כל מיני

משום מה בזמן האחרון אני מנהלת כאן ממש יומן מהסוג של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" וזה בדיוק מה שמתאים לי. 

זה ממש לא אמור לעניין אף אחד, ולכן בכל פעם מחדש אני מופתעת וגם שמחה כמובן שבכל זאת יש תגובות. אז אני חוזרת שוב - אין חובה להגיב. ממש לא. אבל כיף כשזה קורה. ואולי גם זה חלק מההבנה שלי שחשוב לי לא להיות לבד בתקופה הזאת. 

אז מה היה לי השבוע עד כה? היה לי תור לעיסוי והוא היה מעולה. זו כבר הפעם השנייה שאני הולכת למסאז' מאז שחזרתי לשם אחרי הפסקת קורונה ממושכת, ובכל פעם מחדש אני נוכחת לדעת כמה זה עושה לי טוב. 

השבוע גם לקחנו את אבא שלי לקנות לו סוף סוף נעלי ספורט חדשות. מה שאני אוהבת בחנות הזאת (שהיא חנות היבואן) זה שהמוכרים שם ממש מתמצאים בחומר, יודעים להסתכל איך אדם עומד ואיך הוא הולך ולהתאים את התמיכה המתאימה. יש להם סבלנות אין קץ להביא לך עוד ועוד זוגות כאלה ואחרים ואחר כך גם לוודא שהצבע מוצא חן בעיניך, ובסוף גם מוצאים תירוץ כזה או אחר לתת הנחה. 

אבא שלי לא ממש טרח לבטא את עצמו, לומר מה הוא רוצה או צריך והאם הזוג הזה נוח יותר מהאחר, והייתי ממש צריכה לדובב אותו. כתוצאה מכך המוכרים כל הזמן דיברו אלי במקום אליו. בכל פעם שהפניתי אותם בחזרה אליו, הם נאלצו לחזור אלי כי הוא שתק. בסוף הצלחתי להבין איזה נעליים הכי טובות לו, ואז אמא קבעה נחרצות שצריך להביא לו אותן בשחור (נעליים שלו אבל היא קובעת) וכולם יצאו מרוצים. 

מה עוד עשיתי השבוע? קניתי שטיחונים חדשים לכניסה (גם לכניסה הראשית וגם לכניסה מהגינה) אחרי שזרקתי את הקודמים כשחזרנו מחו"ל כי החתולה ל' השתינה עליהם. א פרו פו החתולה ושתן - הצלחנו להתגבר על הריח בשירותים של בני, אחרי שהיא ריססה שם את החלון והתריס. זה לקח כמה נאגלות של אקונומיקה ושפשופים והרבה אוורור אבל הצלחנו בסוף. ובינתיים אני משאירה את החדר הזה סגור ומחוץ לתחום חתולי. גם ככה כאשר יגיע הגור הוא בטח ייעלם לנו בהתחלה בכל מיני פינות בבית (כדרכם של גורים) אז כמה שפחות חדרים שיהיו זמינים לו, ככה יותר טוב. 

T עבר את בדיקת ה MRI באיכילוב וזה הלך ממש מהר וחלק וטוב. על המקום הוא גם קיבל דיסק ביד כדי שיוכל גם להעביר לעיונו של 'רופאחלופי'. עכשיו נחכה כמה ימים לפענוח.

הגענו הבית בשתיים בלילה ובסוף התעוררתי סופית בשבע בבוקר. יצאתי להליכה והיה מוזר שיש כל כך הרבה שמש בעיניים, אבל היה נעים. T קם אחרי וגם יצא להליכה אבל קצרה יותר. 

'שותפנו' קם מה'שבעה' וכבר באותו היום נערכה כאן פגישה עם לקוחות, אז אחרי שהם הלכו הזמנתי אותו להישאר לארוחת ערב, וראיתי שזה עשה לו ממש טוב, וגם לנו. דיברנו על זה וכמה שהיה כיף להיות ביחד בשבת, והחלטנו שבתקופה הקרובה חשוב שניפגש הרבה. גם הוא זקוק לזה וגם אנחנו. 

בנושא אחר, פתרתי סוף סוף השבוע את סוגיית השער המעצבן של השכנים שסיפרתי עליו כאן. הרי בהתחלה יכולנו לפתוח את השער שלהם באמצעות אפליקציה, וזה עבד לא רע רוב הזמן. אחר כך משהו התקלקל להם ופתיחת השער הפכה לסלולרית - התקשרות למספר טלפון פותחת את השער. הבעייה היא שגם השער הזה כנראה לא משובח במיוחד אבל גם אין כאן קליטה סלולרית (במיוחד ברשת סלקום) אז הרבה מאד פעמים צריך להתקשר לשער הזה כמה וכמה פעמים עד שהוא מואיל בטובו להיפתח. התלוננו הרבה עד שהבנו שאין עם מי לדבר, ואז בשבוע שעבר השכן היה עד לניסיונות הכושלים שלנו לפתוח את השער ולא היה לו נעים (לאשתו זה לא מזיז בכלל שאנחנו מתקשים בזה) ואמר כבדרך אגב "כן, גם אשתי לא מצליחה, אז לקחנו שלט". וואלה יופי, לקחתם שלט ולא סיפרתם לנו שיש אופציה כזאת? כמה פעמים שאלתי לגבי זה? 

אז התאפקתי והייתי מנומסת ושאלתי אם אני יכולה לשאול מהם את השלט כדי לנסות לקודד לעצמי גם שלטים לשער והוא הסכים, אבל אז אמר שהוא לא יודע איפה השלט (?!) והפנה אותי אל אשתו. למרבה ההפתעה היא היתה נחמדה הפעם ואמרה שאין בעייה לקחת את השלט (שהיה אצלה באוטו), וקראתי לתותח המקומי שמשכפל לי שלטים (אחרי שהתברר שהוא חייב להיות מול השער כדי לקודד את השלט) והוא הגיע תוך כמה דקות. שורה תחתונה - יש לכולנו שלט לפתיחת השער, אין צורך בסלולרי המעצבן, ובא לציון גואל. 

מה עוד? לפני כמה שבועות קבעתי לי תור אצל אורתופד כי אני לא מצליחה רק בעזרת התרגילים שאני עושה באופן קבוע להתגבר על הדלקת ששוב התפתחה לי בכתף שמאל. השבוע סוף סוף הגיע התור, ואחרי שהוא שמע אותי ובדק אותי והסתכל על ההיסטוריה שלי - הוא שלח אותי לבית המרקחת לקנות זריקת קורטיזון, ותוך דקות הייתי כבר בחוץ אחרי. מקווה שזה ייתן לי שקט של כמה שנים. 

בתחום המשקל - בשבועיים האחרונים אני כל הזמן מתנדנדנת בין שני קילו יותר ושני קילו פחות. זה מלחיץ אותי. אני כל הזמן חוששת שהגוף שלי יעשה את מה שהוא תמיד עושה, כאשר למרות שאני ממשיכה לאכול אותו הדבר ולהתעמל באופן סדיר, הוא מתחיל בהדרגה להעלות את המשקל. חוששת שאולי הפעם זה לקח לו יותר זמן, בגלל הסקסנדה, אבל זה ה-MO שלו, וככה בסופו של דבר יחזור לסורו. נקווה לטוב.

