לא עריריים ולא בודדים אבל מבודדים, גרים הורי ברווחה ובנוחות בביתם אשר בדיור המוגן, וצולחים בגבורה ובמוראל גבוה יחסית את התקופה ההזויה הזאת שנחתה עליהם ועל כולנו.
היא בת 88, הוא בשבוע הבא יחגוג 86 (הערה לעצמי: איך חוגגים לאבא יום הולדת מבודד בזמן קורונה?).
שנים של חיים די מבודדים בקליפורניה, הרחק מכל המשפחה, עם מפגשים בודדים עם אח של אבא, שהיה חי במדינה אחרת בארה"ב, ביקורים בארץ (בהתחלה פעם בכמה שנים ובשנים האחרונות כל שנה) וביקורים ספורים של מי מאיתנו אצלם - די הכינו אותם גם למצב הנוכחי.
חברים לא היו להם - מבחירה - פרט לזוג אחד (עמית של אבא מהמשרד) - שהתעקשו להיות איתם בקשר כל השנים.
מאז שחזרו לישראל הם אמנם באים אלינו כל ששי כמעט לארוחה, נפגשים עם משפחתו של אחי, של בתי, וגם עם חברים משכבר הימים איתם חודש הקשר כשחזרו - אבל גם כאן הם לא מאלה שמקיימים כל הזמן חיי חברה כלשהם.
טוב להם בבית עם עצמם וזה עם זו.
אבא קצת יותר זקוק לחברה ולפעילות, ולכן בימים כתיקונם משתתף פעיל בהמון חוגים ב'אחוזה'.
אמא ניצלה רק את פלדנקרייז מתוך מבחר החוגים הגדול שעומד לרשותם.
ושניהם בחדר הכושר כל יום, ומוסיפים על כך הליכות מסביב למתחם ה'אחוזה'.
מאז הקורונה נסגר חדר הכושר והופסקו החוגים (לזכות 'האחוזה' ייאמר שהם מעבירים הרצאות, הופעות ואולי גם שיעורי התעמלות בטלוויזיה במעגל סגור), נסגרו שערי הדיור המוגן (עוד לפני שהורה על כך משרד הבריאות) - אין יוצא ואין בא.
אין ביקורי בני משפחה, נאסרו גם המפגשים בין הדיירים לבין עצמם, אין יציאות לשום מקום פרט לטיפולים רפואיים או בדיקות - וגם אז באישור (!?) ועם "איום" שכל מי שיוצא, אפילו לרופא, ישהה בבידוד (אפילו ללא הליכות בחוץ) לכשיחזור.
אמנם מגיע כל הכבוד לאחוזה ששומרים כך על הדיירים שלהם, אבל התברר כמובן שיש דברים לא פחות מסוכנים וקטלניים לקשישים מהקורונה. הבדידות. חוסר הפעילות.
אז דווקא הורי לא כאלה.
הם לא משוועים למפגשים - אמא בכלל לא, אבא אולי קצת יותר - ומרוצים לגמרי משיחות הטלפון והוידאו מאיתנו ומהנכדים. הם חוגגים על התמונות והסרטונים של הנינים שדואגים לשלוח להם כמעט כל יום. טוענים שהם לא זקוקים ליותר מזה.
הם מתעמלים בבית (בתחילת הקורונה אבא הזמין מזרון יוגה, ומשקולות הם הביאו איתם עוד מארה"ב), ועושים הליכות בחוץ.
הם יוצאים להליכה כל שעה בערך.
אמא עושה שני סיבובים, אבא עושה אחד.
חישבנו שבסך הכל היא הולכת כעשרה קילומטר ביום, הוא כחמישה.
הם גם עולים ויורדים במדרגות הדירה שלהם לשם הספורט.
הם עושים הזמנות מהסופר - מקבלים בערך חצי ממה שהזמינו, אבל לא מתלוננים. לא מוכנים שנעשה קניות עבורם.
שניהם היו בתהליכי בדיקות ומעקב רפואי כשהקורונה התחילה -
הוא כבר שנה וחצי במעקב קרדיולוגי בגלל הפרעות קצב / חשש להפסקות זעירות בפעילות הלב.
היא משתעלת (כן, למרות שאין לה שום בעייה ללכת עשרה קילומטר ביום והיא מרגישה טוב, לא עוזב אותה שיעול טורדני מאז שחלתה והחלימה מדלקת הריאות בחורף).
