שבוע שבו גם כמה דברים טובים

 "אני לא רוצה לפתוח פה לשטן" התחילה אמא שלי משפט כאשר שאלתי איך היה יום הניסיון הראשון עם המטפל החדש של אבא....אז עצרתי אותה באמצע המשפט. אם היא לא רוצה לפתוח פה לשטן, סימן שהיה בסדר. ועדיף לדבר כמה שפחות, ולחכות לראות אם זה ממשיך ככה. 

האמת שהוא הפתיע. או שבאמת רף הציפיות שלנו ממנו היה מאד נמוך מלכתחילה, לאחר שהיה אמור להגיע בראשון ודחה לשני, ואז קבענו לשעה 11:00 והוא הגיע קרוב ל-12:30. אבל אז קבענו שיתחיל את הניסיון בחמישי בבוקר, מוקדם, כי לאבא שלי היתה מתוכננת פרוצדורה כירורגית (MOHS בתנוך האוזן) ורצינו שהוא ילווה אותו לשם. 

לא היינו בטוחים שאכן יגיע, וממש לא חשבנו שיגיע בזמן, לאור האיחור שלו ביום הראיון - אבל הוא הפתיע. והוא היה מצוין, לאורך כל אותו יום ולמחרת בבוקר.....כשהורי שחררו אותו לסופ"ש. הם ממשיכים להתעקש שהם לא רוצים שהוא יהיה איתם בסופ"ש, וכל עוד אבא עצמאי יחסית ואמא בריאה וחזקה מספיק לעזור לו במה שהוא זקוק - אני זורמת עם זה. 

הופתעתי גם מההיענות של המטפל לכל בקשה שלי - צילום דרכון, מילוי שאלון רפואי /ויתור על סודיות...וגם כל מה שהוא קובע עם אבא שלי, הוא גם מתאם איתי ליתר ביטחון. וקורא לי madam.....למשל thank you madam, או ok madam. 

אז באופטימיות זהירה נתחיל את ימי הניסיון...בתקווה שהוא יצליח והסידור הזה יעבוד. 

עוד השבוע היתה מסיבת המקווה של אחיינית2, שהיתה מאד נחמדה ומרגשת. והחתונה כמה ימים אחר כך, שהיתה גם היא נהדרת ומרגשת. הם זוג מאד מיוחד אחיינית2 ובעלה. שניהם אמיתיים כאלה, אותנטיים ובלי שטויות. הם ביחד מגיל 13, והיחסים שלהם התבגרו יחד איתם. היה מאד מרגש. אבא שלי כיכב כאשר "רקד" עם ההליכון לצידה של אמא שלי בדרך לחופה לפני הזוג הצעיר, ושרי כיכבה יחד עם בתה של אחיינית1 ונכדתה של אחותה של גיסתי - בתור "נערות פרחים" שהלכו לפני הזוג ופיזרו פרחים בדרך לחופה (הן קראו לעצמן "שושבינות" והיו מאד גאות בעצמן, ונראו כמו כלות קטנות בעצמן). 

למזלנו, למרות הזהרות האימה מפני חסימות הכבישים של החרדים באותו היום, כל עם ישראל כנראה נשאר בבית או חזר מוקדם מהעבודה מאותו היום, הכבישים היו פנויים לחלוטין ולקח לנו רק ארבעים דקות להגיע מאזור השרון ללב תל אביב בשבע בערב, כשבדרך כלל עמוס מאד.  

עוד חדשות טובות השבוע הן ש-T הצליח להשכיר את הדירה של בתי וחתני, כך שהחל מאוגוסט תהיה להם עוד הכנסה שתנגוס כמעט במחצית החובות החודשיים שהם משלמים......גם זו לטובה. הדירה הושכרה לשלוש סטודנטיות אמריקאיות מתוקות ומצחיקות שהתלהבו מהדירה ברמות אחרות. אני מאמינה שהן תהיינה דיירות טובות. מקווה לפחות. 

הן שאלו המון שאלות, חלקן מהסוג של "אם תפרוץ מלחמה בדיוק לפני שנצטרך לפנות את הדירה ולא נהיה בארץ כי נברח לחו"ל ולא נוכל לחזור בזמן" וכל מיני היפותטיות כאלה שבהחלט עשויות להתממש אבל אי אפשר באמת להיערך מראש לכל מצב. נאמר להן שנתמודד עם כל דבר שיעלה כמיטב יכולתנו. 

במקביל לכל זה דווקא היה לנו דווקא שבוע לא קל, ל-T ולי. 

T הרגיש חלש וחסר אנרגיה רוב השבוע, וסבל מכל מיני מכאובים (לא התקף כאב דווקא) - למשל במפשעה באזור ניתוח הבקע השני (המנתח טוען שהכל תקין, ובכל זאת עדיין מידי פעם סובל מכאבים שם). אפילו התלוצצנו ש-T עבר כל מיני הליכים רפואיים מסובכים כדי לפתור בעיות שלכאורה נפתרו - מבחינה רפואית - אבל בפועל הסבל והכאב נשאר.......איש מיסתורי עם גוף מיסתורי, הבעל שלי היקר. 

T טוען שהמצב במדינה מדכדך אותו לאחרונה במיוחד ושהוא חושב שההרגשה הירודה הפיסית שלו נובעת בעצם ממצבו הנפשי. זה בהחלט יכול להיות. אני לגמרי יודעת שאצלו זה בעיקר להיפך - כשהוא לא מרגיש טוב הוא גם במצב רוח מחורבן. כנראה שזה נכון לשני הכיוונים. 

אז בעידודו של שותפנו הוא החליט ששבוע בבית שלנו ביוון עשוי לעזור בתחום הזה, ומצאנו "חלון" פנוי מהשכרות (אין כבר הרבה כאלה הקיץ הזה) והזמנו לנו כרטיסים לחודש הבא לשבוע. בטוח זה יעשה לו טוב. 

השבוע שלי היה מאתגר מכמה סיבות. 

הראשונה כמובן ההתעסקות סביב המטפל של הורי. זה התחיל מקרטע והכניס אותי קצת ללחץ. 

סיבה נוספת היא הכתף המסכנה שלי שמצבה ממש החמיר וגרם לי סבל בכל שעות היום והלילה. התור שלי בשבוע הבא לאורתופד, אז אני מקווה לקבל זריקה שאני לא ממש אופטימית לגבי כמה זמן היא תחזיק...... אז בינתיים התחלתי לקחת וולטרן גו אקטיב לכמה ימים, שבאמת הקל עלי קצת אבל כשלקחנו את הורי לחתונה של אחיינית2 והכנסתי והוצאתי את ההליכון של אבא שלי מתא המטען, זה הכל נדלק מחדש. 

ולבסוף, התבשרתי על ידי שגרירות ארה"ב שעלי להתייצב בכל זאת לראיון בשגרירות (והתור הכי מוקדם שיכולתי לקבל היה לעוד חודש), ושבינתיים הויזה שלי בוטלה. האמת שמאד נבהלתי, כי הם צרפו להודעה הבהרה שהודעה זו נחשבת לסירוב - וממש לא בא לי שיהיה לי רשום שאי פעם סורבתי לויזה אמריקאית. 