בתי וחתני הזמינו אותנו לארוחת ששי ודווקא התאים לי לא לבשל. כלומר ברור שנבשל - בטח נביא להם חלק מהאוכל, ובכל מקרה צריך לחדש את מלאי המרק שלנו (עדיין ארוחת הצהריים שלנו כל יום) אבל זה לא כמו לארח את כל המשפחה בששי. אמרתי להורי שאולי נקפוץ אליהם בשבת במקום. הם מאד שמחו דווקא שלא נארח. כל הזמן רוצים שננוח. 

אז אלה היו הימים האחרונים. מחכים לתוצאת ה-MRI ואני מוצאת את עצמי נעה בין סוג של אופוריה בלתי הגיונית שהכל יהיה בסדר לבין תהומות הייאוש שהנה יגיעו התוצאות ואז נחטוף את הכאפה הגדולה. גם על בתי זה "יושב" במשקל של טון. אז נהיה קצת ביחד ואני מקווה שזה יעזור לעבור את ימי ההמתנה האלה. 

ונקווה לטוב. 

עדכונים שוטפים

בששי בסוף בתי היתה גמורה מעייפות מכל שבוע המחלה של נוקת ונשארה בבית, וחתני הביא את חכמוד ונשמותק, נשאר כמה זמן איתנו לארוחה ואז לקח אוכל הביתה לו ולבתי.
הנכדים המתוקים ציירו או שיחקו בטאבלט/טלפון אחרי הארוחה עד שסיימתי עם המטבח, ואז שיחקנו "רביעיות" קלפים, ואחר כך טריוויה - הם מאד אוהבים את זה ועל הדרך לומדים המון דברים חדשים.
בלילה ההוא ישנתי מצוין בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, ובבוקר קמנו מאוחר. חדר הכושר סגור וירד גשם בחוץ ולא מיהרנו לשום מקום.
בבוקר שיחקנו עוד קצת והם ציירו עוד קצת וגם סיפרתי להם את "נוריקו סאן, הילדה מיפן" - שכאשר היו קטנים יותר סירבו לשמוע כי "זה על בנות". באיזשהו שלב הם התחילו לעשות תורות בלהקריא, עמוד נשמותק, עמוד חכמוד - וכך למדנו מעט על יפן (לפחות יפן המסורתית), והם אהבו את המיפגש בין נוריקו לאווה השבדית.

אחר כך חתני הציע שנבוא אליהם לצהריים, ואולי נשחק במשהו או נראה סרט. ניסינו לעבור ב"טיב טעם" כדי להביא אוכל מוכן, אבל היה מפוצץ מדי (הילדים ואני חיכינו ברכב בזמן ש-T נכנס), ואחרי ש-T ראה את התורים העצומים (והצפיפות) וויתר. בסוף הזמנו ממסעדת "נונו" הרצליה, והשליח הגיע תוך פחות מחצי שעה.

נוקת, שקיבלה נורופן והרגישה יותר טוב, היתה חמודה ברמות על - וכולנו נהנינו מאד להיות ביחד. באמצע הגיעה שיחת וידאו מבני וכלתי, גם תינוקי היה חולה (שלשולים והרגשה כללית ירודה) וישבנו כולנו "יחד" מול הטלפון ודיברנו - היה טוב.
בסוף לא שיחקנו כלום ולא ראינו סרט - נסענו הביתה לנוח.
הבוקר התברר שיש לנוקת פצע מתחת ללשון - אולי כחלק מהמחלה שלה, אולי משהו אחר. לא ברור. היא קיבלה עוד תרסיס מיוחד בשביל זה, וממשיכה עם אנטיביוטיקה (לדלקת האוזניים) ומשככי כאבים כל הזמן כדי שלא תסבול. כמה שהתינוקת הזאת עברה בחורף הראשון שלה - זה לא ייאמן. מסכנונת.

בתי בשיגרת בית עם הנכדים, חתני בינתיים עדיין הולך לעבוד במשרד.
הנכדים לומדים באופן מקוון והיא כבר שלחה לי את התכנית השבועית שלהם כדי שנוכל לעשות זאת איתם גם מחר ובשאר הימים שהם יהיו אצלנו). בנוסף, בגלל שחכמוד אמר שהוא מתקשה בכך, החלטתי ללמד אותם להקליד במקלדת המחשב. אנסה להפוך את זה למשחק. וגם נעשה אולי שיעורי אנגלית, ו/או גיאורגרפיה. אין להם מושג אילו ארצות נמצאות באילו יבשות - יהיה נחמד אם יקבלו תמונה כללית ....בקיצור אני מנסה שזה לא יהיה רק משחקים וציורים ומסכים. נראה עד כמה ישתפו פעולה.

T היה אצל מומחה כתף עם תוצאות ה-MRI והוא דווקא לא הזדרז להמלחץ לו על ניתוח להחלפת המפרק, כפי שהציע האורתופד הרגיל (טוב, לא היו לו תוצאות ה-MRI). הוא אמר שהחלה התנוונות והתכווצות של שניים מהשרירים המחוברים לגידים הפגועים (אחד קרוע לגמרי ואחד קרוע חלקית), אבל שבסך הכל המצב של T הרבה יותר טוב ממה שניתן לצפות במצב כזה, גם חוזק השרירים וגם טווח התנועה, ושהניתוח רק יוריד את המצב עוד יותר. הוא אמר שבהמשך ייתכן שזה יהיה יותר רלוונטי, אבל שבשנתיים הקרובות לפחות אפשר להקל עליו עם פיסיותרפיה ותרגילים, כדורים או זריקות כל חצי שנה. ואחר כך נראה.
לבקשתו קבענו אליו תור חוזר לעוד חודש וחצי, אז הוא ייתן ל-T זריקה אם זה מה שהוא יבחר לעשות. בסך הכל T היה מרוצה ממנו.

בינתיים התחזיות מנבאות יותר שחורות מאשר אופטימיות....אז נערכת נפשית.........

כמה נעים בחוץ

נראה שהגשם וגל הקור מאחורינו והיום היה לי ממש נעים בחוץ. איזה הבדל.

אז מה התחדש בינתיים?
מחשב הבית החכם תוקן (בסוף זה שוב היה רק ספק הכוח - הוא אמנם סיפק כוח אבל לא את רמת הכוח הנכונה). אז לא היה צריך להתקין את כל התוכנה מחדש. הקלה גדולה.
איש "הבית החכם" שלנו התחבר מרחוק, ניקה כמה מאות וירוסים (איך הם הגיעו לשם?) והתקין תוכנת אנטי malware ואנטי וירוס מעודכנת.
לבקשתי הוא פשוט הסיר את כפתור ה"דוד" מהפאנל (כדי שלא נכבה אותו בטעות), סידר שהדוד יהיה דלוק כל הזמן, הורדתי את הפקק של הדוד בארון החשמל, ועכשיו בכל פעם שנצטרך לחמם מים בדוד מסיבה כלשהי, פשוט נרים את הפקק.
אז מבחינתי עכשיו הגאז יכול להיגמר לגמרי - לכל דבר יש חלופה. לחימום המים יש את החלופה של הדוד, לכיריים יש חלופה של כיריים אינדוקציה (חשמליים), ולקמין יש חלופה של מזגן. אני מכוסה מכל הכיוונים.

