‏הצגת רשומות עם תוויות יוון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יוון. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 16 ביולי 2026

יוון - יולי 2026 חלק ב'

לפני שאמשיך, רוצה לספר שמצאתי כמה כינויים לחברים / מכרים החדשים שלנו ביוון, והוספתי אותם לפוסט הכינויים שלי עם הסבר על מי זה מי. 

כשנכנסתי אל פוסט הכינויים כדי לעדכן, קבלתי תזכורת שיש לי גם כינוי לבית ביוון - "הארמון" ואולי כדאי שאעשה בו שימוש מכאן והלאה. 

אז בחלקו השני של השבוע, כאשר T הלך לעזור במסעדה, סוף סוף ירדתי לים. לא הלכתי עד לחלק החוף עם החול אלא  נשארתי בסלעים היכן שהיה צל.

יש כאן המון קיפודי ים (המון המון המון) אז ליתר בטחון הבאתי את ה"בוטיז" שלי כדי להיכנס בביטחה. עד היום אני בטראומה מנסיעה לאילת עם חברים בגיל 16 כשחטפתי ישירות לעקב את הקוצים הכואבים האלה וזה כמעט השבית אותי במהלך החופשה ההיא. 

למחרת ירדנו שנינו לים, ואז כן עברנו עד לחלק החוף החולי, שם גילינו שאת בסיס השמשיה ששותפנו ושריתה החליטו משום מה להשאיר שם "כי מי ייקח?" מישהו העלים.............הזהרנו אותם אבל לא היה עם מי לדבר. מילא. 

בילינו גם בבריכה........זה כזה כיף שיש בריכה בחצר ואפשר פשוט לטבול בה (או ממש לשחות למרות שהיא קטנה יחסית) מתי שרוצים......... והחלק הכי כיפי הוא שיש מי שמגיע כל שבוע (בקיץ, וכל שבועיים בחורף) לטפל בה ולנקות.

גם בערב אחרי ש-T עבד במסעדת החוף וגם בערב שאחריו, החלטנו לאכול את ארוחת הערב שלנו במסעדה טעימה מאד וזולה מאד בכפר. המסעדה הזאת פתוחה רק בעונה (ממאי עד סוף ספטמבר, לדעתי) והיא תמיד מלאה, בעיקר במקומיים (או יוונים שיש להם דירות נופש בכפר ומגיעים מאתונה ומעוד מקומות). 

לצערי למרות השלווה והשקט והיופי ההתקפים של T לא מבחינים היכן אנחנו ומה הוא עושה, ואז לילה אחד התקף חזק וארוך במיוחד העיר אותו מהשינה. הוא זינק מהמיטה מרוב כאב, ועל הדרך עשה תנועה מאד לא טובה עם הכתף, כנראה, אז עכשיו שנינו עם כתף כואבת. 

הוא טוען שאצלו זה משתפר כל הזמן ושזה כואב בעיקר בלילה, בשינה, אבל לדעתי שנינו צריכים לקבוע עם הפיסיותרפיסטית...לראות אם היא יכולה בכל זאת לעזור.

באחת השיחות עם מנהלת הוילות שהחלטתי לכנות בשם "רוסי", התברר לנו שבניגוד למה שאמרו לנו, בגלל שאנחנו משכירים את הבית כ-AIRBNB ו-BOOKING, אנחנו חייבים לעמוד בדרישות כיבוי אש. חייבים מטפי כיבוי (לפי גודל הבית), שלטי יציאה מוארים מעל כל הפתחים, ערכת עזרה ראשונה (שאת זה דווקא יש לנו מההתחלה) וגלאי עשן בכל החדרים (ובמטבח גלאי חום). 

כמה וכמה פעמים ניסינו ללכת לחנות שמתמחה בציוד כיבוי אש אבל היא כל הזמן היתה סגורה. בנוסף לא ענו לנו באף אחד ממספרי הטלפון הרשומים שם. 

בסוף ממש עשינו עליה "מארב" - התיישבנו בכסאות של מסעדת "הזקנים החביבים" בעיירה הסמוכה בשעה ששלט החנות מצהיר שהיא אמורה להיפתח, וחיכינו. אמרנו לעצמנו שאם אף אחד לא יגיע תוך שעה, ניאלץ לנסוע כשעה וחצי לקורינתוס, לחנות השנייה "הכי קרובה" של מוצרי כיבוי אש. 


למזלנו הבחור הגיע (באיחור אופנתי) והתברר שהוא והשותף שלו (שבמקרה גר בכפר שלנו) פשוט כל הזמן מסתובבים בשטח וכמעט לא נמצאים במקום. לפחות עכשיו יש לנו גם את הטלפון שלו וגם את כתובת הדוא"ל, שלחנו לו רשימה של כל מה שאנחנו צריכים, והוא אמור לחזור אלינו עם הצעת מחיר. נראה אם זה יקרה בסוף. 

בזמן שחיכינו שתגיע שעת הפתיחה (הרשמית) של החנות, ישבנו בבית קפה שאנחנו מאד אוהבים לקפה ומאפה, וגם קנינו שם עוגיות שזכרנו שהיו מאד טעימות. איכשהו כאשר קמנו ללכת וזרקתי את כוסות הקפה החד פעמיות ואת הזבל שנשאר, לא שמתי לב שזרקתי גם את הקופסא עם העוגיות 🙈. גיליתי את זה רק כשכבר היינו ברכב, ואני הייתי מוכנה לחזור לשם ולמצוא את הקופסא עם העוגיות בפח, אבל T לא הסכים בשום אופן ש"אחטט בפח בשביל אוכל" ולצערי נותרנו בלי העוגיות הטעימות....

השמש ביולי זורחת מוקדם יותר מאשר בחורף, כמובן, ואנחנו רוב השבוע התקשינו להתעורר מוקדם מספיק כדי להספיק לראות את הזריחה שאנחנו כל כך אוהבים. אבל היה בוקר אחד שזה הצליח לנו 



ואז כמובן גילינו שבקיץ השמש זורחת בזווית אחרת לגמרי מאשר בחורף (שאז היא זורחת ממש מעל הים, ועכשיו היא זרחה מעל לעיירה שעל החוף).

עוד השבוע זכינו לסיור מ"רוסי" בשלוש מהוילות שהיא מנהלת בקרבת מקום. הן גם על הצוק מעל החוף וגם להן יש ירידה לחוף "כמעט פרטי" כמו שלנו, אבל הן ממקומות קצת מחוץ לכפר. גילינו שלוש וילות מאד מאד מושקעות ויוקרתיות (ואחת מהן גם הרבה יותר גדולה משלנו  - מתאימה ל-12 איש), עם בריכה ענקית וגינה גדולה ומטופחת לכל אחת מהן, באמת רמה אחרת לגמרי. 

בין לבין ממשיכות להגיע פניות בקשה לשכור את "הארמון" שלנו בתאריכים שכבר תפוסים (האמת שעד סוף ספטמבר כמעט הכל כבר תפוס), ו-T מפנה אותם ל"רוסי" וחלקם באמת הזמינו אצלה...אז כבר נקבל גם את העמלות שלנו. היא די בשוק מהעניין הזה.....משום מה למרות שכולם שם באזור נורא נחמדים, אין להם תרבות של שיתופי פעולה בין עסקים.....T מלמד אותם שזה יכול להיות דבר מאד טוב ומשתלם. 

בנוסף T נפגש עם "רוסי" ועם "ואלי", שהוא סקיפר שגר בכפר, שכן של "לני", מנהלת הבית שלנו. שלושתם מתכננים לרכוש ביחד סירת מנוע, לעגון אותה בחוף הכפר, ולהשכיר אותה לתיירים - גם לאורחים של הוילות שלנו אבל גם לאחרים. הם ראו שיש לזה הרבה ביקוש אבל אין בכלל היצע באזור שלנו. 'שותפנו' לא רצה להיכנס לזה, אז אם זה ייצא לפועל, T ייכנס לזה איתם בעצמו. 

האמת ש-T לא נח לרגע, כל הזמן יוזם ומתכנן עוד פרוייקטים ועוד שיתופי פעולה. ככה הוא. לא תמיד זה מתאים לי - לדוגמא כשהוא החליט שהוא רוצה לקנות שם עוד דירה - ואני לא חושבת שאני מוכנה לזה. אבל קנייה משותפת עם עוד שני אנשים של סירת מנוע במצב טוב אבל משומשת, ייתכן שלזה אני לא אתנגד. T עוד צריך לעשות חישובי כדאיות, כי הוא הבין שעלויות הדלק על הדבר הזה מטורפות. 

הדבר האחרון שעשינו בשבוע החופשה שלנו ב"ארמון" הוא לבשל ארוחת ערב ל"לני" ול"טלה". 

כחלק מההכנות לארוחה, נסענו לעיר סמוכה לקצב שעובד עם "דיזי", בעל מסעדת החוף, והתברר לנו שהוא גם חבר של "ג'וני", הקבלן שמכר לנו את "הארמון". באמת שכולם כאן מכירים את כולם. 

T פגש את הקצב הזה אצל "דיזי" כשהוא עבד אצלו בראשון בצהריים, ודיזי הכיר ביניהם ואמר לו שיש לו את הסחורה הכי טוב ושהוא קונה את כל הבשר אצלו. הבחור לא מדבר מילה אנגלית (ומזל שהיה אצלו עובד צעיר שתירגם עבורנו) אבל הוא סופר נחמד ובאמת יש לו סחורה טובה.

לני וטלה נורא שמחו להגיע, ונהנו מכל ביס - סלט "ישראלי" קצוץ, פפרדלה בולונייז, סטייק פילה על מצע של פירה...ולקינוח אבטיח. "טלה" הביאה לנו עוגת תפוזים, מהסוג המתוק להחריד, ספוגת סירופ, שראינו בקונדיטוריות שלהם ומעולם לא העלינו על דעתנו לקנות. אבל זה היה מחווה מאד חביב מצידה. "לני" הביאה יין עם שני גביעים, מתנה מאד מושקעת. 

