השבוע האחרון של החופש הגדול

אחרי הניתוח ברגל עשיתי הפסקה של יום אחד בדיוק לפני שחזרתי להליכות.

כפי שכתבתי למוטי באחת התגובות, הכירורג אמר לי "לא למתוח את המקום" במשך שבועיים. כששאלתי מה זה אומר "למתוח את המקום" הוא אמר לאמץ, להתעמל. אבל זה לא נשמע לי הגיוני. אז בדקתי כמה תנועות, ובאמת כאשר אני כורעת להתכופף, למשל, אז המקום נמתח. אז מזה אני נמנעת. אבל כשאני הולכת, גם מהר מאד, לא מרגיש לי בכלל שהמקום נמתח. 

בהליכת הבוקר בשבת לשם שינוי הקשבתי למוסיקה במקום לפודקסטים. הרגשתי שאין שום פודקסט כרגע שיש לי סבלנות להקשיב אליו. הספוטיפיי הרכיב לי כמה וכמה רשימות שמיעה יומיות על סמך ההעדפות שלי, וכך העברתי שבעה ומשהו קילומטר בנעימים. היה חם ולח אבל רוב הזמן העננים עזרו לי להסתיר את השמש, וזה היה נחמד מאד.

לפני הצהריים קפצנו לבקר אצל הורי, יותר מתוך תחושת מחויבות - לפחות מצדי - ופחות מתוך רצון באמת להיפגש איתם. כנראה שגם למפגש איתם אין לי עכשיו כוח. נפשי. אין לי הרבה כוח, לכלום, כנראה. אבל הם שמחו שבאנו וזה הרגיש כמו דבר טוב. 

ציפו בסידרה דוקומנטרית בנטפליקס על ווייאט ארפ וקרב היריות המפורסם ב- קרב היריות ב-OK CORRAL וזה די מעניין.

בנוסף צפיתי בסידרה בשם "המדריך לרצח לילדות טובות". התחלתי לצפות מתוך מחשבה שזו עוד סידרת נוער - שזה משום מה הז'אנר שאני נמשכת אליו בחודשים האחרונים - אבל למרות שזו אכן סידרת נוער, היא עשויה היטב ובנויה כסיפור בלשי של ממש. ממליצה. 

צפיתי בעוד סדרות נוער שלא אפרט כאן, שחלקן לא ברמה מי יודע מה, אבל כאמור - זה מה שאני מסוגלת כנראה בתקופה הנוכחית. 

בראשון קבלתי את החיסון השני בסידרה נגד שלבקת חוגרת, וגם הפעם הזרוע כאבה והיה לילה אחד של כאבים בגוף דמויי שפעת אבל בסך הכל זה עבר בשלום. 

פרט מצחיק - כמעט לא קבלתי את החיסון כי את הראשון נתנו לי בתאריך 26/6 ואת השני קבעתי ב-25/8. היה חסר יום אחד וכתוב להם שנדרשים לפחות חודשיים בין הראשון לשני. איכשהו אני פספסתי את העניין הזה, של "בין חודשיים לחצי שנה" בין המנה הראשונה לשנייה, כי לו הייתי מודעת לזה, הייתי קובעת בכלל בספטמבר, אחרי שהייתי מסיימת את תורנות הנכדים של החופש הגדול. בסופו של דבר כן חיסנו אותי. מקווה שזה יתפוס באמת. 

תוך התעלמות מוחלטת גם מהחיסון ותופעותיו וגם מהתפרים ברגל, אירחנו כאן את הנכדים בין ראשון לשני, וגם דאגנו לחגוג לנשמותק את יום הולדתו ה-12. 

בראשון בערב T לקח את הבנים לקרטינג - לאחר שהם כל כך נהנו מזה בתאילנד. 

בזמן הזה נשאתי עם שרי בבית, שיחקנו, תופפנו, וצפינו בסרט "הנסיכה הקסומה" - שאגב זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מההתחלה ועד הסוף. 

מעולם לא ראיתי אותו - בתי כל הזמן מצטטת ממנו - ורב עכשיו הבנתי כמובן שמדובר בפארודיה מצחיקה ומקסימה. 

מסתבר ששרי כבר ראתה אותו כמה וכמה פעמים.

כשהבנים חזרו T הכין פיצה טעימה 

ואז שרנו לנשמותק "היום יום הולדת" ואכלנו מהעוגה שהכנתי כבר יום קודם, ( מתכון של סבתא שלי) שנשמותק הכי אוהב. 

הפעם לא היתה לשרי שום בעייה להירדם, חכמוד העביר אותה למזרון שליד המיטה שלנו, וכך ישנו לנו חמישתנו בנוח כל הלילה. אני, כאמור, ישנתי פחות טוב כי כאב לי כל הגוף מתופעות הלוואי של החיסון, אבל לפחות לא ישנה איתי ילדה בת חמש באותו הזמן. 

בבוקר T הכין להם פרנץ' טוסט (לחכמוד ולשרי) וקרפים (לנשמותק) וכולנו צפינו בסרט הראשון והמקורי (1968) של כוכב הקופים, שאמנם היה מוזר לראות את הטכנולוגיה שבה השתמשו בשנות הששים בתעשיית הסרטים, אבל התוכן והערכים שהוא ביטא היו ממש חשובים וטובים. כולנו נהנינו. 

ביום חמישי חתני הביא רק את שרי - נשמותק נשאר בבית עם כמה חברים שבילו אצלו כל הלילה במסיבת פיג'מות, וחכמוד, שברח ממסיבת הפיג'מות של נשמותק, ישן אצל הסבתא השנייה. 

שרי היתה שיא המתיקות ולא היו איתה עניינים בכלל. אני לא יודעת אם זה משום שהיא כבר ממש התרגלה אלינו, התקרבה אליו, היה לה יום טוב במיוחד או שהעובדה שהיינו לבד בלי אחים ובלי הורים גרמה להתנהגות שלה להיות שונה. כך או אחרת נהנינו ממנה נורא.