וכמובן שכיון שהכל בסדר, התקשרו סוף סוף מחברת הגאז שהם באים לספק לנו.
הם באו הבוקר, ולפי המד שלהם היה יותר גאז בצובר ממה שהשעון שלו הראה. זה באג רציני, לדעתי. בכל מקרה יש לנו שקט עכשיו לשנה הקרובה, אפילו יותר כנראה.

נוקת כבר קוראת לבת שלי "מְ-מַא" ולחתני "בָּא" וזה כל כך חמוד! אמנם ביומיים האחרונים היא קוראת לאמא כי כואב לה ולא טוב לה - צומחות לה שתי השיניים הקדמיות העליונות בבת אחת, ובנוסף על כך היא גם משלשלת בטירוף. אבל זה עדיין חמוד.

תינוקי עבר היום בדיקת תפקוד כליות mag3 - עוד מלפני הלידה הם ראו יותר מדי נוזלים בכליה אחת, והם עוקבים אחר זה כל הזמן. ייתכן שיצטרף לעבור ניתוח קטן. הוא היה מאד מסכן - הילד הזה שלא מסוגל רגע אחד בלי לזוז, הולבש ב"חליפת משוגעים" והודבק למשטח הבדיקה עם מאסקינג טייפ, כי אסור היה לזוז שעה שלמה! קטטר, ועירוי - הוא היה ממש מסכן (ואני מתארת לעצמי כמה הוריו סבלו יחד איתו). באיזשהו שלב נתנו לו לצפות בסרט מצויר בטאבלט (משהו שהם אף פעם לא חשפו אותו אליו בבית) וזה עזר להסיח קצת את דעתו.
האורולוג אמר שהוא יתייעץ לגבי אם ומתי לנתח, יש חסימה קטנה בדרכי השתן (שמשאירה יותר מדי נוזלים בכליה, אבל הוא לא מרגיש את זה או סובל מזה, משתין כרגיל) שנפוצה מאד (בעיקר בבנים).
בכל מקרה יעשו אולטרסאונד שוב בעוד חודש ויראו אם זה לא הסתדר בכל זאת בעצמו. לכן הם מחכים עם זה, הרבה פעמים זה פשוט מסתדר לבד.

בששי הקרוב סוף סוף עושים לי את השתלת השן - וכבר התחלתי לקחת אנטיביוטיקה (לפי ההוראות של הרופא). מלחיץ אבל רוצה שזה יהיה כבר מאחורי.
לצערי זה כנראה אומר שלא אראה את הנכדים בסופ"ש - אלא אם באורח פלא לא אסבול יותר מדי מכאבים.

T קיבל אישור ממכבי ל-MRI - עכשיו צריך לראות למתי הוא יקבל תור.

כשהייתי אצל הדיאטנית הצלחתי לדבר איתה קצת גם על אמא שלי.
היא כמובן ביקשה שאמא תגיע אליה, אחרי ששמעה את כל הפרטים, אבל אמא כרגע בשלה - אין לה כוח וזמן, היא מנסה להעלות במשקל בעצמה, ובהמשך אם זה לא יצליח תסכים לבדוק את העניין יותר לעומק. לא לוחצת עליה אבל קראתי קצת באתר של כללית ושל איכילוב  והסכנות הנובעות מתת משקל אצל בני הגיל השלישי מפחידות.

לגבי הדיאטנית אמרה בצער שאני אוכלת נכון (צריכה להוסיף טיפה שומנים בצורת טחינה, אגוזים/שקדים ואבוקדו), מתעמלת מספיק, ובאמת הגוף שלי זקוק למעט מאד קלוריות כדי לתחזק את עצמו (היא אמרה שהיא מכירה את זה אצל עוד אנשים), ולכן קשה לי לשרוף יותר מאשר אני מכניסה. וכל הזמן עולה בהדרגה. אני כאילו תמונה הראי של אמא שלי 😂.

בשלב זה היא נוטה לבקש מהרופאה שלי לקבל טיפול תרופתי לסיוע בהפחתת משקל - כדורים ובהמשך סוג של זריקות יומיות. אני כמובן רחוקה מלהיות מועמדת לשום דבר יותר דראסטי מזה, אבל בגלל שהסוכר שלי גבולי וגם הכולסטרול...זה שווה לנסות. נראה. חוזרת אליה בחודש הבא.

הבית נקי והגינה מסודרת...מוכנה לסופ"ש (וערוכה לכאבים שהוא יביא)

עדכונים שוטפים

קררררררר אבל בבית נעים.
בשבוע שעבר העזתי ונכנסתי לצובר הגאז שלנו כדי לראות מה היתרה שיש לנו.....
זו פעולה שאמורה להיות פשוטה יחסית, אבל מחייבת ש-T או הגנן יגזמו פתח במעגל השיחים שמקיף את הצובר.
וכיון שחורף אז כל המשטח שמסביב בוצי (ובדיעבד התברר לי שיש שם גם הרבה הפרשות של חתולי רחוב ששורצים לנו בגינה).
למזלי התלבשתי בהתאם. נעלי הליכה אטומות למים, מכנסי טריינינג, גם הם אטומים למים פחות או יותר, ומעיל שגם הוא לא חדיר למים....(ברור שאחר כך כל זה נכנס אחר כבוד לכביסה!).

אז פותחים את מכסה הצובר (די כבד.......) וקופצים פנימה (הוא שקוע באדמה) ומנקים קצת מאבק ומבוץ את השעון המראה את אחוז הגאז....ואז התברר שיש קצת מעל 30 אחוז. שזה הזמן להזמין את המשאית של אמישראגז - שאף פעם לא מגיעה תוך פחות משבועיים....😞

החורף הוא הזמן שבו הכי הרבה גאז הולך לנו, בגלל הקמין.
שלושים אחוז (טוען T) אמור להספיק לנו עד סוף החורף, אבל אני כמובן בלחץ ובינתיים מפעילה יותר את המזגן מאשר את הקמין......ליתר ביטחון.

בינתיים (איך לא?) הלך לנו המחשב של "הבית החכם" - שברוב חוכמתם (וקצת יהירותם) של T ואיש הבית החכם שהתקין וקינפג לנו אותו, הוא הדבר היחיד שמסוגל להדליק את דוד החימום החשמלי (לחימום מים), שקיים בעצם רק לצרכי גיבוי למערכת חימום הגאז.
אז לפי חוקי מרפי ברור שאם ייגמר לנו הגאז, גם לא יהיה לנו איך להדליק את הדוד! 😨

עכשיו דרשתי משניהם (שממילא שוחחו בטלפון אודות המחשב התקול) שיסדרו לי מתג בבקשה שאיתו אוכל להדליק את הדוד בלי קשר למחשב הבית החכם!!!