אבל אז הם שלחו לי את הדרכון בחזרה, וראיתי שעל הויזה הנוכחית שמו חותמת של cancelled without prejudice - וכאשר ביררתי מה זה אומר, הבנתי שזה לא נחשב "סירוב" כאילו אני לא בסדר במשהו אלא סיבות טכניות, ושאין בעייה לבקש שוב. אז טיפה נרגעתי (למרות שעדיין לא ברור לי מדוע הם בכלל הפנו אותי לעמוד הזה של בקשה לויתור על ראיון מלכתחילה....כבר הייתי יכולה להיות אחרי זה!)...למרות שמעט לחץ עדיין קיים. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת לא טוב וקצת טוב ברמה האישית, וכרגיל לא אדבר על הרמה הכללית...שרק ממשיכה להתדרדר מיום ליום ומשעה לשעה......

על דא ועל הא

 אז שותפנו ושריתה הצליחו לטוס ליוון והם נהנים מכל רגע. 

מזג האוויר מושלם, ואחרי שביום הראשון הם בילו בבית או בסביבתו, ואף טבלו בבריכה - כן, החימום עובד! - עכשיו הם התחילו לטייל וכיף להם מאד. אני ממש שמחה בשבילם. 

איכשהו התקבצה לי השבוע סידרה מוגברת של טיפוחים עצמיים, שתמשיך כנראה גם בשבוע הבא. השבוע היה לי מסאז' - סוף סוף, מאז לפני המלחמה לא קבלתי עיסוי והשכמות שלי היו ממש זקוקות לזה. 

ביום אחר הייתי סוף סוף אצל הקוסמטיקאית - שנדמה לי שכשנה וחצי הצליחה לחלוף מאז קבעתי איתה בפעם האחרונה. הפעם כבר הקפדתי לקבוע מראש את התור הבא לעוד כמה חודשים, כי......טוב, שנה וחצי בין טיפולים זה מוגזם!

עוד השבוע צפוי לי ביקור תקופתי שנתי אצל גניקולוגית. כאן התעורר אצלי איזשהו חשש, כי שנים הייתי אצל גניקולוג שגם היה מומחה לגיל המעבר והייתי מאד מרוצה מהטיפול אצלו, ועכשיו הוא הפסיק כנראה לעבוד עם הקופה ויש מישהי חדשה שמקבלת אצלנו בסניף - ולא היה לי עד כה ניסיון טוב כל כך עם גניקולוגיות נשים. נראה איך יהיה. 

לא יודעת אם סיפרתי שלאחר שבתי השלימה בשנה שעבר תואר בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, היא החליטה שבשלב הבא היא רוצה לעבור הכשרה בפסיכואנליזה ממש. בתי היא פסיכולוגית קלינית שמתמחה בילדים (אבל לא רק), ולאחר שהבינה שהיא לא מעוניינת בדוקטורט או בהמשך המסלול האקדמי (יש לה כמובן תואר שני), היא החליטה להמשיך את הכשרתה המקצועית ודווקא בכיוון הזה. 

השבוע יהיה לה ראיון קבלה ראשון ללימודים, ולקראת הראיון היא ביקשה ממני שיחת הכנה - מה שנקרא בעגת האימון CLEARWAY. עכשיו נזכרתי שעשיתי לה קלירווי גם לקראת ראיון ההסמכה כשסיימה את ההתמחות ואת התואר השני. זה היה ממש טוב ובעקבות השיחה היא אמרה שהיא די מוכנה לראיון. 

למחרת פגשתי אותה ואת שרי בקניון - נכון, אני לא אוהבת להסתובב בקניונים, אבל אני מוכנה לעשות זאת כדי לבלות קצת זמן איכות עם בתי ונכדתי האהובות. היה ממש נחמד וגם ישבנו לקפה (בתי ואני) וגלידה (שרי). 

בזמן הזה T נסע למרינה בהרצליה ושט עם חבר (עובד שלו לשעבר, שהיה איתנו אצל שותפנו ושריתה ביום העצמאות וסיפר שהוא נרשם למועדון שייט) ביאכטה שכורה. הם מאד נהנו. היתה רוח וים קצת גלי, כמו שהם אוהבים. היתה תקופה שגם T היה רשום במועדון השייט הזה, אני לא זוכרת מדוע הפסיק את המנוי. הוא סקיפר ומאד אוהב לשוט. 

בנוסף השבוע היינו מוזמנים לחתונה של אחיין של גיסתי.

החתונה היתה ביפו, ולקח לנו כשעתיים להגיע, אז למרות שיצאנו מוקדם, יחסית, הגענו ממש לקראת סוף החופה. מצד שני בפוקס מצאנו חניה ביפו העתיקה ממש ליד האולם, בהחלט אירוע יוצא דופן. 

המקום היה יפה והיה נעים להיפגש עם המשפחה. הנכדה של אחי כיכבה שם על רחבת הריקודים. האוכל לא היה להיט וגם היה נורא מעט (במנה העיקרית אפילו לא היו תוספות), מזל שאנחנו לא מהזוללים הרבה. לא ניתן היה כמובן לשוחח כי המוסיקה רעשה, ובאופן כללי אנחנו באמת לא נהנים בדרך כלל בחתונות.

החלטנו לצאת כבר אחרי המנה העיקרית, וזו התבררה כטעות - כלומר, התברר שהיינו צריכים לצאת רבע שעה מקודם יותר או כחצי שעה מאוחר יותר - כי בדיוק כשיצאנו הסתיים איזה משחק כדורגל בבלומפילד והרחובות היו פקוקים עם אוהדי מכבי תל אביב שבדיוק יצאו מהאיצטדיון....אז שוב היו פקקים בדרך הביתה. מילא. העיקר שהזוג הצעיר היו מרוצים. 

לסיום, צפינו בסרט בשם הנפט של שרה שמבוסס על סיפור אמיתי. בכל פעם מחדש מרגיז ומתסכל היחס של האמריקאים לשחורים וגם לילידים (אינדיאנים). נכון שיש דברים שהשתפרו במאה / מאתיים השנים האחרונות, אבל עדיין.......

טוב, לנו יש את הצרות שלנו. 

אלימות וקורונה בצד מפגשים חברתיים ומשפחתיים

הפיגועים האחרונים החזירו אותי באחת עשרים שנה אחורה לתקופת האינתיפאדה השנייה. 

אין מקום בטוח. הסכנה אורבת בכל מקום ומכל אחד. 

כאילו לא מספיק שעדיין משתוללת הקורונה - ובמעגל הקטנטן שלי עכשיו גם אחיינית2 חולה וגם 'שריתה'.

כאילו לא מספיק שאוקראינה.

בני אדם נרצחים כאן, שוב. אין לזה סוף.

אגב בלי קשר לטרור כאשר היינו אצל 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' בראשון שעבר שמענו יריות (אני אמרתי שאלו יריות וכולם אמרו שמה פתאום, בטח נפצים או קפצונים) ואחרי זמן קצר שמענו המון סירנות (והם טענו שזו הפמליה של ראש הממשלה שחוזר הביתה - הם גרים ברעננה) אבל כאשר נפרדנו מהם וירדנו לאוטו ראינו המון ניידות משטרה והרחוב היה חסום, והתברר שאכן ירו במישהו ממש מתחת לבית שלהם. משהו פלילי. אז גם זה. 

בגיזרה הפרטית שלי בינתיים שורר שקט. שוררת שלווה. 