שיחקנו וציירנו והיא בישלה כל מיני דברים עם T, ובזמן שנחנו בצהריים היא העסיקה את עצמה....היה ממש נחמד. 

וזה חתם את "קייטנת סבא וסבתא" של קיץ 2024 - ביום ראשון היא חוזרת לגן, ובין אם שביתת התיכונים תשפיע גם על חטיבות הביניים ובין אם לא - אנחנו סיימנו את תפקידנו. הבנים כבר גדולים, וגם אם הם יהיו מושבתים וירצו לבוא, זו לא נחשבת "עבודה" מבחינתנו. 

הצלחתי להיפגש עם 'מחברת' השבוע, ופגשתי גם את אחת החברות הטובות שלה. שתינו שמענו רבות זו על זו אבל נדמה לי שנפגשנו בעבר רק פעם אחת, לפני שנים בקאנטרי של רעננה, כשעוד כולנו היינו מנויות שם. מאד נהניתי מהמפגש. 

אני ממשיכה לקרוא בסדר THE LOST SHTETL, ועדיין לא גיבשתי דיעה סופית לגביו, אז מחכה לסיים אותו ואז נראה. 

אמא שלי ביקשה שאוריד לה לאפליקציה את הספר "עורך צללים" מאת אריאל הורוביץ - שכנראה מקבל הרבה מאד שבחים בהרבה מאד מדורי תרבות בהרבה מאד עיתונים. היא עצמה לא ממש מתלהבת, אבל היא תעדכן אותי כשתסיים. לא קראתי את "טובי בנינו", ספרו הראשון.......אולי עדיף להתחיל דווקא ממנו. 

אחי חוגג יום הולדת 60, אבל הוא בכלל בכנס בחו"ל ואני לא יודעת מתי ואיך נחגוג לו. הוא ביקש מגיסתי במפורש לא לעשות שום דבר גדול ורב משתתפים (כמו שעשינו לו כאן ביום הולדתו ה-50), והיא ממילא מורה בתיכון ורכזת אנגלית ותמיד יום הולדתו של אחי מגיע בימים הכי לחוצים שלה, לקראת תחילת הלימודים. והשנה כרגיל צפויה שביתה, אולי כן אולי לא - אז נראה שכל העניין יידחה. ואולי נחגוג להם כבר ביחד, כי יום הולדתה חל 11 ימים אחריו. 

אז הערב תתקיים כאן ארוחה רק עם הורי. בתי והמשפחה נפגשים אצל חמותה עם כל האחיות של חתני, לאחר שכולם חזרו מחופשות חו"ל שלהם. 

לקראת סוף השבוע נראה לי שהתחילה לפוג השלווה שזכיתי לה מאז החופשה. אני עדיין בסדר, ועוד לא השתלט הדכדוך, אבל החלומות שלי מוזרים ולפעמים לפנות בוקר מתעוררת החרדה.......משום דבר ספציפי פרט לעובדה שהמדינה שלנו עדיין במסלול התרסקות והתפרקות, גם מבחוץ אבל בעיקר מבפנים.....ואני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי למנוע, לעזור, לשקם. כרגע די כלום ושום דבר. 

אוגוסט של נכדים

אוגוסט, ובמיוחד השבועיים האחרונים של אוגוסט, בדרך כלל מוקדש ל"קייטנת סבא וסבתא". 

אז בכל שבוע אנחנו לוקחים על עצמנו כמה ימים שאותם אנחנו מקדישים למתוקים שלנו, ובין לבין מקפידים גם לקחת כמה ימים כדי להתאושש מזה. האמת - נשמותק וחכמוד הם תענוג צרוף ואנחנו יכולים להיות איתם ימים שלמים בלי להתעייף. שרי זה סיפור אחר. 

כמה שהיא מתוקה ומקסימה ונותנת יותר ויותר אהבה, ככה היא שואבת אנרגיה ומותירה אותנו בסוף ה"תורנות" גמורים מעייפות. 

אז לקחנו לנו את הסוף השבוע לנוח, ואין הערב ארוחה. 

בין לבין הנכדים והמטלות השונות אני מוצאת זמן להתרווח על הספה עם הספר שלי או מול הטלוויזיה....וזיגמונד תמיד מנצל את ההזדמנות להישפך עלי ולהירדם עמוק. 

שלשום כשעליתי לחדר השנה מצאתי אותו ואת מיינקוני על המתקן שלהם. הם היו פשוט מתוקים מכדי להתעלם. 

השבוע קבענו, בין היתר, לקחת את מיינקוני למספרת חתולים (שמתמחה במיין קון) כדי להיפטר מהראסטות שלו, שאנחנו לא מצליחים להתגבר עליהן לא בסירוק/הברשה ולא בגזירה. נראה מה היא תצליח לעשות (ייתכן שהוא יזדקק פשוט לגילוח...ואז לגדל את הכל מחדש). 

בשבוע שעבר חגגנו 45 שנים לנישואים. 

חגגנו - כלומר ארחנו את בתי והמשפחה ואת הורי לארוחה. 

באמצע הבישולים T קפץ להביא משהו מהחנות, וחזר גם עם זר פרחים. איזה חמוד. 

בשני אחר הצהריים בתי הביאה לכאן את כל שלושת הנכדים ויצאה עם חתני לחתונה שהיתה במשפחה שלו. 

שרי לא היתה מאה אחוז בטוחה שהיא מסוגלת להישאר לישון אצלנו אבל תכננו כמה תרחישים אפשריים שונים, שאחד מהם היה שהיא תישן עם חכמוד בחדר האורחים ונשמותק יישן איתנו במיטה שלו בחדר שלנו.

תרחיש נוסף היה שהיא תישן איתנו במיטה, ונכין מיטת מזרון על הריצפה ליד המיטה כדי שנוכל להעביר אותה אחרי שתירדם. 

