קר לי. כל הזמן. נדמה לי שנשמר לי בעצמות הקור של בוסטון, ולמרות שמה שקורה כאן היה נחשב שם לחם ונעים, אצלי בקור כל הזמן קר. אז אני מתלבשת חם ואני מחממת יותר מהרגיל, ומברכת יום יום שיש לי בכלל את האופציה הזאת.
בניגוד לחיילים, בניגוד לחטופים, בניגוד להרבה מאד אנשים שאין להם את הפריווילגיה הזאת.
לא חושבת שאני צריכה לחזור כאן על העצב והדכדוך והכעס על הממשלה ועל כל המצב, שעם כל חוסר פעולה או פעולה שגויה מצד מנהיגינו רק הולך ומחמיר.....זה נראה לי די ברור.
בסוגיית הדרמות של חכמוד הסתמן שהוא עמוק בקטע החברתי ובעצם הצורך שלו בחֶבְרָה ובחברים מאפיל על שיקולים אחרים, בעיקר נושא הלימודים. היו גם לחתני וגם לבתי כמה שיחות רציניות איתו בנושא, והיה נדמה להם שהוא הבין והפנים וקצת נרגע (ובעיקר בתי קצת נרגעה, כי כל ההיעלמויות שלו והכרזות ה"אין לי בשביל מה לחיות" עם כל ציון כושל הבהילו אותה), אבל בינתיים הם רואים שיש בו איזושהי התנגדות פנימית לישיבה ולמידה למבחנים וברור ששיחות זה לא מספיק - צריך איכשהו לגרום לילד לשבת וללמוד. לא פשוט בגיל הזה. נראה לי שהשלב הבא יתחיל להיות מניעת פעילויות שהוא אוהב - כמו חוג הכדורסל - או זמן מחשב....דרכי פעולה שהם ממש (אבל ממש!) לא רצו לנקוט בהן...אבל ייתכן שלא תהיה ברירה.
כל הדרמה הזאת איכשהו מעמיסה עוד שיכבה על הכעס המתמיד שבתי מסתובבת איתו (כמו רבים מאיתנו) בחודשים האחרונים, וגורמת לכל דבר (לכאורה קטן) להרגיש גדול וקשה. היא מתקשרת הרבה לשחרר קיטור ואני שמחה להיות שם ולהקשיב ולתמוך בה.
בסוגיית הבריאות, נראה ש-T לא מצליח לצאת לגמרי מתופעות הפוסט-קורונה. הוא מלא ליחה, בצורה מפחידה שגם מחלישה אותו וגם מגבילה את הפעילות שלו (ולעיתים מפריעה לו גם לישון, אבל השעות הקשות באמת הן על הבוקר כשהוא מתעורר וקם משכיבה למצב מאונך). גם יש לו כל הזמן איזה כאב ראש עמום (לא המיגרנות של פעם) שמלווה אותו מאז שהיינו חולים בקורונה.
ניסינו לקבוע לו תור אצל 'רופאהחדשה' אבל התור הקרוב היה רחוק מדי וקבעתי לו אצל השותפה שלה למשרד. הוא היה אצלה כבר פעם/פעמיים בעבר. לא יודעת עד כמה היא טובה כמו 'רופאהחדשה' באבחונים שלה, אבל היא טענה שתוך שבועיים זה פשוט יחלוף ושאין מה לעשות בינתיים (ואין איזה כדור או סירופ שבאמת ייקל בשלב הזה), ושדווקא להתעמל ולרוץ עשוי לשחרר את הליחה מהר יותר. אז לרוץ הוא לא מצליח במצב הזה, לפחות לא בבוקר. אבל הוא ממשיך כרגיל בפעילות פעמיים ביום (חדר כושר - מסילה שעה ורבע שעה כוח) בבוקר והליכה איתי של ארבעה קילומטר אחר הצהריים. הוא טוען שזה עושה לו טוב.
