יום שלישי, 27 בספטמבר 2022

חולה בבוסטון

 ביומיים האחרונים הוירוס שלי החמיר, הגרון כאב והייתי ממש ירודה. 

בחוץ היה קפוא ובנוסף היתה רוח עוד יותר מקפיאה, אז נשארתי בבקרים בבית להתעמל על האליפטיקל במשך שלושה ימים אבל התחלתי להרגיש כל כך לא טוב אתמול שהבוקר לא התעמלתי בכלל, וגם לא יצאתי מהבית בכלל. 

הבוקר עוד היה לי קר, אפילו בבית, למרות שהיום היה מזג אוויר מושלם. אבל נראה שהמנוחה וההישארות בבית עשתה לי טוב ואחר הצהריים אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב. מקווה שמחר כבר אחזור לעצמי לגמרי. 

אתמול למרות הקור ולפני שהבנתי עד כמה אני על הפנים, יצאנו עם סביבוני ברכבת לבוסטון. המטרה העיקרית היתה לנסוע איתו ברכבת, זו חוויה בשבילו, אבל על הדרך גם נכנסנו לראות את כלתי מנגנת בכנסיה, וכשהיא סיימה נסענו כולנו לאכול יחד במסעדה. כאמור היה קר ולא נעים וממש לא הרגשתי טוב, אז את אחר הצהריים ביליתי בשינה וברביצה.

כשקמתי משנת הצהריים הארוכה גיליתי שבני יצא ל"גיג" שלו בבית הכנסת הרפורמי (הוא מנגן שם בערבי ששי וערבי חג) ו-T החליט להתלוות אליו. זו היתה חוויה בשביל T להיות בערב ראש השנה בבית כנסת רפורמי. הוא אמר שסידור ראש השנה קוצר בהרבה והיו המון הסברים באנגלית ובאמצע כמובן שירים (שבני ועוד כמה נגנים ליוו) שהרבי והרבה שרו והקהל הצטרף. 

אז בבוקר היינו בכנסייה בדרשת יום א', עם מוזיקה, כשכלתי ניגנה, ובערב הוא היה בבית כנסת - רק חסר היה למצוא מסגד 😂.

השבוע T התחיל לקחת סוף סוף את הברזל החדש. בינתיים הוא עדיין לא מדווח על תופעות לוואי כלשהן. גם אתמול וגם היום לפני הצהריים היה סבל ממיני התקף כאב חד וקצר. זה קורה לו לפעמים. לא נראה לי שזה קשור לברזל כי זה קרה לו כמה פעמים גם בתקופה שהוא לא לקח. 

כבר שני לילות שקיקה ישנה הרבה יותר טוב בלילה אבל משכימה קום בחמש ומסרבת לחזור לישון אחר כך. 

סביבוני היה בחופש מהגן גם היום, בגלל ראש השנה. זה לא בית ספר יהודי אבל זה בית ספר ציבורי, והם כנראה מקיימים חופשים בחגים החשובים של כל הדתות. מחר הוא יחזור לגן. 

הביקור שלנו מתקרב לסיום, ובאמת אפשר לסכם שהיה נפלא. היה טוב להיות איתם - הגדולים והקטנים - לחוות איתם את היום יום שלהם ולעזור להם כמה שאפשר בזמן הקצר שאנחנו פה. אבל באמת באמת שאני כבר מתגעגעת הביתה. לבית, לשיגרה, לחתולים, לבתי והנכדים שנשארו בארץ, למפגשים עם החברות. אמנם זה היה ביקור קצר יחסית אבל היינו הרבה זמן רצוף פשוט בבית עם המשפחה, בלי לטייל באמצע, ונראה לי שהספיק לנו. 

מקווה שחוויית הטיסה תהיה טובה, ומקווה מאד שבני וכלתי יצליחו להגיע לביקור אצלנו בארץ בחורף הקרוב. 

המשך חג שמח. 

יום שבת, 24 בספטמבר 2022

שינויי מזג האוויר

 מה שלא מפסיק להפתיע אותי כאן הם השינויים הדראסטיים בטמפרטורות. 

יום אחד חם ממש, ואז גשם כל היום  - ועדיין חם - ואז שמש וקור מקפיא. יום אחרי יום. 

אז בין אם זה קשור לכך או שזה יותר קשור לצינון הקשה של קיקה (סביבוני כבר ממש בסדר) גם T חטף כאב גרון (אבל רק ליום אחד) ועכשיו גם אני ובני לא מרגישים טוב. מקווה שגם לנו זה יעבור מהר.

יום אחרי ש-T לא הרגיש טוב בשירותים וגם הקיא, הוא גם חטף התקף כאב חזק מאד. זה היה התקף אחרי יותר משלושה שבועות ללא התקף, רק עם כמה "התרעות לקראת התקף" שלא התממשו בסוף. מוזר. וכמובן מדאיג. 

ביומיים שאחרי כן הוא הרגיש בסדר יחסית, אבל עדיין מערכת העיכול היתה הפכפכה. בקיצור - התקווה שלנו שלפחות חלק מן הבעיות קשורות לברזל - מתחילה להתפוגג. אז הוא התחיל לקחת את הברזל החדש - זה שהמליצה n_lee - ונראה מה יהיה. בינתיים המזכירה של הפרופסור אמורה לעבוד על זימון לתור לגסטרוסקופיה. נראה מה יהיה ומתי. 

אז קיקה באמת לא מרגישה טוב -שילוב של שיניים, צינון קשה וגם קפיצת התפתחות. היא לא ישנה בלילות וכתוצאה מכך גם בני וכלתי לא ממש ישנים בלילות. תקופה לא פשוטה. 

סביבוני דווקא בתקופה ממש טובה, לפחות זה. 

כיף גם עם ההליכות בבוקר. 

לקראת סוף מסלול הליכת הבוקר

דווקא ביומיים האחרונים לא יצאתי - היה קר במיוחד וכבר התחיל לי כאב הגרון - אז התעמלתי על האליפטיקל של בני וזה היה ממש מצוין. היה כל כך קר שאפילו לא הייתי צריכה לפתוח חלון או להדליק מאוורר בזמן האימון. 

סוף שבוע עכשיו וסביבוני לא בגן. נסענו איתו למוזיאון הילדים בעיר וזה היה ממש מהנה. אחר הצהריים מתכננים לנסוע איתו ברכבת - שוב לעיר. העיקר היא הנסיעה עצמה. הרכבת ממש מלהיבה אותו. 