היא הכריזה שהיא לא מתכננת להירדם כלל - ואנחנו לא התווכחנו. 

תחילה הכנו ארוחת ערב, הגדולים התרווחו להם בסלון ושרי עזרה ל-T לחתוך סלט. 

אחר כך הם עלו, בזה אחר זה, להתקלח.

חכמוד החליט שהוא לא מסוגל לישון בחדר האורחים "עם כל הבובות האלה שמסתכלות עליו" והכנתי את המיטות שלהם ואת המזרון עבורה אצלנו בחדר השינה. 

שרי נשכבה במיטה שלנו.

הקראתי לה סיפור (את "לילבס ילדת הקירקס" - הספר המקורי שקראו לי כשהייתי קטנה), וגם נשמותק נהנה להקשיב. 

אחר כך הדלקתי לה טלוויזיה, והבנים נשכבו במיטות שלהם. 

מהר מאד התחלתי להירדם בעצמי, בזמן שהיא צפתה בטלוויזיה ו-T עדיין היה למטה בסלון עם החדשות (הוא רואה אותן ב-catchup בלי פרסומות), ואני אפילו לא לגמרי בטוחה מתי גם היא נרדמה. נדמה לי שזה היה כבר רבע לאחת עשרה. 

כאשר T הגיע למיטה לא היה לו כוח להרים אותה (היא די גדולה) ולהעביר אותה למזרון בעצמו, אז היא נשארה לישון איתנו.

מצד אחד זה היה נחמד כי חצי לילה ישנו מחובקות, אבל מצד שני זה היה די סיוט, כי היא בעטה וצעקה מתוך שינה לפעמים וגם העיפה כאפות על הפרצופים שלנו מתוך שינה....לא ישנו מי יודע מה כמו שצריך בלילה הזה. אבל ידענו שזה מה שעלול להיות. 

בבוקר קמנו לחדר כושר, וכמו שבתי הנחתה אותי - בקשתי מחכמוד שיעבור למיטה שלנו להמשיך לישון לידה. 

כשחזרנו חכמוד היה ער ונשמותק ושרי היו בשלבים ראשוניים של התעוררות.

T הכין גם פרנץ' טוסט וגם קרפים, אבל כמובן ששרי העדיפה ואפלים....זה חלק מהעניין אצלה, אף פעם לא לרצות את מה שיש. בסוף T הכין לה ואפלים. ברור שנשארו גם קרפים וגם ואפלים....ובתי לקחה אותם איתה הביתה כשהגיעה לאסוף אותם. 

אחרי ארוחת הבוקר לקחנו אותם לסינמה סיטי. 

הבנים רצו לראות את "וולורין ודדפול" אז T לקח אותם ושרי ואני הלכנו ל"הקול בראש 2", לאחר שבתי ישבה לראות איתה את "הקול בראש 1" כמה ימים קודם לכן. 

ברור לי שחלק ניכר מהסרט "עבר לה מעל הראש" אבל הילדה ישבה מרותקת. היא אפילו בקושי שאלה שאלות. היה מקסים. 

מרוב פופקורן הם לא היו רעבים אחרי הסרט, אז לקחנו אותם הביתה ובתי באה לאסוף אותם. 

יומיים אחר כך נסענו אליהם על הבוקר שוב. 

בהתחלה שרי ואני עשינו עבודות יצירה. 

תחילה שרטטנו את הסלמנדרה הזו ששרי קנתה לעצמה בתאילנד, ואז צבענו אותה. 

אחר כך עברנו על הכל עם דבק והיא פיזרה נצנצים בצבעים שונים. 

ובסוף הדבקנו ללטאה הצבעונית זוג עיניים - שני פונפונים, כל אחד בצבע אחר. 

ואז קרה משהו מוזר. 

הכיסא שעליו ישבתי פתאום התפרק ונפלתי אחורנית וחטפתי מכה די קשה באחורי הראש מהקיר. 

זו היתה מכה ממש מוזרה, כי חטפתי אותה מאחורה אבל מה שכאב לי זה למעלה וקדימה, והיתה לי גם קצת סחרחורת. 

T ממש נבהל, היה בטוח שחטפתי זעזוע מוח. בסוף זה עבר בשלום. 

התברר שזה כבר הכיסא השני שנשבר להם ככה. את הראשון חתני הדביק עם דבק עץ חזק מאד. חבל שבאותה הזדמנות לא עבר כבר על כל הכסאות. 

כשהתאוששתי מעט התיישבתי עם שרי להרכיב פאזל, אבל אז כבר הגיע זמן ארוחת הצהריים והחלטנו לקחת את שלושתם למסעדת שניצלים. 

כשנכנסנו לרכב מד הטמפרטורה הראה 49 מעלות ! ברור שהמזגן בקושי הצליח להשפיע על החום באוטו. חבל שלא הדלקנו את המזגן מרחוק לפני שירדנו לאוטו (יש עכשיו אופציה כזאת). עוד אופציה שיש לנו היא להשאיר את הרכב ב-PET MODE, שנועד להשאיר בעלי חיים באוטו. רק המזגן פועל בזמן שהאוטו כבוי ונעול, וכך נעים לחזור לרכב אחרי שחנה כמה שעות. 

אחרי האוכל לקחנו אותם אלינו הביתה. שרי התקלחה והם נשארו בסלון לשחק ולראות טלוויזיה בזמן ש-T ואני עלינו קצת לנוח. 

כשבתי הגיעה היא נשארה עוד כמה שעות אצלנו, ורק לפנות ערב סוף סוף נשארנו קצת לבד. 

בשבוע הבא שוב נשמור עליהם כמה ימים. ואז בתקווה תיפתח שנת הלימודים ונחזור לשיגרה. 

הבוקר היה לי ניתוח להסרת ציסטה בשוק הימני, שיש לי כבר המון שנים. 