ישבנו בחוץ עם שתי הנשים החביבות האלה שעוזרות לנו בניהול וניקוי הבית, קשקשנו ואכלנו ונהנינו.....היה ערב מקסים. 

לא נתתי להם לעשות כלום, גם לא לפנות כלים. אמרתי להם שהערב אנחנו עובדים ומחר הן תעבודנה........כי באמת למחרת עזבנו ו"לני" הגיעה לנקות ולהכין את הבית לאחי וכל המשפחה שמגיעים מחר. 

במקור תכננו להכין לאחי "סל פירות", ולשים במקרר קצת חלב וביצים - כי הם יגיעו מאוחר, עם פעוטה בת שנתיים וחצי, ולא בטוח שיספיקו לערוך קניות. בסוף השארנו להם הרבה יותר, ירקות ופירות ויגורטים ולחם טרי במקפיא (ואפילו שתי חתיכות פילה ש-T לא השתמש בארוחה והקפאנו עבור אחי שכל כך אוהב סטייקים). אני מקווה מאד שהם יסתדרו - הם נופשים ומטיילים המון אבל זו הפעם הראשונה שהם שוכרים בית ולא מלון. אני בטוחה שהם ייהנו. 

אז נפרדנו מיוון ומהכפר שלנו ומה"ארמון", ושוב היו לנו המון המתנות ועיכובים בשדה התעופה - כנראה שהיום זה דבר שבשיגרה. 

אבל הספקנו להגיע הביתה בזמן כדי ש-T יספיק לראות לפחות מחצית ממשחק הכדורגל בין ארגנטינה לאנגליה....ומיינקוני מאד מאד שמח שחזרנו. 

הוא כל כך שמח שכבר יומיים הוא נשכב עלינו בכל הזדמנות, יום ולילה. מתפנק ומגרגר ועושות תנועות כמו של "יניקה" עם הרגליים הקדמיות.........מתוקי כזה. 

לסיום בנושא אחר - החדשות הטובות הן שבתי התקבלה ללימודי הפסיכואנליזה, אחרי כל הסאגה של הראיון הבעייתי. עוד היה מתח כי בהתחלה היא קיבלה הודעה שהיא ברשימת המתנה, אבל האישור הסופי הגיע למחרת. זהו, היא במסלול שהיא רצתה כל כך, ומאד מאד שמחה ומתרגשת. 

עוד חדשות טובות הן שהם החליטו כן להזמין כרטיסי טיסה ליוון בספטמבר, כך שנהיה שם כולנו יחד בראש השנה. 

בששי נעשה כאן ארוחה משפחתי להם ולהורי........חוזרים לשיגרה. 

יום ראשון, 12 ביולי 2026

יוון - יולי 2026

הגיע יום הטיסה ליוון, וכבר ארקיע דחו לנו את מועד הטיסה בשלוש שעות.
כיון שכך, החלטנו לצאת מהבית בשעה המקורית שתוכננה ולעבור בביתה של אמא של 'שריתה' לניחום אבלים בדרך לשדה התעופה. הם גרים ביישוב בדרך לירושלים והנסיעה מהם לשדה קצרה ומהירה יחסית.
כמו בלווייה, אמא של שריתה פיקדה ביד רמה גם על ה"שבעה" והתנהגה כמו מארחת / מנהלת אירוע יותר מאשר אלמנה אבלה. היא משהו, האישה הזאת. 
ישבנו בעיקר עם שריתה וקצת עם אחד מאחיה, הבית היה מלא חברים ובני משפחה שבאו לנחם ובעיקר סיפרו ושמעו סיפורים על אביה של שריתה. מאד שמחתי שבאנו. 

שדה התעופה היה מלא באנשים, כיאה לחודש יולי, אבל בסך הכל זרם. 
ברור שהיה עוד איחור וגם לפחות שלושה שינויי שער - הפעם הבלגן לא נגרם על ידי ארקיע עצמה אלא על ידי שדה התעופה. גם לאחר שכבר עלינו למטוס חיכינו כמעט שעה עד שאפשרו לנו להמריא, כך יצא שהגענו לאתונה כשעה וחצי אחרי המועד המאוחר יותר שתוכנן (וארבע וחצי שעות אחרי הזמן המתוכנן המקורי). T לא הכניס את מספר הטיסה לטופס הזמנת הרכב, וגם לו היה עושה זאת - מפאת מחסור בעובדים, ספק אם חברת ההשכרה היתה דואגת לשלוח לנו לשדה נהג שיאסוף אותנו אל משרדי השכרת הרכב - כפי שהם עושים תמיד.
 
דווקא בביקורת הדרכונים היינו הראשונים בתור וזה הלך מהר, וגם המזוודה שלנו הגיעה יחסית מהר (גילינו מזמן שזול לנו יותר לקחת מזוודה אחת לשנינו מאשר שתי מזוודות טרולי), אבל כשיצאנו מהטרמינל לא חיכה לנו נציג של חברת השכרת הרכב כמו תמיד. גם בחניה בחוץ לא חיכה וואן שלהם, ובנוסף לכל אף אחד לא ענה לטלפון במשרדים. חיכינו וחיכינו כמעט שעה, עד שהבנו ששום דבר לא עומד לקרות, אז לקחנו מונית למשרדי חברת השכרת הרכב, ושם באמת התברר שיש רק פקיד אחד והוא לא עונה לטלפונים. 

אחרי שהבענו בפניו את תסכולנו, והבהרנו לו שאנחנו לא מוכנים לשכור רכב חשמלי (שמשום מה הוא החליט שזה מה שהזמנו, ואנחנו יודעים שבאזור שלנו אין הרבה מקומות לטעינה), הוא התרצה ואף שדרג אותנו לרנו "קפטור", שהוא רכב בקטגוריה גבוהה יותר מזה שהזמנו. אז יצא בסדר אבל עד שזה קרה ועד שיצאנו לדרכנו, כבר היתה השעה תשע בערב.

עצרנו אחרי שעה לקפה והתרעננות וחצי כריך - כי אכלנו צהריים בשדה התעופה וזה היה מזמן - ועד שהגענו הביתה היה כבר  אחת עשרה וחצי בלילה. היינו גמורים מעייפות וברור שכבר שום דבר לא היה פתוח ממילא כדי להצטייד אפילו בחלב או יוגורט לארוחת בוקר, אז פשוט התקלחנו והלכנו לישון. זו היתה שינה מתוקה מאד.

קמנו יותר מאוחר מהרגיל, כמובן, אבל לא ויתרנו על הליכת הבוקר על החוף בעיר הסמוכה


רק קיצרנו אותה מעט כי היה כבר חם מדי.
שתינו קפה בבית הקפה הנחמד שאנחנו כבר מכירים, ומשם נסענו ישר לסופר, באותה עיר אבל "עילית" (הליכת הבוקר בעיר החוף - PARALIO שמשמעו חוף), והביתה.

את הימים הראשונים לשהותנו הקדשנו להשלמות קניות וסידורים לבית, לקראת העונה שכבר החלה, ובה יש כבר מעט מאד ימים שפנויים מאורחים (חלק זרים גמורים וחלק חברים או בני משפחה), וכמה פגישות מעניינות ונעימות עם מנהלות נכסים של וילות בסביבה - איתן אנחנו מתחילים לשתף פעולה בכל מיני דרכים.

הנה כבר לפני יומיים, לאחר שפנתה אלינו מישהו לשכור את הבית בתאריכים שכבר תפוסים אצלנו, קישרנו אותה עם אחת ממנהלות הנכסים האלה והיא בתהליך של שכירת וילה אצלה (ואנחנו נקבל 10% עמלה). 

T גם הציע לעזור, לשתי מנהלות הנכסים, עם הקמה של אתרי אינטרנט לווילות שהן מנהלות, כדי שיוכלו ביתר קלות לבצע השכרות ישירות, שלא דרך אתר בוקינג או אייר בי אנד בי.
בחינם, כמובן.
והוא גם הביא לכל אחת מהן תשורה, תליון שהכין בעצמו מאפוקסי. שתיהן מאד התרגשו מזה. 

באותו יום גם נפגשנו גם עם מנהלת הבית החמודה שלנו, וגם הזמנו אותה לארוחת ערב במסעדה על החוף כאן בכפר, שהתידדנו מאד עם הבעלים והשף. T תמיד נכנס אליו למטבח ועוזר כשאנחנו שם, והערב הזה לא היה שונה - במיוחד כי המלצרית AKA מנהלת המסעדה שלו נסעה לכמה שעות (להביא את אחייניתה כתגבור כוח עבודה לעונת הקיץ) לנאפפליו, והמלצר היחיד שנותר פשוט לא תיפקד.

לאחר שחיכינו וחיכינו שייגש אלינו, T קם, ראשית נכנס למטבח ובחר את הדג שאנחנו רוצים, ואז גם ניקה אותו ונתן אותו לשף להכנה. אחר כך הוא חתך סלט יווני בשבילנו וגם לקח ציזיקי (שהיה כבר מוכן מראש), ונתן לשף גבינת סאגאנאקי להכנה.... פרס לחם והביא את הכל לשולחן - כולל בירה בשבילו ובשביל מנהלת הבית, וקולה זירו בשבילי. 
היה ערב נעים וטעים, כשבכל רגע מישהו שעבר שם בחוף נעצר לומר שלום למנהלת הבית שלנו והיא הציגה אותנו בפניהם. ממש כמו בקיבוץ. 

