבחינת T, זה כמו להיות איתי. ואני רגועה כשהוא שם.

אני חוזרת הביתה, יוצאת להליכה או ריצה או לחדר כושר, עושה את כל מה שצריך בבית - בין אם זה כביסות או סידורים אחרים. 

מתקלחת, אוכלת ארוחת ערב, מדברת בטלפון עם אמא, עם בתי, עם בני ואם יש לי כוח אז גם עם חברה. 

צופה באיזו סידרה ועולה לישון עם מיינקוני. לפעמים ל' מכבדת אותנו בנוכחותה על המיטה אבל לא קרוב מדי. 

אם הגור מתקרב יותר מדי היא נוהמת ומאיימת עליו. הוא נרתע אבל נדמה לי שכבר פחות מפחד ממנה.

איך אני?

אני עייפה. 

אבל אני מאד מעודדת מהדרך שבה T מתאושש. אם הוא ימשיך בקצב הזה אולי עד סוף השבוע ישחררו אותו הביתה.

גם ככה ההחלמה תמשיך להיות קשה ואיטית וארוכה מאד, אבל בבית החלק המנטלי אולי יהיה לו קל יותר.

כרגע אני מרוכזת בהחלמה שלו אבל מעל לראש כל הזמן מרחפת כמובן העננה של תוצאות הביופסיה. הביופסיה האחרונה - בתקווה - זו שתתן תשובה סופית ומוחלטת. זו שתקבע אם אנחנו בסוף תהליך או בהתחלה של אופרה אחרת לגמרי. 

איך אני?

מרגישה מוקפת באהבה ובתמיכה, גם מבני המשפחה והחברים הקרובים - שלי, של T - גם מהמשפחה המורחבת, וגם מקוראי ומגיבי הבלוג הזה. הצלחתם כולכם לתת לי הרגשה שאני לא לבד פה עם העניין הזה. ועל כך תודה. תודה ענקית. 

תשע שעות ועוד שעה וחצי

 הניתוח של T ארך תשע שעות ואחריו הוא היה עוד שעה וחצי בהתאוששות, עד שהצלחתי להיכנס לראות אותו לרגע. 

תשע שעות ללא עדכונים בכלל, פרט לשעה וחצי לפני הסוף, שאז יצא הפרופסור לעדכן אותנו במשפטים קצרים וקצת סתומים - שבעצם הכל הסתיים, בסך הכל עבר בשלום, ועכשיו "רק" סוגרים אותו. הסגירה לקחה "רק" עוד שעה וחצי. 

למותר לציין שהשתגענו כבר עד לשלב הזה. 

בתום ה"סגירה" יצא אלינו הכירורג שגם פגש אותו בשיחת הטרום ניתוח יומיים קודם לכן. הוא אמר "אני מבין שהפרופסור עדכן אתכם" ואז אני אמרתי "כן, אבל הפרופסור הוא איש של מילים קצרות, אז בבקשה ספר לנו מההתחלה". הוא חייך. "אכן איש של מילים קצרות". 

והוא פירט.

בהתחלה נכנסו לפרסקופית בכלל, כדיל לחפש גרורות. אם ימצאו גרורות, הסבירו לו מבעוד מועד, לא עושים את הניתוח בכלל.

אז כאשר התחיל הניתוח חיכינו כשעתיים בחדר ההמתנה לפני שהרשינו לעצמנו לצאת לשתות או לאכול משהו, למקרה ש....

אגב בעקרון היינו אמורים לקבל עדכונים לטלפון לגבי שלבי הניתוח השונים - בפועל קיבלתי הודעה כשהוא נכנס לחדר הניתוח...וזהו. שום עדכונים אחרי כן. 