מקווה שהגרון יירגע לי וגם לבני, וש-T ירגיש יחסית טוב. 

למרות העניינים האלה אנחנו מאד נהנים פה, נהנים להיות איתם, לעזור להם עם הבית ועם הילדים, להיות חלק מהיום יום שלהם. 

ושתהיה שנה טובה. 

יום שלישי, 20 בספטמבר 2022

קצת כמו לחזור הביתה

 באתר מדד העומס של נתב"ג טענו שבשעות שאנחנו אמורים להגיע לשדה יהיה עומס קל בלבד.

הם כנראה לא הביאו בחשבון שיהיו רק שני אנשי ביטחון במקום ששה או שמונה (מניסיון העבר וגם לפי מספר העמדות שעמדו שם ריקות) ובילינו כשעה וחצי בתור לבדיקה הבטחונית. 

בבית ניסינו לעשות צ'ק אין און ליין אבל משום מה רק לי זה הצליח, ל-T זה אמר שעליו לעשות וידוא ( verification) בדלפק של חברת התעופה. 

ואז, כשהגענו לדלפק של דלתה, היתה לפקידה איזו בעייה עם הדרכונים שלנו, ואחרי שהיא ניסתה ללא הצלחה להעביר אותם בקורא דרכונים כמה וכמה פעמים, היא ביקשה סליחה רגע ונעלמה איתם. היא חזרה כעבור המון זמן (לא מדדתי בדיוק), אמרה שאין לה מושג מה היתה הבעייה אבל הם הצליחו להתגבר עליה ולהנפיק לנו כרטיסי עלייה למטוס. 

אני תוהה באמת מה היתה הבעייה ומקווה שהיא לא תחזור על עצמה בהמשך. 

בכל מקרה כתוצאה מכל ההמתנות הארוכות האלה, לא היה לנו הרבה זמן לשוטט באזור הדיוטי פרי, הספקנו לשתות קפה ו-T קנה ויסקי להביא מתנה לבני וכלתי. 

הטיסה היתה מפוצצת אבל כמו בפעם הקודמת היא היתה ממש מצוינת. המטוס היה נקי ונוח, הצוות היה ידידותי ויעיל, הטייס היה מקצוען אמיתי וכנראה גם היה לו מזל עם מזג האוויר ולא סבלנו בכלל מרעידות או כיסי אוויר. גם האוכלוסיה שטסה איתנו היתה מתורבתת, שקטה ונקייה. זה יתרון עצום. טיסת לילה בין ששי לשבת.....מומלץ בחום. 

הגענו תוך פחות מ-11 שעות לשדה תעופה ריק לגמרי בבוסטון. נחתנו קצת אחרי חמש בבוקר והיינו הטיסה הראשונה שנחתה באותו היום. אפילו היה חשש שהמכס עדיין לא יהיה פתוח, אבל למזלנו הוא נפתח ולא עיכבו אותנו. 

בביקורת דרכונים (מה שנקרא immigration) היינו הטיסה היחידה והכל עבר ממש חלק. כשאמרנו שאנחנו באים לבקר את הבן והנכדים קיבלנו חיוך והועברנו מהר (לי לקחו שוב טביעות אצבע משתי הידיים - לא ברור למה - אבל T לא היה צריך).

למרות המהירות שבה עברו את ביקורת הדרכונים, המזוודות שלנו כבר חיכו על המסוע. הכל עבר חלק. מפאת השעה הפצרנו בבני ובכלתי שלא יעלו על דעתם אפילו להגיע לאסוף אותנו מהשדה. לא בא לנו ללכת עד לחניה הייעודית שבה פוגשים את נהגי ה-UBER וה-LYFT אז יצאנו לתפוס מונית. בשעת בוקר כה מוקדמת לא עמדו שם מוניות, אבל היה טלפון שמעליו שלט שמורה לנו להרים את השפופרת ונהג ייצא לאסוף אותנו. היה קר - כשמונה מעלות - אבל לשמחתנו המונית הגיעה מהר. 

בסוף הנסיעה עלתה עוד פחות ממה שהאובר עלה לנו בפעם הקודמת. אולי בגלל השעה והכבישים הריקים. 

כשהגענו כלתי וקיקה כבר היו ערות - קיקה מצמיחה שיניים, נמצאת באמצע קפיצת גדילה ובנוסף היא גם מקוררת מאד. אבל היא עדיין אחת התינוקות המתוקות, אם לא ה....

סביבוני התעורר וירד בעצמו במדרגות - משהו שהוא עושה לפעמים, בעיקר בסופי שבוע. הוא קיבל אותנו בשמחה, ואפילו ניסה לומר "סבא T" ו"סבתא אמפי" בדרך המשובשת שלו אבל בקול הכי מתוק בעולם. לא ייאמן איזו קפיצה הילד הזה נתן בשלושת החודשים מאז היינו כאן לאחרונה. הוא מדבר כל הזמן, רוב הזמן קשה להבין אותו אבל הוא משתדל - פעם זה פשוט לא עניין אותו. ומאז שהוא התחיל את הטיפול אצל קלינאית תקשורת וקיבל טאבלט ייעודי, הוא יודע גם להקיש על הטאבלט את מה שהוא רוצה לבטא, אם אנחנו לא מבינים את מה שהוא אומר. זה מדהים. ומרגש. 

גם הוא מצונן מאד (וכמובן שגם T כבר מצונן וכואב לו הגרון מהבוקר, ובטח גם לי זה יקרה עוד מעט). 

גם קיקה התפתחה מאד בשלושת החודשים שעברו מאז הביקור האחרון, נעמדת כל הזמן, זוחלת במהירות טיל, טועמת כמובן כל דבר שנקרה בדרכה (בעיקר צריך להיזהר מאהבתה היתרה למוצרי חשמל) ומאוהבת קשות באחיה הגדול. גם את סבא שלה היא אוהבת במיוחד, ו-T מתמוגג כמובן. בניגוד לסביבוני היא מסכימה לטעום ולאכול כמעט כל דבר, וכבר שוקלת מעל לשמונה קילו. בלי עין הרע. 