בפברואר אבא נבדק עם "הולטר" והיה אמור להיות לו תור אצל הקרדיולוג בסוף מרץ.
כאשר ניסה להסב אז את התור לשיחת טלפון, נאמר לו שאין אפשרות.
בינתיים כמובן פתאום יש אפשרות, הוא שוחח עם הקרדיולוג השבוע ונאמר לו שהתוצאות זהות לבדיקה הקודמת, בסך הכל אין שינוי או החמרה במצב, ובעוד חצי שנה יבוצע הולטר שוב וגם אקו לב.
את אמא שלח רופא ה"אחוזה" לבדיקת CT ריאות - גם כן בפברואר - ונקבע לה תור למרץ אצל מומחה ריאות כדי להבין מה יש לה ומה ניתן לעשות.
היא ביטלה את התור ולא קבעה חדש.
כל הפצרותינו לא עזרו.
"אני לא אמות מזה" היא חזרה ואמרה, "בפענוח כתוב שזה כרוני אז אין מה לעשות" ועוד כל מיני פנינים כאלה שמבוססות על שום דבר אמיתי.
באיזשהו שלב הבנתי שהיא החליטה שיש לה את מה שדוד שלי נפטר ממנו - פיברוזיס ריאתי. או אמפיזמה.
שוב, אין לה שום סימפטום שמאפיין את המחלות האלה פרט לשיעול (וגם הוא השיעול מהסוג הלא תואם). היא מעולם לא עישנה, ופרט לדלקות הריאות שסבלה מהן השנה, היא אדם בריא.
אין סיכוי שהיא היתה יכולה ללכת עשרה קילומטר (אמנם לא ברצף) ביום אם היא סובלת משום דבר כזה.
לקח חודשיים של שכנוע עד שאבא הסכים לשלוח לי בסתר את הפענוח של ה-CT ("כי אמא לא מרשה לי").
באמת באמת הפענוח הזה לא נועד לקריאת בני תמותה רגילים - אמא טוענת שזה כדי שהחולה לא יבין מה יש לו.
גם חיפוש באינטרנט לא באמת מעלה תשובות (פרט ל"בדרך כלל 'זה' שפיר, אבל עלול גם להיות סרטני" על חלק מהממצאים) ודורש בירור נוסף.
כשהתייאשתי מאמא עצמה התחלתי לנג'ס לאבא שיזמין לה תור טלפוני למומחה ריאות.
הוא ממש פוחד ממנה - אמר שהיא תכעס עליו, ואם אני רוצה שאזמין לה בעצמי.
הרמתי את הכפפה, התקשרתי למכבי והזמנתי לה תור. נתנו לה לאתמול אחר הצהריים.
הרופא היה נחמד מאד, היא סיפרה, אמר שאין בממצאי ה-CT שום דבר מסוכן או דחוף, שתמשיך לעשות פעילות ספורטיבית כפי שהיא עושה עד כה ושיש גם סיכוי לשיפור במצבה (כולל שיפור בשיעול).
הוא ביקש שהיא תגיע אליו עם ה-CD של ה-CT (כי אין לו גישה לחומר של מכון מור, רק לפענוח שלהם) "בשש אחרי הקורונה" כפי שהיא ניסחה זאת.
ועכשיו לנושא התרופות.
הורי בריאים ועצמאיים ומאז שהם בארץ הם מעדיפים לנסוע בעצמם (בד"כ באוטובוס) פעם בכמה חודשים כדי לקנות בעצמם את התרופות הקבועות (בעיקר של אמא: לבלוטת התריס, כולסטרול ואוסתיאופרוזיס).
ה'אחוזה' אמנם מציעה להם שירות אספקת תרופות, אבל זה בתשלום ("כי הם לא בקופ"ח כללית" זו התשובה הסטנדרטית, "שאיתה עובד הדיור המוגן"). לא שאלתי מעולם מהי העלות הזאת, אבל מכירה את אבא שלי (הקמצן הפתולוגי) ולא התווכחתי איתו על זה.
כשהתחילה הקורונה טרחו במכבי לבשר להם חגיגית שקופת החולים תדאג לספק להם את התרופות עד הבית, אבל כשאבא פנה לקבלת השירות נתקל בגמגומים ודחיות, דיבורים על עומס ובעיות התארגנות. זה עדיין לא היה דחוף אז הוא חיכה.