הגעתי לשם על הבוקר עם בתי. T התאשפז כבר ערב קודם. שותפנו ושריתה הגיעו אחרי שהניתוח כבר התחיל. בהמשך הגיע גם אח של T ואחר כך גם גיסתי. למרות שעדכנתי כל הזמן ולמרות שאמרתי שאין צורך שיגיעו - שניהם לא היו מסוגלים להמתין בבית. בשלב כלשהו הגיע גם חתני. אחי רצה לבוא על הבוקר כי אחר כך לימד באוניברסיטה, אבל אמרתי לו לא לבוא - שיש מספיק אנשים אתי. בכלל, לא הייתי סגורה על זה שאהיה מוקפת אנשים שם. אבל בסוף זה היה טוב. 

כל הזמן עדכנתי בוואטסאפ (בעברית ואז באנגלית לפי הצורך) את בני המשפחה השונים וכמה חברות קרובות. עם בני דיברנו בטלפון כמה פעמים. הוא השתגע שם בבוסטון, דואג ומתבאס שהוא כל כך רחוק. 

היינו הראשונים בחדר ההמתנה ונשארנו אחרונים. משפחות באו והלכו, באו והלכו. מתנדבים ומנתחים יצאו לעדכן אותם ובכל פעם קפצנו. אבל זה לא היה לגבי T. שעות. עודדנו אלה את אלה אבל היו רגעים של נפילות. בשעה 11:22 בדיוק גם אני וגם שותפנו פתאום נלחצנו שמשהו לא בסדר. בו זמנית. בדיעבד ייתכן שבדיוק אז היו ל-T נפילות בלחץ הדם תוך כדי הניתוח. זה היה בעצם האירוע הבעייתי היחידי במהלך הניתוח. 

הבת של השכנים נכנסה להאכיל את מיינקוני ולא מצאה אותו. בסוף שמעה אותו מיילל ומצאה אותו מתחת למיטה שלי, כנראה הסתתר מפני ל'. מה יהיה איתה? 

תשע שעות והכל בעצם עבר די חלק. 

בהתחלה היו להם המון הדבקויות לנקות. רקמה צלקתית (שאותה בכל פעם דגמו ושלחו לביופסיה בפרוצדורות הגאסטרוסקופיות השונות שהוא עבר בחצי השנה האחרונה) שמילאה את האזור בג'יפה. 

אחר כך (אחרי שאכן לא נמצאו גרורות) חיפשו ומיששו את כל האיברים הרלוונטיים, כרתו חלק מצינור המרה הסורר, את התריסריון, חלק מהלבלב (ואז גילו שגם צינור הלבלב מוגדל - וזו סיבה לדאגה מבחינתם), ואז התחילו לחבר את הכל מחדש. 

בשום שלב לא ראו סימנים של תהליך ממאיר כלשהו. לא בעין, לא במישוש. לא בבלוטות הלימפה. שום פיברוזיס מחשיד. את החלקים הכרותים שלחו לבדיקה פתולוגית ראשונית (FROZEN SECTION) שחזר עם תשובה שכל השוליים נקיים. 

עד כאן הכל נחשב לחדשות טובות (פרט לצינור הלבלב המוגדל). 

באופן פאראדוכסלי דווקא משום שהלבלב שלו במצב טוב כל כך, היה קשה לחבק אותו מחדש למעי. לבלב חולה, הם הסבירו, הוא לבלב נוקשה וקל לחיבור. לבלב בריא רך כמו חמאה, ולכן יש סכנה (עדיין) לדליפות. הם מנטרים את זה, ואמורים לדעת לטפל בזה - אם בהארכת זמן השארת הנקז בגוף ואם בהזרקת חומר הדבקה. 

דימומים לא היו במהלך הניתוח. נקווה שלא יהיו גם הלאה.

סיבוך אפשרי נוסף הוא זיהומים שונים. בקיצור עוד הדרך ארוכה.

בתום הניתוח וההתאוששות העלו אותו לטיפול נמרץ במחלקה הכירורגית. בשלב הזה שלחנו את כולם הביתה ועלינו רק בתי ואני לראות אותו. חיכינו עוד כשלושת רבעי שעה עד שסידרו אותו עם כל הצנרת - זונדה וקטטר ונקז ומדחום ובדיקת לחץ דם על כל הגפיים ועירויים שונים - כולל אפידורל שמזרים כל הזמן חומר וגרם לו להתעורר מהניתוח ללא כאבים. 

