לו הייתי אני עדיין עורכת את מדור השרביט החם בפרפרים ניתן היה לחשוד בי שחשבתי על הנושא הזה משום שאני כעת בחופשה.
אבל לא, מוטי חשב על זה לגמרי בעצמו, ולגמרי במקרה קרה, שיצאתי לחופשה ספונטנית ובלתי מתוכננת בדיוק השבוע. אז איך זה קרה?
בחמישי בבוקר עדיין הרגשתי לא טוב. לא יצאתי להליכה ואפילו נתתי ל-T לצאת לקניות השבועיות בסופר בלעדי. אבל לקראת אחר הצהריים מצבי התחיל להשתפר מעט, והחלטנו לקיים ארוחת ששי עם בתי ומשפחתה והורי לכבוד יום הולדתי.
בין לבין שמתי לב ש-T גולש ברשת בחיפוש אחר מלון בים המלח, וזה נראה לי מוזר כי לא תכננו שום דבר כזה ולא דיברנו על זה, ואז הבנתי שהוא מחפש להפתיע אותי ביום הולדתי.
בהתחלה לא כל כך שיתפתי עם זה פעולה, לאחרונה מצב רוחי ממש לא משהו.
הבנתי שאני בסוג של דכדוך. שבין הדאגות ההולכות וגוברות לבריאותו של T לבין המצב הפוליטי (ובסופ"ש אחר כך נוספו גם הפיגועים הנוראיים) לבין הצינון שלי שדי רוקן אותי מאנרגיות, התחלתי קצת לשקוע.
שמתי לב שאני מתעוררת שוב לפנות בוקר כשחרדה לופתת את אזור בית החזה ופושטת בכל הגוף....והבנתי שטיפות ההיפריקום שאני עדיין לוקחת כבר לא מספיק משפיעות עלי ולא מספיק עוזרות.
אז מה פתאום ים המלח עכשיו?
נכון, אני מאד מאד אוהבת את ים המלח. אוהבת את הים עצמו ואת הטבע המדברי שמסביב. אוהבת את הברום שבאוויר ואת הרוגע שזה משרה עלי בדרך כלל. אוהבת אפילו את הספא עם בריכות מי המלח, אבל אז - מתוך הדכדוך הכללי שאפף אותי - התחלתי להיזכר בכל מה שלא כיף שם. נזכרתי בצפיפות בחדר האוכל ובספא ומסביב לבריכה כשכל וועדי העובדים או קבוצות של בתי אבות או של תיירי מרפא מחו"ל (שיהיו בריאים, לגמרי מפרגנת להם איכות חיים והבראה)....ופתאום לא התחשק לי. בכלל.
אבל T לא אדם שמוותר בקלות, ודווקא החליט שהוא חייב לעשות משהו כדי לשלוף אותי קצת מהדכדוך הזה שנחת עלי, ועוד ביום הולדתי, והתחיל לתחקר אותי "אם לא ים המלח אז מה כן?" ואז נזכרנו, שדיברנו על חופשה קיצית בחורף בדובאי.
ואז הוא התחיל לחפש ולהתעמק מעט ובסוף מצא דיל נהדר בארקיע לטיסה פלוס מלון חמישה כוכבים על ה-PALM JUMEIRA ISLAND (שזה האיים המלאכותיים שבנויים בצורת דקל).
חבילת הטיסה פלוס המלון כולל ארוחת בוקר והעברות לארבעה לילות עלתה כמו שני לילות במלון טוב בארץ. עדיין לא התלהבתי ועדיין לא ממש הבראתי, אבל החלטתי לזרום. T ביצע את ההזמנה ודי מהר יצרה איתנו קשר מישהי שהזדהתה כ"יוספה מארקיע", וידאה שכל הפרטים שהזנו בהזמנה נכונים, וביקשה שנשמור את הטלפון שלה כי היא עומדת לשירותנו בכל מה שנצטרך בחופשה הזאת. עדיין לא היה אישור סופי על המלון עצמו אבל היא הורתה לנו להיערך לנסיעה כי הכל יהיה בסדר. T חושב שהיא פנסיונרית, עם המסירות שלה וההקפדה שלה והיחס השירותי....ייתכן מאד שהוא צודק.