בגזרת הנכדים הרבה נחת.
היינו בחמישי, T ואני, כאשר הוא הכין להם צהריים ואני הבאתי את נוקת מהגן (ראיתי שאם נותנים לה משהו לשחק איתו באוטו היא מפסיקה לבכות), וחתני גם הגיע מוקדם והיה ממש נחמד.
נוקת כבר יושבת, זוחלת חופשי על גחונה וגם מוחאת כפיים, ואומרת "בה, פה, בה, פה" במתיקות ממיסה.
תינוקי מטפס על כל דבר (שאפשר ושאי אפשר) והולך כמה צעדים עם ההליכון שלו, עד שנופל.
מתפקע מצחוק מכל מיני דברים - אין דבר ממיס יותר מהצחוק שלו.

בששי כיון שהיה קר וגשום באנו כולנו אל בתי וחתני, אנחנו והורי, והבאנו "קייטרינג" - T בישל בבית וגם הביא פילה סלמון והכין אצלם. חתני הכין כנאפה מעולה (שטעמתי מעט ממנה, כי אני ממש ממש שומרת בשבועות האחרונים) והיתה ארוחת ששי ממש ממש נחמדה. וגם נשאר להם (ולנו) אוכל לימי השבוע, והם (ואנחנו) מאד מבסוטים מזה.

חכמוד ונשמותק התבאסו מזה שהם לא ישנים אצלנו (לא יכולנו אפילו לקחת אותם איתנו בתום הארוחה כי יחד עם הורי לא היה מקום ברכב). לא נורא. בפעם הבאה.

בשבת חזרתי סוף סוף לחדר כושר (אחרי כל המחלות, ועבודה עם גיסתי על האלבום לחתונה של אחייניתי) והיה ממש טוב.
T בינתיים היה גם אצל מומחה כתף עם הצילום והאולטרסאונד וגם אצל האורתופד הרגיל - שלבקשתו של המומחה ביקש עבורו בדיקת MRI. עכשיו נחכה ונראה אם מכבי ייצאו גדולים ויאשרו. הבנתי שהם קשים עם העניין הזה.

בכלל, עם כל כמה שאנחנו מרוצים שעברנו מלאומית, יש כמה דברים שנראה לי שלאומית היו יותר נדיבים לגביהם. למשל קולונוסקופיה. במכבי שולחים אותך קודם כל לבדיקת "דם סמוי". קמצנים.

האלבום שהכנתי עם גיסתי לאחייניתי יצא נהדר. היא עוד לא ראתה אותו (ביקשה שיישלח אלי).
היא (גיסתי) נכנסה לאובססיה לגבי התת משקל של אמא שלי.
זה נכון שאמא שלי באמת
 בתת משקל, וזה נכון שהיא ממשיכה לרדת כל הזמן.
היא טוענת שהיא אוכלת, ושמאז המחלה היא אוכלת יותר, אבל לא מצליחה לעלות.
כשהיא אצלנו אני רואה שהיא אוכלת יפה, וגם הפסיקה להגביל את עצמה עם מנות שניות וקינוחים. אבל לא יודעת מה קורה כל השבוע כשהיא בבית.
מצד שני היא בריאה, מרגישה טוב, בדיקות הדם שלה מצויינות (באופן אבסולוטי, לא רק יחסית לגילה) - אני באמת לא יודעת מה נכון לעשות כאן.
ולגיסתי יש איזו שריטה עם זה, עם אנשים רזים מדי. אחותה, למשל.
מה שקרה, בין היתר, הוא שמאז שהורי בארץ אמי מתעמלת הרבה יותר ממה שהיתה מתעמלת בארה"ב. היא יוצאת לאיזה חמש או שש הליכות ביום, בנוסף לחדר כושר כל יום (ופלדנקרייז פעם בשבוע, אבל זה לא שורף קלוריות).

גיסתי לוחצת על אמא שלי לראות דיאטנית, שאולי תבין מה בדיוק קורה כאן, ותמליץ לה על תפריט, מצד אחד, ורמת פעילות גופנית, מצד שני, מאוזנים יותר.
אמא לא מזדרזת לקבוע תור, ובינתיים מנסה לבד (לטענתה) להעלות במשקל.
ואני, ששונאת שמתערבים לי במשקל (בכיוון ההפוך כמובן) לא ממש שלמה עם להתערב לאחרים.

היום יש לי במקרה תור אצל דיאטנית עבור עצמי. אצלי זה בדיוק ההיפך מאמא שלי: לא משנה כמה אני שומרת, מתעמלת, מצמצמת את את הכמויות ומקפידה על מה אני מכניסה לפה, אני כל כמה זמן עולה בעוד ק"ג. זה מאד מאד מתסכל.
אולי אוכל להתייעץ עם הדיאטנית גם לגבי אמא.

לגבי המיטה - היא אכן הוכיחה את עצמה כנוחה ברמות על, וגם הכריות החדשות שקנינו (ice ergonomic של אירופלקס)

התגלו כשדרוג רציני לשינה (במיוחד של T) והקלה גדולה על הכתפיים הדואבות. 

T גם פינק אותנו בסדינים מכותנה מצרית שהזמין באינטרנט, ובאמת אין מה להשוות מבחינת התחושה הנעימה שהם נותנים. 

כמובן שהמובילים לא הגיעו בחמישי לאסוף את הזבל שלהם...........

כרגע זה ספוג מים מהגשם....כשיתייבש קצת ננסה להעמיס על הגג של הרכב שלי (שיש לו סוג של גגון) ולהסיע את הכל אחר כבוד למיכל הקרטונים (שגם אליו כל זה לא ייכנס, אבל נוכל להניח לידו). מעצבנים.

'ביוכימיה' יצאה לפנסיה והשבוע ניצלנו את העובדה הזאת כדי להיפגש ספונטנית (אצלה בבית) לקפה, אחרי התור החצי שנתי הקבוע שלי אצל הא.א.ג. היה ממש נחמד, וכיף שהיא כבר לא עובדת. בינתיים בנוסף לעזרה עם כל הנכדים (יש לשלושת ילדיה)  היא ו'המהנדס' עסוקים בהכנת הדירה שלהם (שעברה תמ"א) למעבר, נראה מה היא תחליט לעשות בזמנה הפנויה אחרי שהפרויקט הזה יסתיים. 

אז עד כאן עדכונים שוטפים.........המשך שבוע טוב. 

יום הולדתי ועוד עדכונים

התאוששתי לי בסבבה בסופשבוע וזה התברר כהחלטה נבונה.
באיזשהו שלב בששי אחרי הצהריים התקשר חכמוד - שהוא ונשמותק היו מאוכזבים מכך שלא ישנו אצלנו בסופ"ש - שאל איך אני מרגישה ו"התייעץ" מה כדאי להם לעשות במקום כל מה שהם עושים כאשר הם אצלנו.
הצעתי לו לשחק באחד המשחקים החדשים שהם קיבלו מאיתנו ומהורי ליום ההולדת - "טאבו", משחק שעל פניו נראה לי ממש מגניב, שבו יש מילים שאסור להגיד....עוד לא יצא לי לשחק איתם אבל חשבתי שיהיה להם נחמד לשחק עם ההורים.

בשבת אחר הצהריים הגיעה גיסתי וישבנו יחד על אלבום ברכות ותמונות דיגיטלי שהיא ואני מכינות לאחייניתי לקראת החתונה. התכנית היא לתת לה את זה בערב של המקווה, כשכל נשות המשפחה וחברות טובות נלווה אותה ואז נתכנס אצלם בבית - כמו שעשיתי בזמנו לבתי.
עבדנו כמה שעות עד שהתעייפתי (בכל זאת זה הרבה עבודה ואני עדיין לא הייתי במיטבי לגמרי) וקבענו שנחזור לעבוד על בשבת הבאה (שזה היום היחיד שבו יש לה זמן).