T היה ער כשנכנסו אליו אבל די מסטול והיה לנו ברור שלא יזכור על מה נדבר. הוא ביקש לשמוע על הניתוח וסיפרנו הכל, שיירגע. באמת שלא ניתן היה לדמיין תרחיש טוב יותר ממה שהיה בפועל. 

בבוקר הוא שאל אותי שוב, וכששאלתי אם אינו זוכר שסיפרתי, אמר שזוכר אבל לא היה בטוח אם לא חלם את זה. 

בטיפול נמרץ ישנם שלושה מועדי ביקור. שש בבוקר (שעה), שתיים עשרה בצהריים (שעה וחצי) ושש בערב (שעתיים וחצי). 

אחרי שראינו שהוא בסדר וללא כאבים ובסך הכל נראה יותר טוב ממה שציפינו - הקפצתי את בתי הביתה וחזרתי אל מיינקוני ול' (שהעדרו של T והעלמותי הממושכת מהבית עשתה אותה עוד פחות סבלנית כלפיו 😒).

לא ממש ישנתי באותו הלילה, והתייצבתי בטיפול נמרץ בשש בבוקר. כך במשך יומיים - שש בבוקר ואז שוב שתיים עשרה בצהריים וכבר נשארת בסביבה (במחשב, בטלפון, אוכל) עד חלון הביקור של הערב. 

בבית אני עושה ספורט, מאכילה את החתול, משחקת איתו, אוכלת משהו ואז חוזרת לבית החולים. בגלל שאני נעדרת מהבית שעות ארוכות הבת של השכנים נכנסת פעם ביום לעוד האכלה ופינוקים. בלילות מיינקוני ישן עלי או צמוד אלי. זה עושה טוב לשנינו.

היום T הועבר מטיפול הנמרץ למחלקה. לכאורה חדשות טובות. בעצם לא לכאורה. המדדים בסדר, האזור המנותח נראה טוב, כל הנקזים / זונדה / קטטר מראים דברים תקינים. 

אבל בכל פעם שניסו להושיב אותו בכיסא במקום המיטה נפל לו לחץ הדם לריצפה. אבל ברמת סכנת חיים. בכל פעם כזאת החשד נפל על האפידורל והפסיקו לו אותו. די מהר רמת הכאב זינקה לשמיים. בטיפול הנמרץ נכנעו והחזירו את האפידורל, אבל אז סירבו לנסות להקים אותו שוב מהמיטה.

אחרי שזה קרה גם במעבר למחלקה, הפרופסור פסק שחייבים להפסיק את האפידורל, ואז התחיל הסיוט האמיתי. כאבי תופת, כאלה ששמעו את הצעקות של T בכל המחלקה. וזה אדם שסף הכאב שלו ממש גבוה. 

ניסו אקמול (באמת חבר'ה?)  ואופטלגין (נו, הגזמתם) וטראמאל (אופיואיד) וכלום. נאדה. בסוף הוחלט לאשר לו כרגע מורפיום, ובהמשך אמור להגיע רופא מרדים שיכניס לו את התרופה שנותנים באפידורל אבל דרך הווריד. כנראה זה לא אמור להפיל לו את לחץ הדם. 

אז סוף שבוע והרופא המרדים מתרוצץ כמו משוגע בכל בית החולים וזה ייקח זמן. בינתיים רמת הכאב ירדה קצת ו-T נרגע מעט. 

אני מניחה שכל התקופה הקרובה תהיה כזאת של צעד קדימה ושניים אחורה....ואנחנו צריכים להבין את זה ולהיערך לזה.