בזריזות וידאתי עם אחי שהוא ידאג לאבא שלי למקרה שיהיה צורך ועם הבת של השכנים שתטפל בחתולים בהעדרנו. ארגנתי גם ביטוח נסיעות אבל אז פתאום ראיתי שהפוליסה כוללת רק אותי, בלי T. זה היה מאד מוזר. לא היה לי ברור אם אני טעיתי או שמשהו השתבש באתר של חברת הביטוח. זה היה כבר ששי אחר הצהריים ושירות לקוחות כבר לא היו זמינים, אבל בכל מקרה הסכום באמת תאם לביטוח של אדם אחד, אז מייד ארגנתי עוד פוליסה בנפרד עבור T. הכנתי את הניירת ואת הדרכונים - ואז בבדיקה חוזרת (מזל שאני תמיד בודקת את עצמי שוב ושוב) גיליתי שלקחתי בטעות את הדרכונים פגי התוקף (אלה שטבועה בהם הויזה האמריקאית) במקום את העדכניים....היה יכול להיות מאד לא נעים בשדה התעופה לולא שמתי לב לכך.
בשלב הזה הכל בעצם היה מוכן, ונערכנו לארוחת הערב בששי, לחגוג לי את יום ההולדת. ואז בתי התקשרה לומר שהם נורא מקוררים, ולא ברור מי מהם יגיע ומי לא. היא מייד הודיעה גם להורי, שהחליטו לא להגיע כדי לא לחשוף את עצמם. בסוף בתי הגיעה עם חכמוד, שהרגיש טוב, נשמותק, שהיה די מצונן ומעט מעוך, ושרי שנרדמה באוטו בדרך אלינו ולא התעוררה כל הערב והמשיכה לישון גם בדרכם בחזרה הביתה ואחר כך כל הלילה עד שבת בבוקר. חתני הרגיש ממש לא טוב ולא הגיע, וגם בתי היתה די מעוכה ודי מהר בתום הארוחה הם נסעו הביתה. אף אחד לא נשאר לישון. לפני שהלכו עוד הספיקו להדליק לי נר (ש-T שם באמצע קערת מוס שוקולד גדולה שהוא הכין וקישט עם עוגיות אוריאו) ושרו לי "היום יום הולדת". מאד הערכתי את הרצון הטוב ואת המאמץ לשמח אותי ביום הולדתי אבל היה קצת עצוב בארוחת ששי עם כל כך מעט משתתפים.
בשבת חל יום ההולדת עצמו וקבלתי המון הודעות ברכה ליום ההולדת וגם די הרבה שיחות טלפון - ובין לבין ארזנו שתי מזוודות טרולי, בצענו צ'ק אין מקוון ונערכנו לטיסה. נסענו עם הרכב והיתה נסיעה די מהירה וחלקה לשדה התעופה. מצאנו חניה פנויה ממש בכניסה לבחניון לטווח הארוך וההסעה לטרמינל הגיעה תוך 2 דקות. בשדה עצמו הלכנו לתור מיוחד זריז לנוסעים ללא מזוודות שיש להם כבר כרטיס עלייה למטוס (אזור W, למי שלא מכיר) וכל התהליך עבר מהר מאד ובקלות.
המטוס עצמו היה כמעט ריק והטיסה היתה די קצרה וחלקה.
בעצם השיבוש היחיד קרה דווקא בשדה התעופה בדובאי, כי לא הופענו ברשימות של ההסעות למלונות, אבל אחרי המתנה די ארוכה ומעצבנת סידרו לנו גם את זה.
אז אנחנו בדובאי על האי המלאכותי, אני עדיין מצוננת וגם צרודה ומלאה ליחה אבל בינתיים לא נתתי לזה להפריע לי ליהנות.
אעדכן בפוסט נפרד עוד לגבי החופשה הזאת וכל מה שעשינו בה, אבל במענה לנושא במדור השרביט החם נראה לי שאני יכולה לומר, כמו שמוטי כתב בפוסט שלו: החופשה המושלמת היא בדרך כלל עם האנשים האהובים והאוהבים שכיף לנו להיות איתם, וזה בדרך כלל פחות משנה איפה או מה עושים.
 |
| הנוף מחדר המלון שלנו - המפרץ ומלון אטלנטיס ופארק המים "הגדול בעולם" ברקע |
 |
| טיילת מושקעת כמעט לאורך כל האי המלאכותי - באופק מרכז העיר ומגדל הבורג' חליפה הגבוה בעולם (בינתיים) |
 |
| מלון אטלנטיס רויאל ATLANTIS ROYAL החדש |
 |
| עוד זווית נוף מחלון חדרנו במלון |
 |
| בעת השקיעה |
 |
| הפתעה שהמלצרים בארוחת הערב הביאו לי בסוף הארוחה |