בשיחת טלפון נוספת הם אמרו שיש להם סידור משלוחים עם סופרפארם, ושמכבי תחזיר להם את עלות המשלוח.
כשאבא ניסה להזמין את התרופות באתר סופרפארם, התברר שהם לא מבצעים משלוחים ל'אחוזה' (היישוב שבו נמצא הדיור המוגן לא נמצא ברשימת המשלוחים של סופרפארם).
היישוב שלי כן נמצא ברשימה אבל לא ניתן לספק אלי כי אלה תרופות ומספקים אותם רק למקבלי התרופות עצמם בכתובתם המקורית.
יש אפשרות של איסוף עצמי מהסניף, כך שאני אוכל לעשות זאת עבורם, אבל לשם כך כמובן עלי להצטייד בכרטיסים המגנטים שלהם (לנסוע אליהם, לנסוע לאסוף את המשלוח מסופרפארם, לחזור אליהם עם התרופות).
אין בעייה, אמרתי - אעשה זאת בשמחה.
ואז התברר שבסניף אחד של סופרפארם חסרה תרופה X, ובסניף השני חסרה תרופה Y - בקיצור אין שום יתרון בהזמנת ONLINE ואיסוף עצמי, עדיף פשוט שאסע אליהם לקחת את הכרטיסים של מכבי, אעשה סיבוב בין בתי המרקחת השונים בסביבה ואקנה את כל התרופות עבורם.
לפני שעשיתי זאת, התקשרתי ליתר ביטחון למכבי לשאול למה כל הטרטור הזה לאחר שהם הכריזו בחגיגיות שהם יספקו את התרופות לקשישים עד הבית. אז התברר שאם הם מבקשים, נשלחת בקשה ל"מתנדבים עד הבית" שתיענה (בתקווה) תוך 48 שעות. יפה מאד, אולי בפעם הבאה, אמרתי.
אז יצאתי אליהם, עשיתי את כל הסיבוב, השגתי את כל התרופות (ועל הדרך גם קניתי להם חבילת מסיכות), וכשמסרתי את השקיות לאבא שאלתי אותו באגביות כמה עולה להם לבקש מ'האחוזה' להביא להם את התרופות בעצמם.
מישהו מנחש?
היא בת 88, הוא בשבוע הבא יחגוג 86 (הערה לעצמי: איך חוגגים לאבא יום הולדת מבודד בזמן קורונה?).
שנים של חיים די מבודדים בקליפורניה, הרחק מכל המשפחה, עם מפגשים בודדים עם אח של אבא, שהיה חי במדינה אחרת בארה"ב, ביקורים בארץ (בהתחלה פעם בכמה שנים ובשנים האחרונות כל שנה) וביקורים ספורים של מי מאיתנו אצלם - די הכינו אותם גם למצב הנוכחי.
חברים לא היו להם - מבחירה - פרט לזוג אחד (עמית של אבא מהמשרד) - שהתעקשו להיות איתם בקשר כל השנים.
מאז שחזרו לישראל הם אמנם באים אלינו כל ששי כמעט לארוחה, נפגשים עם משפחתו של אחי, של בתי, וגם עם חברים משכבר הימים איתם חודש הקשר כשחזרו - אבל גם כאן הם לא מאלה שמקיימים כל הזמן חיי חברה כלשהם.
טוב להם בבית עם עצמם וזה עם זו.
אבא קצת יותר זקוק לחברה ולפעילות, ולכן בימים כתיקונם משתתף פעיל בהמון חוגים ב'אחוזה'.
אמא ניצלה רק את פלדנקרייז מתוך מבחר החוגים הגדול שעומד לרשותם.
ושניהם בחדר הכושר כל יום, ומוסיפים על כך הליכות מסביב למתחם ה'אחוזה'.
מאז הקורונה נסגר חדר הכושר והופסקו החוגים (לזכות 'האחוזה' ייאמר שהם מעבירים הרצאות, הופעות ואולי גם שיעורי התעמלות בטלוויזיה במעגל סגור), נסגרו שערי הדיור המוגן (עוד לפני שהורה על כך משרד הבריאות) - אין יוצא ואין בא.