בביקור האחרון אצל הכירורג (לבדיקת שד שגרתית) שאלתי אותו לגביה, והוא אמר שאין בעייה להסיר אותה בניתוח בהרדמה מקומית. 

הוא זימן אותי לאסותא להיום, בתשע וחצי בבוקר. לא היה לי מושג שעבור ניתוח של שתי דקות, איאלץ לבלות שם שלוש שעות! 

בין ההמתנה שלפני וכל הלוגיסטיקה של חדר הכנה לניתוח (כן, גם עבור פרוצדורה כזאת קטנה הפשיטו אותי ושמו לי צמיד של בית חולים!), חדר ניתוח, חדר התאוששות (!?) ומחלקה..... 

מגוחך. 

והכי גרוע: בסוף הניתוח הרופא אמר שאסור לי להתעמל שבועיים. שבועיים! כן, בטח. 

לא יקרה. 

מחר אוכל להסיר את התחבושת ואם זה ייראה לי בסדר אמשיך בשיגרה שלי כרגיל. 

בעוד עשרה ימים צריכה להסיר את התפרים, ובעוד חודש לבוא אליו לקבל את תוצאות הפתולוגיה. 

נו, מילא. 

מאז שחזרנו

מאז שחזרנו מתאילנד אני מאד עסוקה. 

הצטברו לי הרבה מאד מטלות והאמת היא שאני די מרוצה ככה.

ככה אני עדיין על ה"אדים" של החופשה והרוגע והכיף שהיה, ואין לי פנאי לשבת ולחשוב על "המצב". ברור לי שזה לא יחזיק הרבה ובסוף "ננחת"....אבל כרגע זה עוד לא קרה, וטוב שכך. 

הורדתי עוד יותר את החשיפה שלי לחדשות - זה לא שאני לא מתעדכנת, אני ממשיכה לקבל מבזקים (בלי SOUND, אבל מקבלת "פוש"ים לטלפון שאני מציצה בהם מידי פעם אבל בדרך כלל לא מתעמקת בכתבה המלאה) ויוצא לי לצפות בערך ברבע השעה הראשונה של מהדורה החדשות בערב, וזהו. 

כאשר T צופה בחדשות בטלוויזיה אני הולכת לחדר אחר. 

בעקרון תמיד אהבתי ששנינו באותו החדר וכל אחד עושה משהו אחר. אבל כאשר החדשות ברקע אני לא יכולה. ניסיתי לשים אוזניות ולהקשיב למוסיקה קלאסית אבל זה עדיין מול העיניים ומפריע. אז המחיר הוא ששעות שלמות כל אחד מאיתנו בחדר אחר, אבל זה עדיף לי. בשביל הבריאות הנפשית שלי. 

בשבועיים הקרובים הילדים עדיין בחופשת קיץ אז תיאמתי עם בתי באילו ימים אנחנו עוזרים עם הנכדים. לולא הייתי עושה זאת בתי היתה נזכרת תמיד ברגע האחרון שהיא זקוקה לנו ולאו דווקא כשהתאים לנו. הודעתי לה מתי אני לא פנויה וככה נקבעו הימים ומקווה שנבלה בכיף עם הנכדים כמו תמיד וגם על הדרך נעזור לה. 

אז לא יצא לי לקרוא מאז שנחתנו אבל קראתי ספר וחצי מאז שעדכנתי כאן לאחרונה על ספרים. 

על שניהם המליצה לי בת דודי, ורק אתמול כששוחחנו בטלפון התברר לי שהיא עצמה עוד לא קראה אותם 😂והיא חיכתה לשמוע מה דעתי. זה קצת הזכיר לי את שריתה וההמלצות שלה שהתבססו על המלצות של המתעמלות אצלה בסטודיו ולאו דווקא על התרשמותה האישית - ובאמת היו כמה ספרים שממש התפלאתי שהיא המליצה, עד שהבנתי שזה המקרה. 

בכל מקרה דווקא הספרים שבת דודי המליצה עליהם היו בסדר. הראשון רק "בסדר" - THE MOTHER TREE מאת HEATHER W. COBHAM - רומן שמספר בעצם את סיפורן של שתי נשים (ועוד כמה אבל בעיקר שתי אלה) ועץ עתיק שמשמש מזה מעל למאה שנה כמקום מפגש וסוג של פולחן לנשים מכל המגזרים - בהתחלה אינדיאניות (סליחה, אמריקאיות ילידות) ובהמשך גם שחורות ולבנות.... 

הספר הצליח לכלול בתוכו נושא של התעללות במשפחה, עבדות, אפליה, וכמובן איכות הסביבה ושמירה על הטבע..... לא יצירת מופת אבל בהחלט נחמד וזורם. 

את הספר ההוא סיימתי באמצע החופשה ואז התחלתי ספר נוסף שהיא המליצה עליו: THE LOST SHTETL מאת MAX GROSS והוא ממש מוצא חן בעיני. אני בערך באמצע, אולי קצת אחרי האמצע שלו. 

מדובר בעיירה יהודית בפולין שאיכשהו איבדה קשר עם העולם החיצון אי אז בסוף המאה התשע עשרה, כנראה, והתנהלה כמעט באוטונומיה מוחלטת, תוך שהיא ממשיכה בעצם לחיות כפי שחיו אז. היתה להם חקלאות והם פרנסו אלה את אלה, ופעמיים בשנה עברה אצלם שיירה של צוענים שאיתם התבצע סחר חליפין עם העולם החיצון. כתוצאה מהבידוד הזה איכשהו הנאצים דילגו על העיירה הזאת והם אפילו לא ידעו על מלחמות העולם (שתיהן), על הקומוניזם....שום דבר. 