שוב גילינו שלהגיע לבית של בני וכלתי זה קצת כמו להגיע הביתה. טוב לנו ונוח לנו כאן. בבית, בשכונה, בסופר המקומי. הפעם אנחנו רק סבא וסבתא. לא תכננו לנסוע לטיולים, זה ביקור קצר יותר מהרגיל - רק 11 יום - וכל כולו מוקדש לבילוי עם האהובים שלנו ובעיקר כמובן לעזור להם ולפנק אותם. בנוסף לעזרה עם הילדים אנחנו מבשלים, שוטפים כלים, מכבסים ומקפלים...כל מה שאפשר לעשות כדי להקל עליהם ולו רק למשך הזמן הקצר שבו אנחנו איתם. ובעיקר להסניף ולנשנש את הקטנטנים, שכבר רגילים אלינו ומקבלים אותנו כחלק בלתי נפרד מהמשפחה. 

חזרנו להליכות / ריצות לאורך נהר הצ'ארלס - שמפלסו ירד מאד בעקבות הקיץ היבש שעבר עליהם. לטיולים עם העגלה (וכשנמאס לה - על הידיים או המנשא) עם קיקה, לגני השעשועים עם סביבוני, לארוחות הטעימות ש-T מכין ולשיחות החולין מסביב לשולחן. השבוע תכננו גם לצאת פעמיים למסעדות - פעם בערב ופעם בצהריים. תכננו גם לחגוג את ראש השנה ביחד אבל צריך לראות איך ומתי לעשות זאת, כי בערב החג בני עובד - מנגן בבית הכנסת - ולמחרת לכלתי יש חזרה בערב. אולי פשוט נעביר את ארוחת החג לצהריים. אולי הם יזמינו חברים. 

ביום שהגענו היו לבני שתי הופעות, באחת מהן הצלחנו לצפות. היא התקיימה בבית פרטי, אצל אנשים שאוהבים להזמין הרכבים מוזיקלים, לתת להם ארוחת ערב, להזמין חברים ובני משפחה להקשיב ולהרחיב אופקים, ולקבל תרומות שרובן מוענקות אחר כך לנגנים. היה נעים מאד לשבת שם בחצר, עטופים במשהו חם, להקשיב למוזיקת הג'אז - חלקה מקורית של בני וחלקה קטעי ג'אז מוכרים. להופעה השנייה - במועדון בשם Wally's - כבר לא הגענו באותו הערב. הג'ט לאג והעייפות מכל יום/ליל הטיסה הכריעו והלכנו לישון. בזכות המלטונין (ה-CIRCADIN - בשחרור מושהה) לא סבלנו מהג'ט לאג בכלל אחרי יום הטיסה. 

מזג האוויר נעים ואף קריר ולעיתים אף גשום. היה רק יום אחד חם. תענוג ללבוש בגדים ארוכים, ליהנות מאוויר צח וקריר. 

T הרגיש טוב ולא סבל מהתקפי כאב עד כה (לא היה התקף כבר למעלה משלושה שבועות) אבל אתמול פתאום כשהיה בשירותים חטף שוב בחילה נוראית וממש הקיא את ארוחת הצהריים שלו וכמעט התעלף. זה היה מוזר והפעם לא ניתן היה להאשים את הברזל - כי כבר שבועיים שאינו לוקח. דווקא שמחתי שהוא לא התחיל עדיין לקחת את הברזל המיוחד שקנינו ש-n_lee המליצה עליו, כי בטוח היינו "מאשימים" אותו בתופעה של אתמול. עוד כמה ימים הוא יתחיל לקחת את הברזל ונראה אילו תופעות כן תחזורנה, אם בכלל. 

המשך יבוא. 




יום חמישי, 15 בספטמבר 2022

לקראת הנסיעה

 אין לי מושג אם אכתוב בבלוג כאשר אהיה אצל בני ומשפחתו בנסיעה הקרובה.

יש חופשות שבהן יש לי פנאי לשבת ולתעד לעצמי את הטיול ואת התחושות במהלך היום, אבל בביקורים האחרונים שלי בבוסטון שמתי לב שאני פשוט לא מגיעה למחשב, וכאשר אני כן מגיעה - מקסימום אני קוראת ומגיבה בבלוגים של אחרים.

נראה איך יהיה הפעם. 

בינתיים התקדמתי יפה בהכנות הלוגיסטיות - את האריזה עצמה אני משאירה למחר. 

בסוף לא יצאנו להליכה לפני שהגיעו שותפנו ושריתה - היה חם מדי בחוץ והם היו מתוכננים להגיע בשבע וחצי, כך שלא היינו מספיקים לצאת לאחר שקיעת החמה. 

לא נורא, עשינו הליכה אתמול אחר הצהריים. 

בדקתי באתר הזה את מידת העומס הצפוי בנתב"ג בשעת הטיסה המתוכננת שלנו והבנתי שלא צפוי עומס גדול מדי דווקא אז. מקווה שהאתר מדייק. בכל מקרה אנחנו מתכננים להגיע שלוש שעות לפני הטיסה, זה אמור להיות מספיק והותר. 

נגיע לבוסטון לפנות בוקר ואני מאד מאד מקווה שבני או כלתי לא יחליטו לבוא לאסוף אותנו מהשדה. אין שום בעייה לקחת אובר (UBER) אליהם הביתה. ועוד בשבת מוקדם בבוקר גם לא צפויה להיות תנועה מי יודע מה בכבישים. 

כשיצאנו הבוקר להליכה חשנו קרירות נעימה וזה הזכיר לנו את הבקרים הקרים בבוסטון, ואת ההליכה/ריצה לאורך נהר הצ'ארלס....מחכים לזה לא פחות מאשר למפגש עם האהובים שלנו. 

לגבי חופשת סוכות של בתי ומשפחתה - הצענו להם השתתפות בעלויות למקרה שהם מזמינים משהו. הם הודו לנו מאד ויבדקו מה האפשרויות. T ראה שכרגע עדיין יש כמה דילים ממש שווים למשל בטיסות פלוס מלון לשארם - מקום שמתאים לאוקטובר. יוון או קפריסין כבר עלולים להיות מעט קרירים מדי לחופשת בטן גב עם ילדים. 

הם כמובן יחליטו והם יזמינו, אבל העזרה הכספית שלנו בהחלט תקל עליהם את כל העניין. 