בינתיים במהלך השבוע שיבצתי כבר את כל הברכות שהגיעו (עדיין חסרות הברכות של בתי וכלתי, והיתה חסרה הברכה של חברת ילדות, שהגיעה בסוף אחרי כמה ימים), כי כבר ידעתי באיזה פונט גיסתי רצתה להשתמש ואיך למקם אותם בדפי האלבום. מה שנותר לנו זה למקם את התמונות (תמונות של הכלה עם כל אחת מהמברכות) ולעצב את האלבום (מה שכבר התחלנו). זו עבדה קצת סיזיפית אבל גם מהנה ומספקת.

בראשון בבוקר התקשרו ממרפאת השיניים שההשתלה נדחית ושבתור שלי ביום שני יתבצעו רק מדידות, שתישלחנה לחברת השתלים לצורך איזה תהליך חדיש שיאפשר "השתלה מונחית מחשב" - שלעיתים מאפשרת השתלה אפילו ללא פתיחת החניכיים או צורך בתפרים. לא הבנתי את כל התהליך אבל מעורבת בזה גם הדפסת הלסת שלי במדפסת תלת מימד. עתידני לחלוטין.
ברור לי שאצלי לא יתאפשר לדלג על פתיחת החניכיים או על התפרים....כי עבור שתל אחד נדרשת עקירה של השן הקודמת, ובשתל השני (שכבר אין לי שן הרבה שנים) המקום צר מדי....או לפחות זה מה שרופא השיניים הסביר כשלקח לי את המידות.

כך או אחרת שמחתי שלא אהיה כאובה ביום הולדתי (שחל למחרת) אבל התבאסתי שהשלב הכי כואב לא מאחורי כבר.

ואז באותו הערב בתי התקשרה לשאול אם מתאים לי ליום הולדת טיפול וואטסו (שיאטסו במים). כיון שכבר הרגשתי טוב, הסכמתי בשמחה. היה ברור שאת T טיפול כזה ממש לא מושך, אז הלכנו שתינו בשלישי (יום ההולדת) בבוקר, התפנקנו לנו וגם זכינו לזמן איכות אמא-בת. אחרי הטיפול הלכנו לארוחת בוקר, ונפרדנו ממש רק כשהיתה צריכה לאסוף את נשמותק מבית הספר (בימים שהוא וחכמוד לא מסיימים באותה השעה צריך לקחת אותו, הוא עדיין לא יכול לבוא לבד הביתה).

היה כיף גדול, אבל אז בערב בתי התחילה להרגיש לא טוב, ומאז היא די על הפנים. הולכת לישון בשמונה בערב, מנסה להתאושש. היא לא ויתרה על עבודה, ואתמול חמותה היתה עם נוקת והגדולים (שהתקשרה אלי בדרך הביתה לספר כמה שהיה לה קשה), אבל בערב היתה שפוכה ושוב הלכה לישון בשמונה, והערב היא לא תגיע לארוחה.

חתני יביא את הנכדים ויקח אוכל בקופסאות הביתה.
הורי יגיעו, אז לפחות זה.
T כמובן מבשל כאילו יאכלו כאן לפחות עשרה אנשים, אם לא יותר.
מילא, מה שאוכל להקפיא, אקפיא. הפסקתי מזמן להתווכח איתו על זה.

ולגבי T - כתף שמאל שלו (שנותחה כבר פעמיים) כואבת ברמה לא סבירה, והשבוע האורתופד הפנה אותו לצילום ואולטרה סאונד, אבל לא לגמרי ברור מה גורם לכאב. כלומר המצב בתוך מפרק הכתף ידוע, הגיד הקרוע עדיין קרוע וכל השאר נראה בסדר, אם קראתי נכון את דו"ח הרדיולוג.

החשש שלי הוא שהבלון שהשתילו לו לפני 4 שנים כדי למנוע את החיכוך הנובע מה"אין גיד" כבר התמוסס לו מזמן, והרקמה שאמורה היתה לצמוח סביב הבלון לא צמחה או לא ממלאת מספיק את החלל הריק.....בקיצור, חושדת שיש צורך בניתוח כזה נוסף. אוף אוף אוף.

ביום שני אנחנו אמורים לקבל את המיטה החדשה (שהחלטתי שהיא מתנת יום הולדתי השנה) - אבל אכתוב על זה פוסט נפרד שיסכם את כל התהליך.....

בשבת בבוקר גיסתי תגיע להמשיך לעבוד על האלבום (אמרתי לחתני שיבוא לקחת את הנכדים מוקדם יחסית), ובערב אנחנו נפגשים עם 'שריתה' ו'שותפנו', שגם לו היה יום הולדת אבל בין המחלות שלי לבין נסיעה לגלישת SAP בסרי לנקה שלו, מזמן לא נפגשנו.

וכרגיל - אף מילה על הפסטיבלים התקשורתיים שקרו השבוע...........ישנם מספיק (יותר מדי) אחרים שלא מפסיקים לדבר ולכתוב עליהם. 

מזמן לא כתבתי

נראה שלא קורה שום דבר מיוחד.
הכתף/ים ממשיכה/ות להיות רגישה/ות ואני חייבת להיות מודעת לכל תנועה/מאמץ שאני עושה, ולתת לה/ן לנוח בין פעילויות.
אירחנו את כל המשפחה (כולל אמא של גיסתי) לארוחת יום הולדת 8 לחכמוד (בן 8! מי היה מאמין!) בששי, שבעקבותיה כאבו לי וגם ל-T גם הגב וגם הכתפיים. שתיהן.
צריכה לנצל את הימים הקרובים כדי לתת לגוף לנוח ולהתאושש לקראת הטיסה לדרום אפריקה בששי לפנות בוקר.

הארוחה ויום ההולדת הוכתרו בהצלחה רבה, אנשים הגיעו במצב רוח טוב וגם רעבים מן הרגיל - ולא נותרו כמעט שאריות, שזה תמיד משמח.
הנכדים ישנו אצלנו, כמובן, ולשם שינוי אף אחד מהם לא העיר אותנו בלילה. אמנם שנתנו נטרפה קצת גם ככה בגלל הכאבים, אבל לפחות הנכדים ישנו ברצף כל הלילה וקמו במצב רוח מצוין.

השלמתי כמעט את כל הסידורים לקראת הטיסה, פרט לאריזה כמובן (שנראה לי שאעשה ברביעי, או בחמישי בבוקר, כי אחה"צ רוצה להיות פעם אחרונה עם הנכדים לפני שניפרד מהם לחודש שלם. הגעגוע גם ככה יהיה חזק מדי. גם לנו וגם להם.

מה שנותר הוא להוציא רישיון נהיגה בינלאומי במ.מ.ס.י כי קראתי שזה חובה בדרום אפריקה (בניגוד לארה"ב, למשל, שמסתפקים ברישיון הישראלי הרגיל).
וגם לעשות "רענון" לשכנה שלי שתבוא לטפל בחתולים.