השבוע נפגשתי עם 'שושנה' אחרי המון זמן שלא התראינו. היה נחמד אבל לא יותר מזה. לעומת זאת נפגשתי שוב עם 'מחברת' וזה היה כיף כתמיד. 

אחר הצהריים אחד ביקרנו אצל בתי והנכדים ושמרנו על שרי בזמן שבתי יצאה לריצה. היא מנסה לחזור לכושר אחרי כל המחלות. 

'שותפנו' הבריא מהקורונה אבל כאמור 'שריתה' נדבקה ממנו, ולמרות ששניהם חלו בצורה קלה, והוא כבר יצא מהבידוד, היא עדיין באמצע. 

נראה אם אחיינית2 הדביקה גם את אחי או גיסתי. היא הרי עדיין גרה איתם בבית. 

באחד מימי השבוע יצאנו לנו לטייל בפארק קנדה וראינו בעיקר רקפות אבל גם כלניות פה ושם שהבינו שהחורף עדיין לא חלף לגמרי והן קיבלו הארכה. 

וגם כאן במושבים בהם אני עושה הליכות הפריחה בעיצומה

השבוע גם היינו מוזמנים לחתונה. 

לשמחתנו אנחנו לא מוזמנים להרבה חתונות. חתונות זה כבר לא משהו שאנחנו נהנים ממנו, עוד הרבה לפני הקורונה. 

אפשר להקדיש פוסט שלם לנושא הזה (ואולי באמת אציע את זה כנושא לכתיבה מתי שהוא במדור השרביט החם) אבל רק אומר שאנחנו הולכים באמת רק לחתונות של אנשים שכל כך קרובים אלינו ושאנחנו כל כך אוהבים שאנחנו רוצים לשמח ולהשתתף בשמחתם. מכל השאר אנחנו מצליחים להתחמק באלגנטיות. 

אז השבוע התחתנה בתו הבכורה של אחיה הצעיר של 'גיס-טי' (כינוי חדש שהחלטתי להעניק לאשתו של גיסי, אח של T, הלא היא "גיסתו של T"). לכאורה, לא הכי קרוב. אבל הבחור הזה, האבא של הכלה, גם עבד עם T הרבה שנים כמלצר ומנהל משמרת במסעדות ועסקי האירועים השונים (בתקופות הלימודים שלו) והם מאד מאד קרובים ומאד אוהבים זה את זה.

בתקופות שהיינו בקשר הדוק יותר עם אחיו של T ומשפחתו, היה האח חלק בלתי נפרד מהמפגשים המשפחתיים שלנו, ימי הולדת וחגים. מסיבות שלא ממש פירטתי בבלוג אנחנו כבר די הרבה שנים פחות בקשר עם הצד הזה של המשפחה, הנתק הזה קרה ביוזמתו של T ואני כיבדתי את רצונו אבל גם היה לי נוח להתרחק מ'גיס-טי' וממערכת היחסים שואבת האנרגיה שהיתה לי איתה שנים רבות. היה לי נוח שנפגשנו רק באירועים כלל משפחתיים עם בני הדודים, בשמחות ובאזכרות ותו לא. היה חבל לאבד קשר עם האחיינים האהובים, והיה חבל שהם וילדיי לא הצליחו ממש לשמור ביניהם על קשר בנפרד מאיתנו, ההורים. אבל לחיים יש את הדינמיקה שלהם, ולמדנו לחיות עם זה. 

אבל לאחרונה -בעיקר מאז מחלתו של T - התקרבו T ואחיו מאד ועכשיו הוא רוצה לחדש את המפגשים המשפחתיים, לקרב בין המשפחות, להכיר את הנכדים שלנו ושלהם אלה לאלה....ועד כמה שזה מרגיש לי מוזר, שוב אני משתפת פעולה.

אז החתונה הזאת של אחיה הצעיר (מאד צעיר - יש ביניהם 16 שנים הפרש) היתה הסנונית הראשונה. והיה נחמד לפגוש את כולם, לראות כמה הילדים גדלו, להתפעל גם מילדיו של האח של גיס-טי ומאלה של אחותה. 

הבעייה העיקרית בחתונה הזאת, פרט למוסיקה הנוראית שלא לטעמנו ולעובדה שהחופה נערכה בחוץ בקור מקפיא (נשארנו בפנים והבטנו דרך הזכוכית), הייתה שאף לא אחד מן המשתתפים או אנשי הצוות עטו מסיכות. אף אחד. 

בקיצור - אני סופרת את הימים מאז החתונה ומחכה לסימפטומים הראשונים של הקורונה...בינתיים אנחנו ארבעה ימים אחרי. נחכה ונראה. 

בבוסטון סביבוני עבר סוף סוף אבחון מעמיק וקיבל הצעה לעבור לגן עירוני שמעניק שירותים ייעודיים לאוטיזם, ובני וכלתי מאד מתלבטים. ארחיב על זה בהמשך. 

לבסוף - שוב חלמתי על N_lee בלילה. חלמתי שהיא פרסמה פוסט, שהיא מספרת שהחלימה. התאכזבתי בבוקר כשהבנתי שזה היה רק חלום. ממשיכה לקוות ולהתפלל להבראתה השלמה. 

יאללה, הפוסט הזה כבר ארוך מדי. המשך יבוא. 

התבהרות חלקית

החדשות הטובות הן שהחליטו לבצע את ה-ERCP (הליך גאסטרוסקופי שמטרתו לחפש אבנים בדרכי המרה ואיברים אחרים בדרך ואם צריך אז להוציא אותן) ביום ראשון בבוקר. 

בששי תכננו לשחרר אותו הביתה לחופשת סוף שבוע אבל עלה לו החום וזה דרש בירור נוסף. 

זה היה ממש מדכא להישאר במחלקה בסופ"ש. לקחו שוב דם ושתן והתחילו לתת לו סדורל (שאין לי מושג מדוע רופאת המשפחה לא נתנה לו בנוסף לאוגמנטין) והחום ירד ולא עלה מאז שוב, וחל גם שיפור בתסמינים של הדלקת בדרכי השתן. בדם לא היו ממצאים מיוחדים אז בכל זאת שחררו אותו הבוקר הביתה לכמה שעות, בתנאי שיחזור הערב לקראת הפרוצדורה של מחר.

כרגע אנחנו בבית.

מה עוד קרה בימים האחרונים?

'ביוכימיה' עברה צינתור נוסף. במהלך הצינתור (שבו משום מה נכנסו דרך אותה זרוע שדרכה נכנסו יומיים לפני כן) פגעו לה בעורק והיד שלה התנפחה כמו בלון וכאבה בטירוף והחליפה צבעים....כל המחלקה הקרדיולוגית (פלוס תגבורת ממחלקת כלי דם ומחלקות אחרות) התרוצצו שם בטירוף (ושכחו לגמרי שהיא בעצם שם בגלל הלב) בגלל הנזק שהם עשו, אבל הצליחו להשתלט על המצב ואפילו שחררו אותה הביתה יומיים אחרי כן, עדיין כאובה (ביד) ונפוחה וצבעונית. מאז היא מתאוששת לה וחוזרת לאט לאט לשיגרה (במגבלות של אחרי צינתור). לא שאלתי אבל לדעתי היא כרגע לא מעשנת. 