היום אמורה להגיע הבת של השכנים כדי לקבל רענון בנושא הטיפול בחתולים. הפרידה מהחתולים היא החלק הכי קשה עבורי. במיוחד ממיינקוני, שממשיך להיות מתוק ואוהב ולבוא לשבת עלי הרבה פעמים כשאני על הספה....

המחשבה שהם יהיו כאן לבד כל היום במשך כמעט שבועיים, ואחר כך בסוף אוקטובר נטוס שוב לניו זילנד ליותר משלושה שבועות.......קצת מקלקלת לי את ההתרגשות מהנסיעות עצמן. אבל אני מזכירה לעצמי שהם חתולים ושהילדה תיכנס לפחות פעמיים ביום להאכיל וללטף.... ומקווה שהם יהיו בסדר. 

יאללה, הולכת להתקדם עוד קצת בצ'ק ליסט שלי. 




יום שלישי, 13 בספטמבר 2022

מתחילה להתארגן לטיסה

כששוחחתי בשבוע שעבר עם 'היידי' (זה הכינוי שהחלטתי לתת לחברה החדשה/ישנה) בוואטספ, היא שאלה בין היתר אם ההכנות בעיצומן. אז לא, בשלב ההוא הנסיעה לבוסטון עדיין לא השתלבה במטלות היום יום שלי. 

אבל היום התחלתי. יש לי רשימת מטלות (א.ק.א. צ'קליסט) קבועה לנסיעות ואני מעתיקה ומעדכנת אותה לקראת כל נסיעה מחדש. אתמול עשיתי "חבילת חו"ל" בטלפון. ביטוח נסיעות עשיתי מזמן. היום התחלתי עם התרופות - שלו ושלי - לוודא שיש כל מה שצריך (ועוד טיפה ליתר בטחון), חלק בתיק היד שלי, חלק יילך למזוודה. בתקווה שהיא לא תאבד. 

קבעתי עם הבת של השכנים שתבוא לטפל בחתולים ובעציצים, והערב כאשר שותפנו ושריתה יגיעו לביקור, אוודא שאפליציות האזעקה והמצלמות שלנו מעודכנות בטלפון של שותפנו. הוא ה"אפוטרופוס" של העניינים שלנו כאן כשאנחנו נוסעים. 

השבוע הגיע סוף סוף התור החדש של T לשיננית של מכבי, לאחר שבפעם הקודמת סירבו לטפל בו, חששו מהתרופות שהוא לוקח ומהניתוח שהוא עבר. הפעם הוא הגיע מצויד באישור מ'רופאהחדשה', וגם עבר תחילה אצל רופאת השיניים - לא ממש ברור לשם מה זה היה נחוץ - אבל סוף סוף עבר ניקוי שיניים. השיננית דווקא אמרה לו שמצבו לגמרי לא רע, למרות שחלפו יותר משלושה חודשים מאז הניקוי הקודם. אז את הפעם הבאה הוא כבר קבע לעוד ארבעה חודשים. 

כמו שקיוויתי, הצלחתי להיפגש עם 'מחברת' השבוע. המפגשים השבועיים איתה ממש חשובים לי, ובין לבין אנחנו גם בדרך כלל מצליחות לדבר בטלפון. 

עם עם 'היידי' הצלחתי להיפגש שוב השבוע, לשמחתי הרבה. הפעם ישבנו בבית קפה נחמד לא רחוק מביתה, ושוב כאשר הגיע הזמן ללכת, הרגשתי שאני מסוגלת להמשיך לשוחח איתה עוד ועוד. 

דווקא עם 'קלי' ו'שני' שוב לא עלה בידי להיפגש, אבל אני מקווה שכאשר אחזור מחו"ל זה סוף סוף יקרה. 

הפרופסור סוף סוף ענה ל-T (לאחר ש-T תזכר אותו במייל) ואמר שהוא ממליץ לעשות גאסטרוסקופיה. המזכירה שלו אמורה לעזור לנו בלוגיסטיקה של זה. בינתיים עברו מעל לשבועיים ללא התקף, וגם מערכת העיכול פחות עושה בעיות. לפעמים יש ל-T תחושה שדומה להתחלה של התקף אבל זה לא מתפתח לשום דבר, ומותיר אותו חלש. מוזר. 

עוד תכננו לקפוץ לבתי ולנכדים לביקור פרידה לקראת סוף השבוע, אבל אחרי ששמענו את לו"ז החוגים ופעילויות אחר הצהריים שלהם (והימים בהם היא עובדת בקליניקה בערב) הבנו שהסיכוי היחיד לראות אותם לפני הטיסה היה אתמול. קפצנו לאחר צהריים נעים ורגוע אצלם, שתינו קפה, פטפטנו עם בתי וחכמוד, צפיתי בשרי עושה אמבטיה ו-T שיחק שש בש עם נשמותק. חתני נסע לאימון מיד אחרי העבודה אז אותו לא יצא לנו לפגוש. 

בתי הזכירה תוך כדי שיחה שהיתה רוצה לנסוע לחופשה בסוכות עם הילדים, אבל כמובן שהתקציב שלהם מאד מצומצם, עקב קניית הדירה. היא חשבה אולי לרדת איתם לסיני....אני לא בטוחה מה אני מרגישה לגבי זה. אמנם רצינו ותכננו לנסוע איתם לשארם בפסח שעבר, אבל זו היתה טיסה, לא מעבר גבול בטאבה..... טוב, נראה. 

דווקא הייתי מאד גאה בה כשהחליטה לצאת לקמפינג (רגיל! לא גלמפינג!) בחורשת טל באוגוסט האחרון, כדי לחסוך בכסף ועדיין לא לוותר על בילוי קיץ עם הילדים. כשאנחנו היינו הורים צעירים אלה היו החופשות שלנו איתם. אוהל על הכינרת או סוג של סוכה או בקתה באכזיב...מקלחות משותפות, הכי פשוט שיש. זה מה שיכולנו להרשות לעצמנו, והאמת שכך הילדים נהנו הכי הרבה - להסתובב חצי ערומים בטבע, לאכול כריכים ו"על האש" וירקות חתוכים...לטייל בסביבה ברגל (אז עוד היינו נוסעים גם עם הכלבה). הרבה יותר מאוחר התחלנו עם בתי מלון (בעיקר מאז שהתחלתי לקבל 'דיל'ים ממקום העבודה) וכמובן - חו"ל. 