בסוף T שוב נכנס למטבח והכין את הקינוח הקבוע של השף הזה (נראה לי שאצטרך להמציא כינויים קבועים לחבר'ה האלה כאן בבלוג) - תפוח פרוס בדבש - האזור הזה מפורסם בדבש המקומי המשובח שלו - ו-T הוסיף לזה גם יוגורט....פשוט מעדן.
למותר לציין שגם השף וגם המלצרית/מנהלת שבדיוק חזרה בשלב זה עם אחייניתה, התחננו ל-T שיגיע גם למחרת לעזור להם... והוא נעתר והגיע גם במוצאי שבת וגם בראשון בצהריים - שאז צפוי להם העומס הכי גדול. 

באחד הבקרים, במקום לנסוע לעיירה הסמוכה כדי לעשות הליכת בוקר על החוף, יצאנו להליכה בכפר שלנו. כאן יש המון עליות וירידות, כך שזו הליכה מסוג אחר. 


גילינו עוד חופים קטנים חצי פרטיים כמו שיש לנו מתחת לבית, שניתן לגשת אליהם ממקומות שונים בכפר.


וגם פגשנו את הצב הזה שטייל להנאתו באמצע הכביש...



בשבת סוף סוף סיימנו את רוב סידורינו ותכננו לרדת לים.......ובדיוק אז התחיל לרדת גשם שוטף. 
זה אמנם היה בתחזית אבל די תפס אותנו בהפתעה, בעיקר בעוצמה ובמשך הזמן שירד גשם. 

לים לא ירדנו אבל בכל זאת נכנסנו לבריכה.....


פעמיים בשבוע יש בכל האזור "שוק" שכזה, שהוא גם שוק איכרים וגם סוג של שוק פשפשים. אמנם חם מאד, אפילו חם מדי מדי שיהיה נעים להסתובב בחוץ - אבל היינו באחת הערים האלה לצורך סידורים אז קפצנו לשוק לכמה דקות ואפילו מצאנו פה כמה דברים שהיינו צריכים עבור הבית.


בכל ערב אנחנו מבקרים במסעדה אחרת, גם כדי לגוון וגם כי אנחנו כבר מכירים את האנשים ושמחים לראות אותם שוב. באחת המסעדות עובד זוג זקנים (הוא מבשל, היא מגישה) שבפעם הקודמת ביקשו מאיתנו מגנט למקרר מ"ארץ הקודש". זכרנו להביא לה והיא ממש ממש שמחה.

באחת המסעדות היה לשם שינוי בתפריט גם אוכל מסורתי יווני מעבר לסופלקי, גירוס והדברים הרגילים שמופיעים אצל כולם. הקציצות ש-T הזמין היו מאד טעימות, המוסקה שלי היתה פחות מיוחדת. אבל למנה ראשונה הזמנו סלט שמקורו בכרתים בשם DAKOS שמנהלת הבית שלנו המליצה עליו, שהיה מאד מוצלח


ביקרנו בבית הקפה שבכפר שלנו, שהבעלים הכיר לנו בזמנו את אחיו, שעשה לנו כמה וכמה עבודות בבית (כולל בניית מטבחון חצר קטן עם גריל פחמים), ובמאפייה בכפר סמוך שמכינה מאפים, לחמים, עוגות, עוגיות  וכריכים טעימים להפליא. יש עוד כשני בתי קפה בערים סמוכות שאנחנו אוהבים ואני מקווה שנגיע גם אליהם בהמשך. ויש מסעדה מצוינת כאן בכפר שנראה לי שנאכל בה הערב. כיף לחזור למקומות ולטעמים ולאנשים שכבר הכרנו ואהבנו.

בעיקר יש כאן שלווה. ויופי. ושקט. ואנחנו ממלאים מצברים. 
אני מצליחה לצמצם מאד את צריכת החדשות של T, ואנחנו מתעדכנים ממש במינימום ההכרחי. 
פ
אחי וגיסתי עם בנותיהם, בני זוגם והנכדה מתוכננים להגיע לכאן יומיים אחרי שנעזוב. 
אני מקווה שהכל ייצא לפועל - בעיקר כי אמא של גיסתי היתה מאושפזת יומיים ומצב הלב שלה בכי רע. היא שוחררה אמנם הביתה עם מחולל חמצן...אבל אין לדעת מה יהיה איתה. 

החדשות הטובות הן שבתי הזמינה כרטיסי טיסה לספטמבר והם בכל זאת כן יהיו איתנו כאן בראש השנה. אני שמחה מאד שזה הסתדר להם (אין לי מושג איך זה הסתדר להם אבל החלטתי לא לשאול ולא להיכנס לזה). 

אז T כאמור במסעדה עוזר לשף, ואולי אני - משסיימתי לכתוב את הפוסט הזה - אטבול בבריכה או אפילו ארד קצת לים....

יום שישי, 26 ביוני 2026

שבוע שבו גם כמה דברים טובים

 "אני לא רוצה לפתוח פה לשטן" התחילה אמא שלי משפט כאשר שאלתי איך היה יום הניסיון הראשון עם המטפל החדש של אבא....אז עצרתי אותה באמצע המשפט. אם היא לא רוצה לפתוח פה לשטן, סימן שהיה בסדר. ועדיף לדבר כמה שפחות, ולחכות לראות אם זה ממשיך ככה. 

האמת שהוא הפתיע. או שבאמת רף הציפיות שלנו ממנו היה מאד נמוך מלכתחילה, לאחר שהיה אמור להגיע בראשון ודחה לשני, ואז קבענו לשעה 11:00 והוא הגיע קרוב ל-12:30. אבל אז קבענו שיתחיל את הניסיון בחמישי בבוקר, מוקדם, כי לאבא שלי היתה מתוכננת פרוצדורה כירורגית (MOHS בתנוך האוזן) ורצינו שהוא ילווה אותו לשם. 

לא היינו בטוחים שאכן יגיע, וממש לא חשבנו שיגיע בזמן, לאור האיחור שלו ביום הראיון - אבל הוא הפתיע. והוא היה מצוין, לאורך כל אותו יום ולמחרת בבוקר.....כשהורי שחררו אותו לסופ"ש. הם ממשיכים להתעקש שהם לא רוצים שהוא יהיה איתם בסופ"ש, וכל עוד אבא עצמאי יחסית ואמא בריאה וחזקה מספיק לעזור לו במה שהוא זקוק - אני זורמת עם זה. 

הופתעתי גם מההיענות של המטפל לכל בקשה שלי - צילום דרכון, מילוי שאלון רפואי /ויתור על סודיות...וגם כל מה שהוא קובע עם אבא שלי, הוא גם מתאם איתי ליתר ביטחון. וקורא לי madam.....למשל thank you madam, או ok madam. 

אז באופטימיות זהירה נתחיל את ימי הניסיון...בתקווה שהוא יצליח והסידור הזה יעבוד. 

עוד השבוע היתה מסיבת המקווה של אחיינית2, שהיתה מאד נחמדה ומרגשת. והחתונה כמה ימים אחר כך, שהיתה גם היא נהדרת ומרגשת. הם זוג מאד מיוחד אחיינית2 ובעלה. שניהם אמיתיים כאלה, אותנטיים ובלי שטויות. הם ביחד מגיל 13, והיחסים שלהם התבגרו יחד איתם. היה מאד מרגש. אבא שלי כיכב כאשר "רקד" עם ההליכון לצידה של אמא שלי בדרך לחופה לפני הזוג הצעיר, ושרי כיכבה יחד עם בתה של אחיינית1 ונכדתה של אחותה של גיסתי - בתור "נערות פרחים" שהלכו לפני הזוג ופיזרו פרחים בדרך לחופה (הן קראו לעצמן "שושבינות" והיו מאד גאות בעצמן, ונראו כמו כלות קטנות בעצמן). 

למזלנו, למרות הזהרות האימה מפני חסימות הכבישים של החרדים באותו היום, כל עם ישראל כנראה נשאר בבית או חזר מוקדם מהעבודה מאותו היום, הכבישים היו פנויים לחלוטין ולקח לנו רק ארבעים דקות להגיע מאזור השרון ללב תל אביב בשבע בערב, כשבדרך כלל עמוס מאד.  

עוד חדשות טובות השבוע הן ש-T הצליח להשכיר את הדירה של בתי וחתני, כך שהחל מאוגוסט תהיה להם עוד הכנסה שתנגוס כמעט במחצית החובות החודשיים שהם משלמים......גם זו לטובה. הדירה הושכרה לשלוש סטודנטיות אמריקאיות מתוקות ומצחיקות שהתלהבו מהדירה ברמות אחרות. אני מאמינה שהן תהיינה דיירות טובות. מקווה לפחות. 

הן שאלו המון שאלות, חלקן מהסוג של "אם תפרוץ מלחמה בדיוק לפני שנצטרך לפנות את הדירה ולא נהיה בארץ כי נברח לחו"ל ולא נוכל לחזור בזמן" וכל מיני היפותטיות כאלה שבהחלט עשויות להתממש אבל אי אפשר באמת להיערך מראש לכל מצב. נאמר להן שנתמודד עם כל דבר שיעלה כמיטב יכולתנו. 

במקביל לכל זה דווקא היה לנו דווקא שבוע לא קל, ל-T ולי. 

T הרגיש חלש וחסר אנרגיה רוב השבוע, וסבל מכל מיני מכאובים (לא התקף כאב דווקא) - למשל במפשעה באזור ניתוח הבקע השני (המנתח טוען שהכל תקין, ובכל זאת עדיין מידי פעם סובל מכאבים שם). אפילו התלוצצנו ש-T עבר כל מיני הליכים רפואיים מסובכים כדי לפתור בעיות שלכאורה נפתרו - מבחינה רפואית - אבל בפועל הסבל והכאב נשאר.......איש מיסתורי עם גוף מיסתורי, הבעל שלי היקר. 