אבל הניתוח הגדול מאחוריו, וזה דבר גדול. והוא עבר בשלום. והמדדים טובים. בינתיים. אז רק צריך להשתלט על הכאב. ולהתפלל לטוב. ולהתפלל לתוצאות טובות של הפתולוגיה של האיברים שנכרתו. ולהתפלל באופן כללי.

סופשבוע נעים

 למרות הכל הימים חולפים להם די בנעימים בינתיים.

בששי הגיעו באמת כל בני המשפחה - אפילו אחיינית1 הגיעה, למרות שזה היה "התור" של חמותה לארח בששי. היא ובעלה התפצלו - הוא הלך לאמא (כי אחרת היא היתה עושה לו את המוות) ואחיינית1 באה עם הוריה אלינו. היה ממש טוב להיות כולנו ביחד. איך בתי סיכמה את זה למחרת - כיף לבלות ערב שלם עם אנשים שאתה מרגיש לגמרי נינוח איתם. שאתה לא צריך לחשוב מה לומר ומה לא לומר, שאתה לא צריך להיות מתוח או דרוך. 

היה נעים. הרבה אהבה זרמה מכולם אל כולם. והיה טעים. מאד טעים. T התעלה על עצמו (אם זה אפשרי בכלל) והכין בסו ויד גם בשר (סינטה) אמריקאי (מנברסקה) וגם חזה עוף - שניהם יצאו טעימים בטירוף ועסיסיים להפליא.

היה גם פפרדלה בולונייז, תפוחי אדמה, בטטה וכרוב בתנור, בורקס תרד וגבינה (מבצק פריך ללא שומן טרנס ש-T הכין בעצמו), סלט כרוב קוריאני (עם גזר והמון המון שום - היה להיט!), סלט טבולה (עם בורגול דק), סלט סלק ורימונים, סלט ירקות (שגם הכיל גרגירי רימון), סלט רוקט (ארגולה) עם גבינת עיזים, חומוס (טרי ש-T הכין בעצמו כמו בכל שבוע), סלט חצילים עם יוגורט, כבד קצוץ.....בטח אני שוכחת משהו.

לקינוח הוא אפה פפנאשים קטנים (עם חור) שעליהם פיזר שמנת חמוצה ורוטב של אוכמניות טריות (שהכין בעצמו). גם זה נטרף. בקיצור, היה מוצלח מאד.

'מיינקוני' היה אטרקציה כמובן וגם 'שרי' כרגיל, והיא גם הגדילה לעשות ורקדה והרקידה את כולנו. היה שמח. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון כרגיל, ובבוקר אחרי ארוחת הקרפים המסורתית נשמותק ניצח ב"הרמז" סוף סוף בפעם הראשונה, ועוד הספקנו לשחק חצי משחק של "החבילה הגיעה" לפני שבתי הגיעה עם שרי לאסוף אותם.

במוצאי שבת אחרי הליכת הערב שלנו הגיעו 'שותפנו' ו'שריתה' לביקור (ולפגוש את מיינקוני כמובן) ונשארו לארוחת ערב. בקיצור - היתה שבת ממש טובה. 

בגיזרת החתולים יש מעט (מאד) הפשרה מהכיוון של החתולה ל' כלפי מיינקוני, אבל זו עדיין לא ידידות.

מה שכן, הקטנצ'יק כבר עולה לבד במדרגות (קצת פוחד לרדת בחזרה אבל בסוף מצליח), והנכדים גם הצליחו לפתות אותו לעלות על המתקן שקנינו לו במיוחד (ושוב - קל לו לעלות אבל הוא קצת מפחד לרדת בחזרה) 

הוא אוכל המון. כמה שניתן, הוא יאכל, אז אנחנו ממננים את הארוחות, מצד אחד, אבל דואגים לפטם אותו כראוי כי הוא באמת הגיע אלינו שדוף מדי. 

בעוד כמה ימים הניתוח, ובינתיים מנסים להעביר כמה שיותר טוב את הימים עד אז. שבוע טוב. 

יש תאריך

 יש תאריך לניתוח. זהו. הוחלט. 