בששי היינו מוזמנים לבת דוד שנייה (תיאו טוענת שהיא בת דוד מדרגה שנייה) אז לא תכננו ארוחת ערב משפחתית ובתי ומשפחתה הלכו אל חמותה. אמרנו שאולי ניפגש איתם בשבת. בסוף בת הדוד הודיעה שהיא חולה בקורונה וכל הסיפור בוטל/נדחה, לשמחתה של אמא שלי - שגם תמיד מעדיפה לסרב להזמנות באופן כללי וגם לא ממש מספמטת את בת הדוד הזאת, למרות שפגשה אותה אולי שלוש פעמים בסך הכל ולא באמת מכירה אותה. לאמא שלי יש נטייה לשפוט אנשים ככה, אבל ייתכן שהיא קלטה משהו שאנחנו (שפגשנו אותה בינתיים רק פעם אחת ודווקא התרשמנו שהיא ובעלה נחמדים מאד) טרם קלטנו. בכל מקרה זה לא באמת משנה כי זה לא שעכשיו ניפגש איתם כל הזמן. היא קרובת משפחה שלי ושל בני הדודים שלי והיא גרה ברעננה ורוצה קשר איתנו ועם הורי - אין סיבה שלא ניתן לזה צ'אנס.
אז במקום זאת הזמנו את הורי בששי צהריים ל'בורגר סאלון' שאמא שלי כל כך אהבה, וכבר קנינו לה ב'אדידס' בגדי ספורט חדשים לכבוד יום הולדתה ה-92, והיא מאד מאד שמחה: גם מהביטול של ארוחת הערב אצל בת הדוד, גם מההמבורגר ומהעבודה שלא היינו צריכים לטרוח ולבשל ולארח וגם ובעיקר מהמתנות. איזה כיף זה לקנות מתנה למישהו שבאמת באמת נהנה ממנה. בין היתר קנינו לה ז'קט עמיד למים ולרוח, כיוון שהאישה הזאת יוצאת להליכות שלה ב'אחוזה' בכל מזג אוויר. מה שמזכיר לי שאשאל אותה שוב אם היא רוצה שאקח אותה לקנות נעלי הליכה אטומות למים כמו שיש לנו לטיולים, כי מסתבר שהבעייה העיקרית ב'אחוזה' כשגשום הן השלוליות, ופעמיים היא כבר חזרה מההליכות שלה עם נעליים וגרביים ספוגות לחלוטין.
בשבת בסוף התברר שבתי ומשפחתה היו מוזמנים לגיסתה הבכורה לג'אחנון, אז שוב לא ראינו אותם. ויש לי הרגשה ש-T חש הקלה, כי הוא חם על חתני כרגע וזה גורם לו לרצות לא לראות אותו. דיברנו על זה ושכנעתי אותו שאין באמת סיבה לא להיפגש עם בתנו ונכדנו האהובים רק כי הוא רותח על חתננו, ואולי עדיף שיתפוס אותו לשיחה וישפוך עליו את כל מה שיש לו בבטן, ונגמור עם זה.
יש כמה דברים שהצטברו אצל T בבטן מול חתני בזמן האחרון - הוא לקח קשה מאד את הארגון הכושל של הבר מצווה בבית הכנסת, שאגב גם אותו הוא הציע לקחת על עצמו אבל איכשהו התעלמו מזה וחתני באמת פישל ואפילו לא מוכן להודות בכך שזה היה גרוע - ויש גם קטע עם נסיעה לסקי, לקלאב מד, שחתני ארגן לו ולשני הבנים. כבר שנתיים שהוא מנסה לגייס את T לטיול סקי שכזה ו-T תמיד הסכים והתלהב (וגם הציע לממן) אבל חתני רצה חופשה בת ארבעה ימים תמיד, ו-T ניסה להסביר לו שהילדים לא עשו סקי מעולם ולכן הם גם זקוקים למקום עם הדרכה (עדיף בעברית) ושבוע שלם כדי להספיק ללמוד וגם ליהנות מהגלישה. חתני תמיד מיסמס את ההצעות של T בטענות של "אי אפשר להשאיר'את הבנות' לבד שבוע שלם" או הצעה לקחת גם אותן (ומה הן בדיוק תעשינה שם???) או קושי בהיעדרות מהעבודה שבוע שלם, ולא יצא מזה אף פעם כלום. והנה חזרנו מבוסטון ונודע לנו שהוא כנראה הפנים את מה ש-T אמר כל הזמן והזמין שבוע בקלאב מד בצרפת לעצמו ולבנים - מעשה מבורך בפני עצמו - בלי לשאול את T בכלל אם בא לו להצטרף. ו-T גם לא מצליח להשתחרר מההרגשה שבזכות העבודה שאנחנו מימננו את הבר מצווה ואת הנסיעה באפריל לתאילנד וגם העברנו להם כסף (וגם לבני כמובן) בחודש שעבר, הוא הירשה לעצמו להזמין את שבוע הסקי הזה למרות שהוא כל הזמן אומר שהם בצמצומים בגלל הדירה החדשה. בקיצור T מצא את עצמו ממש כועס על חתני, ונראה לי שזה יתבשל וירתח ויבעבע אצלו אם הוא לא יתפוס אותו לשיחה.