T טוען שהמצב במדינה מדכדך אותו לאחרונה במיוחד ושהוא חושב שההרגשה הירודה הפיסית שלו נובעת בעצם ממצבו הנפשי. זה בהחלט יכול להיות. אני לגמרי יודעת שאצלו זה בעיקר להיפך - כשהוא לא מרגיש טוב הוא גם במצב רוח מחורבן. כנראה שזה נכון לשני הכיוונים. 

אז בעידודו של שותפנו הוא החליט ששבוע בבית שלנו ביוון עשוי לעזור בתחום הזה, ומצאנו "חלון" פנוי מהשכרות (אין כבר הרבה כאלה הקיץ הזה) והזמנו לנו כרטיסים לחודש הבא לשבוע. בטוח זה יעשה לו טוב. 

השבוע שלי היה מאתגר מכמה סיבות. 

הראשונה כמובן ההתעסקות סביב המטפל של הורי. זה התחיל מקרטע והכניס אותי קצת ללחץ. 

סיבה נוספת היא הכתף המסכנה שלי שמצבה ממש החמיר וגרם לי סבל בכל שעות היום והלילה. התור שלי בשבוע הבא לאורתופד, אז אני מקווה לקבל זריקה שאני לא ממש אופטימית לגבי כמה זמן היא תחזיק...... אז בינתיים התחלתי לקחת וולטרן גו אקטיב לכמה ימים, שבאמת הקל עלי קצת אבל כשלקחנו את הורי לחתונה של אחיינית2 והכנסתי והוצאתי את ההליכון של אבא שלי מתא המטען, זה הכל נדלק מחדש. 

ולבסוף, התבשרתי על ידי שגרירות ארה"ב שעלי להתייצב בכל זאת לראיון בשגרירות (והתור הכי מוקדם שיכולתי לקבל היה לעוד חודש), ושבינתיים הויזה שלי בוטלה. האמת שמאד נבהלתי, כי הם צרפו להודעה הבהרה שהודעה זו נחשבת לסירוב - וממש לא בא לי שיהיה לי רשום שאי פעם סורבתי לויזה אמריקאית. 

אבל אז הם שלחו לי את הדרכון בחזרה, וראיתי שעל הויזה הנוכחית שמו חותמת של cancelled without prejudice - וכאשר ביררתי מה זה אומר, הבנתי שזה לא נחשב "סירוב" כאילו אני לא בסדר במשהו אלא סיבות טכניות, ושאין בעייה לבקש שוב. אז טיפה נרגעתי (למרות שעדיין לא ברור לי מדוע הם בכלל הפנו אותי לעמוד הזה של בקשה לויתור על ראיון מלכתחילה....כבר הייתי יכולה להיות אחרי זה!)...למרות שמעט לחץ עדיין קיים. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת לא טוב וקצת טוב ברמה האישית, וכרגיל לא אדבר על הרמה הכללית...שרק ממשיכה להתדרדר מיום ליום ומשעה לשעה......

יום ראשון, 26 באפריל 2026

בפתחו של עוד שבוע של אי וודאות

מסתמן שאנחנו פשוט צריכים להתרגל לחיות ככה. 

באי וודאות מתמדת, לגבי אם תפרוץ שוב מלחמה או לא, ואם כן - מתי, ולמשך כמה זמן. 

בינינו, גם ככה אנחנו חיים באי-וודאות כל חיינו, רק שרוב הזמן יש לנו את האשליה של וודאות, לפחות. 

אז בצל אי הוודאות הנוכחית, החליטו 'שותפנו' ו'שריתה' שהם לא רוצים להמתין עוד - ולאחר שבוטלה חופשתם ביוון בפסח, מחר הם טסים לשם לכמה ימים וזהו. מה שיהיה יהיה. הילדים לא טסים איתם, כך שגם אם ייתקעו שם יש להם בית נהדר ונוח ונעים לגור בו, ואזור מקסים לטייל בו, וזה לא סוף העולם. האורחים הבאים שאמורים לבוא להתארח בבית מתוכננים לסוף יוני, וגם הם מגיעים מישראל - כך שאם עד אז לא ניתן יהיה לחזור ארצה, גם לא ניתן יהיה כנראה לצאת ממנה. בכל מקרה אני מקווה שיהיה להם כיף גדול שם, גם מזג האוויר אביבי ונעים עכשיו, ונקווה לטוב.

אגב העיסקה השגויה ב"ביט" פגה תוקף בששי בבוקר...ויכולתי להעביר את הכסף כמו שצריך לשכנה, ובכך תמה הפרשה המוזרה ההיא. 

הילדים הודיעו שבששי הם מוזמנים לאמא של חתני, אז לא הכנו ארוחה, ובמקום זאת הצענו לקחת את הורי להמבורגר - לכבוד יום הולדתו ה-92 הקרב ובא (מחר) של אבא שלי. הורי מאד שמחו (אחרי שאמא שלי הזכירה שסבתא שלי ז"ל היתה מתעצבנת שאנחנו חוגגים יום הולדת לפני התאריך, טפו חמסה עיגולים) וכשהצעתי גם לאחי ולגיסתי להצטרף, גיסתי הודיעה שהיא עסוקה עם אחיינית2 (צריך לחפש נעליים לחתונה ועוד שימלה - כן, מסתבר שהיום לא מספיקה שמלת כלה אחת....) אבל אחי ישמח לבוא.

בבוקר ששי עוד נסענו לקנות לאבא שלי מתנה, וכבר קנינו לשנינו גם בגדים - כי יש גם השבוע חתונה במשפחה (כמו שכתוב על ההזמנה: בכפוף להוראות פיקוד העורף) - האחיין הצעיר של גיסתי מתחתן, ובסך הכל זה היה יום ששי פורה מאד.

לאחר מכן נחנו כל שאר סוף השבוע (פרט להליכות בוקר, כמובן). 

בשבת שרי התקשרה אלי מהטלפון של בתי וסיפרה בהתרגשות שהם בוחרים מזרונים למיטות החדשות שלהם לבית החדש. היא כל כך התרגשה ושמחה שהייתה חייבת לשתף אותי, וזה ממש חימם לי את הלב. 

במהלך סוף השבוע צפינו בשלושה סרטים - שניים מהם טובים מאד והשלישי...ככה ככה.

הטוב ביותר לדעתי היה "משחק מסוכן" שראינו בסטינג טי וי (YES).

גם "איש הצללים" היה טוב (גם כן בסטינג YES). 

ואילו על "פרא" בנטפליקס אני לא סגורה...אבל לגמרי שווה לראות את שרליז ת'רון היפהפיה..וגם נופים עוצרי נשימה, בעיקר באוסטרליה וגם בהתחלה קצת בנורבגיה. למרות שהיו כמה זוויות צילום שעשו לנו קצת סחרחורת. 

אני בשלבים מתקדמים בספר "המשחק אחרון" מאת בראד פרקס ואני מאד נהנית. 

אז מצד אחד אנחנו בשיגרה רגילה לחלוטין, ומצד שני - הכל יכול להתהפך תוך שנייה. וככה הם חיינו. 

יום שישי, 20 בפברואר 2026

הרבה סימני שאלה

השבוע יצא שנפגשתי יומיים רצוף עם 'מחברת'. היא באמת עוברת תקופה לא קלה, בין הבריאות של בתה לבין עניינים שבלב. נראה לי שכאשר הדאגה לבתה וכל ההתעסקות עם זה מרחפת מעל לכל, אז גם דברים אחרים נוטים לקבל גרסא עגומה יותר. יותר באסה מהפרידה מהחבר, יותר לחץ ממלחמה קרבה..כן או לא. לא פשוט. אז אני משתדלת להיות שם, להקשיב, לא להטיף ולא להכביד בעניינים משלי. 

לקראת סוף השבוע פתאום נחת עלי דכדוך פתאומי. אני לא יודעת לומר אם זה קשור או לא קשור לחדשות ולכל הפרשנים מטעם עצמם שיודעים או לא יודעים לנבא אם ומתי תתחיל כאן מלחמה אבל ראיתי שאני לא ממש בטוב. הרבה אין לי מה לעשות עם זה, רק להסכים להרגיש איך שאני מרגישה ולעבור דרך זה....בדרך כלל זה עובד ובסוף זה מתפוגג מעצמו. 

אין לנו דרך לדעת באמת אם ומתי תהיה מלחמה, ולכן אנחנו ממשיכים בתכניות שלנו כאילו אין, וכמובן שבכל רגע נתון המציאות יכולה להגיע ולשבש לנו את הכל. ונתמודד. 

נכון לעכשיו אנחנו טסים מחר ליוון לשבוע. אלא אם יקרה משהו. 

נכון לעכשיו אנחנו חוזרים משם בשבת הבאה. אלא אם יקרה משהו. 

גם בבית עצמו ה"ארמון" היתה תקלה במיזוג, שהתבטאה בכך שבחדר השינה העליון המזגן פשוט לא פעל. 

במסגרת האחריות של הקבלן שמכר לנו את הבית פנינו אליו כדי שייסדר את זה. מדובר במערכת "משאבת חום" מהסוג החדיש ביותר, גם לחימום וגם לקירור, שאמורה להיות גם הכי חסכונית...אלא שמאז שהוא בנה את הבית לפני שנתיים ועד שאנחנו קנינו אותו, הבית עמד ריק וללא שימוש והם לא השכילו להפעיל את המזגן מידי פעם....ובקיצור עכשיו התברר שהמים בצינורות מטונפים וגם הפילטרים, וצריך להזמין שרברב שיעשה לזה תחזוקה. הודענו לו שאנחנו מגיעים לשבוע ושבשבוע שאחרי כן כבר יש לנו דיירים בתשלום, והוא התאמץ מאד יחד עם השרברב שלו לסדר מה שהוא יכול היה כדי שזה יעבוד עבורנו השבוע, אבל לשרברב יהיה זמן לתחזוקה רצינית רק בעוד כעשרה ימים.....אז נקווה לטוב עד אז. מקסימום נקנה מקרן חום אחד או שניים ליתר בטחון........