לפחות בנושא הזה תמה אי הוודאות.

הערב אנחנו מארחים את המשפחה המורחבת (כלומר כולל משפחתו של אחי). 

T קורא לזה "ארוחה מפסקת". סוג של הומור. 

הוא מתוח ובעקבותיו גם אני.

לכאורה הכל ממשיך להתנהל כרגיל. 

הספורט. הבישולים. הטיפול בלקוחות. בחתולים. 

מתחת לפני השטח המתח גובר.

היה לו תור מתוכנן לשיננית השבוע והוא ביטל אותו. לא היתה סיבה ממשית לבטל. "לא ידעתי מתי יהיה הניתוח" הוא ענה, וכשראה את המבט השואל שלי הוסיף "אני במתח, מה את רוצה?". כן, מה אני רוצה? יחסית למצב הוא מתפקד מצוין. וגם ישן בלילות. באמת למה אני מצפה?

יש מתח גם בין החתולים. בניגוד לציפיות החתולה ל' מסרבת לקבל את מיינקוני ונוהמת בכל פעם שהוא מתקרב. אני מתבאסת מזה אבל אין מה לעשות. מקווה שהזמן בכל זאת יעשה את שלו.

בינתיים אפשר ליהנות קצת מהגור....

 

מיינקוני ועוד עדכונים

סוף השבוע עבר בנעימים, בעיקר תוך התעסקות והתוודעות לתוספת החדשה למשפחה שלנו - 'מיינקוני' הקטן. 

אז מה אנחנו כבר יודעים עליו?

הוא מתוק. כן. ממש. הוא מחפש את קרבתנו ונצמד אלינו בכל הזדמנות. הוא ישן לידנו על המיטה בלילה, לפעמים באמצע בין שתי הכריות שלנו ולפעמים צמוד לגוף של אחד מאיתנו. לפנות בוקר הוא יורד מהמיטה והולך לנשנש משהו או לשירותים ואז חוזר לתנוחה שבה היה.

עכשיו שאני יושבת על הספה עם המחשב הנייד וכותבת הוא יושב צמוד אלי ומאד מתעניין במקלדת ובמסך. חתול חמוד וסקרן.

הוא אוהב לאכול ויש לו יכולת לאכול הרבה. 

מצד אחד צריך להיזהר לא לתת לו לבלוס יותר מדי, שלא ישלשל או יחלה חלילה. מצד שני הוא באמת רזה מאד, לא נראה לי שהאכילו אותו מספיק בבית הוריו. כשלקחנו אותו לחיסון הראשון אתמול, הוטרינר אישר שהוא רזה והמליץ לעקוב בעשרת הימים הקרובים לראות שהוא משגשג ומתפתח. לא שזה יעזור לנו אם לא, כי אין לנו איזו אחריות מבית ההורים.

הוטרינר התפלא שקיבלנו אותו ללא חיסון ראשון וללא תילוע (טיפול נגד תולעים). יש מגדלים שעושים את זה, אבל הבנו שהם גובים יותר עבור החתול עקב כך, וממילא אנחנו מעדיפים לדעת בדיוק אילו חיסונים ואילו טיפולים החתול שלנו מקבל. הוא עשה לו גם טיפול באוזניים (טיפות אנטי דלקתיות) כי ראה הפרשה שלא מצאה חן בעיניו - אבל בדיקת מעבדה לא הראתה שיש בעייה כלשהי, אז ייתכן שבזה בית ההורים כן טיפל. 

החתולה ל' עדיין לא מתלהבת מנוכחותו אבל פחות נלחצת ופחות נוהמת ומידי פעם אני תופסת אותם יושבים על אותה הכורסא (במרחק בטוח זה מזה). פעם אחת אפילו קלטנו אותה מתקרבת ומרחרחת אותו. מקווה שבקרוב יהיו חברים או לפחות שכנים סובלניים. 