מה עוד? 

בבוסטון בני חזר להופיע, כעת משהקורונה בנסיגה (לפחות שם), ובאיזשהו יום בשבוע שעבר היתה לנו שיחת טלפון ממש טובה וארוכה באחת הנסיעות שלו בדרך חזרה מהופעה. היה לו זמן ושקט ויכולנו לדבר על ההורות שלו, על הטיפול הפסיכולוגי שהוא עובר, על הכל. היה טוב.

גם עם בתי היו לי כמה שיחות טובות השבוע, בין היתר הרצון שלהם להחליף לילדים בית ספר וגם לעבור דירה. מזה זמן רב שהם מאד לא מרוצים מבית הספר של הילדים, במיוחד מהשיכבה של חכמוד,  ועכשיו הם חידדו לעצמם בדיוק מה הם כן רוצים עבורם - וזה יבוא לידי ביטוי בסופו של דבר גם בבית ספר אחר וגם בשכונה אחרת (הם לא רוצים לעזוב את הרצליה). כרגע הם פועלים בשני מסלולים מקבילים בו זמנית - לטובת החלפת בית ספר מיידית, אם אפשר כבר בתחילת שנת הלימודים הקרובה, וחיפושי דירה ובירורים על מחירים, אזורי מגורים עדיפים, האפשרויות העומדות לרשותם ועוד.

השבוע הייתי גם בחתונתה של בתה של 'מחברת'. הייתי לבד כי T היה בבית החולים, ולמזלי הכרתי שתיים מהחברות שלה והיה לי עם מי לשוחח שם. מחברת חששה קצת לקראת החתונה בגלל הגירושים וכל הסטאטוס המשפחתי שהשתנה, וגם היתה מבואסת כי הרבה מחברותיה הודיעו שלא יכולות להגיע. אבל היתה חתונה יפה ומרגשת מאד, הזוג הצעיר היו חמודים מאד וכך גם החברים שלהם והאחים שלהם, שהכינו סרטון ברכה מקסים בסגנון "סליחה על השאלה".

מה עוד? 

לפני ש-T הובהל לבית החולים עם ההתקף האחרון, הספקנו לצפות בשני סרטים טובים ב"קודי". הראשון נקרא "אף אחד" עם בוב אודנקירק (סמוך על סול), והשני נקרא "הדברים הקטנים" עם דנזל וושינגטון ורמי מאליק (רפסודיה בוהמית, מיסטר רובוט) המצויינים. 

האמת שרצינו כבר מתי שהוא ללכת לקולנוע, אבל טרם יצא לנו, מפאת הנסיבות.

לא מצליחה לקרוא ספרים בימים האחרונים, בעיקר קוראת בלוגים, מקשיבה לפודקסטים, משחקת משחקי קלפים בטלפון, וכשאני לבד בבית צופה בסדרות. 

נראה לי שזהו להפעם. כרגע נהנית להיות בשקט ביחד עם T בבית,  אחרי שנ"צ שכבר הרבה זמן לא יצא לי לעשות. המשך יבוא.

חתונה בדקה התשעים

נשמע כאילו מחיים אחרים, עם כל ההנחיות החדשות המשתנות ומתגלגלות עלינו בכל יום, בעצם בכל כמה שעות.
אבל ביום רביעי התקיימה - ממש ברגע האחרון לפני שהשביתו את האירועים מעל למאה איש - חתונתה של אחיינית1.
אז איך היתה החתונה?

וואו. פשוט וואו. מזמן לא הייתי בחתונה כל כך יפה, כל כך נעימה, כל כך מרגשת, כל כך מוצפת אור ואהבה. מזמן לא חוויתי תמהיל כזה מושלם בין הגילאים השונים - המבוגרים האוהבים, הילדים הקטנים המתוקים, החבר'ה הצעירים שבאו לשמח את החתן והכלה ומשפחותיהם מכל הלב והנשמה.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן את תלאות החתונה הזאת - במקור הם קבעו אותה לסוף מרץ, ואז הזיזו ל-15 (יום ראשון, תעריף נמוך). ואז אחרי כחודשיים התקשרו אליהם מהגן שחלה טעות ובוצעו הזמנות כפולות - ובשבוע של ה-15 יש כנס כל השבוע והם מצטערים....צריך להזיז.
T - שליווה את הזוג הצעיר בכל שלבי התכנון וההזמנה של האירוע (כולל נוכחות בשני ערבי הטעימות שהיו להם) - ייעץ להם והנחה אותם כיצד להפיק את המיטב מן השינוי הזה - פיצויים ברמה של עיצוב, הגדלת מבחר המנות, הגשה מלאה במקום מזנון ועוד. בנוסף האירוע עבר ליום רביעי במקום ראשון.

בפועל ההזזה הזאת כאילו קרתה משמיים. לו היה האירוע נשאר באחד מן התאריכים המקוריים שהוזמנו, היא היתה נדחית.
החתונה הזאת התרחשה בערב האחרון שבו ניתן היה לקיים אירועים לזמן הקרוב. החתן החמוד אמר לי: זו קארמה. ואני נוטה להאמין. 

כמובן שמחלת הנשיקה של אחיינית2 ובעיית השיניים שלי (וגם אחיין של החתן שהובל למיון יום לפני החתונה לביצוע תפרים באצבע שנתקעה באיזה מתקן משחקים בגן) איימו להעיב על השמחה, כמו גם הרבה מאד ביטולים מאנשים שחששו להגיע.
ביום החתונה אישרו 320 מתוך 400 המוזמנים שהם אכן מגיעים. בפועל הגיעו מעט פחות, אבל לא הרבה פחות, ובאמת היה מלא ושמח. (וכמובן שבכל רגע אנחנו עלולים לקבל הודעה שמישהו שם היה חולה וכולנו נצטרך להיכנס לבידוד....אך בינתיים זה לא קרה).

החופה היתה יפהפיה ומרגשת - הרב היה נחמד וזורם ולא מעצבן (כנטייתם של רבנים לפעמים), הזוג גם החליף נדרים מרגשים ומעוררי השראה, היה מקסים.

האוכל (גם בקבלת הפנים וגם בארוחה עצמה) היה טעים מאד וגם השירות היה למופת. T לקח על עצמו לפקח, מטעם המשפחה, מול מנהלת האירועים, והיה שם שיתוף פעולה מצוין. אם כבר היה משהו (כמו צורך לנקות את השירותים) זה בוצע מיד.

מוסיקת הריקודים היתה טובה ולא רועשת מדי (וגיסתי השכילה להושיב אותנו הכי רחוק שאפשר מהרחבה והרמקולים).
האולם עצמו היה נעים ומרווח ומעוצב בטוב טעם.
הכלה נראתה כמו נסיכה מהאגדות, ובקיצור - היה מקסים ומחמם לב.

הלכנו בסביבות 23:15, למרות שהמסיבה עוד היתה בעיצומה. שמחים ומרוצים. 

אני בוחרת

אני בוחרת להתרכז בדברים שעושים לי טוב.
ולהתמודד כמיטב יכולתי עם כל הדברים - שמחוץ לשליטתי - שלא עושים לי טוב.

כמו השן/שתל הזאת, שעדיין מציקה, למרות שעל פניו נראה שהאנטיביוטיקה עושה את עבודתה.
מחר יש לי ביקורת לבדוק מה בדיוק קורה שם בפנים. למה כואב. למה נדלק. הכל הרי כבר החלים...אבל כואב.