תקעים ייעודיים לחשמל נצטרך לקנות שם כשנגיע, הבנתי שהשקעים שם לא דומים לשום שקע אחר בעולם, ובאף תקע/מעביר אוניברסלי אין את הסוג הספציפי שלהם. מוזר.

מקווה שיהיה כיף, זה טיול עם הרבה טבע ובעלי חיים, נופים חדשים וגם לא מעט "בטן / גב" כשנגיע למאוריציוס בשבועיים האחרונים.

הורדתי את שני הספרים האחרונים ב"רומנים הנפוליטנים" של אלנה פרנטה לקינדל הישן שקיבלתי מהורי, והתחלתי לקרוא כדי לוודא שזה משהו שבאמת מתאים, ונראה לי שזה בסדר. אז אקח את הקינדל ואולי גם את "הראיון האחרון" של אשכול נבו, שאמא שלי בדיוק החזירה לי ומאד נהנתה (והתאפקה לא לדבר עליו כדי לא לקלקל לי כי טרם קראתי). כך אם במקרה אסיים לקרוא הכל, אוכל להוריד עוד ישירות לקינדל.

אולי עוד אספיק השבוע להיפגש עם 'במבה' ובטוח שאפגש עם 'מחברת'.....וזהו. השנה מסתיימת.

כשאחזור אחגוג יום הולדת 60.
תיארתי לעצמי ש-T מתכנן משהו עם המשפחה והחברים, אבל גם קיבלתי אישור לכך כשהוא בטעות כתב משהו בקבוצת הוואטסאפ של 'שותפנו' ו-'שריתה'.
אופס.
"לא נורא", כתבה לי 'שריתה' כששאלתי אם זו היתה אמורה להיות הפתעה. "תהיינה עוד הפתעות". לא דאגתי לרגע. דווקא נחמד שיש משהו לצפות לו.

לבני יש יום הולדת השבוע, וכבר שלחנו לו גיפט קארד לחנות יוניקלו, שהוא ביקש. הוא אמר שתמיד הוא בארץ ביום הולדת ואנחנו לוקחים אותו ליום קניות, והוא מתגעגע לחוויה, אז בגלל שהשנה זה לא קורה, הוא ייצא רק עם כלתי ויצלם את כל שלבי הקניה וישלח לנו כדי שנרגיש כאילו יצאנו איתם ביחד. חמודים.

אז אולי עוד ייצא לי לעדכן לפני שנטוס, ובכל מקרה אשתדל לעדכן תוך כדי החופשה
שנה אזרחית טובה 🎉🎊🥂

עדכונים שוטפים

הכתף ממשיכה להשתפר, גם מבחינת כאבים גם בטווח התנועה.
פה ושם יש כאב עמום, ואני מקפידה על תרגילים קטנטנים כדי להזרים את הדם במפרק ולחזק מעט את השרירים שמסביב.
לא מתקרבת עדיין לתרגילים שהייתי עושה עד עכשיו באופן קבוע.
הכאב היה כל כך בלתי נסבל בשיא של הדלקת שאני מודה שאני פשוט מפחדת לחזור למצב הזה.
אז לאט לאט.
קיבלתי דיקור בכתף ועיסוי עמוק בצוואר ובשכמות (ובשאר הגוף) ביום שני, ונראה לי שזה היה ממש טוב. אולי אצליח להגיע אליה עוד כמה פעמים לפני הטיסה לדרום אפריקה בסוף החודש.

T מכר את הרכב שלו - אחרי שהיה במשרד הפנים ובנוסף לתעודת הזהות הביומטרית שתגיע במשלוח, קיבל לבקשתו גם תעודת זהות רגילה זמנית במקום ונסע מיד לפגוש את הקונים ולקבל את צ'ק המימון שלהם בבנק הדואר. הרכב נמסר והסאגה הזאת הסתיימה. כמעט.

כי עכשיו היה צורך להפקיד צ'ק.
גדול.
באפליקציה זה מוגבל לסכום של 20,000 ש"ח לצ'ק, ובמכונת הצ'קים בבנק - למרות שלכאורה ניתן היה להפקיד בה - בהתחלה המכונה לא הצליחה כמה וכמה פעמים לקרוא את הצ'ק, ובסוף כשהיא כן הצליחה, ההפקדה נדחתה בגלל שהסכום היה גבוה מ-50,000 ש"ח.
כתוב שלא ניתן להפקיד צ'ק מעל 50,000 ש"ח בחשבון של מישהו אחר, אבל אנחנו ניסינו להפקיד בחשבון שלנו. אז מה נסגר?
הבוקר T הלך לבנק (שכבר אין בו כספרים לשירות הקהל) לנסות לראות איך לעזאזל מפקידים צ'ק בגובה כזה. הפקידה שהוא ניגש אליה לא האמינה שהוא לא הצליח להפקיד במכונה, ויצאה איתו "להוכיח לו" שהוא טועה. גם היא לא הצליח בשום צורה, כמובן, ובסוף היא נכנעה ולקחה את הצ'ק אליה לעמדה להפקיד בעצמה. גם היא לא הצליחה עם קורא הצ'קים שלה, ובסוף ביצעה את ההפקדה ידנית. לא ייאמן - עמלות הם גובים כרגיל, אבל שירות הם נותנים פתות ופחות. כמובן שהוא התעקש איתה לא לגבות עמלת פקיד כי הוא אמור היה לבצע את ההפקדה באופן אלקטרוני, וזו לא אשמתו שזה לא הצליח. בכל מקרה כבר קיבלתי הודעת טקסט מהבנק שהצ'ק הופקד בהצלחה.
נמאס מהם כבר.

נמאס גם מהמועצה, ששוב דחתה את הערעור (השני) שלנו על הדו"ח (כשהפעם צירפתי אסמכתאות שהתרעתי שלא פונה הגזם במועד וקיבלתי אישור בכתב על כך).
פניתי דרך האתר של המועצה לקבלת חוק העזר העירוני, אם קיים, שמפרט מה כלול ומה לא כלול ביום איסוף הגזם.
איש לא חזר אלי. מאז ה-28/11.

בכפר סבא, למשל, ראיתי שכלולות "גרוטאות". ביישוב שלנו לא כתוב בשום מקום מה כלול. יש קישור מהאתר של המועצה שלנו לאתר של משרד הפנים, השלטון המקומי, שם יש איזשהו חוק עזר אודות "פינוי חפצים מיושנים" שאמור אולי לפרט את העניין - אבל יש קישור לקובץ מסוג ashx ואין לי מושג באיזו תוכנה ניתן לפתוח אותו. מישהו יודע?

מצאתי אפליקציה של המועצה והורדתי אותה, ופתאום שלשום קיבלתי ממנה הודעה שהדיווח שלי מה-14/11 (על אי פינוי גזם בזמן) טופל, וביקשו חוות דעת על אופן הטיפול.
זו היתה הזדמנות עבורי לכתוב להם שהפינוי אמנם בוצע, אבל בכל זאת קיבלתי דו"ח וביקשתי שהפקחית תיצור איתי קשר והיא לא חזרה אלי מעולם.