על זה נאמר "צרות של עשירים". 

התחלתי לקרוא ספר בשם רילוקיישן מאת איילת גונדר־גושן. היה קטע עם הספר הזה, שהמליצו לי עליו כבר לפני כמה שנים. בטעות אז הורדתי ספר בשם רילוקיישן דרלינג, רילוקיישן מאת אילת מאמו שי (אז קל להתבלבל - גם שם הספר דומה וגם שמה הפרטי של הסופרת דומה), ונחרדתי לגלות את הרמה שבה מדפיסים ספרים בימינו. באמת שאני כבר שנים לא מגבילה את עצמי רק ל"ספרות יפה" אבל הספר הזה היה פשוט מתחת לכל ביקורת - בכתיבה, בהגהה, בעריכה, בתוכן.........פשוט נורא. ולא הבנתי למה ואיך כולם ממליצים עליו. אופס. רק עכשיו התברר לי שהמליצו על הספר ההוא.......שכעת התחלתי לקרוא ואני עדיין לא יודעת לומר איך ומה. אז בהצלחה לי. 

בתחום מכירת הדירה של בתי, היא וחתני החליטו לתת את הדירה בבלעדיות למתווך שמצא כן בעיניהם, והם תולים הרבה תקוות ביכולות שלו לשווק ולדחוף ולמכור להם את הדירה הרבה יותר טוב ממה שהם עושים בעצמם. אני בספק אבל.......כך הם החליטו. חתני גם החליט לשפץ על חשבונם קצת את הלובי של הבניין....אולי זה, לפחות, לא יבריח את מי שבכלל יטרח להגיע (בקושי מתקשרים ובקושי מגיעים גם ככה). אוף. נקווה לטוב. 

קפצנו לביקור קצר אצל הורי היום, אז היה טוב לראות שהם בסדר. דווקא אמה של מנהלת הבית שלנו ביוון מאושפזת עכשיו, ונשמע שהיא דואגת מאד לשלומה. איחלנו לה כל טוב וכמובן שלא לחצנו עליה לגבי הבית, הניקיון, הכביסה של המגבות והמצעים....כל עוד זה רק אנחנו אז אנחנו יכולים להסתדר. עוד לא מדובר בלקוחות. נקווה לטוב גם בגיזרה הזאת. 

אז אולי תהיה מלחמה עכשיו ואולי יותר מאוחר...ואולי נטוס מחר ואולי לא. ואולי נחזור בזמן ואולי לא. ובכל מקרה הבית שלנו כאן יעמוד לרשותה של בתי ומשפחתה למקרה שתפרוץ מלחמה....אז לפחות על זה אני פחות מודאגת. ואם הם יגורו כאן אז גם החתול לא יהיה לבד..............

יום שלישי, 20 בינואר 2026

יוון 01-2026 - שבוע של הכנות וניקיונות וגם קצת נופש

זו היתה גיחה אחרונה לצורך הכנות וניקיונות וסידורים של הבית, לקראת השכרתו לטווח קצר וכמובן שימוש עצמי לנופש שלנו ושל בני משפחתנו/ חברנו. 
היתה התחלה טובה וחלקה. 
טסנו בשבת - מטרמינל 1. הכבישים היו די ריקים - שריתה הסיעה אותנו בדרכה לביקור אצל הוריה במבשרת, כי היא החליטה להצטרף אלינו רק ביום רביעי, כדי לא להפסיד ימי עבודה. אז בימים הראשונים היינו רק T ושותפנו ואני. הצוות המנצח. 
הטרמינל היה ריק ברמה שלא היה תור בשום שלב. מזמן לא ראיתי את שדה התעופה ככה. 
גם הטיסה היתה כמעט ריקה. 
היה קר והיתה רוח, וגם ככה הטיסה הלוך אורכת שעתיים (ולא שעה וחצי כמו בחזור) אז פשוט השתרעתי על שני מושבים ונמנמתי רוב הדרך. 
גם בשדה באתונה היה יחסית ריק וכמעט בלי תורים. לראשונה הותקנו שם בביקורת הדרכונים מצלמות ומכשירים לטביעות אצבע - כמו שיש בארה"ב. ברור שאיתי היה מסובך כי אין לי כמעט טביעות אצבע. ממש כמו לאמא שלי. בסוף העבירו אותי, מקווה שזה לא יעשה לי בעיות בביקורים הבאים. 
גם באתונה היה קר וקצת גשום באותו יום. 
קבלנו את הרכב בחברת ההשכרה ה"קבועה" שלנו, ודבר ראשון נסענו מרחק כמה דקות משדה התעופה לאיקיאה, להשלים כמה פריטים לבית - כולל מסגרות לתמונות. 
שותפנו ושריתה הזמינו תמונות ב"עלי אקספרס" ושותפנו הביא אותן מגולגלות במזוודה. גם T הזמין כמה תמונות - ממתכת, שלא היו זקוקות למסגור, וכן הוא הביא כמה וכמה מעבודות האפוקסי שלו לקשט את המדפים והשולחנות בבית. 
עבור תמונה אחת גדולה לא נמצאה מסגרת באיקיאה וגם לא ב-JYSK - רשת חנויות ממש טובה שלא נופלת באיכותה ובמגוון המלאי שלה מאיקיאה, לדעתי. אז היינו צריכים לחפש חנות מסגרות במיוחד בשבילה. 
הדרך אל הכפר שלנו היתה עמוסה ופקוקה - בעיקר בגלל שחלק מהכביש המהיר היה סגור לצורך עבודות בכביש - ולקח לנו יותר זמן מן הרגיל להגיע. 
כשהגענו לאחת הערים שקרובה ביותר לכפר עצרנו בסופר והצטיידנו רק במצרכים שרצינו עבור אותו ערב ולמחרת בבוקר. לא הבאנו בחשבון שלמחרת היה יום ראשון ורוב החנויות והסופרים יהיו סגורים. אבל היינו כבר עייפים ורצינו להגיע לבית.
עצרנו במסעדה טובה (אך בעלת שירות די איטי) בכפר הסמוך אלינו, ומשם סוף סוף נסענו הביתה.

הגענו ומיד בחרנו חדרים - T ואני ישנו בחדר השינה הגדול התחתון (במפלס שהוא חצי מרתף) ושותפנו בחר את חדר השינה הגדול העליון - כי ידענו ששריתה מאד תיהנה מהנוף מהמרפסת שם, הואדי עם מטע הזיתים. 


מייד סידרנו את המיטות, התארגנו למקלחת ושינה. 
ישנו מצוין, אבל כשקמנו בבוקר גילינו שהמזגן בחדר השינה העליון לא פועל משום מה, ושותפנו קפא שם. עם שמיכת הפוך החמה היה לו נעים מאד אבל היה לו כל כך קר בראש שהוא נאלץ לישון עם כובע הצמר שלו. חבל מאד שהוא לא עבר מייד לאחד משני החדרים האחרים, הקטנים יותר, אבל הוא היה עייף מדי ולא בא להכין מחדש את המיטה. מאותו הרגע הוא כמובן עבר חדר, ולמרות שהגיע הטכנאי של המזגן הוא בעצם לא יכול היה לתקן דבר, כי הבעייה היתה כנראה צורך בשחרור או ניקוז אוויר מהצנרת, והטכנאי טען שרק שרברב יכול לעשות זאת. הדבר היה תמוה בעינינו אבל אנחנו מחכים שיגיע שרברב ויבצע זאת ונראה אם זה באמת פותר את הבעייה. בכל מקרה כרגע לא ניתן לגור בחדר הזה - לפחות לא כל עוד קר מדי. 

השינה עצמה היתה נוחה מאד, ועל הבוקר יצאנו T ואני (לשותפנו לא התחשק) לעיר היפהפיה הסמוכה (מרחק עשר דקות נסיעה) כדי לעשות את הליכת הבוקר שלנו על החוף בשעת הזריחה. 
אז כאן אני מביאה מקבץ (חלקי) של תמונות זריחה מהחוף הזה ןמסימטאות העיר. 









בתום ההליכה עצרנו במאפייה מתוקה ששותפנו ו-T גילו בזמן שהותם בבית בנובמבר. שתינו קפה וקנינו לחם טרי לשותפנו לארוחת הבוקר. 


גם מהכפר שלנו רואים זריחות יפהפיות אבל לצערנו לא רואים אותן מתוך הבית, אלא רק כאשר יוצאים ועולים מעט במעלה הרחוב. 


מצד שני יש לנו מהסלון ומחלק מהחדרים את הנוף הזה




אגב כשהגענו לבית גילינו שהשער של החניה נשבר ומישהו קשר אותו עם חבל כדי שיישאר סגור ולא יתנדנד ברוח. ניסינו, לשווא, לגלות מה קרה לו (דרך ההיסטוריה של מצלמות האבטחה) אבל מהר מאד סיפר לנו ההנדימן המקומי, ממנו הזמנו בניית גריל ועוד כמה עבודות קטנות, שהרוח שברה את השער בזמן שהוא היה פתוח, כשהגיע לעבוד אצלנו בחצר. הוא סיפר זאת בעזרת תנועות ידיים וערבוביה של יוונית ואנגלית משובשת, תוך כדי שהוא כבר הביא כלים וריתך ותיקן את השער למצב עוד יותר טוב ממה שהיה במקור. איש מדהים, באמת. לא יודע מילה אנגלית וגם אין לו וואטסאפ כך שלא ניתן לתקשר איתו בעזרת גוגל טרנסלייט - אבל יש לו ידי זהב והמון רצון טוב ונראה שאנחנו נעבוד איתו הרבה. בכלל בכפר "שלנו" יש הרבה מאד אנשים מאד מאד נחמדים. 