כמו הבחירות האלה (כן, ברור שכבר הצבענו על הבוקר) שאני מאד פסימית לגבי תוצאותיהן.

כמו האירועים לקראת החתונה של אחיינית1.

בששי באו כולם (כלומר הורי ובתי והמשפחה) לארוחת ערב, והיה נחמד מאד וטעים מאד (אני אמנם עם אנטיביוטיקה ומשככי כאבים מסביב לשעון....אבל עדיין היה נחמד).

בני התקשר במהלך הערב להתלבט ולהתייעץ איתנו לגבי בית להשכרה פוטנציאלית שהם ראו ולא בטוחים לגביו.
הדירה שהם גרים בה עכשיו חמודה אבל קטנה מדי כבר עבורם.
תינוקי ישן בחדר השינה שלהם, הם ישנים בסלון, יש מטבח קטנטן וחדר אמבטיה אחד, וחדר מוסיקה שם הם מלמדים ומתאמנים.
הם ראו כמה דירות וכמה בתים ונראה היה שהבית הזה עונה על רוב הדרישות שלהם - רק חששו שהוא קצת יקר.
ההתייעצות איתנו עזרה להם מאד - והם החליטו לשכור את הבית. עכשיו הם רק מחכים לאישור הבעלים.

הנכדים נשארו לישון והיו מתוקים מהרגיל (כלומר - לא רבו בכלל).

בשבת בבוקר לקחתי אותם, אספתי את אמא שלי מ'האחוזה', הקפצתי את הקטנים הביתה ונסעתי למלון בצפון תל אביב לארוחת בוקר עם הכלה המיועדת.
בתי הגיעה בנפרד, כי נוקת שוב לא הרגישה טוב והיא ידעה שתצטרך לעזוב מוקדם.

אז התכנסנו שם, אחיינית1 (אחיינית2 נשארה בבית, עדיין לא מרגישה טוב כמובן), אמא שלי, גיסתי, אמא של גיסתי, אחותה של גיסתי, כלתה של אחותה של גיסתי, החברה הכי טובה של גיסתי ושתי בנותיה (שהגדולה מביניהן היא החברה הכי קרובה של אחיינית2, והן נולדו בהפרש של שלושה שבועות זו מזו).
באמת ההרכב הכי קרוב והכי אהוב של אחיינית1, כולנו באו כדי לשמח אותה.

בפועל, גיסתי היתה (ונראתה!) מפורקת, אחרי השבועות האחרונים עם המחלה של אחיינית2.
אחות של גיסתי, שארגנה את כל המפגש הזה, התנהגה אל עובדי המלון כמו ביצ'ית, שרק פלטה פקודות והוראות ובאה בטענות ותלונות כל הזמן.
אז נכון - זה לא היה מוצלח.
הכנת השולחן שלנו התעכבה והתחלנו את ארוחת הבוקר באיחור (חיכינו בינתיים בלובי ופטפטנו, בזמן שהיא היתה למעלה בחדר האוכל ופיקדה על העניינים), אז די מהר אחרי שהתחלנו לאכול באו להודיע שעוד מעט סוגרים את המזנון.
היא נבחה עליהם שבגללם התחלנו באיחור, ולכן עליהם להשאיר את המזנון פתוח עבורינו עוד חצי שעה.
כשהגענו לחדר האוכל, שהיה מלא באורחי המלון, רוב המגשים היו ריקים, ושוב היא נבחה על העובדים שיחדשו את המזנון.

כזכור, הארוחה היתה מתוכננת לששי בבוקר, אבל הועברה ביוזמת המלון לשבת בגלל מרתון תל אביב, שלא היה מאפשר לנו גישה לאזור. בפועל, זו טעות מוחלטת לאכול ארוחת בוקר במלון בשבת בישראל. בגלל הכשרות.
בשבת לא ניתן לקבל את רוב המאכלים הטעימים (חביתות, פנקייקס וכו) וגם קפה הפוך למשל.
בעיקר היו מאפים (שאני לא נוגעת בהם כרגע) שגם לא נראו מזמינים במיוחד.
אכלתי מעט גבינות רכות ופירות......

המלצרים היו מסכנים - חסרי ניסיון וכנראה לא היה מי שינהל אותם - ועשו הכל הפוך.
לקחו הזמנה לקפה, הביאו את הקפה בנפרד בלי חלב, ועד שהגיע החלב - הקפה היה קר.
לא היינו עושים מזה עניין אבל אחות של גיסתי בהפגנתיות הכריחה את המלצר המסכן לאסוף את כל ספלי הקפה ולהביא חדשים, חמים.
ועוד ועוד דוגמאות כאלה של כעס מתמיד מצידה ואווירה לא נעימה ליד השולחן.

כשסיימנו לבסוף את הארוחה (בתי נסעה הביתה בשלב הזה), הגיע שלב העיסויים.
אני וידאתי מראש שאוכל לקבל טיפול רפלקסולוגי במקום עיסוי - כי אני לא יכולה לקבל עיסוי אחרי ארוחה (בגלל הרפלוקס) - בדרך אגב אציין שלאף אחד לא מומלץ לקבל עיסוי מיד אחרי האוכל, אבל כנראה שאף אחד אחר לא שמע על זה חוץ ממני.
כמובן שלא היה שם שום טיפול רפלקסולוגי - וגם לא יכולתי לשבת כדי לקבל את הטיפול, הייתי חייבת לשכב (שזה בעיקר מה שלא טוב לי לעשות מיד אחרי האוכל) - היה בעצם עיסוי מאד ארוך של כפות הרגליים. זה היה נעים אבל כל קשר בין זה לבין רפלקסולוגיה הוא מקרי בהחלט. המעסה סידרה איכשהו מגבות וכריות כדי שאשכב באופן קצת מוגבה....וכך התגברתי על בעיית הרפלוקס.

עוד עניין - המלתחות היו בקומת הלובי, והספא היה קומה למעלה - כך שצריך היה לצאת עם חלוקים דרך הלובי כדי להגיע לטיפולים ובחזרה. תכנון לוגיסטי כושל למדי.
שילמנו (כל אחת שילמה על הארוחה והטיפול של עצמה) ונסענו הביתה, הקפצתי את אמא של גיסתי הביתה בדרך, וכמובן את אמא שלי.
בקיצור - כל הסיפור הזה היה די מיותר.

אחר כך קיבלנו כל אחת הודעת טקסט מחממת לב מאחיינית1 בה הודתה שבאנו ושימחנו אותה, וטענה שהיא נהנתה מכל רגע. אני מאד מקווה שזה נכון, כי אנחנו לא נהנינו בכלל. 

בראשון קפצתי לשמור על נוקת בזמן שבתי היתה צריכה לעבוד שעה.

הקטנה עם שיניים ומצוננת נורא, ואי אפשר היה לשלוח אותה ככה לגן.

דווקא בשעה שהיינו לבד ביחד היא היתה ממש בסדר, שיחקה וצחקה ושיתפה פעולה - לשמחתי וכמובן לשמחתה של בתי. 