מה עוד?
מאז שחזרנו מחו"ל מיינקוני ישן עלינו בלילה כמה וכמה פעמים, שזה נדיר. זה בדרך כלל קורה כשהוא נבהל ממשהו, ובפעם הראשונה שזה קרה באמת הבנו שהוא כנראה שמע רעשים מהצנרת (תאגיד המים עשה עבודות באמצע הלילה והשבית את המים ביישוב), אבל בלילות הבאים כשהוא חזר על זה לא היתה סיבה נראית לעין. מצד אחד זה כיף לישון מחובקת עם חתול ענק, מצד שני לפעמים זה קצת מפריע, כשהשפם שלו מדגדג את הפרצוף או הרגליים שלו מוחצות את החזה עד שהוא נשכב או כשהוא מחליט ללעוס לי את השיער.
אתמול בערב במקום לשכב עלינו הוא התיישב לו על דובי-גדולי-כחול ועשה עם הרגליים תנועות של יניקה ושהה עליו המון זמן, חבל שלא הספקתי לצלם את זה בוידאו, זה די קורע.
יש לי עוד עדכון קצת מוזר לגבי המשקל שלי. למה מוזר? כי סיפרתי כבר שהצלחתי לרדת את שני הקילו המיותרים ש"ישבו" עלי בשנתיים האחרונות, ולא רק שהייתי בטוחה שזה כי התמדנו בהליכות הערב שלנו בנוסף לאימון הבוקר בחודשים האחרונים, אלא גם כי היה לי ברור שזה גם קשור לתפריט המאד מוקפד שלי, ושכאשר אני אוכלת קצת יותר מהרגיל מייד זה מתבטא בעלייה במשקל. אז מה שקרה, הוא שבארה"ב הייתי חולה הרבה ולא תמיד הצלחתי להתעמל, וגם מן הסתם אכלתי יותר מהרגיל (למרות שכאשר הייתי ממש חולה בקושי אכלתי), אבל חזרתי ארצה ונשקלתי ולא רק שלא עליתי אלא אפילו ירדתי עוד קילו במשקל. מאד מוזר. בכל מקרה חזרתי לפעילות הרגילה ולתפריט המוקפד, בינתיים אני ממשיכה להיות במשקל הנמוך או קילו מעליו, ואני מאד מרוצה.
בתחום הקריאה, סיימתי בחול ספר שאהבתי מאד בשם האברך יענקי וייסברג - דבורה ווגנר ומאז התחלתי ספר חדש בשם
The bookbinder's daughter - Jessica Thorne. גם ממנו אני נהנית.
ועדכון אחרון: בזמן שביקרנו בבוסטון אצל בני כל מיני דברים התקלקלו או איימו להתקלקל אצלו בבית. זה בית שכור, שכדי לתקן כל דבר יש צורך בקריאה לחברת הניהול. אז חברת הניהול הזמינה עבורו טכנאי כדי לבדוק את הדברים הבאים: לבדוק:
את המקרר, שלא ממש קירר והפריזר לא הקפיא בכלל.
נזילה שקרתה במרתף בזמן הסערה הגדולה (שבה נפל העץ בחצר).