אין ביקורי בני משפחה, נאסרו גם המפגשים בין הדיירים לבין עצמם, אין יציאות לשום מקום פרט לטיפולים רפואיים או בדיקות - וגם אז באישור (!?) ועם "איום" שכל מי שיוצא, אפילו לרופא, ישהה בבידוד (אפילו ללא הליכות בחוץ) לכשיחזור.
אמנם מגיע כל הכבוד לאחוזה ששומרים כך על הדיירים שלהם, אבל התברר כמובן שיש דברים לא פחות מסוכנים וקטלניים לקשישים מהקורונה. הבדידות. חוסר הפעילות.
אז דווקא הורי לא כאלה.
הם לא משוועים למפגשים - אמא בכלל לא, אבא אולי קצת יותר - ומרוצים לגמרי משיחות הטלפון והוידאו מאיתנו ומהנכדים. הם חוגגים על התמונות והסרטונים של הנינים שדואגים לשלוח להם כמעט כל יום. טוענים שהם לא זקוקים ליותר מזה.
הם מתעמלים בבית (בתחילת הקורונה אבא הזמין מזרון יוגה, ומשקולות הם הביאו איתם עוד מארה"ב), ועושים הליכות בחוץ.
הם יוצאים להליכה כל שעה בערך.
אמא עושה שני סיבובים, אבא עושה אחד.
חישבנו שבסך הכל היא הולכת כעשרה קילומטר ביום, הוא כחמישה.
הם גם עולים ויורדים במדרגות הדירה שלהם לשם הספורט.
הם עושים הזמנות מהסופר - מקבלים בערך חצי ממה שהזמינו, אבל לא מתלוננים. לא מוכנים שנעשה קניות עבורם.
שניהם היו בתהליכי בדיקות ומעקב רפואי כשהקורונה התחילה -
הוא כבר שנה וחצי במעקב קרדיולוגי בגלל הפרעות קצב / חשש להפסקות זעירות בפעילות הלב.
היא משתעלת (כן, למרות שאין לה שום בעייה ללכת עשרה קילומטר ביום והיא מרגישה טוב, לא עוזב אותה שיעול טורדני מאז שחלתה והחלימה מדלקת הריאות בחורף).
בפברואר אבא נבדק עם "הולטר" והיה אמור להיות לו תור אצל הקרדיולוג בסוף מרץ.
כאשר ניסה להסב אז את התור לשיחת טלפון, נאמר לו שאין אפשרות.
בינתיים כמובן פתאום יש אפשרות, הוא שוחח עם הקרדיולוג השבוע ונאמר לו שהתוצאות זהות לבדיקה הקודמת, בסך הכל אין שינוי או החמרה במצב, ובעוד חצי שנה יבוצע הולטר שוב וגם אקו לב.
את אמא שלח רופא ה"אחוזה" לבדיקת CT ריאות - גם כן בפברואר - ונקבע לה תור למרץ אצל מומחה ריאות כדי להבין מה יש לה ומה ניתן לעשות.
היא ביטלה את התור ולא קבעה חדש.
כל הפצרותינו לא עזרו.
"אני לא אמות מזה" היא חזרה ואמרה, "בפענוח כתוב שזה כרוני אז אין מה לעשות" ועוד כל מיני פנינים כאלה שמבוססות על שום דבר אמיתי.
באיזשהו שלב הבנתי שהיא החליטה שיש לה את מה שדוד שלי נפטר ממנו - פיברוזיס ריאתי. או אמפיזמה.
שוב, אין לה שום סימפטום שמאפיין את המחלות האלה פרט לשיעול (וגם הוא השיעול מהסוג הלא תואם). היא מעולם לא עישנה, ופרט לדלקות הריאות שסבלה מהן השנה, היא אדם בריא.
אין סיכוי שהיא היתה יכולה ללכת עשרה קילומטר (אמנם לא ברצף) ביום אם היא סובלת משום דבר כזה.
לקח חודשיים של שכנוע עד שאבא הסכים לשלוח לי בסתר את הפענוח של ה-CT ("כי אמא לא מרשה לי").
באמת באמת הפענוח הזה לא נועד לקריאת בני תמותה רגילים - אמא טוענת שזה כדי שהחולה לא יבין מה יש לו.
גם חיפוש באינטרנט לא באמת מעלה תשובות (פרט ל"בדרך כלל 'זה' שפיר, אבל עלול גם להיות סרטני" על חלק מהממצאים) ודורש בירור נוסף.