בימים האחרונים לא יוצא לי כמעט לקרוא. התחלתי עמודים בודדים של "סודו של המרקיז" של דולורס רדונדו (באנגלית) אבל פשוט לא יצא לי להתיישב בנחת ולקרוא. כל הזמן יש לי דברים אחרים לעשות. 

כן יצא ל-T ולי לצאת יחד להליכות ערב כמה וכמה פעמים השבוע. לא תמיד זה מסתדר, אם יש לנו פעילות אחר הצהריים או בערב, אבל כאשר אנחנו פנויים אנחנו אוהבים את ההליכה השנייה הזאת יחד (בבקרים אנחנו יוצאים כל אחד במסלול שלו, או שהולכים לחדר כושר). 

ואולי אפילו נספיק לצאת היום, עוד לפני ששריתה ושותפנו יגיעו. 

יום ראשון, 11 בספטמבר 2022

עדכוני השבוע החולף

השבוע בבת אחת ירדו הטמפרטורות בשעות הבוקר המוקדמות מאד, והתחיל להיות הרבה יותר נעים ללכת/לרוץ בחוץ. עדיין הקפדתי על חדר הכושר שלוש פעמים השבוע - בעיקר כדי לגוון את סוג הפעילות ומגוון השרירים שאני מפעילה. והאמת? אני גם אוהבת להשלים סדרות בזמן שאני על האליפטיקל. 

בששי ובשבת במהלך היום כבר הרגשתי חום בלתי נסבל שוב. אבל מוקדם בבוקר היה עדיין יותר נעים מאשר בשבוע הקודם. 

מה שכן קרה בשבת בבוקר, היה שוב מפגש מוזר עם כלב. 

לאחרונה חזרתי ללכת/לרוץ דרך אותו מושב סמוך שבשנה שעברה נשך אותי שם כלב. לפני זמן מה T דיווח שהוא כבר לא רואה את הכלב כאשר הוא עובר שם, גם לא בסופי שבוע (שאז בעיקר בעלי הבית רצו כנראה לישון עד מאוחר ושחררו את הכלב שיסתובב לבד בחוץ), והחזרתי את המסלול שלי דרך שם שוב בהליכות/ריצות. 

ואכן לא ראיתי שום כלב משוטט שם בשבועות האחרונים (אף שליתר ביטחון התחלתי לעבור בצדו המרוחק של הרחוב מהיכן שהכלב מתגורר), אבל בשבת בבוקר, איך שעברתי ליד אותו הבית הוא היה שם. כלומר, חשבתי שזה הוא. זה היה רועה גרמני והוא הסתובב חופשי ללא שום בעלים בסביבה. הכלב בא לקראתי, ואני נבהלתי ונעצרתי. חייבת לציין כאן שפעם זה לא היה כך. לפני שננשכתי תמיד ניגשתי בהתלהבות ובשמחה לכל כלב - עם או בלי בעליו - שפגשתי בדרכי. וברוב המקרים קיבלתי התלהבות ושמחה בחזרה מהכלבים. מאז שננשכתי פיתחתי פחד מכלבים משוטטים. בכל מקרה הכלב ניגש אלי, אבל לא נבח כמו במפגש ההוא לפני כשנה. קפאתי במקום, לא היה איש מסביב. 

הוא הגיע עד אלי והתחיל לקפוץ עלי ולתפוס לי את הזרועות בין שיניו - אבל לא בנשיכה אלא בחביבות, כמו גור. ואז שמתי לב שזו בכלל כלבה. ובכלל לא בטוח שזו אותה אחת שנשכה אותי בשנה שעברה. עדיין חששתי אבל פשוט התחלתי ללטף אותה, ולומר לה "די, די" כדי שתתן לי להמשיך ללכת. היא הפסיקה לקפוץ עלי אבל נצמדה אלי והתחילה ללוות אותי תוך כדי הליכה. באיזשהו שלב T הופיע מאחורי - הוא יצא אחרי מהבית אבל הלך מהר יותר ממני - ועבר אותי, והכלבה נצמדה אליו. ואז חזרה בריצה אלי, ואז שוב רצה קדימה אליו עד שנעלם מעיני. כשחזרתי לרחוב שלנו פתאום ראיתי אותה. T סיפר לי שהיא ליוותה אותו עד לרחוב ואז היו שם כמה כלבים שהסיחו את דעתה והיא עזבה אותו. מרגע שראתה אותי, חזרה אלי ורצתה לבוא איתי הביתה. בקושי רב מנעתי בעדה להיכנס אלי לחצר, וסגרתי מאחורי את השער. כשיצאנו להליכה ביחד בערב היא לא היתה בסביבה. בהחלט סיפור מוזר.

בנושא השמיעה של T, בסוף הוא קיבל תור מיידי מהיום להיום למכון שמיעה בכפר סבא שהמליצו לו עליו, שגם הופיע ברשימת של מכבי, וחזר הביתה עוד באותו היום עם מכשיר נהדר ונוח שהוא מאד מאד מרוצה ממנו. כבר יצא לו להשתמש בו גם במפגש עם כמה אנשים במקומות לא שקטים והוא מדווח שהוא שומע איתו מצוין. וזה כמובן מתחבר לטלפון והוא יכול לשוחח ככה, וניתן לשלוט עליו בעזרת אפליקציה - כמו ש-T אוהב - והוא גם לקח רכיב נוסף שמשמש כמיקרופון - לתגבור. בינתיים זה בהשאלה והוא יכול להחליף במהלך החודשיים הקרובים. יש לו השבוע כבר ביקורת אצל הטכנאית....בקיצור, זה נראה לפי שעה כמו הצלחה כבירה.

את הפעלת הדרכונים החדשים הוא סידר בעצמו - קפץ למשרד הפנים על האופנוע וסידרו לו את זה על המקום. ראיתי כשהורדתי מחדש תעודות חיסון קורונה, לקראת הטיסה, שכבר מופיע בהן מספר הדרכון החדש המעודכן. 

גם את הויזה לאוסטרליה קיבלנו ממש מהר, כך שיש לנו כבר גם לניו זילנד וגם לאוסטרליה. אז גם הסיפור הזה גם מסודר. אפשר לעשות V. 

עכשיו אנחנו מכווננים לנסיעה אל בני, כלתי והנכדים בבוסטון. בסוף השבוע הקרוב. נהיה איתם עד ראש השנה, כולל. 