הייתי גמורה מעייפות כי כאב השיניים לא נתן לי לישון כל כך טוב בלילה, אז לא נשארתי עד שהגדולים חזרו מבית הספר. אבלהיום הם מתכננים להגיע אלינו אחרי הצהריים לביקור ו-T מתכנן להכין פיצה בטאבון החדש שקנה וטרם חנך. 

אירוע החתונה הבא הוא הערב שאחרי המקווה (הוחלט שלא ניטרטר אחריה למקווה עצמו אלא נגיע אחר כך....החלטה נבונה ביותר). בבית של אחי וגיסתי, עם אוכל טוב...נראה שיהיה נחמד הרבה יותר. 

בתקווה שחמותה לעתיד של אחיינית2 לא תעשה פרצופים ותהרוס את האווירה............

המשך יבוא. 

ועוד כמה קצרים

לשמחתי הרבה הטיפול הסיני אצל 'שנטי' עשה לאחיינית2 ממש טוב.
לא שהיא יצאה מזה כבר, ממש לא, אבל חל שיפור קטן מורגש, וזה המון.
היא קבעה איתה עוד פעמיים בשבוע הבא, ויש לה גם את התור אצל ההומיאופת....
אז אולי אולי היא תצליח להגיע לחתונה של אחותה, ואולי אולי היא תצליח לאט לאט גם ללמוד משהו, לא רק לרבוץ עם בחילה וחולשה מטורפת כל היום בבית. נראה. נקווה לטוב.

בסוף הגיעה היום המדפסת המשולבת, ונלקחה בחזרה המדפסת שסופקה בטעות, ואני מקווה שהיא באמת טובה ותשרת אותנו לפחות כמה שנים טובות. כמו שכתב לי קוץ בתגובה שלו, המדפסות של Epson יקרות יותר מאלו של HP, אבל הדיו שלהן זול יותר, ולפחות "על הנייר" אמור להחזיק יותר זמן. נחיה ונראה.

ביומיים האחרונים מציק לי אזור השתל, כאב עמום בייחוד בלילה, ותחושת פעימות (דפיקות לב) כאלה....אז אמרתי לרופא והוא קרא לי לבדיקה, עשה צילום, עשה טיפול חיטוי כלשהו מקומי, ואמר להמשיך להקפיד על השטיפות (גם מי פה ייעודיים וגם מי מלח). האמת שפרט לשטיפה במי הפה שלוש פעמים ביום לא הקפדתי גם על השטיפות במי מלח (חשבתי שאחרי שבוע זה כבר פחות קריטי, וכנראה טעיתי). אז עכשיו חזרתי להקפיד על זה, והוא גם נתן לי מרשם לעוד אנטיביוטיקה, כדי שאם הטיפול המקומי שבוצע היום לא יעזור, אתחיל לקחת. מקווה שלא אצטרך. הוא אמר לדבר איתו לפני שאני מתחילה לקחת.
לפחות הוא הוריד לי את התפרים כבר.

אתמול בערב פגשנו בתל אביב בנו הרופא של בן דוד של T שהגיע מאנגליה לכנס חידושים בטכנולוגיה קרדיולוגית (קוצבי לב וכדומה). נפגשנו בשרונה, וגם אחיו של T ובנו הצעיר הצטרפו אלינו לארוחת ערב.
בלגן גדול בתל אביב עם הבנייה של הרכבת הקלה.....
בנוסף כל הקורקינטים והאופניים החשמליים שמזגזגים בין המכוניות בלי קשר לחוקי התנועה או הפיסיקה היוו סכנת נפשות ממש, בעיקר לעצמם.
אבל המפגש עצמו היה נחמד מאד. הבחור הזה ממש גדל אצלנו, התארח אצלנו בחופשות ובתקופות שעשה תכניות שונות בארץ (כמו "מרווה" או "שראל")

בשבת, במסגרת החגיגות שמסביב לחתונה של אחיינית1, מתקיימת ארוחת בוקר חגיגית לנשות המשפחה וחברות קרובות במלון בתל אביב, וכל אחת (שתרצה בכך) תקבל גם עיסוי. פינוק אמיתי.
למסיבת הרווקות שלה לא הוזמנו (היו רק חברות) - וטוב שכך.
חינה היא לא עושה - וטוב שכך.
ל"שבת חתן" שאמו של החבר שלה עורכת, לא הוזמנו - וטוב שכך.
אז מה שנשאר, פרט לחתונה עצמה, זה מפגש נשים נוסף, בערב אחרי המקווה (שאז גם ניתן לה את האלבום שהכנו, ונקריא לה את הברכות).
אני רוצה לקנות לה משהו - או למפגש בשבת או לערב המקווה - משהו סמלי בלי קשר למתנת החתונה. ומתלבטת.
יש רעיונות? הצעות? 

יום הולדתי ועוד עדכונים

התאוששתי לי בסבבה בסופשבוע וזה התברר כהחלטה נבונה.
באיזשהו שלב בששי אחרי הצהריים התקשר חכמוד - שהוא ונשמותק היו מאוכזבים מכך שלא ישנו אצלנו בסופ"ש - שאל איך אני מרגישה ו"התייעץ" מה כדאי להם לעשות במקום כל מה שהם עושים כאשר הם אצלנו.
הצעתי לו לשחק באחד המשחקים החדשים שהם קיבלו מאיתנו ומהורי ליום ההולדת - "טאבו", משחק שעל פניו נראה לי ממש מגניב, שבו יש מילים שאסור להגיד....עוד לא יצא לי לשחק איתם אבל חשבתי שיהיה להם נחמד לשחק עם ההורים.

בשבת אחר הצהריים הגיעה גיסתי וישבנו יחד על אלבום ברכות ותמונות דיגיטלי שהיא ואני מכינות לאחייניתי לקראת החתונה. התכנית היא לתת לה את זה בערב של המקווה, כשכל נשות המשפחה וחברות טובות נלווה אותה ואז נתכנס אצלם בבית - כמו שעשיתי בזמנו לבתי.
עבדנו כמה שעות עד שהתעייפתי (בכל זאת זה הרבה עבודה ואני עדיין לא הייתי במיטבי לגמרי) וקבענו שנחזור לעבוד על בשבת הבאה (שזה היום היחיד שבו יש לה זמן).

בינתיים במהלך השבוע שיבצתי כבר את כל הברכות שהגיעו (עדיין חסרות הברכות של בתי וכלתי, והיתה חסרה הברכה של חברת ילדות, שהגיעה בסוף אחרי כמה ימים), כי כבר ידעתי באיזה פונט גיסתי רצתה להשתמש ואיך למקם אותם בדפי האלבום. מה שנותר לנו זה למקם את התמונות (תמונות של הכלה עם כל אחת מהמברכות) ולעצב את האלבום (מה שכבר התחלנו). זו עבדה קצת סיזיפית אבל גם מהנה ומספקת.

בראשון בבוקר התקשרו ממרפאת השיניים שההשתלה נדחית ושבתור שלי ביום שני יתבצעו רק מדידות, שתישלחנה לחברת השתלים לצורך איזה תהליך חדיש שיאפשר "השתלה מונחית מחשב" - שלעיתים מאפשרת השתלה אפילו ללא פתיחת החניכיים או צורך בתפרים. לא הבנתי את כל התהליך אבל מעורבת בזה גם הדפסת הלסת שלי במדפסת תלת מימד. עתידני לחלוטין.
ברור לי שאצלי לא יתאפשר לדלג על פתיחת החניכיים או על התפרים....כי עבור שתל אחד נדרשת עקירה של השן הקודמת, ובשתל השני (שכבר אין לי שן הרבה שנים) המקום צר מדי....או לפחות זה מה שרופא השיניים הסביר כשלקח לי את המידות.