T קבע יום צילומים עם צלם מקצועי לקראת סוף השבוע, כך שאת כל הזמן שקדם ליום הזה בילינו בניקיונות, סידורים, מיסגור תמונות, תלייתן, סידור הקישוטים על המדפים ועוד משימות שסוף סוף התבצעו בשבוע הזה כגון התקנת חימום מים לבריכה. או חשמלאי שהגיע סוף סוף לתקן את השקע של המדיח שלא עבד, עוד שקע בחדר האמבטיה למעלה, וכן התקין טיימר לדוד המים החמים.

T תולה מראות ותמונות

שותפנו ניקה בעצמו את כל החלונות ואת כל מעקות הזכוכית במרפסות ובבריכה

את התמונה הגדולה מסרנו למיסגור אצל איש נחמד בשם סטאברוס בנאפליו, מרחק כחצי שעת נסיעה מהכפר. ניצלנו את ההזדמנות לטייל קצת בסימטאות העיר העתיקה היפהפה הזאת, ואפילו הצלחתי להיכנס למכון ציפורניים לחדש את הלק ג'ל לציפורניים שלי, שאחרי כל הניקיונות והקרצופים כבר היו זקוקות לחידוש. כמובן שבחצי השעה שישבתי אצלה, היא סיפרה לי את כל סיפור חייה (כנראה שיש לי מן פרצוף כזה) וסיכמה ב"ביוון הגברים עושים מה שהם רוצים". 

כששריתה הגיעה, יום לפני יום הצילומים, היא מייד הצטרפה למאמץ הניקיונות והסידורים. 
ערכנו את המיטות כמו חדרניות במלון, ערכנו את שולחן האוכל במטבח - קישטנו עם פירות ופרחים....והבית באמת היה יפהפה ומוכן לצילומים. 

ביום של הסערה בישראל, התקשר אלי הקט סיטר ואמר, שהגשם השבית את הקודן של השער שלנו והוא לא יכול להגיע אל מיינקוני. לקח קצת זמן והרבה שכנוע לבקש ממנו לטפס מעל לגדר (הרטובה, החלקלקה.....מילים שלו) כדי שהחתול יקבל את התרופה שלו בזמן. סיפרתי לו שאפילו אני, בגילי המופלג, טיפסתי ככה פעם כשהיתה הפסקת חשמל. אמרתי לו שברגע שייכנס הביתה אדריך אותו כיצד לפתוח את השער מבפנים כך הוא יוכל להשאירו פתוח במהלך הימים הבאים. הוא התרצה והכל בא על פתרונו בשלום. אגב ברגע שהקודן התייבש הוא חזר לפעול. מוזר מאד. 

ביום הצילומים עצמו הצלם הגיע - בדיוק בזמן ולא ב"זמן יוון" כמו שנהוג שם - פעמיים. לפני הצהריים, לצלם באור היום, ואחר הצהריים - לצלם באזור השקיעה. 

בין לבין התברר שהאישה ששכרנו כ"מנהלת הבית" החליטה להתפטר. היא כנראה הבינה שלא מתאים לה לעבוד במתכונת שרצינו - בלי שליטה על אתרי השכרת הבית, בלי טיפול בבריכה (לקחנו את האנשים שלה לטיפול בבריכה במשך חודשיים והיינו מאד לא מרוצים) - ולמרות שלדעתנו היא היתה מרוויחה יפה מאד גם ככה, היא באה ושמה את המפתחות ונפרדה מאיתנו סופית. 
כיון שכך, פנינו לאישה המקומית שלקחנו במקור לצורך שמירה על הבית, ביקורים לוודא שהכל בסדר, סיוע בהכנסת אנשי מקצוע וכדומה - וביקשנו ממנה להגדיל ראש ולהיות מנהלת הבית שלנו. להכין את הבית לקראת שוכרים או לקראת בואנו, לדאוג לקבל את האורחים ולהסביר להם, לבצע להם את הצ'ק אאוט בסוף הביקור ולוודא שלא הרסו/גנבו שום דבר, לדאוג לניקיון ולסידור הבית מחדש לאורחים הבאים וכן לחדש מלאי של מצרכים בסיסיים. 
בהתחלה היא התלבטה וביקשה לחשוב על זה, אחר כך אמרה שהיא מוכנה לנסות ונראה איך יהיה. היא מאד נחמדה ויש לה ראש גדול...נקווה שהיא תעשה זאת היטב ותסכים לעשות זאת באופן קבוע. 

בסוף יום הצילומים הבנו שזהו - משימותינו הושלמו, ואפילו נותר לנו יום אחד לטייל קצת וליהנות מיוון. 
המתקפה הגדולה של טראמפ באיראן בסוף לא יצאה לפועל (כן, חששנו מזה, ומצד שני אני יכולה לחשוב על מקומות גרועים יותר "להיתקע" בהם בחו"ל). 

קמנו בבוקר כשכל הגוף כואב אבל היינו מרוצים. אחרי ארוחת בוקר בבית יצאנו תחילה למספר יקבים בסביבה. אין תיירים בעונה הזאת, אבל יקב אחד היה פתוח (לא עשו לנו סיור מאורגן כי לא הזמנו מראש) ואת השני פתחו לנו במיוחד. הראשון היה מושקע ויפה, שם עשינו טעימות (טוב, לא אני. אני לא אוהבת יין או אלכוהול מסוג כלשהו) וגם קנינו כמה בקבוקים, גם שיהיו בבית ביוון וגם להביא לישראל. השני היה פשוט יותר אבל חביב יותר. העובד, שגר ליד היקב ופתח לנו אותו במיוחד, סיפר שבעל הבית בדיוק נמצא בישראל לצרכי עסקים. הם מאד אוהבים את ישראל, הוא אמר לנו ואף הראה לנו שלטים בעברית. גם שם עשינו טעימות וגם ממנו קנינו קצת יין. זו היתה חוויה נחמדה מאד. 

משם נסענו לנאפליו ועלינו לטירת פלמידי - שבביקורים הקודמים שלנו היה חם מדי לשוטט בה, אבל באותו יום אחרון שלנו ביוון מזג האוויר היה מושלם. בכלל, היה לנו מזל גדול כל השבוע. ירד גשם רק ביום שהגענו וביום שטסנו בחזרה. כל שאר הזמן גם אם היה קר, היתה שמש. וחלק מהימים היו ממש נעימים במהלך היום וקרים רק בלילה ובבוקר מוקדם. 






זה היה סיום מושלם לשבוע ההכנות והניקיונות הזה, ובאותו ערב הלכנו לישון מוקדם כי קמנו לפני ארבע בבוקר להספיק להגיע לטיסה.
הפעם המטוס היה מלא לגמרי - כפי שהיה גם לשריתה בהלוך ביום רביעי. היא זיהתה הרבה מאד נוסעים שהיו איתה גם בטיסה הלוך, אז כנראה הרבה אנשים טסים רביעי עד שבת לאתונה. 

נחתנו בשבת לשדה תעופה די ריק ורגוע - ובנם של שותפנו ושריתה בא לאסוף אותנו מהשדה הביתה.
בבית מיינקוני קיבל אותנו בשמחה ובאהבה............


וזהו, עד הפעם הבאה. 

יום שלישי, 9 בספטמבר 2025

עוד גיחה קצרה ליוון - ספטמבר 2025

ראשית עדכוני בריאות: 

אבא שוחרר מבית החולים והחזרתי אותו הביתה הבוקר.

הוא חלש מאד אבל זה ברור, כל עוד יש לו קורונה. לפחות לחץ הדם תקין כרגע. 

הבנתי שיש איזון עדין מאד אצלו בנושא הנוזלים. מצד אחד הוא חייב לקבל תרופות משתנים (כמו פוסיד ועוד) כי אחרת מצטברים אצלו נוזלים ומתחילות בצקות והוא בסכנת אי ספיקת לב. מצד שני כאשר הוא לא מקבל מספיק נוזלים (או לחילופין מאבד יותר מדי נוזלים בגלל המשתנים) לחץ הדם שלו יורד לרמות מסכנות חיים. בכל פעם שהוא אושפז בעבר שיחקו לו עם המינונים של התרופות האלה ובכל פעם זה עשה לו בלגנים. גם עכשיו שחררו אותו עם הנחיות להוריד למחצית את מינון התרופות המשתנות. ואני כמובן נלחצת מזה. 

בקיצור - צריך להיות עם יד על הדופק. לוודא שהוא שותה מספיק (מים, ולא קפה! שעוד יותר משתן), לבדוק שאין בצקות ברגליים או התנפחות של הבטן כמו שקרה לפני שנה, לבדוק את לחץ הדם באופן תדיר לוודא שהוא לא יורד לרמות מסוכנות. אוף. 

מיינקוני בינתיים נראה רגיל לחלוטין, ולמרות שאני יודעת שאם היו כבר (לפחות) שני התקפי פרכוסים ייתכן מאד שיהיו עוד - משמח אותי לראות אותו בסדר. אוכל, עושה צרכים, מתפנק וחמוד. 

אז עכשיו אפשר להמשיך בנושא הפוסט...........

החופש הגדול הסתיים והנכדים חזרו כולם ללימודים. 

במקביל כל מיני תהליכים ביורוקרטיים בנושא רכישת הבית ביוון הושלמו, אז הגיע הזמן לעשות עוד גיחה ליוון - ארבעה ימים מרוכזים שבהם הספקנו הרבה אבל גם נהנינו.