אני מתכננת לקבוע השבוע כמה שיותר מפגשים חברתיים, לפני הנסיעה ולפני ראש השנה. מקווה שכולם ייצאו לפועל. 

בששי בבוקר ערכנו אזכרה לחמותי. קשה להאמין שחלפו עשרים ושלוש שנים מאז שנפטרה. חיים שלמים. כרגיל היינו T ואני ואחיו וגיס-טי. אחרי האזכרה עמדנו שעה ארוכה בבית הקברות ופטפטנו, וחשבנו לעצמנו אחר כך שאולי עכשיו משהפשירו היחסים בינם לבינינו, נתחיל לקבוע לשבת איתם בבית קפה לפני או אחרי האזכרה עצמה. יש עוד זמן להחליט על כך, האזכרה הבאה ביוני הבא. 

אני חושבת שכבר הזכרתי שאני לא מתה על גיס-טי ושאני לא מתגעגעת ליחסים שהיו בינינו כל השנים - יחסים שואבי אנרגיה. ניצלתי היטב את המצב שנוצר כאשר T כעס על אחיו וניתק איתו כמעט את כל הקשרים במהלך השנים האחרונות, כדי להתנתק גם ממנה. לא שלא דיברנו, לא שהיחסים לא היו קורקטיים בינינו - מידי פעם טלפון, וואטסאפ, חביבות בעת מפגשים רב משפחתיים. אבל לא נפגשנו כמעט ולא יזמתי שום דבר. גם עכשיו אני לא מתכוונת לחזור ליחסים שהיו אז. לא מתאים לי. אבל מאז ש-T חזר להיות בקשר טוב עם אחיו (מאז הניתוח שלו והיחס ותשומת הלב שהוא קיבל מאחיו) אני משתפת פעולה גם עם הקשרים האלה. 

ארוחת הערב בששי היתה נעימה ומוצלחת. הורי הגיעו ונהנו מאד וכך גם בתי, חתני והנכדים. הגדולים נשארו לישון, ובערב חכמוד צפה ב"stranger things" במיטה שלנו בזמן שנשמותק ואני קראנו בספר השלישי של "חוט"מ - כלב כמעט מושלם". מזה כמה זמן שחכמוד ונשמותק כבר לא מסונכרנים מבחינת הדברים שבא להם לעשות. נשמותק עדיין בקטע של משחקי קופסא וקריאת ספרים ביחד, וחכמוד כבר קצת בגיל ההתבגרות ואין לו חשק הרבה פעמים לדברים האלה. אנחנו לומדים להתאים את עצמנו. חלק מהזמן הקשבנו בזמן שהוא ניגן לנו בגיטרה החשמלית, חלק מהזמן הוא צפה בטלוויזיה בזמן שעשינו דברים אחרים. אני מבינה שייתכן שיגיע היום שבו הוא או הם כבר לא ירצו לבוא לישון אצל סבא וסבתא. אבל בינתיים הם תמיד רוצים, וזה משמח אותנו מאד. 

בשבת בבוקר חתני הגיע עם שרי לאסוף את הגדולים וזכיתי לקצת זמן איכות גם איתה. ולהמון חיבוקים. 

בשבת בצהריים אספנו את הורי ונסענו למסעדה לפגוש את אחי, גיסתי ואמא שלה, לחגוג לגיסתי יום הולדת. המפגש היה ממש נחמד והשירות היה מעולה. זו הפעם השלישית שאנחנו אוכלים במסעדת פראטלי בנתניה, זו לא מסעדת שף ולא משהו מפונפן אבל המנות טעימות והמלצרית היתה פשוט נהדרת. אני מציינת את זה כי זה כבר ממש לא מובן מאליו. 

תוך כדי ארוחה התברר שהורי בסוף כן הסכימו להגיע אל אחותה של גיסתי בראש השנה. איכשהו גם הם וגם גיסתי שכחו לעדכן אותי בעניין הזה. לא נורא, זה לא באמת קשור אלי. שמחתי מאד שהם שינו את דעתם. 

ברור שכאשר הודעתי להורי על הארוחה בשבת במסעדה, אמא שלי אמרה שאולי אם כך הם לא יגיעו אלינו בששי בערב. שזה "יותר מדי" עבורם לצאת יום אחרי יום. אני לא ממש ידעתי איך להגיב לזה. מצד אחד אני לא רוצה להעמיס עליהם וללחוץ עליהם. מצד שני מה זאת ההתבודדות הזאת? כמה שנים עוד יש להם כדי להיפגש איתנו ועם המשפחה? לא הצלחתי להבין מנין נובעת ההסתייגות הזאת, וקצת דאגתי שאבא שלי ממש לא מרגיש טוב ולכן היא אולי רוצה להקל עליו - כי לא נעים לו לומר בעצמו שאין לו כוחות....חלפו לי כל מיני סרטים בראש. 

אז בחמישי בבוקר בדרך לסופר התקשרנו אל אבא שלי. לכאורה רק רצינו לדעת סופית אם הם באים או לא, כדי להבין כמה מנות לבשל לששי בערב. ואז יצא המרצע מן השק. מסתבר שהם רבו על הסוגיה הזאת, כי זו היתה אך ורק אמא שלי שכל הזמן מחפשת תירוצים לומר לא ולהמנע מפעילויות ומפגשים - ולא כי לא נעים לה במחיצתנו - ממש לא. היא פשוט מתכנסת בתוך עצמה ומבודדת את עצמה וזה הפך להרגל שיותר חזק ממנה. התברר שאת כל הסירובים וההסתייגויות מהמפגשים המשפחתיים (גם אצלי אבל גם ראש השנה אצל אחותה של גיסתי) היא המציאה בעצמה בלי שאבא שלי ידע מזה בכלל. וכשהוא גילה את זה הוא חטף עליה את הג'ננה. 

הייתי צריכה לדעת שזה הטירוף הפרטי שלה. בכל מקרה הם באו כאמור גם בששי אלינו וגם בשבת למסעדה, וגם נתנו לאחות של גיסתי תשובה חיובית על ראש השנה. נרגעתי. אמא שלי מטורפת אבל פרט לכך הכל בסדר. 