כשהתייאשתי מאמא עצמה התחלתי לנג'ס לאבא שיזמין לה תור טלפוני למומחה ריאות.
הוא ממש פוחד ממנה - אמר שהיא תכעס עליו, ואם אני רוצה שאזמין לה בעצמי.
הרמתי את הכפפה, התקשרתי למכבי והזמנתי לה תור. נתנו לה לאתמול אחר הצהריים.
הרופא היה נחמד מאד, היא סיפרה, אמר שאין בממצאי ה-CT שום דבר מסוכן או דחוף, שתמשיך לעשות פעילות ספורטיבית כפי שהיא עושה עד כה ושיש גם סיכוי לשיפור במצבה (כולל שיפור בשיעול).
הוא ביקש שהיא תגיע אליו עם ה-CD של ה-CT (כי אין לו גישה לחומר של מכון מור, רק לפענוח שלהם) "בשש אחרי הקורונה" כפי שהיא ניסחה זאת.
ועכשיו לנושא התרופות.
הורי בריאים ועצמאיים ומאז שהם בארץ הם מעדיפים לנסוע בעצמם (בד"כ באוטובוס) פעם בכמה חודשים כדי לקנות בעצמם את התרופות הקבועות (בעיקר של אמא: לבלוטת התריס, כולסטרול ואוסתיאופרוזיס).
ה'אחוזה' אמנם מציעה להם שירות אספקת תרופות, אבל זה בתשלום ("כי הם לא בקופ"ח כללית" זו התשובה הסטנדרטית, "שאיתה עובד הדיור המוגן"). לא שאלתי מעולם מהי העלות הזאת, אבל מכירה את אבא שלי (הקמצן הפתולוגי) ולא התווכחתי איתו על זה.
כשהתחילה הקורונה טרחו במכבי לבשר להם חגיגית שקופת החולים תדאג לספק להם את התרופות עד הבית, אבל כשאבא פנה לקבלת השירות נתקל בגמגומים ודחיות, דיבורים על עומס ובעיות התארגנות. זה עדיין לא היה דחוף אז הוא חיכה.
בשיחת טלפון נוספת הם אמרו שיש להם סידור משלוחים עם סופרפארם, ושמכבי תחזיר להם את עלות המשלוח.
כשאבא ניסה להזמין את התרופות באתר סופרפארם, התברר שהם לא מבצעים משלוחים ל'אחוזה' (היישוב שבו נמצא הדיור המוגן לא נמצא ברשימת המשלוחים של סופרפארם).
היישוב שלי כן נמצא ברשימה אבל לא ניתן לספק אלי כי אלה תרופות ומספקים אותם רק למקבלי התרופות עצמם בכתובתם המקורית.
יש אפשרות של איסוף עצמי מהסניף, כך שאני אוכל לעשות זאת עבורם, אבל לשם כך כמובן עלי להצטייד בכרטיסים המגנטים שלהם (לנסוע אליהם, לנסוע לאסוף את המשלוח מסופרפארם, לחזור אליהם עם התרופות).
אין בעייה, אמרתי - אעשה זאת בשמחה.
ואז התברר שבסניף אחד של סופרפארם חסרה תרופה X, ובסניף השני חסרה תרופה Y - בקיצור אין שום יתרון בהזמנת ONLINE ואיסוף עצמי, עדיף פשוט שאסע אליהם לקחת את הכרטיסים של מכבי, אעשה סיבוב בין בתי המרקחת השונים בסביבה ואקנה את כל התרופות עבורם.
לפני שעשיתי זאת, התקשרתי ליתר ביטחון למכבי לשאול למה כל הטרטור הזה לאחר שהם הכריזו בחגיגיות שהם יספקו את התרופות לקשישים עד הבית. אז התברר שאם הם מבקשים, נשלחת בקשה ל"מתנדבים עד הבית" שתיענה (בתקווה) תוך 48 שעות. יפה מאד, אולי בפעם הבאה, אמרתי.
אז יצאתי אליהם, עשיתי את כל הסיבוב, השגתי את כל התרופות (ועל הדרך גם קניתי להם חבילת מסיכות), וכשמסרתי את השקיות לאבא שאלתי אותו באגביות כמה עולה להם לבקש מ'האחוזה' להביא להם את התרופות בעצמם.
מישהו מנחש?