נסענו עם שותפנו אבל בלי שריתה, שהחליטה שהיא צריכה לתעדף מתי להיעדר מן העבודה ומתי אנחנו יכולים להסתדר שם בלעדיה.

כנראה בגיחה הבאה היא תסע, ואם זה יהיה בשבועות הקרובים אז אני כנראה אשאר בבית. אבל שום דבר לא סגור עדיין בעניין הזה. 

בלילות שלפני הטיסה וגם בלילה הראשון ביוון T התעורר בשלוש או ארבע כל יום לפנות בוקר ולא הצליח להירדם שוב. אני מכירה את זה אצלו, כאשר יש מתח כלשהו או הרבה עניינים על הפרק - זה גומר לו את השינה או לפחות מקצר אותה מאד. 

אבל לשמחתנו הכל הלך לנו חלק, החל מהטיסות, דרך השכרת הרכב (שבנסיעה שלנו ביולי היתה קצת מעצבנת ובחרנו הפעם חברה אחרת, מאד מאד מוצלחת), המלון וגם כל הפעולות שתכננו לבצע שם.

יצא שאת כל הפגישות - עם הבנק, עורך הדין, רואה החשבון, סוכן הנדל"ן ובעל הבית ריכזנו ביום השני, כך שביום הראשון היה לנו זמן לעשות דברים אחרים.

בדרך מאתונה לפלפונז עצרנו בתעלת קורינתוס

היינו מאד סקרנים לגבי התעלה הזאת, שמקצרת את הדרך מהים אל פיראוס, ולא התאכזבנו. זה היה מראה מרשים ביותר. 

תעלת קורינתוס


אבל לצערנו על הגשר שצופה לתעלה נתקלנו במה שישראלים ויהודים רבים נתקלים בו ברחבי העולם בימים אלה. 




זה היה לא נעים, בלשון המעטה. 

המשכנו למלון, שהפעם שכן מעט מחוץ לעיר נפליו (Nafplio) וכלל בריכה. 
זו היתה בחירה מוצלחת מאד של T, כי התברר שהיה טוב מאד בסוף כל יום להתרגע מעט בבריכה לפני ארוחת ערב ולפני שצנחנו גמורים מעייפות למיטות. 

השארנו את המזוודות במלון ומייד יצאנו לדרך, עוצרים בחנויות רהיטים ומוצרי חשמל. 
זה יהיה פרויקט בפני עצמו לרהט ולאבזר בית שלם.

אחר כך התחשק לנו לנסוע כבר באותו ערב אל הכפר בו נמצא הבית שאנחנו קונים. 
זה היה לקראת השקיעה, ואמנם רק למחרת קבענו עם בעל הבית לבקר בו שוב, לקחת מידות, לשאול שאלות ולבקש בקשות, אבל בערב הראשון פשוט רצינו שוב לראות אותו מבחוץ וגם שוב את הסביבה. 

זה השביל ביציאה מהבית שיורד לחוף חבוי וכמעט פרטי, החוף ששבה את לבנו בנסיעה הקודמת והיה גורם מרכזי בהחלטה לקנות דווקא את הבית הזה (למרות שמה שהכריע את הכף בסופו של דבר היה הבית עצמו). 



וכך נראה החוף עצמו. 




כיוון שכבר היינו שם, החלטנו לחפש מקום לאכול ארוחת ערב בכפר עצמו. 
מצאנו מסעדה לא רחוק מהבית, שהגישה אוכל יווני מצוין וזול - שלושתנו אכלנו גִירוֹס....T ושותפנו שתו בירה (או אוּזוֹ....לא זוכרת כבר) וזו היתה באמת הארוחה הכי טובה שהיתה לנו בנסיעה הזאת. 

למחרת היה יום עמוס שהתחיל מוקדם בבוקר בבנק, המשיך אצל רואה החשבון, משם פגשנו את סוכן הנדל"ן ואת בעל הבית בבית עצמו ועברנו על הכל (לפחות על הרוב) תוך כדי מדידות שונות, בדיקה שמערכות פועלות תקין (כמו המיזוג), שאלות לגבי תחזוקה ועוד. 

משם נסענו כולנו לעורך הדין כדי לחתום על החוזה הראשוני (מה שנקרא אצלם PRELIMINARY CONTRACT) שבעצם סוגר את העיסקה ויוצר סוג של "הערת אזהרה" לוודא שהבית כבר לא יכול להימכר למישהו אחר. 

לאחר שסיימנו את כל המשימות החשובות האלה וירד המתח, נסענו לעוד חנות רהיטים. 
זאת היתה חנות ש-T מצא ברשת עוד מהארץ, וכולנו אהבנו את מה שראינו באתר שלהם. האמת שנסענו לשם ביום הראשון שהגענו, אבל היא כבר היתה סגורה. 
ובאמת כבר מהיום הראשון נתקלנו בתופעה מעניינת: רוב העסקים ביוון נסגרים בשתיים בצהריים. חלקם נפתחים שוב בחמש פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, אבל רוב הזמן אין עם מי לדבר אחרי שתיים. 

מאד הופתענו מזה, כי עד כה כאשר שוחחנו או התכתבנו גם עם סוכן הנדל"ן שלנו וגם עם עורך הדין ורואה החשבון, הם כולם עבדו עד מאוחר מאד. בכל מקרה למדנו קצת על אורח החיים ביוון.

היה ברור לנו שאנחנו לא מקבלים החלטות בלי שריתה, אבל צילמנו את כל מה שמצא חן בעינינו ותיעדנו מחירים ומידות, ושיתפנו אותה בכול כדי שבהמשך נוכל להחליט ארבעתנו ביחד. 

כאמור ביום השני החנות נפתחה בחמש ונסענו אליה - אלא שמשום מה לא עבדו שם בכלל המזגנים.
בחוץ 35 מעלות והחנות גדולה וכמובן סגורה לגמרי בלי חלונות, המוכרת עצבנית (כנראה גם כן בגלל העדר המיזוג) ואנחנו טפטפנו שם זיעה ואיבדנו מהר מאד את הסבלנות לשוטט ולבדוק רהיטים. כששאלתי את המוכרת אם המזגן פועל היא פשוט ענתה "לא" בלי להסביר או להתנצל. פשוט ברחנו משם. 

אחר כך טבלנו קצת בבריכת המלון וזה אושש אותנו מעט, יצאנו לארוחת ערב נחמדה בעיר העתיקה של נפליו, ובלילה הזה סוף סוף T ישן "כמו מת" ובקושי הצליח להתעורר בבוקר. 
אני דווקא התעוררתי מוקדם כרגיל, ומשראיתי שאין עם מי לדבר והבחור ממשיך לישון, ירדתי לחדר הכושר של המלון לבד - כמובן שהייתי צריכה לבקש מהם שיפעילו את המזגן וידליקו את האור - ועד שחזרתי לחדר ראיתי שהוא כבר ער, עדיין קצת מסטול מהשינה אבל בסדר גמור. 

מאחר שהספקנו ממש את כל מה שתכננו לעצמנו ביומיים הראשונים, החלטנו להקדיש את היום השלישי למעט תיירות. 
יצאנו לכיוון טריפולי (Tripoli) ומשם לעיר היפה קלמטה (Kalamata), ואפילו נסענו לחורבות הטירה במעלה ההר וצילמנו את הנוף. 
בטירה עצמה, שהיתה כולה בחורבות, לא היה שום דבר מעניין........העיקר שלקחו לנו 5 אירו כל אחד עבור הכניסה...


מלמעלה ראינו שוק שתפס את עינינו, אז ירדנו לשם והספקנו להסתובב בו לפני שגם הוא נסגר. 

הספקנו לשוטט בשוק ולשטוף את העיניים וליהנות מהפירות, הירקות, הדגים, שמן הזית......היתה שם סחורה פשוט מדהימה. באופן כללי התענגנו על הפירות והירקות ביוון, גם בביקור הזה וגם בביקור של יולי. וכמובן גם על שמן הזית.
בקצה השוק גם מצאנו מסעדת דגים נחמדה שם אכלנו צהריים. 

כשבאנו לצאת בחזרה לנפליו ראינו שאנחנו עוברים ליד חנות רהיטים גדולה והחלטנו להיכנס ולהסתכל. 
זו התבררה כהחלטה מוצלחת. חנות הרהיטים, שאיננה חלק מרשת,  היתה נהדרת והמוכרת ידעה אנגלית מצויינת וגם סיפקה הרבה מידע והבטיחה הנחה גדולה. 
בהמשך היא שלחה הצעת מחיר ו-T כרגע בשלבי התכתבות איתה, אבל כמובן שאת כל ההחלטות נקבל ארבעתנו יחד. 
עברנו שם גם בסניף IKEA קטן - ממש קטן - אבל לא היו שם דברים שמשכו לנו את העין. 

בחזרה במלון שוב עשינו אתנחתא קלה בבריכה, שוב יצאנו לארוחת ערב בעיר העתיקה של נפליו - והפעם בחרנו במסעדה שזכרנו מהביקור הקודם שלנו ביולי. מנהלים אותה בעל ואישה - כאשר האישה ממונה על המטבח והבעל על השירות - והתענגנו על כל ביס. ועדיין, זה היה פחות טעים מאשר האוכל בערב הראשון במסעדה כפר שבו קנינו את הבית. 
אגב עוד תופעה שנתקלנו בה גם בביקור הזה וגם בביקור הקודם - כאשר מבקשים חשבון ביוון הרבה פעמים מקבלים את הפירוט אבל לא את סך כל הסכום. כאילו, אנחנו אמורים לחשב את זה בעצמנו. מוזר......... מה שכן, הם לא מצפים שם לתשר כלשהו.