בגזרת הבריאות של T אני קצת עוצרת את נשימתי כי חלפו שבועיים מאז ההתקף כאב האחרון ולכאורה בכל רגע הוא צפוי לחוות התקף נוסף. היו לו בשבוע האחרון כמה "כמעט"ים - ותחושה של חולשה - אבל זה לא התפתח להתקף ממש. בגזרת בעיות העיכול דומה שהפסקת הברזל אכן תיקנה לגמרי את המצב, וכעת אנחנו ממתינים עד שנגיע אל בני - לשם כבר הגיע המשלוח של כדורי הברזל ש-N-lee המליצה לי עליהם. נראה במהלך השבוע הנוכחי אם השיפור הזה אכן ממשיך ומוכיח את עצמו, ואז הוא יתחיל לקחת את הכדורים ההם ונראה איך הוא יגיב. אם גם זה לא יהיה טוב נצטרך לפנות אל רופאהחדשה בבקשה לבחון דרכים חלופיות לקבל ברזל. נראה. 

בדפדוף שערכתי בבלוג ראיתי שהבעיות בבטן ואפילו התקפי הכאב התחילו אצל T רק בסביבות מרץ, כאשר הניתוח היה באמצע דצמבר. זה מעלה בי עוד יותר את החשד שהכל הכל קשור לברזל - כי הוא לא התחיל לקחת אותו מההתחלה. אני לא מאמינה אבל אם גם ההתקפים הנוראים האלה קשורים לברזל, אני ארתח מזעם על שני הרופאים - גם הפרופסור וגם רופאהחדשה - שבכלל לא הביאו את זה בחשבון כאפשרות!

בטח היו עוד דברים שקרו השבוע ושאני לא זוכרת עכשיו. מצד אחד חשוב לי לתעד לעצמי את הכל, מצד שני השבוע ממש לא הספקתי להתיישב לכתוב. לא נורא. אם אזכר בעוד דברים, אשלים בהמשך. מקווה שיהיה שבוע קצת פחות לחוץ ועמוס. 

שבוע טוב. 

יום שבת, 3 בספטמבר 2022

אז מה היה לנו בשבוע הכי חם בשנה?

אז מה היה לנו השבוע? 

לאחרונה הגיעו לשותפנו ול-T כמה לקוחות ייעוץ חדשים. בין היתר שכרו את שירותי הייעוץ שלהם זוג, שלהם יש באיזשהו מקום בארץ גלידריה (חלק מרשת זכיינות של גלידריות). לפני שהיא היתה גלידריה החנות הזאת היתה חנות בגדים או חנות תיקים - לא זוכרת מה הם סיפרו - ואז הם החליטו להפוך לזכיינים של אותה רשת גלידריות. 

ואז בשנה האחרונה לרוע מזלם ואכזבתם כי רבה, הוקם ממש צמוד אליהם סניף של רשת גלידריות אחרת,  יותר חדשה ויותר פופולרית - והתחילה לכרסם בפרנסה שלהם. בצר להם הם חיפשו יועצים עסקיים בתחום האוכל והגיעו אל T ושותפנו. 

לאחר הרבה שאלות, התחבטויות ולבטים הסתמן כיוון של לסייע להם להקים במקום חומוסיה. בנוסף לחומוס הוצע להם להגיש שם עוד דברים, כמו שקשוקה ושניצלים, אולי גם כמה מנות טבעוניות ועוד כל מיני מטעמים - והשבוע T הכין להם (אצלנו בבית!) "ערב טעימות" (טוב בעצם זה היה בצהריים) של כל המנות שהוא מציע להם להכניס לתפריט החדש.

T טרח על ה"טעימות" האלה במשך יומיים, כאשר גם אני וגם שותפנו עוזרים פה ושם - וזה היה מאד מוצלח.  ממש מוצלח. אלא שאז T ושותפנו שאלו אותם שוב אם הם וידאו בכלל עם הרשות המקומית שלהם, שניתן יהיה לקבל רישוי למסעדה מהסוג הזה במיקום שבו הם נמצאים. אז  התברר שזה בלתי אפשרי. עכשיו צריך לחשב מסלול מחדש. ואני מנסה להבין איך הם קפצו ככה למים עם תפריט והכנות וטעימות בלי שבכלל ביררו את העניין הזה קודם! 

מה עוד היה לי השבוע? 

השבוע נפגשתי עם חברה חדשה/ישנה. הקשר עם החברה הזו (שעדיין אין לה כינוי בבלוג) נמשך כבר די הרבה זמן, אבל כמעט אף פעם לא פנים אל פנים. אנחנו לא גרות נורא רחוק זו מזו, וכבר הרבה זמן אנחנו מדברות על להיפגש, אבל עד כה אף אחת מאיתנו לא ממש יזמה את זה. בסוף עשינו זאת וזה היה מפגש כל כך מהנה וכל כך מרגש, ואני כל כך שמחה שסוף סוף עשינו זאת. כיום כבר יש לשתינו לו"ז דומה וזמן וחשק ויכולת. כשהגיע הזמן להיפרד הרגשתי שאני יכולה לשבת ולשוחח איתה עוד שעות. אני מקווה שנקבע שוב המשך לעניין הזה ובקרוב. 

השבוע גם נפגשתי עם 'מחברת' וגם זה היה נעים ומהנה כרגיל. ושוב אני חושבת לעצמי כמה אני שמחה בכל פעם מחדש שחידשנו את הקשר, אחרי שנים שבהן החיים איכשהו ניווטו את שתינו במסלולים מקבילים ובלתי נפגשים, ושמזה כמה שנים אנחנו נפגשות באופן קבוע ודי תדיר. 

מה שמזכיר לי את 'קלי' ו'שני', ואת המפגש שנאלצנו לבטל בגלל הקורונה של בעלה של קלי. אולי נספיק לקבוע ולהיפגש שוב לפני הנסיעה של T ושלי לבוסטון באמצע ספטמבר? 

בחמישי נסעתי לעשות בייבי סיטר לשרי בצהריים - לבתי היה טיפול אחד בקליניקה שלא הצליחה להזיז לכבוד יומה הראשון של שרי בגן החדש - ובילינו יחד בכיף ובנעימים. קבלתי הרבה חיבוקים ונראה לי שאפשר לומר שההססנות והמתח שהיה לי לגבי מערכת היחסים איתה התפוגגו. 

היה שלב שבו היא ובתי קפצו לצהרון של הגן לכחצי שעה, ובזמן הזה ישבתי עם נשמותק וקראנו יחד מהספר השלישי של "חוט"ם" שהוא הביא מספריית בית הספר. 