ואז קורה משהו שגורם להם לשלוח נציג לרשויות הפולניות - והסיפור מסופר דרך עיניהן של דמויות שונות מתוך העיירה, מקסים מקסים מקסים. עוד לא סיימתי את הספר אז אני עדיין לא יודעת אם הסופר השכיל גם לסיים אותו כמו שאני אוהבת (יש לי בעייה הרבה פעמים עם סופים מאולצים או מאולתרים) אבל בינתיים אני ממש ממש נהנית. 

אבל כאמור טרם חזרתי לקרוא מאז שהגענו הביתה, ובזמן האימון בחדר כושר או בשעת פנאי מזדמנת אני בעיקר צופה בסדרות....

בשיחה עם 'שותפנו', כשסיפרתי שאני עדיין על אדי הרוגע והשלווה מהחופשה, הוא הזהיר אותי שזה יתפוגג בקרוב - כך קרה להם כשחזרו מהטרק באוסטריה בחודש שעבר. מילא, אנסה ליהנות מזה כמה שיחזיק.......

כי אני הרי כן מעודכנת בחדשות ורואה איך הכל ממשיך להתדרדר ומרגישה כל כך חסרת אונים......

תאילנד - ימים אחרונים בקו סאמוי ושוב בנגקוק

ביום השביעי שלנו בקו סאמוי חכמוד התעורר אף הוא עם כאב באוזן, כמו שרי. 

לאחר בדיקה קפדנית התברר שלשניהם יש כנראה דלקת חיצונית, כנראה באמת בגלל השהייה הממושכת בבריכה.

השגנו להם שני סוגי טיפות אוזניים (כאן אפשר גם לקנות אנטיביוטיקה ללא מרשם אם רוצים) - אחד אנטיביוטי והשני עם קורטיזון, ועוד משככי כאבים. 

בינתיים שלחנו את בתי וחתני לקבל עיסוי תאילנדי, הבנים נמנמו להם בחדר ואני שיחקתי עם שרי - בהתחלה בקלפים - "טאקי" ואחר כך "מלחמה" - אחר כך רצינו לצייר אבל לא הצלחנו למצוא את הצבעים והדפים, ובסוף היא התיישבה לראות סרטונים ביו-טיוב. 

בתי וחתני חזרו מרוצים ומפורקים (למרות שלטענתו של חתני המעסה שלו, על כל חוזקה ומיומנותה, לא התגברה על הגב הנוקשה והשרירי שלו) ותכננו לצאת לטיול רגלי לשופינג וארוחת צהריים. 

בתי ואני הספקנו למדוד כמה בגדי ים (ולא, שום דבר לא התאים לנו) כשהתחיל גשם זלעפות. בהתחלה חיכינו שייחלש, אבל בסוף לקחנו מטריות ויצאנו לרחוב.

כרגיל הבנים רצו המבורגר וכל השאר העדיפו מסעדה תאילנדית. מצאנו שתי מסעדות שענו על שתי הדרישות - זו לצד זו - והתפצלנו, כך ש-T ישב עם הבנים ואני ישבתי עם בתי, חתני ושרי. בתי קצת התבאסה שזה מה שקורה בימים האחרונים ושמזמן לא ישבנו כולנו יחד לאכול ארוחה....אבל אמרנו שאולי בערב. בתקווה שכולם ירגישו מספיק טוב. 

אחרי הארוחה המשכנו לטייל לאורך הרחוב כאשר מידי פעם נכנסנו לחנויות שהבנים או חתני או בתי מצאו בהן עניין. בסוף אפילו T ואני קנינו לעצמנו חולצות. באמת היו שם דברים יפים, שלמרות שדי ברור לנו שהם כולם חיקויים, הם היו ברמה גבוהה.

הצלחנו גם להתמקח ולקבל מחירים ממש טובים, לשמחתם והתפעלותם של הבנים. 

בשלב הזה שוב התפצלנו, נשמותק ואני חזרנו למלון (גם נמאס לו מהשופינג וגם התברר שהיה צריך דחוף לשירותים) ולי זה סיפק תירוץ מצוין - גם לי אין הרבה סבלנות לשופינג. 

דיברתי בוידאו עם הורי ווידאתי שהם בסדר - ממש בסדר. אבא אפילו דיווח שהוא כבר לא זקוק לחגורת הגב כשהוא עושה את ההליכות שלו. די מדהים האיש הזה. 

באותו ערב וגם למחרת נסענו כולנו לשוק הדייגים, שהוא גם שוק לילה נהדר וגם מלא מסעדות טובות, שבדרך כלל העדפנו את אלה שהושיבו אותנו ממש על החוף. 

בגדול הילדים פחות התחברו לאוכל התאילנדי המעולה שאנחנו, המבוגרים, התענגנו עליו, אבל גם הם מצאו כמעט בכל מקום משהו שהם אוהבים. אצל הבנים זה באמת היה פיצה והמבורגר, ואצל שרי אלה היו כנפיים, וכמו בתמונה הזאת: צלעות כבש. 

את הימים האחרונים בקו סאמוי בילינו בעיקר בבריכות של המלון ובחוף הצמוד אליו. 

T ואני יצאנו גם להליכות לאורך החוף עד לקצה המפרץ ובחזרה, אבל רק לקראת השקיעה כשהחום הגדול והלחות היו יותר נסבלים. בבקרים הלכנו לחדר הכושר הקטנטן של המלון, שסיפק לנו בדיוק את מה שהיינו צריכים: מסילה עבור T (היו שתיים אבל אחת היתה תקולה במהלך כל השהות שלנו שם), אליפטקל אחד עבורי, מגבות, מים קרים ומזגן משובח. 

יום לפני הטיסה בחזרה לבנגקוק לקחו T וחתני את הבנים ל"קרטינג" מאד מוצלח, ולאחר סיבוב אחד קצת הססני, שני הנכדים קיבלו ביטחון וארבעת נהנו שם מאד. 

בבוקר הטיסה לבנגקוק שרי כבר הרגישה טוב, חכמוד עדיין היה עם כאבי האוזן, והתברר שזה התחיל גם אצל נשמותק. שלושתם, אגב, באותה אוזן שמאל. 