כל בני המשפחה התלהבו ממנו מאד, והנכדים - כל השלושה - שיחקו איתו מאד יפה גם בששי וגם בשבת. אפשר לומר שהם ממש התאהבו בקטנצ'יק הזה. הוא מאד התלהב מהמשחק איתם, ואחר כך זלל המון ונרדם. הוא ממש תינוק, משתולל ונרדם תוך שנייה ואז שוב. 

הוא עדיין פוחד לעלות ולרדת במדרגות, למרות שיש לו את היכולת. הוא קופץ על המיטה ועל הכורסאות והספה בלי בעייה, אבל על המדרגות הוא מחליק וייתכן שעצם המדרון מפחיד אותו. בינתיים אנחנו מורידים ומעלים אותו בעצמנו כשאנחנו עולים לישון או יורדים לסלון ולמטבח, ובינתיים יש גם למטה ארגז שירותים ואוכל/שתייה עבורו (שהחתולה ל' מנצלת כמובן גם בעצמה). 

ובנושאים אחרים - התחלתי ספר חדש בשם THE LAST TIME I LIED. 

בתחום הסדרות יש קצת בצורת - או יותר נכון, יש המון המון סדרות שפשוט לא מעניינות אותנו. נוסיף על כך שיש המון עונות חדשות בסדרות "בתי חולים" שבימים רגילים אני צופה בהן באדיקות ולאחרונה עם העניינים של T פשוט לא בא לי. וגם ל-T לא. 

אז כרגע צופים ב"THE LOST SYMBOL" של דן בראון שעשויה היטב, וכן העונה החדשה של דקסטר שעדיין לא החלטנו אם היא משתווה באיכות שלה לעונות המקוריות. בקיצור כמה שיותר אקשן, זה מסיח את הדעת מהמצב הבריאותי.

"הוא חייב למות" (THE BEAST MUST DIE) היתה טובה אבל לא אהבתי את הסיום. שוב ושוב אני מבינה כמה זה קשה לסיים ספר/סרט/סידרה כמו שצריך. זו אמנות בפני עצמה. 

בגזרת הספורט אני מתמידה יפה באימון הריצה (עשיתי כבר שלושה בהפרש של שלושה ימים זה מזה) ומרוצה מעצמי. שאר הימים אני בחדר כושר (שעה של אליפטיקל פלוס מכשירים ומזרון) או בהליכות (הגעתי ל-8.2 ק"מ בבוקר ועוד 4 בערב עם T). 

היום הפגישה אצל הפרופסור ואחריה נקפוץ לבקר אצל בתי והנכדים. 

מ'רופאחלופי' לא שמענו כלום, למרות שהעברנו לו את הדיסק של ה-MRI וגם את הפענוח של הרדיולוגים. T התכתב הבוקר בוואטסאפ עם המזכירה שלו ושאל מה קורה, והיא ענתה לו לקונית שהרופא חוזר היום מחופשה. כן, אבל הוא לא היה בחופשה בשבוע שבו העברנו לו את התוצאות. נו, בסדר. הבנו. כנראה הפסקנו לעניין אותו ברגע שהוא הבין שלא עוברים לטיפול אצלו. 

המשך יבוא. 

בן משפחה חדש 🐈

אתמול בצהריים נסענו להביא אותו מבית הוריו. 'מֵייִנְקוּנִי' החלטתי לכנות אותו כאן בבלוג. 

גור קטנטן (לא להרבה זמן*) בן חודשיים מגזע מיין קון, סקרן, מתוק בטירוף ובינתיים עונה על כל הדרישות - מתפנק ומתרפק ומספק לי את הנחמה שאני כה זקוקה לה על מותו של החתול ד' האהוב לפני חצי שנה. 

החתולה ל' פחות מתלהבת כמובן מהתוספת החדשה למשפחה, אבל מניסיון (של מעל לשלושים שנה עם חתולים) זה יעבור לה תוך יומיים שלושה. ואם לא - נבדוק מה אפשר לעשות. 