כך או אחרת שמחתי שלא אהיה כאובה ביום הולדתי (שחל למחרת) אבל התבאסתי שהשלב הכי כואב לא מאחורי כבר.

ואז באותו הערב בתי התקשרה לשאול אם מתאים לי ליום הולדת טיפול וואטסו (שיאטסו במים). כיון שכבר הרגשתי טוב, הסכמתי בשמחה. היה ברור שאת T טיפול כזה ממש לא מושך, אז הלכנו שתינו בשלישי (יום ההולדת) בבוקר, התפנקנו לנו וגם זכינו לזמן איכות אמא-בת. אחרי הטיפול הלכנו לארוחת בוקר, ונפרדנו ממש רק כשהיתה צריכה לאסוף את נשמותק מבית הספר (בימים שהוא וחכמוד לא מסיימים באותה השעה צריך לקחת אותו, הוא עדיין לא יכול לבוא לבד הביתה).

היה כיף גדול, אבל אז בערב בתי התחילה להרגיש לא טוב, ומאז היא די על הפנים. הולכת לישון בשמונה בערב, מנסה להתאושש. היא לא ויתרה על עבודה, ואתמול חמותה היתה עם נוקת והגדולים (שהתקשרה אלי בדרך הביתה לספר כמה שהיה לה קשה), אבל בערב היתה שפוכה ושוב הלכה לישון בשמונה, והערב היא לא תגיע לארוחה.

חתני יביא את הנכדים ויקח אוכל בקופסאות הביתה.
הורי יגיעו, אז לפחות זה.
T כמובן מבשל כאילו יאכלו כאן לפחות עשרה אנשים, אם לא יותר.
מילא, מה שאוכל להקפיא, אקפיא. הפסקתי מזמן להתווכח איתו על זה.

ולגבי T - כתף שמאל שלו (שנותחה כבר פעמיים) כואבת ברמה לא סבירה, והשבוע האורתופד הפנה אותו לצילום ואולטרה סאונד, אבל לא לגמרי ברור מה גורם לכאב. כלומר המצב בתוך מפרק הכתף ידוע, הגיד הקרוע עדיין קרוע וכל השאר נראה בסדר, אם קראתי נכון את דו"ח הרדיולוג.

החשש שלי הוא שהבלון שהשתילו לו לפני 4 שנים כדי למנוע את החיכוך הנובע מה"אין גיד" כבר התמוסס לו מזמן, והרקמה שאמורה היתה לצמוח סביב הבלון לא צמחה או לא ממלאת מספיק את החלל הריק.....בקיצור, חושדת שיש צורך בניתוח כזה נוסף. אוף אוף אוף.

ביום שני אנחנו אמורים לקבל את המיטה החדשה (שהחלטתי שהיא מתנת יום הולדתי השנה) - אבל אכתוב על זה פוסט נפרד שיסכם את כל התהליך.....

בשבת בבוקר גיסתי תגיע להמשיך לעבוד על האלבום (אמרתי לחתני שיבוא לקחת את הנכדים מוקדם יחסית), ובערב אנחנו נפגשים עם 'שריתה' ו'שותפנו', שגם לו היה יום הולדת אבל בין המחלות שלי לבין נסיעה לגלישת SAP בסרי לנקה שלו, מזמן לא נפגשנו.

וכרגיל - אף מילה על הפסטיבלים התקשורתיים שקרו השבוע...........ישנם מספיק (יותר מדי) אחרים שלא מפסיקים לדבר ולכתוב עליהם. 

חזרה לשיגרה

איזה כיף.
ממש מרגישה כמו דבילית לשמוח כל כך מהחזרה ליום יום השגרתי שלי.
הקרסוליים שלי אמנם כל הזמן מזכירים לי שהם קיימים אבל אני מעניקה להם את תשומת הלב הנדרשת, ומקווה לטוב.
'שריתה' נתנה לי תרגיל חדש להפעלת/חיזוק הרצועות: עלייה וירידה במדרגות על הצד

ואני עושה זאת בכל הזדמנות. פעם כשרגל ימין מובילה, ובפעם כשרגל שמאל.

בהמשך היא הורתה לי לדלג על כמה מדרגות....אבל עוד לא הגעתי לזה.

ואני לא יוצאת מהבית עם הקרוקס.....😔 רק עם נעלי הספורט (עם מדרסים מותאמים). גם כשחם. 

בשני היינו בקאנטרי, ואחר הצהריים קפצנו לקפה ספונטני אצל הורי באחוזה.

היה ממש נחמד. חשוב לי להראות להם שזה אחד היתרונות העיקריים בהיותם בארץ - אפשר סתם ככה להחליט לקפוץ לקפה. 

אתמול היה יום של "סידורי טלפון" - כלומר כל מיני שיחות טלפון לספקים שונים בנושאים שונים.

למשל ל"הוט" - שבינתיים התייצב (טפו חמסה עיגולים) והחלטנו להשאיר - לא קיבלנו שום (אבל שום!) הדרכה ממי שהתקין כאן את הממירים, ולמרות כישורי הלמידה העצמית המצוינים שלי, עדיין כמה דברים נשגבו מבינתי.

למשל למה נעלם לי סרט מרשימת סרטי ה-VOD שראיתי לפני כמה ימים (תשובה - הסרטים בספריית ה-VOD מתחלפים כל הזמן.....וואלה, איך לא חשבתי על זה בעצמי?)

למשל האם הממיר ממשיך להקליט סרטים או סדרות שהזמנתי גם אם הוא כבוי (תשובה - כל עוד הוא מחובר לחשמל וההזמנה להקלטה בוצעה - אז כן).

למשל לחברת "פארטנר" כדי להתנתק. 

מרגע שהתייצב ה"הוט", והשווינו את היתרונות והחסרונות של הטלוויזיה שלהם ל"פארטנר" - הבנו שאין מה להישאר עם "פארטנר".

בשניהם התכנים לא משהו. מה שהיה חשוב לנו בעיקר אלה הערוצים הישראלים, כי אלה נעלמו מזמן מ"קודי" וה"עידן פלוס" התברר כזבל, מבחינת הקליטה (גם ביום יום אבל בעיקר כשמזג האוויר מתעתע). 

ב"פארטנר" ראינו בעיקר סרטים וסדרות של NETFLIX, כי קיבלנו את זה חצי שנה בחינם - אבל עוד מעט זה ייגמר ואז צריך לשלם ממילא.....והאמת היא שאת רוב מה שראינו ב-NETFLIX אנחנו מקבלים ב"קודי" 

"פארטנר" (כמו קודי) מתבסס על האינטרנט. ב"הוט" יש טלוויזיה גם כשהאינטרנט נופל. 

"פארטנר" עלה לנו 90 ש"ח בחודש. התוספת של הטלוויזיה ל"הוט" עולה לנו 30 ש"ח בחודש. 

ויש עוד כל מיני קטנות לא באמת חשובות כמו ה"דיליי" - ב"פארטנר" רואים את השידור הרבה אחרי "הוט". לפעמים יותר מדקה אחרי. לא שזה באמת חשוב לנו........