אתמול בבוקר התקשרה אלי המנהלת של הפיקוח במועצה. כל מה שהיא רצתה הוא לסגור את הפנייה הזאת שלי, בה כתבתי שהמפקחת לא חזרה אלי. היא סרבה לומר לי מה כלול בפינוי הגזם, היא טענה שמרגע שהגשנו ערעור אין לה כבר מה לדבר איתי כי זה עבר לטיפול התובע, היא היתה לא שירותית לחלוטין. ממש לא היה עם מי לדבר.
איחלתי לה יום נפלא וסגרתי את השיחה.
מתוסכלים, אנחנו כותבים עכשיו מכתב לראש המועצה...............לא יודעת איך זה ייגמר.

בתי יצאה היום לארבע ימים לסדנת יוגה ליד ים המלח.
כל כך שמחה בשבילה שלקחה לעצמה כמה ימי חופש, היא לא עושה את זה אף פעם.
חתני הודיע שיגיע אלינו עם הילדים בששי,  כי הקטנטנים לא ויתרו על ארוחת ערב ושינה אצל סבא וסבתא.
מתוקים שלי.

אתמול נפגשתי עם 'מחברת' שנמצאת כרגע בתקופה טובה, גם מבחינה אישית וגם אולי מצאה עבודת ניהול במשרה חלקית - בקליניקה הפרטית היא לא מצליחה לקבל מספיק מטופלים כדי להתפרנס כמו שצריך. היא התחילה להתאמן בשיטת סאטיה אצל מאמנת שהמלצתי עליה, לא כי אני מכירה אותה אלא כי חברות טובות שלי מאמנות המליצו עליה בחום. מצד אחד האימון הולך ממש טוב והיא מרגישה שזה שונה מכל טיפול פסיכולוגי שהיא עבר אי פעם, ושדברים משתנים ומשתחררים אצלה. מצד שני היא כל הזמן חושבת מתי להפסיק.
זה מבאס אותי, כי אני יודעת שיש תהליכים שלוקחים זמן באימון כמו בטיפול, והעובדה שיש שיפור לא אומרת שהעבודה הסתיימה. אבל כמובן זכותו של כל אחד להחליט מתי להתחיל ומתי להפסיק טיפול או אימון, ואף אחד מבחוץ לא יכול להכתיב זאת.

מה שמחזיר אותי לעצמי, אם ומתי אחזור להתאמן. זה לא שיש עניינים דחופים על הפרק, והאמת היא שאני רואה שיש לי את רוב הכלים להתמודד בשלווה וברוגע ביום יום עם כל מה שקורה לי במציאות.......ועדיין אני יודעת שכשאני עם עצמי אני במעגל סגור, ולא תמיד רואה את כל הזוויות, ולא תמיד חושבת על כל האפשרויות....כאשר אני מול מאמן הדו שיח מעלה דברים שלא היו עולים לי כשאני לבד. והעלאת זיכרונות מתוך תחושות ופעולת הפירוק שלהם תמיד משחררת דברים שלא הייתי מגיעה אליהם בעצמי.............
אולי באמת סוף סוף ארים טלפון - למי? - ואקבע.
בעצם, כשאחזור מדרום אפריקה.........

אנחנו טסים בסוף החודש לחודש ימים. שבועיים בדרום אפריקה, שבועיים במאוריציוס.........
זה קצת ארוך, האמת. אבל מקווה שיהיה כיף. 

עדכוני כתף ועוד

בכל יום חלה הטבה נוספת.
כאבי התופת שליוו את סוף השבוע הקודם ואת תחילת השבוע הנוכחי שככו, ובמקומם צצים מדי פעם, לאורך מיקומים שונים של הכתף ולאורך הזרוע, כאבים עמומים.
בזהירות רבה אני מניעה את המפרק, תנועות קטנות וזהירות, רק להזרים דם, רק לשמור על המפרק שלא יקפא, אבל עדיין לא מפעילה מאמץ רגיל.
פוחדת.
לאט לאט מצליחה להרים קצת יותר את הזרוע, להתפשט ולהתלבש בפחות כאב, היום אפילו אספתי את השיער לקוקו - מה שהפך לתפקידו של T בימים האחרונים.
הצטערתי על זה שנייה אחר כך, עדיין כואב לי. לא הייתי צריכה. מוקדם מדי. אבל הצלחתי. זה סימן טוב. אולי.

אני נוהגת רק כשאין ברירה.
בחמישי היו לי שתי בדיקות עיניים במכון מור בנתניה.
OCT - הדמיה אופטית של הרשתית, בודקת מחלות שונות, בין השאר בטח גלאוקומה - שאבי סובל ממנה והיא תורשתית בדרך כלל. ובדיקת ראייה היקפית. אני מניחה שגם היא נועדה לבדוק את בריאות הרשתית ואיכות הראייה בסך הכל.
נהגתי לבד וחניתי לבד, למרות המאמץ, וזה עבר בסדר.
נראה לי שהיה בסדר, אבל אחכה שרופא העיניים יקבל ממני את התוצאות ויחווה דעתו.

אחרי הצהריים נסעתי לנכדים.
הייתי מעדיפה ש-T יבוא איתי אבל הגיעו קונים לרכב שלו (הוא קנה חדש וסוף סוף הגיע מישהו לקנות את הישן), והוא נסע איתם לבדוק את הרכב ולסגור את העיסקה.
בסוף כל הסיפור מתעכב כי בבנק הדואר, שם חיכה לזוג הקונים צ'ק על שמו של T שקיבלו לטובת מימון הרכב, סרבו לקבל מ-T הזדהות בצורה של רישיון נהיגה או אפילו דרכון. ו-T איבד מתי שהוא (שוב) את תעודת הזהות שלו. ולא טרח להוציא חדשה. "כי כבר לא צריך תעודת זהות, רישיון נהיגה זו לגמרי תעודה מזהה עם תמונה". כן. פרט אולי בבנקים ובדואר.........
אני יוצאת פה לגמרי פולניה עם ה"אמרתי לך" אבל אמרתי לו, כמה וכמה פעמים. יש מקרים שבהם נדרשת תעודת זהות. לא יעזור כלום. וכשאתה פתאום זקוק לה, זה בדרך כלל נדרש עכשיו ברגע זה.

שילמתי את האגרה באתר של משרד הפנים, וקבעתי לו תור - הכי מוקדם היה ליום שלישי הקרוב - אבל הוא ינסה ללכת בלי תור ביום ראשון. מה אומר? הבחור אופטימיסט חסר תקנה.

בכל מקרה בגשם המטורף שירד בשעות אחר הצהריים המוקדמות נהגתי לבד להרצליה, אספתי את נכדיי המתוקים ולקחתי אותם הביתה.
הדרך חזרה הביתה, כשחתני הגיע מהעבודה, היתה עוד יותר מתישה, כי למרות שהגשם נחלש בשעות האלה, היה פקק נוראי בקטע הדרך בכביש ארבע, והנסיעה מרעננה צפון ועד למושב בני ציון (נסיעה של כמה דקות) ארכה מעל לחצי שעה. והיד כאבה.

הערב יגיעו כל בני המשפחה (כולל משפחתו של אחי) להדלקת נרות וארוחת ערב....T כבר העמיד סיר ענק של חמין על הפלנצ'ה וטיגן קציצות בקר עם עלי מנגולד....יאמי. נראה מה עוד הוא מתכנן.