הוא אוכל יפה, שותה כמו שצריך, עושה את צרכיו בארגז (שכרגע שמנו אחד למטה ואחד למעלה כי הקטנצ'יק עדיין לא מצליח לעלות ולרדת לבד במדרגות) והעיקר: יושב איתנו או עלינו על הספה וישן איתנו במיטה. כמו שאומרים באנגלית: just what the doctor prescribed.

הוא כבר הצליח לשבור קערה אחת - סיימתי לאכול את היוגורט עם בננה של ארוחת הבוקר והנחתי את הקערה הריקה על השולחן בסלון. מיינקוני היה על הספה ורצה מאד לקפוץ אל שולחן הסלון כדי לבדוק מה יש בקערה, והצליח לקפוץ בדיוק אל תוך הקערה, היטה אותה והפיל אותה לרצפה שם התרסקה לרסיסים. הוא כל כך נבהל שכאשר סיימתי לנקות לא מצאתי אותו. בסוף הוא הסתתר מתחת לדרגש איקיאה קטן שאני מחזיקה במטבח. עכשיו הוא כבר שוב יושב לידי על הספה בסלון. 

המפגש הראשון בין החתולה ל' למיינקוני

ברוך בואך לבית משפחת אמפי, מיינקוני קטנטן. מבטיחה שיהיה לך טוב ונעים כאן, ושתרגיש כל חייך מאד מאד אהוב. 

* חתולי מיין קון מגיעים לגדלים עצומים. נדמה לי שהם החתולים הביתיים הכי גדולים שקיימים.

הכיוון מתבהר

מתגבשת ההבנה שהולכים על ניתוח הוויפל. 

הפרופסור התכתב עם T במייל והם קבעו להיפגש בתחילת השבוע בא. במייל הוא שוב הסביר שמאחר שאין שינוי ואין עדיין תמונה ברורה, האפשרויות הן להמתין עוד ולעקוב, או לנתח. T הזכיר לו שהם סיכמו בחודש שעבר שאם לא תהיה הצטמקות של ההתרחבות בצינור המרה הולכים על ניתוח, וביקש ממנו לקבוע מועד קרוב ככל האפשר. 

גם מנהלת הדימות התכתבה עם T כמה פעמים ולבסוף התקשרה לשוחח איתו. זו היתה שיחה ממש טובה ומפורטת, שבה היא הסבירה כיצד היא רואה את התמונה.

היא, ועוד כמה רדיולוגים, עברו ביסודיות על ה-MRI (הנוכחי והקודם), ואישרו שוב שבבירור יש שם איזשהו תהליך - אולי ממאיר, אולי "רק" דלקתי, שיש לטפל בו. להערכתה ולדעתם של הרדיולוגים, יש סיכוי רב יותר שהריקמה הדלקתית איננה ממאירה (משהו כמו 70/30), אבל עדיין קיים הסיכון של 30% שזה גידול סרטני לעומת 2% סכנת תמותה מניתוח הוויפל, באיכילוב לפחות, היא ממליצה על ניתוח. 

בנוסף, היא הסבירה שגם ריקמה דלקתית שפירה שאינה מטופלת, עלולה להפוך בהמשך לסרטנית. היא לא מכירה דרך אחרת להסיר את הריקמה הדלקתית/גידול ולחבר מחדש את כל המערכת מאשר ניתוח וויפל. היא הזכירה שיש אופציות להרחבות כמו הכנסת בלון, במקום הסטנט, אבל כאמור - זה לא מטפל בעצם העובדה שהתפתחה שם ריקמה דלקתית או ממאירה שעלולה לסכן את T עכשיו או בהמשך.

השיחה איתה הרגיעה מאד את T. גם ההתכתבות עם הפרופסור. הוא היה מתוח מאד עד שהוא שמע מהם. עכשיו ייתכן שהוא ייכנס ללחצים ופחדים מהניתוח עצמו, כמובן, בדיוק כמוני - אבל נראה שהכיוון מתבהר ואנחנו מבינים לא רק למה אנחנו הולכים אלא גם מדוע. 