את דוד המים החמים שהתחיל לספק מים עכורים, מעט חומים, והתעורר חשש שהוא עומד לסיים את חייו.
בעלת הבית השכור שלהם ידועה ככזו שלא תתקן או תחליף שום דבר עד שכבר לגמרי אין ברירה, וחברת הניהול כמובן נאלצת לשתף איתה פעולה. לדוגמא היה המיקרוגל שלהם, שמאז שהם נכנסו לגור לא נסגר באופן תקין (ובינינו ייתכן שדלפה ממנו כל השנים קרינה בגלל זה) אבל עד שהדלת לא נשברה סופית, בעת הביקור שלנו אצלם ביוני שעבר, היא לא הסכימה להחליפו. זה הגיע למצב שבו קנינו להם מיקרוגל חלופי (אסור להם להחליף מכשירים בבית על דעת עצמם) לשימוש בינתיים, אבל בסוף המיקרו הוחלף.
בכל מקרה אנשי חברת הניהול הגיעו, מייד גילו וביצעו תיקונים (כמיטב יכולתם) ואיטומים למקור לנזילות במרתף (בתקווה שאכן זו היתה הבעייה, נגלה בסופה הבאה) ובדקו את מצב המקרר והדוד.
הם אכן דיווחו לבעלת הבית שהמקרר לא מקרר ולא מקפיא ושהדוד ישן מאד ומראה סימני גסיסה.
את המקרר החליפו להם כשבוע לאחר שחזרנו ארצה, אבל הדוד התפוצץ והציף את כל המרתף לפני שהואילו בטובם להחליפו.
למזלם, דיווחה לי כלתי, הדבר היחיד שממש נפגע היה השטיח שממילא הגיע הזמן להחליפו, והם קנו במקומו משהו דק שגם מתכבס במכונה....ועכשיו סוף סוף תוקנו המון דברים שהיו תקולים והם יכולים ליהנות....עד הקלקול הבא.
לבסוף, לחברתי 'מאשה' אסון נוראי - בתה (בשנות העשרים לחייה) נפגעה בתאונת דרכים ולפני כמה ימים נפטרה, לאחר שהיתה מחוסרת הכרה מאז התאונה.
כל מוות הוא נוראי וכל אובדן מכאיב עד אין קץו, אבל לאבד ילד - כפי שכל כך הרבה מאבדים עכשיו במלחמה ורבים אחרים מאבדים לאורך כל השנים בתאונות דרכים שכאלה, זה אולי האובדן הקשה מכל.
הלווייה התנהלה בגשם שוטף וההספדים ארכו כשעה וחצי. לא היתה חברה או בת דוד או מורה שלא הרגישו צורך להיפרד ממנה בכמה מילים קורעות לב, שלא לדבר על הוריה ושני אחיה, במיוחד זה שהיה שנה מעליה והם היו חברים קרובים בנפש.
כל חברה הרגישה שהיא היתה החברה הכי טובה שלה, וזה היה די נכון. היא היתה שם בשביל כולם, תמיד. היא טרפה את החיים, כאילו להספיק ...כאילו משהו בתוכה רמז לה שאין לה הרבה זמן.
הטקס נוהל על ידי הרב (הרפורמי או קונסרבטיבי) שגם ניהל את בת המצווה שלה ובר המצווה של אחיה. חלק מהתפילות קיבלו נוסח עדכני עכשווי יותר. היא נקברה בארון, וכמה וכמה ארגזי צבעונים עמדו לרשותנו, להניח על הקבר הטרי. אפילו נציג החברה קדישא התחשב עד כמה שיכול בחילוניות המשפחה ובהעדפות שלהם. בהחלט הלווייה שונה מכל מה שאי פעם השתתפתי.
ההחמצה הגדולה ביותר, אמרה לי 'מאשה' כשביקרתי בשבעה, היתה מבחינתה שמעולם לא התאהבה (ולבה מעולם לא נשבר) וכמובן שלא זכתה להיות אמא.
יהי זכרה ברוך והלוואי שיתגברו על הצער הזה, ולא יידעו עוד.