הערה קטנה לגבי האוכל - מאחר וכולנו עלינו במשקל בנסיעה הקודמת שלנו, החלטנו מראש להיזהר עם הארוחות ולהמנע מנשנושים בין הארוחות ובוודאי שלא אכלנו מתוקים - אפילו לא פירות - ושמחתי לגלות בחזרה ארצה שהמשקל שלי (אמנם עדיין לא אידיאלי) נותר בעינו. 

בבוקר יצאנו לשדה התעופה, החזרנו את הרכב וטסנו הביתה. אפשר לומר שזו היתה נסיעה מוצלחת מכל הבחינות. 

בבית חיכה לנו חתול חמוד ומבסוט שטופל היטב על ידי הילד של השכנים. 
לשמחתנו ולמזלנו. לא נראה שהיו תקריות מיוחדות בזמן שנעדרנו. 

וזהו, עד הנסיעה הבאה.....

יום ראשון, 13 ביולי 2025

יוון - אזור הפלפונז - יולי 2025 וחגיגת יום ההולדת של שרי

 ביום הטיסה קמנו בשלוש לפנות בוקר, לאחר שבילינו את אחר הצהריים הקודם בפארק בחגיגת יום ההולדת של שרי. 

המפעיל של החגיגה היה מאד מוצלח - אחותו של חתני אפילו זכרה שהוא הפעיל את יום הולדתו הששי של חכמוד בזמנו ואכן היה חביב מאד, מצחיק, והצליח לרתק ולקבל שיתוף פעולה מלא מחבורה של ילדים במשך כשעה וחצי.

שרי היתה בעננים וכל ילדי הגן היו במצב רוח טוב. 

חכמוד אמנם קיטר שהכריחו אותו להיות נוכח במקום ללכת לאימון, אבל גם הוא וגם נשמותק היו מקסימים וטיפלו בבני הדודים הצעירים שלהם, שיחקו איתם, עזרו להם במתקנים של גן השעשועים ובגדול היו כשמם כן הם. חכמודים ונשמותקים. 

אספנו את 'שותפנו' ו'שריתה' מהבית ברכב שלנו וחנינו בחניה לטווח ארוך בשדה, שהיתה די ריקה. גם שדה התעופה עצמו היה די ריק. ביולי. כן, זה היה עדיין מסימני המלחמה. רוב חברות התעופה עדיין לא חזרו לישראל בשלב זה. 

ישבנו די הרבה זמן במטוס בלי להמריא - מה שגרם לי לפתח בחילה קלה מחוסר אוויר - אבל בסוף המראנו, ואין על טיסות קצרות. פשוט תענוג. רק המראנו, בקושי הספקנו לראות סרט (בטאבלט, שהורדנו מראש), וגם לא עד הסוף, וכבר הגענו לאתונה. 

באתונה לקחנו את הרכב השכור - ורשמנו לעצמנו לא לשכור עוד לעולם עם החברה הזאת VOLTA4U (שמשום מה T מצא הרבה ביקורות טובות עליה ברשת). הפקיד היה בלתי תקשורתי לחלוטין, מזל שהתעקשתי לשאול לגבי הביטוח...אף אחד לא ידע לומר לנו באיזה דלק הרכב משתמש, כל דבר לקח המון זמן - אבל בהמשך הבנו שככה זה - לפחות באתונה, באזור הפלפונז פחות נתקלנו בזה - הכל מתבצע הרבה יותר לאט ממה שאמור להיות. 

במקור T הזמין רכב דומה למה שלקחנו פעם בארה"ב, שזכרנו כנוח מאד, אבל היוונים לקחו דגם משונמך ביותר, וגם לא היה ממש נוח לשבת מאחור (שריתה ואני) וגם לא היו מאחור פתחי מזגן. ובאירופה שרר גל חום מטורף - חלק מהימים הגענו לארבעים מעלות. 

יצאנו מיד לדרך לעיירה Nafplio, שם לקחנו מלון ושם גם נמצא משרדו של סוכן הנדל"ן שקבענו איתו הפעם. 

בלי קשר לעסקים - העיירה הזאת מתוקה ומומלצת ביותר.

יש בה עיר עתיקה (שם היה המלון וגם המשרד של הסוכן היה על הגבול בין העיר העתיקה לחדשה) ומצודה מרהיבה למעלה, וגם מצודה קטנה יותר על אי לא רחוק מהחוף. 









את כל התמונות למעלה צילמנו מוקדם בבוקר בעת הליכת הבוקר שלנו, לפני שהעיר מתעוררת ליומה. 







את התמונות האחרונות צילמנו בערב הראשון כשיצאנו להסתובב קצת ליד המלון. 


זה הנוף מאחד הבתים שבדקנו בעיירה בשם Xiropigado


זהו חוף ים מתחת לבית אחר שבדקנו. 










הזמן היחיד שהיה נעים ממש להסתובב בו בחוץ היה באמת מוקדם בבוקר, וניצלנו זאת כל בוקר, T ואני בזמן ששותפנו ושריתה עדיין היו במיטה. 

גילינו מסלול הליכה מקסים לאורך החוף, שלמרות שהיה חסום בשני מקומות על ידי שעל נעול, ניתן היה לעקוף אותו ולהמשיך לאורך המדרון ובמעלה ההר. 

היום הראשון היה ארוך וקשה כי כאמור קמנו בשלוש בבוקר וטסנו ומייד נסענו שעתיים מערבה לאזור הפלפונז לפגישה ארוכה עם הסוכן. 
אבל היום הקשה ביותר היה דווקא היום השני. 
זה היה היום החם ביותר - ארבעים מעלות - וזה היה היום שבו לקחו אותנו לראות את רוב הבתים שהתעניינו בהם. 
ואחרי שנפרדנו מהסוכן, עוד המשכנו לבד ונסענו לעיירה נוספת - די רחוקה משם - כי שמענו שהיא מקסימה ואולי גם בה יש פוטנציאל עסקי.....
בסופו של דבר הגענו למסקנה שאין לנו מה לחפש בעיירה ההיא, אבל שמחנו שבדקנו אותה כדי להיות בטוחים שאנחנו לא מפספסים משהו. 
חזרנו גמורים מעייפות, ושריתה אפילו התייבשה מעט כנראה, כי בערב בחזרה ב-Nafplio היא לא הרגישה מספיק טוב לצאת איתנו להסתובב ולאכול משהו בעיר העתיקה.

אגב אוכל - לא משנה איפה אכלנו או מה אכלנו, הכל היה טעים וזול. 
האנשים באזור הפלפונז היו חביבים ומסבירי פנים, רובם ללא ידע מינימלי באנגלית, העיירות היו מתוקות מאד, והנופים מרהיבים לאן שלא הסתכלנו. 
ביום השלישי כבר הורדנו הילוך, ראינו בית אחד וויתרנו על ביקור בבית נוסף - וירדנו לחוף הים בעיירה בה ראינו את הבית, שם אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת ואפילו רבצנו קצת בחוף ונכנסנו למים הצלולים. 




ביום הרביעי יצאנו להליכת בוקר עוד לפני שזרחה השמש (שם היא זורחת בשש ועשרים בבוקר, לא כמו אצלנו, ושוקעת קרוב לתשע בערב). 


בשלב הזה הטמפרטורות ירדו מעט ובחמש וחצי בבוקר אפילו היה לי קצת קר. 
זה היה יומנו האחרון ב-Nafplio, הסענו את שותפנו ושריתה לשדה התעופה - הם המשיכו לחופשה בת כמה ימים בכרתים - החזרנו את הרכב השכור ונסענו לבלות יום אחד באתונה, רק T ואני. 

גם כשהחזרנו את הרכב לסוכנות היו לנו קטעים מצחיקים, למשל כשמי שקיבל מאיתנו בחזרה את הרכב שאל למה לא רחצנו אותו (בתנועות ידיים, כי אנגלית הוא לא ידע). הודענו לו (בתנועות ידיים) שמעולם לא דרשו מאיתנו לרחוץ רכב לפני החזרתו והוא צעד בזעם למשרד. 
כבר דמיינו אותו חוזר עם דלי וסמרטוט ודורש מאיתנו לרחוץ את האוטו בעצמנו....אבל הוא חזר ובישר לנו שהכל בסדר ואפשר לסגור עניין. 
זה היה די הזוי. 

באתונה T הזמין משום מה מלון ברובע OMONIA, שפחות היה לי נעים להסתובב בו, אבל הוא היה כחצי שעת הליכה מרובע PLAKA , ולשם שמנו פעמנו מייד לאחר שקבלנו את החדר שלנו.

הלכנו בתוך סימטאות הרובע הססגוניים, מלאים בתיירים וחנויות ומסעדות ודוכנים, ועלינו בלי להתעצל עד לאקרופוליס למעלה. 






בערב, אחרי מקלחת טובה ומנוחה קלה חזרנו ל-PLAKA להסתובב ולאכול ארוחת ערב, ולמחרת כבר יצאנו לשדה התעופה בחזרה לארץ.
אגב המטוס היה כמעט ריק בדרך חזרה. בדרך הלוך היו בעיקר נוסעים שהיתה להם טיסת המשך מאתונה. 

אז הספקנו הרבה בחמישה ימים, לא היה קל אבל "נתנו עבודה" כמו שאומרים. לא נסגרה עדיין שום עסקה (לא אצלנו ולא עם החטופים, לצערנו) אבל יש כמה דברים בקנה ויהיה לזה המשך, וכנראה שמתי שהוא ניסע שוב.

היה טוב מאד להיות עם שותפנו ושריתה, שלמרות שאנחנו כל הזמן בקשר - גם כחברים וגם כשותפים - איכשהו יצא שלא נסענו איתם לשום מקום כבר מעל לעשר שנים. 

זכיתי להכיר מעט את יוון, ואהבתי את רוב מה שראיתי. 

וטוב, מאד טוב, להיות שוב בבית.