בינתיים המבול ממשיך, ואני שומעת שנתיבי איילון כעת נסגרו בשני מוקדים בשל הצפות. זה באמת לא קרה לדעתי מאז חורף 2012-2013.....

חשבנו לצאת להביא מניקוי יבש את שמיכות הפוך ש-T מסר בתחילת השבוע, אחרי שהחתול ד' הקיא על מיטתנו ברוב הוד והדר אבל נראה שזה יחכה לשוך הגשם.

אז בינתיים חנוכה שמח.........

פחות אבל כואב

כאבי התופת המשיכו כל סוף השבוע, ובעיקר הקפאון - חוסר התנועה.
בראשון הגעתי איכשהו לאורתופד - כן, נהגתי, עם יד אחת, אין מושג איך.
T עבד והתלבטתי אם לקחת מונית.....בסוף נהגתי.

הוא היה קר ואנטיפת כמו בפעם הקודמת.
כמובן שלא זכר שהייתי אצלו. לא זכר שכבר נתן לי מירשם לזריקה.
לא הסתכל עלי אפילו ולא קרא את מה שכתב בביקור הקודם במחשב.

את האבחנה של האולטרסאונד קרא רק כדי להקליד אותה במחשב.
לא טרח להכניס את התקליטור כדי לצפות בעצמו.

בקושי הקשיב כשאמרתי שחלה הרעה קיצונית, שהתחלתי פיסיותרפיה אבל זה לא עזר, אולי הזיק.
שלקחתי את כל נוגדי הדלקת וזה לא השפיע.

בסוף אמר שאני יכולה לקבל זריקה אבל אני צריכה לקנות ולחזור אליו.
"יש לי כבר זריקה בתיק" הוצאתי לו.
הוא עשה טוב והזריק לי, מקווה שבמקום הנכון. לא סגורה על זה.
המיקום, לדעתי, חשוב עד מאד.
הזריקה עצמה כאבה אבל היתה נסבלת.
אחרי כן הוא לקח לי את הזרוע והתחיל לטלטל אותה למעלה ולמטה "כדי לפזר את החומר של הזריקה" ואני כמעט התעלפתי לו שם.

הכל נהיה שחור והרכנתי את הראש, לא יכולתי לקום מהכיסא.
"את יכולה לשבת בחוץ" גירש אותי.
ככה כמו שהייתי עם התיק פתוח, הכרטיס המגנטי, המרשם החדש לארקוקסיה (כי ה-XEFO לא השפיע) וג'ל למריחה....כשלתי לי מהחדר והתיישבתי במסדרון.

איש אחד שחיכה לרופא אחר הביא לי מים. נשמה טובה. הודיתי לו מקרב לב.
ישבתי זמן מה עד שהחולשה עברה לי.

ואז ישבתי עוד שעה ורבע בתור לבית מרקחת.
בסניף הזה בנתניה (לאומית) יש בית מרקחת נוראי. המון דלפקים אבל לא כולם מאויישים וזה לוקח המון זמן.
ברגיל הייתי פוסחת עליו ונוסעת לסניף פרדסיה, יש שם בית מרקחת קטן וחביב.
אבל המחשבה לנהוג עד לשם, ולחנות, ולנהוג הביתה - גרמה לי לחכות.
חיכיתי וחיכיתי.
איכשהו נהגתי בשלום הביתה.

אכלתי משהו ולקחתי את הארקוקסיה. מקווה שזה ישפיע.
בערב למרות ההסתייגויות לקחתי גם את הרוקסט שהוא נתן לי פעם קודמת.
סבלתי כאבי תופת.
נראה שהרוקסט התחיל להשפיע כי הכאבים הקשים התחילו להרגע.

גם בלילה, למרות שהתעוררתי פעמיים, הצלחתי לשוב לישון.
היד עדיין קפואה, וכל תנועה או ניסיון לתנועה כואבים מאד.
אבל מקווה לטוב.

כותבת כאן בעיקר ביד שמאל, וגם מפעילה את העכבר בשמאל. אבל נראה לי שעדיף שלא אעבוד על המחשב הרבה עד שזה לא יעבור..................

כואב

בפוסט הזה תיארתי את הכאבים בכתף ואת ההבחנה.
בינתיים המצב החמיר. מאד.
בפועל אני לא יכולה כמעט לעשות כלום עם זרוע ימין, אלא אם היא צמודה לגוף (כמו עכשיו כשאני מקלידה, ויש לי הרגשה שגם זה לא רעיון כל כך טוב).
להסתרק, להתלבש, הפך להיות סיוט.
T אסף לי את השיער הבוקר לקוקו כדי שאוכל לצחצח שיניים ולרחוץ פנים.
בלילות אני מתעוררת בכאבים ולא מוצאת תנוחה.
אתמול לקחתי כמה פעמים אופטלגין, ושלשום חזרתי לקחת את ה-XEFO שלא עזר לי אז הפסקתי. נראה שהוא עדיין לא עוזר. מרגישה חסרת אונים.
יש לי תור לאורתופד בראשון, וגם עוד פיסיותרפיה.
יש לי הרגשה שהתרגילים והמתיחות שעשיתי רק החמירו את המצב, אז כרגע אני לא עושה כלום.
מלחיץ...........
זה ממש משבש לי את היום יום. מוצאת את עצמי נמנעת מלנהוג, למשל.
יש לי כל כך הרבה מה לעשות, וממש לא מתאים לי לכאוב ככה.
ובסוף החודש אנחנו טסים לחודש לחו"ל (דרום אפריקה, מאוריציוס) - איזה מין טיול זה יהיה אם אני ככה?

מה, זה מדבק?

להלן תוצאות האולטרסאונד כתף ימין של אמפיארטי:

בגיד SUPRASPINATUS - הודגמה הסתיידות מסיבית בקוטר כ-1.8 ס"מ באספקט אמצעי קדמי של הגיד.
חדש לקרע חלקי באספקט מפרקי בוטר כ-0.9 ס"מ

בגיד INFRASPINATUS - בעובי ובצורה תקינים. אין עדות לקרע.
בגיד SUBSCAPULARIS - בעובי ובצורה תקינים. אין עדות לקרע.
ה-BURSA SA-SD - תקינה, ללא נוזל יתר.
ה- TENDON BICEPS - בלי ממצאים פתולוגיים.
מבנה גרמי - תקין.

בדיוק מה שהיה ל-T.
מה, זה קטע משפחתי? נדבקתי מהגנטיקה שלו?
זו אפילו לא היד הפעילה שלי, אני שמאלית.......

ומה עושים עכשיו?
ביום ראשון יש לי טיפול פיסיותרפיה ראשון. מסקרן אותי מה י/תגיד הפיסיותרפיסט/ית למקרא הממצאים.
בשבוע אחרי כן קבעתי מראש שוב תור לאורתופד.
עכשיו די ברור לי למה הכדורים נוגדי הדלקת לא עוזרים, לא מקלים.
האם זריקה בכלל תעזור? ואם כן, לכמה זמן?
האם זהו, אצטרך ללמוד לחיות עם זה?
ללכת לניתוח? אחרי כל מה ש-T עבר................לא ששה לזה. 😥