גם הוא התחיל לקבל את הטיפות ואת משככי הכאבים, ואת המסכן זה ליווה גם בטיסה לבנגקוק וגם בטיסה לישראל וגם, לצערי הרב, בימים הבאים, מלווה בכאב גרון. 

אבל למזלנו משככי הכאבים עשו את עבודתם והקלו על הנכדים המתוקים שלי. 

שדה התעופה של קו סאמוי הוא שונה ומיוחד מאד. 

הוא לא בנוי כמו שדה תעופה קלאסי, רובו פתוח (וללא מזגן!) וכל החנויות והמסעדות הם בעצם באוויר הפתוח (אבל כל המתחם סגור ושמור, כיאה לשדה תעופה). 

בין היתר מצאנו שם את עץ ה-cannonball המרהיב הזה. 

הטיסה לבנגקוק עברה במהירות (כשעה ורבע) ובמהלכה קיבלנו יותר שירות ופינוקים מאשר בכל 12 שעות הטיסה מהארץ לתאילנד. 

בבנגקוק היינו אמורים לשהות באותו מלון שבו לנו ביומיים הראשונים, אבל השירות שם לא מצא חן בעינינו, וכשהיינו בקו סאמוי T ביטל את ההזמנה שלנו והזמין במקום זאת חדרים במלון שהיה די קרוב למלון ההוא, ששייך לאותה הרשת בה שהינו בקו סאמוי - שהיא רשת מצויינת - ושהמיקום שלה, ממש בכניסה לרכבת ה-BTS היה טוב יותר. 

וכבונוס, גם כאן לקחנו שלושה חדרים - חדר נפרד עבור הבנים - כמו בקו סאמוי (בניגוד למלון הראשון בבנגקוק שבו כל המשפחה שלהם היתה בסוויטה ביחד). זו התבררה כהחלטה מצויינת.

המלון היה צמוד לקניון חמוד וגם לשוק לילה קטן וחביב. כאמור הוא היה בפתח תחנת הרכבת, כאשר מעבר לכביש היה עוד קניון חביב לא פחות. 

חדר הכושר היה הרבה יותר מוצלח מזה של המלון הראשון ואף יותר מוצלח מזה של קו סאמוי. והחדרים היו מדהימים. 

אנחנו, T ואני, קיבלנו מיטת HOLLYWOOD - שהיא אפילו יותר גדולה מזו שיש לנו בבית (וזה אומר הרבה). 

בכלל, בכל השהייה שלנו בתאילנד ישנו מאד טוב, במיטות משובחות, ומתקני המלונות היו מצוינים. 

ואי אפשר שלא להזכיר את ארוחת הבוקר המדהימה. שפע ומגוון...שלא ראינו בשום מקום אחר בעולם. 

גם הפעם הילדים (בעיקר חכמוד וחתני) רצו בעיקר לעשות שופינג, אבל על הדרך הצלחנו לבלות חצי יום שלם באקווריום SEA LIFE נהדר שממקום בקומת המרתף של קניון SIAM PARAGON.

(בשבילך, אמאל'א)

בנוסף לחיי הים היה באקווריום הזה גם חיי יער גשם, היו כרישים נהדרים ולא פחות נחמד: היה סרטון בארבעה מימדים (כלומר, גם המושבים זזו וגם קיבלנו משקפי תלת מימד)  אודות חברות מיוחדת ויוצאת דופן שנרקמת בין דוב לבין סנאי. נהנינו מאד. 

בקניון הזה היה מתחם מזון מטורף - פשוט קילומטרים של מסעדות משובחות, וכל אחד מאיתנו יכול היה לבחור את האוכל האהוב עליו ולשבת יחד ולזלול. T ואני בחרנו RAMEN מעולה, גם בתי וחתני אכלו יפני, והנכדים אכלו שניצלים משובחים...היה כיף גדול. 

אבל שופינג לא עשינו בקניון הזה, המחירים בו היו זהים למחירים בארץ. אז הלכנו מרחק כמה דקות הליכה בחזרה לקניון MBK, ושם התפצלנו, עזרנו לנכדים למצוא לעצמם דברים (כמו משחקי וידאו או כיסוי לטלפון), ישבנו על כוס קפה או קינוח...העברנו את הזמן. 

אני לא כל כך אוהבת שופינג אז פחות הסתובבתי, ודווקא בפעם הבודדת שהתעניינתי בחולצה (של אדידס), המוכרת כל הזמן ניסתה לדחוף לי חולצת נייק במקומה. זה היה קטע קומי ממש, בו היא מראה לי שחולצת האדידס שבתצוגה קטנה מדי עבורי, וכשאני מבקשת מידה גדולה יותר, היא שולפת לי נייק, שוב ושוב עד שפשוט התייאשתי והלכתי משם. 

חיפשתי גם עגילים - פשוטים, משהו שלא אתבאס עליו אם שוב יילך לי לאיבוד - אבל שם בקניון לא מצאתי שום דבר שנראה לי. 

בסוף בשדה התעופה דווקא מצאתי שני זוגות שאהבתי. 

כשהרגשנו שמיצינו את הקניון, תכננו לנסוע לשוק הלילה. וכדי לצבור עוד חוויות, החלטנו לנסוע לשם בטוק טוק. שרי היתה בעננים. 

נסענו בשני טוק טוקים שונים, זה לצד זה. 

ואז התחיל גשם. 

שוטף. 

חזק.

הספקנו בערך שניים, שלושה דוכנים בשוק הלילה (וסוף סוף חולצות יפות לנשמותק, שבמהלך כל החופשה גילינו שהוא כבר גדול מדי לבגדי ילדים אבל עדיין קטן מדי לבגדי מבוגרים) לפני שהתחיל מבול כזה חזק שגם בעלי הדוכנים מיהרו לכסות את הכל בניילונים והשוק די התרוקן מאנשים. 