טוב, הלאיתי מספיק.

עוד שיחה היתה ל"אל על". 

אנחנו טסים בחורף לדרום אפריקה ומאוריציוס (יש!!!) ורציתי לבדוק אופציה לשדרג את הטיסות שלנו עם נקודות מועדון (מה שממש לא אינטואיטיבי או בכלל אפשרי לעשות דרך האתר שלהם). 

אז שדרוג ממש (מחלקת עסקים) לא התאפשר בנקודות, אבל כן שיפרנו את המושב ב-300 נקודות לכל כיוון, כך של-T יהיה עכשיו הרבה מקום לרגליים. בכל זאת טיסה של 9 שעות.....

אחרון חביב - ביקשתי הצעת מחיר להחלפת מערכת האזעקה שלנו בבית.

המערכת שלנו מיושנת ופחות איכותית ממערכות אחרות שיש כיום, וגם כל השליטה עליה מרחוק מאד מוגבלת.

אלה היו שיחות ה"סידורים" שלי אתמול - זה לקח את רוב הבוקר, וחלק מהשיחות התבצעו בכלל בהודעות טקסט. 

ואחרי כן הלכתי לשיננית

....ובערב הייתה לנו חתונה (של הבן של השכנה שמטפלת לנו בחתולים כשאנחנו נוסעים). 

היה מאד נחמד ומרגש. הם באמת משפחה חמודה. 

הזוג צעיר יחסית לזוגות המתחתנים היום - נדמה לי שהוא רק בן 25 או 26.....

בכל מקרה עזבנו קצת אחרי עשר...כשהחתונה עוד היתה בעיצומה, ובעצם רק מנה ראשונה כבר הוגשה (ובאופן מפתיע גם היתה טעימה, וגם המלצר של השולחן שלנו היה מאד מוצלח). 

מקווה בשבילם שגם ההמשך היה כזה טוב. 

עכשיו T מנסה להניע את הרכב שלו בעזרת הרכב שלי (וכבלים) - המצבר שלו מת - כדי לקחת אותו למוסך להחליף מצבר. ואז אצא לפגוש את 'מחברת'....

כפי שאמרתי - חזרתי ליום יום השגרתי שלי. 

חגסופ"ש

ניסיתי, באמת שניסיתי להיכנס לאווירת החג - למרות כל הרעשים מסביב, למרות כל מי שעשה כמיטב יכולתו להוריד לי את החשק, מצב הרוח, תחושת השייכות לעם הזה ולמדינה הזאת.......ואפילו אפשר לומר שקצת הצלחתי.

אבל לומר שחגגתי בגדול - זה לא ממש.

יום הזיכרון היה עצוב כרגיל, צפיתי בחלק מתכניות הטלוויזיה ובחלק מהטקסים....

את טקס הדלקת המשואות ראיתי - למרות שהיה ארוך כאורך הגלות, ולמרות הנאום הארוך והמרגיז ממש של ראש ממשלתנו, ולמרות שחלק מהאירוע היה פשוט פארסה - אבל חלק דווקא היה אמיתי ונכון ונוגע.....לי הוא נגע לפחות. ולא מפסידה את מדליקי המשואות. 

העניין הוא שמפאת אורך הטקס, פספסנו את שתי הנאגלות של הזיקוקים ביישוב, וכבר יצא לנו החשק לצאת להסתובב, וכך פספסנו גם את יובל דיין המקסימה שהיתה אמורה להופיע כאן - לא ברור באיזו שעה - פשוט נשארנו בבית. וזה גם בסדר. 

למחרת הברזנו - בשכל - למפגש בני הדודים, ובמקום זאת נסענו לחוף נתניה לצפות במטס חיל האוויר.

אז נסיעה של רבע שעה לחוף פולג ארכה כמובן שלושת רבעי שעה.....

וכיון שהיינו בחוף נתניה (ולא אחת הערים הגדולות) אז לא היו פעלולים או צניחות, וכך במשך שעה עמדנו על דיונה וראינו בכל פעם צמד או שלישיית מטוסים או מסוקים שפשוט חלפו מעלינו - בהפרשי זמן גדולים אלה מאלה - לא מרנין במיוחד. 

ואת הדרך חזרה ליישוב (כאמור, דרך שאמורה לארוך רבע שעת נסיעה) עשינו תוך שעה..........

כן כן חגיגת הפקקים.

שמחנו שלא הרהבנו עוז לנסוע לחיפה לפגוש את המשפוח'ה. 

וכשדיברתי בטלפון אחר כך עם 'לונדון', היא אישרה שהתנועה היתה איומה (הם, שאמנם היה ממש נחמד בחוף דדו לראות את המטס (שהיה שווה יותר שם) עם כולם, אבל טוב היה לו היו נשארים שם כבר לפיקניק במקום לנסוע לביתה של 'חיפה' (לקח להם שעה רק לצאת מהחנייה של החוף !! 😱 וכשהגיעו לבית, חיכו עוד חצי שעה בחוץ כי 'חיפה' התמהמהה, והמפתח לדירה היה אצלה........ 

מכל ה"הלוך ושוב" הזה הספקנו בקושי לאכול צהריים ואפילו לנוח חצי שעה, להתקלח ואז לחזור לנתניה לחתונה. 

למרבה הפתעתי כל המוזמנים הגיעו (חשבתי שיבריזו הרבה בגלל החג), המשפחה החוגגת באמת חגגה - הם היו מאושרים, בעננים ממש, ושמחתי מאד עבורם.

המקום היה יפה מאד, היתה חופה אלטרנטיבית (בעצם הם התחתנו ביום ראשון שעבר בטקס מצומצם ופרטי) וכמובן לא ראינו כלום בגלל הצפיפות וגם היה קשה לשמוע את הנאמר. לא רצינו להתקרב יותר, גם מפאת הצפיפות וגם מפאת עשן הסיגריות (פלוס חומרים אחרים) שאפף את האוויר באזור ההוא.

באולם עצמו כמובן שלא ניתן היה לדבר עם אף אחד בגלל הרעש (כבר הפסקתי לשאול מדוע זה ככה באירועים, הבנתי שזה ככה, ואם אני יכולה להמנע - אני לא מגיעה. אבל כאן לא יכולתי.......). האוכל (שעלה המון, אבל המון!) נראה מאד יפה אבל היה בטעם בינוני ומטה. התבאסתי בשבילם - גם לשלם כל כך הרבה וגם לקבל רמה כזאת.......אבל הסתמכתי על כך שמרוב התרגשות הם בטח לא אכלו, וגם שכל האורחים יאמרו להם שהיה נהדר. 

ברגע שנראה היה שזה אפשרי, פרשנו.

מה שנקרא, מלאנו את חובתנו. והם גם הודו לנו למחרת בהודעה מאושרת ונרגשת (בעיקר על המתנה........)

ששי שבת כבר היה לגמרי חזרה לשיגרה.

קאנטרי (חזרתי לאימון מלא ורגיל, למרות שהקרסול עדיין לא 100%), ארוחת ערב אצלנו, עם בתי וחתני והנכדים (והנכדים נשארו לישון כמובן), עוד קצת תכניות בטלוויזיה...........וזהו. נגמר.

בחזרה לשיגרה.........