אז פרט לזה השבוע עד כה עבר בנעימים. 

השבת שלנו היתה שקטה ונעימה. יצאנו להליכת הערב הקצרה שלנו יחד (ארבעה קילומטר) והרגשתי היטב את כל השרירים שנתפסו בריצה של אותו בוקר. גם ביומיים הבאים הרגשתי היטב שרירים שנתפסו בעקבות הריצה. זה חכם מאד לעשות הפסקה של יום יומיים בין ריצה לריצה כדי לאפשר לשרירים החדשים האלה לנוח. הבוקר כבר עשיתי אימון ריצה שני, והפעם גם הקפדתי לעשות מייד את המתיחות אחרי שחזרתי הביתה. 

סיימתי  את הספר LEVIATHAN WAKES. הספר הזה באמת תפס אותי לגמרי. זה הגיע לשלב, שבו בכל רגע פנוי הייתי מתיישבת לקרוא. לא ברור לי עדיין אם ארצה להמשיך עם הטרילוגיה הזאת, לפחות לא ברצף. מצד אחד זה מסקרן לקרוא מה קורה בהמשך אבל מצד שני אולי עדיף לנוח מזה קצת. לקח לי זמן להיכנס לעניינים בספר הזה, להתחבר לנפשות הפועלות, בכלל להבין מי נגד מי - אבל בסוף זה באמת שאב אותי פנימה.

זוכרת שהורדתי איזו דוגמית מספר אחר בקינדל, אז אולי אנסה לקרוא בו ואם הוא יתפוס אותי אז אקנה אותו. 

בגיזרת הסדרות התחלנו לצפות ב"הוא חייב למות" the beast must die הבריטית המצויינת. מומלץ. מתה על השחקנית הזאת, CUSH JUMBO, שמשחקת גם ב"האישה הטובה" וגם ב"הטובות לקרב" המצוינת. 

בראשון הדלקנו נרות דרך הוידאו עם בני, כלתי וסביבוני. בני וכלתי נתנו לו במעמד הדלקת הנרות ספר חדש ששלחנו לו (על משאיות באתר בנייה, כמובן) והוא לא עזב את הספר הזה באותו היום וגם למחרת, לקח אותו איתו לכל מקום. אפילו כשלקחו אותו להסתפר. הצלחה מסחררת. 

למחרת נסענו להדלקת נרות אצל בתי וחתני, אכלנו איתם ארוחת ערב ואחר כך הגדולים חזרו איתנו הביתה לישון. בבוקר לקחנו אותם לקנות משהו עם דמי החנוכה שנתנו להם ומשם נסענו ישר לקולנוע לראות את "לשיר 2". הוא היה מוצלח מאד, אפילו יותר מ"לשיר 1". לא שמחנו לראות שלא בדקנו לנו (או לאחרים) תו ירוק בכניסה לקולנוע. בישראל כמו בישראל!

נפגשתי פעמיים עם 'מחברת' השבוע וזה עשה לשתינו ממש טוב. באחד המפגשים ניסינו בית קפה חדש שפתחו באזור, וזה היה מסוג ה"פעם ראשונה, פעם אחרונה ופעם אחת יותר מדי". המקום מקסים, המחיר שערורייתי והתמורה אפסית. 

בגיזרת המשקל משהו השתחרר וירדתי בחזרה את הקילו וחצי שהעליתי לפני כמה שבועות, לא יודעת בדיוק מה זה היה (לדעתי ענייני עיכול ועצירויות בכלל) אבל שמחה שזה חלף. 

היום גשם וזה נחמד אחרי החום והיובש של הימים האחרונים. חנוכה שמח (ואף מילה על האומיקרון - שיודעים עליו עוד פחות מאשר על שאר הואריאנטים אבל בהעדר נושאים דחופים אחרים לא מפסיקים לקשקש עליו גם בלי לדעת).