מרחוק ראינו גשר של רכבת, אז הלכנו לכיוון בגשם השוטף, ונשמותק המעופף, שבמהלך כל החופשה היינו צריכים להעיר לו להישאר קרוב אלינו ולא לרוץ קדימה ולשים לב לאן הוא הולך, כמעט נדרס על ידי רכבת "קלה". חתני ממש הציל אותו ברגע האחרון. זה היה מפחיד ממש, ונשמותק ממש התחיל לבכות מרוב זעזוע ובהלה. מזל שזה נגמר בשלום. 

אז הצלחנו להגיע לרכבת ולחזור למלון, ובבוקר התפנקנו בארוחת הבוקר של מלכים של המלון, עשינו צ'ק אאוט ונסענו לשדה התעופה. 

המתח בארץ הלך וגבר, וכולם שוב התחילו לדבר על התקפה איראנית / חיזבאללה במהלך תשעה באב, בדיוק כשהיינו אמורים לטוס בחזרה. 

האמת היא שגם בתי וגם חתני כל כך לא רצו לחזור הביתה, לכל המתח הזה ולעבודה ולבלגנים שלהם, שנדמה לי שהם קצת ייחלו שאכן יקרה משהו שיעכב את הטיסה שלנו ארצה. 

אני ממש לא הייתי שותפה לתחושות האלה, גם לא רציתי כמובן (גם הם לא, בעצם) שתהיה התקפה ושיהיו נפגעים ונזק ומי יודע מה עוד, וגם כבר התחלתי למצות את החופשה ואת תאילנד, ובעיקר רציתי לחזור לחתולים ולבית. 

בסופו של דבר לא קרה עדיין כלום והטיסה יצאה בזמן ועברה ללא תקלות, ומצאנו את עצמנו בחזרה בבית - לטוב ולרע. 

החתולים שמחו מאד לקבל את פנינו, נראה שהם בסדר ושהם גם התקרבו עוד יותר כשלא היינו. ראיתי שהילדה של השכנים הסתדרה לגמרי לא רע עם כל מה שהיה.... וכבר אמרתי לה שבעוד כמה שבועות צפויה לנו עוד נסיעה. הפעם לבני לבוסטון. 

חזרנו מייד לשיגרה, כאשר בחמישי כבר שמרנו על שרי כשבתי עבדה, ובששי הם באו אלינו יחד עם הורי (פחות נשמותק, שכאב לו הגרון ונשאר בבית) וחגגנו את יום הנישואים ה-45 שלנו. 

T אפילו קנה לי פרחים במפתיע. 

אז בסוף הצלחנו לטוס לתאילנד, ליהנות שם מאד ואפילו לחזור בשלום. בסוף היא היתה כל מה שמספרים ויותר. 

בסוף הצלחנו לקיים את ההבטחה לחכמוד לטיול בר מצווה, וכל המשפחה נפשה ונהנתה. 

בסוף עשינו זאת. 

למדור השרביט החם - רכב חשמלי - האם זהו העתיד?

 בתאריך 9/8/2024 היה הנושא החם "רכב חשמלי - האם זהו העתיד?"

המדור גם ציין שאני רכשתי לאחרונה רכב חשמלי, וזה נכון.

את המעבר מרכב בנזין לרכב חשמלי עשינו בהדרגה.

לפני שלוש שנים עברנו לרכב היברידי מסוג פלאג-אין (plug in), שהיו בו גם מנוע בנזין וגם מנוע חשמלי.

את הסוללה החשמלית הטענו בעזרת עמדת הטעינה הביתית שהתקנו, וברכב שהיה לנו יכולנו לנסוע על המנוע החשמלי למרחק של כארבעים קילומטר. מרגע שהסוללה החשמלית התרוקנה, הרכב אוטומטית עבר לשימוש במנוע הבנזין.

ניתן היה גם לקבוע נסיעה "היברידית", שאז איפשרנו לרכב להחליט בעצמו מתי להשתמש במנוע החשמלי ומתי בבנזין. זה היה טוב בעיקר לנסיעה מחוץ לעיר. בתוך העיר הומלץ להשתמש בחשמל. בפועל רוב הזמן נסענו רק על חשמל, ועברנו כאמור לבנזין רק כשהסוללה התרוקנה לגמרי. 

כך יצא שהיינו צריכים לתדלק רק פעם בשלושה חודשים בערך, תלוי כמה ולאן נסענו. 

והרכב הזה "הרגיל" אותנו להכניס אותו לטעינה בכל פעם שחזרנו הביתה.

הסוללה ברכב החדש שלנו מחזיקה כבר כארבע מאות קילומטר - פי עשרה מהרכב ההיברידי. אנחנו כבר לא מטעינים אותו בכל פעם שחוזרים הביתה, ורק הרגלנו את עצמנו לחבר אותו לעמדת ההטענה כאשר הסוללה יורדת מתחת ל-150 או 200 ק"מ, או לפני שאנחנו מתכננים נסיעה ארוכה.

בינתיים, פרט לכל מיני "באגים" קטנים שכבר נתקלנו בהם פה ושם ברכב החדש שלנו, בסך בכל אנחנו מאד מרוצים. 

איזה באגים למשל? לפעמים הרכב לא קולט שאני מתקרבת (עם המפתח) ואין במפתח אופציה לפתוח את נעילת הרכב באופן יזום. עוד לא קרה שהרכב לא נפתח בסוף אבל זה לא נעים כשהוא לא "מנחש" אותי. עכשיו סוף סוף יש לו גם אפליקציה, שדרכה כן ניתן לפתוח את הנעילה באופן יזום, כך שאני מקווה שהבאג הזה הפך ללא רלוונטי.