למרות כל האיומים בסוף התחילה שנת הלימודים. שרי מתחילה גן עיריה, נשמותק עלה לכיתה ה' וחכמוד ל-ו'. מאד מרגש. 

לשלושתם היה יום הלימודים הראשון טוב ומהנה, מקווה ששנת הלימודים תהיה לכולם טובה. 

השבוע חל יום הולדתו של אחי, וזה התאים לי בול לתכנית שלי ליצור הזדמנויות מפגש בין המשפחות שלנו והורי. הזמנתי את כולם אלינו לששי בערב לחגוג לו, ואמנם אחיינית1 ובעלה נמצאים ביוון בירח הדבש המאוחר שלהם (הם התחתנו בתחילת הקורונה) אבל אחי וגיסתי ואחיינית2 הגיעו....אז זה שימח אותי מאד והיה ממש נעים וכמובן טעים. T פינק את אחי בסטייקים (אחי חולה על סטייק פילה משובח) וגם שאר האוכל היה משובח (כמה מפתיע 😂).

הנכדים היו מאד מתוקים והצלחתי לשחק עם שרי די הרבה לפני שכולם הגיעו והתיישבנו לאכול.

טרם שמענו מהפרופסור לגבי המשך בירורים לגבי מצבו של T (כנראה שהוא בחו"ל), אבל בינתיים פצחנו בניסוי עצמאי, הורדנו ל-T את הברזל שהוא לוקח מאז הניתוח (ללא תריסריון הוא חייב לקחת B12 וברזל כי כנראה אין לו אפשרות לספוג אותם מהמזון שמתעכל), ובמעקב אחר התגובה של מערכת העיכול שלו לשינוי הזה אנחנו רואים שחלק מהתופעות נעלמות כאשר הוא לא לוקח את הברזל. עכשיו השאלה היא - מה יותר קריטי? לחזור לקחת את הברזל ולסבול את תופעות הלוואי או לנסות בלי ולראות מה קורה. T נוטה להמשיך לקחת - אז החלטנו שהוא ינסה לקחת אותו בערב במקום בבוקר, אולי זה ישנה משהו - כדי לא להגיע למצב של חוסר. 

סוף סוף הגיע התור שקבענו ל-T אצל רופא אף אוזן גרון כדי לקבל הפנייה לבדיקת שמיעה ולמכון שמיעה. השמיעה שלו - שכבר מתקופת הצבא נפגעה קשות מהשירות בחיל השיריון - רק הולכת ומתדרדרת. 

הרופא מייד נתן ל-T את שתי ההפניות ("כדי שלא תצטרך להגיע אלי שוב") ו-T חזר מייד הביתה והרים טלפון למכבי כדי לקבוע לעצמו תור לבדיקת שמיעה. הפקידה בעברו השני של הטלפון סבלה בעצמה כנראה מבעיות שמיעה:

פקידה: "היכן אתה רוצה להיבדק?" 

T: "נתניה"

פקידה: "אמרת תל אביב?"

T: "לא, אמרתי נתניה".

פקידה: "לנתניה יש אפשרות לקבל תור בששה עשר בינואר 2023.

T: "מה????!!! אז תמצאי לי מקום אחר עם תור יותר קרוב בבקשה"

פקידה: (אחרי שהות נכבדה) "יש מחרתיים תור בבני ברק".

אז ככה זה ממשיך לעבוד אצלנו. אמנם לא צריך לנסוע עד אשדוד או צפת או בית שמש אבל כדי לקבל תור מהיר לבדיקת שמיעה במכון של מכבי, יואיל הפציינט לנסוע ביום ששי לבני ברק, אחרת ימתין לינואר. הוא נסע לשם עם האופנוע כמובן והכל עבר מהר וחלק. התברר שאכן חלה ירידה בשמיעה שלו מאז הבדיקה הקודמת, ושהוא הגיע בדיוק בזמן להתחיל להשתמש במכשיר שמיעה. 

הטכנאית הסבירה לו שרוב האנשים דוחים ודוחים את הקץ ונמנעים משימוש במכשיר שמיעה כמה שאפשר, אבל שאז הם מגיעים לזה מאוחר מדי, וכבר נעשה נזק למוח - שהתרגל לא לשמוע ולהשלים בעצמו מילים (לאו דווקא בצורה נכונה). במצב כזה כאשר כבר מתחילים להשתמש במכשיר שמיעה הוא לא באמת עוזר, ולכן אנשים מדווחים שזה לא עוזר להם. שגיאה נוספת שרווחת אצל כולם, היא שאנשים לא מרכיבים את המכשיר כל היום. הם מוציאים אותו ומחזירים אותו רק ברגעים מסוימים, ואז שוב - זה גורם נזק למוח והמכשיר לא יעיל עבורם. 

היא אמרה שהמצב כרגע של T הוא כזה שמספיק לו מכשיר רגיל ולא יקר. נראה עכשיו כמה זמן יידרש לקבוע תור במכון למכשירי שמיעה. 

גם הדרכונים החדשים שלנו הגיעו השבוע (זה לקח פחות מחמישה שבועות בסוף) וכבר מילאנו את בקשות הויזה לאוסטרליה וניו זילנד. לניו זילנד קיבלנו אישור על המקום, נראה כמה זמן ייקח באוסטרליה. קפצנו למשרד הפנים כדי להפעיל את הדרכונים החדשים במקום הישנים (כזכור - הפקידה במשרד הפנים השאירה לנו את הישנים בתוקף כדי שאם חלילה הדרכונים החדשים יתעכבו, נוכל עדיין לטוס לארה"ב באמצע ספטמבר). כשהגענו התברר שמשרד הפנים בחופש כל השבוע. סוף אוגוסט ולא מעניין אף אחד כמה עיכוב יש בטיפול בכל הסוגיות (במיוחד דרכונים). חופש זה חופש. 

T אמר שיקפוץ עם האופנוע ביום ראשון וינסה להסדיר את זה לבד. נראה. 

אז זה היה השבוע הכי חם בשנה - וצלחנו אותו בשלום. שבת שקטה עוברת עלינו - אפיל הנכדים לא נשארו לישון כי על הבוקר נסעו לחגוג לסבתא השנייה יום הולדת. 

שבת שלום ושבוע טוב.