עוד באג לדוגמא: לשמחתי הרבה הרכב הגיע עם "אנדרויד אוטו" (לא כל הרכבים החשמליים מגיעים עם זה) כך שאני יכולה לקבל את האפליקציות הרלוונטיות מהטלפון שלי על מסך המולטי מדיה של הרכב. ווייז ומאפס, למשל, וואטסאפ, סמס ועוד. רק שלפעמים יש באג שמעלה מסך שחור במקום המפה של תוכנת הניווט....או שמתקבלת הודעה שלא הצליחה העלאת המפה. זה קורה לפעמים וזה מעצבן, במיוחד כשנוסעים למקום לא מוכר. עדיין נשמעות הוראות הניווט הנכונות, אמנם, אבל המפה לא מופיעה. אחר כך זה מסתדר מעצמו. 

אני מניחה שיקרו עוד תקלות כאלה ואחרות עם הזמן, וכמובן טרם יצא לנו להטעין את הרכב בתחנת שירות. כשנגיע לזה אדווח על החווייה. 

ב"בעד" ו"נגד" רכב חשמלי מבחינתנו כמובן מככבת ארצנו הקטנטונת, שהנסיעה הכי ארוכה בה היא כנראה לאילת. טרם ניסינו נסיעה כזאת. אם אני חושבת על בני בבוסטון והנסיעות שלו ושל כלתי להופעות לעיתים מרחק ארבע שעות נסיעה מהבית, הרעיון של רכב חשמלי נראה לי כבר פחות מעשי. אלא אם זמן הטעינה בעמדות ציבוריות בתחנות שירות (כלומר, תחנות דלק) יתקצר בעתיד באופן משמעותי ממה שהוא היום. 

אבל אם באמת המגמה תימשך ויותר ויותר רכבים חשמליים ייכנסו לשוק במקום מנועי הבנזין, סביר להניח שגם התשתית תותאם לכך, יהיו הרבה יותר עמדות טעינה שתהיינה הרבה יותר זמינות, והטעינה עצמה תארך הרבה פחות זמן. 

ואולי, כפי שהציע מוטי, תתפתחנה טכנולוגיות חדשות כמו מימן, שתחלפנה גם את החשמל וגם את הבנזין. הרי לפני לא הרבה שנים חשבו שמנוע המופעל בגאז הוא זה שישתלט על השוק.........והדבר היחיד שנותר מזה הם השלטים בכניסה לחניונים תת קרקעיים "אין כניסה למנוע מופעל בגאז". 

בקיצור, הטכנולוגיות משתנות ומתפתחות, לעיתים לאיטן ולעיתים בקצב מואץ, ואין לדעת באמת מה צופן העתיד. לפחות, אני הקטנה והלא מלומדת לא יכולה לדעת..........

כרגע אני מבסוטה, גם מחוויית הנהיגה, גם מהמראה ה"חללי" משהו של הרכב וגם מהעובדה שאני לא מבקרת בכלל בתחנות דלק.

תאילנד - קו סאמוי - ארבעת הימים הבאים

היום השני

גשם בלילה

בוקר מאוחר....בשבע וחצי חדר כושר. בתשע ארוחת בוקר. תשע וחצי מצטרפים הילדים/נכדים.

בריכה עד הצהריים

שרי לומדת לשחות / לא לטבוע / לצלול

הם הולכים לאכול המבורגר ופיצה ואנחנו - שעדיין שבעים מארוחת הבוקר - נחים בחדר, מנשנשים בננה וקצת אגוזים. 

שוב גשם. חזק. כשהוא מסתיים לוקחת את שרי לבד לים - לתת להורים קצת לנוח ולהיות לבד

שוחות קצת במים הצלולים והחמימים ויוצרות תנין בחול.

T מצטרף ומתחיל מבול

עוברים לאחת הבריכות ומתיידדים עם משפחה צרפתית יהודית (שבשנה הבאה מתכננת עלייה לישראל).

הגשם מתגבר וכבר לא נעים ואפילו קריר. מפקידים את שרי הרועדת אצל ההורים שלה וחוזרים לחדר להתייבש ולהתחמם.

משהו שלמדתי ביום הזה: מפאת הלחות שום דבר לא באמת מתייבש כאן. לא בחוץ ואפילו לא בחדר במזגן. זו לחות שאפילו המזגן לא מונע את ההתעבות של הטיפות על המראה ומשטחים אחרים. מסקנה: כשמסתובבים בגשם חובה להכניס דברים שלא כדאי להרטיב - כמו טלפון, כרטיס מגנטי וכדומה - לשקית אטומה למים.

בערב יש הרבה התמהמהות והתלבטות גם סביב ארוחת הערב - היכן כדאי לאכול כך שלכל אחד יהיה משהו שהוא אוהב - וגם לגבי הפעילות של יום המחרת.

אלה בדיוק הסיטואציות בהן T מאבד סבלנות וחוטף עצבים. הוא אוהב להחליט מהר ולבצע. בתי וחתני אלופים בהתלבטות והתמהמהות.

חתני גם אלוף בתכנון פעילויות שמושכות אותו בלי לבחון רגע אם זה משהו שמתאים לשאר המשפחה - במיוחד לשרי, שבסופו של דבר זה מה שקובע אם ניתן לעשות משהו או לא.

בתי מנגד מתנהלת בלוח זמנים משל עצמה - מאז ומתמיד - וגם אם אנחנו אומרים לה שאנחנו כבר מאד רעבים, וגם אם שרי כבר עייפה וברור שעד שנגיע ונזמין ויוגש האוכל היא כבר תהיה גמורה מכדי לאכול - זה לא ישפיע ולא יעזור והיא תשב עם הגוגל בנחת ותמשיך לחפש מסעדות.

בסוף היא התבייתה על איזו מסעדה איטלקית, שכאשר הגענו אליה היה ברור שאין לנו מה להיכנס בכלל. היא היתה ריקה לגמרי - אף פעם לא סימן טוב - ושידרה וייב של פיצרייה ברמה הכי נמוכה.

אז שוטטנו לאורך הרחוב - שיש בו מאות מסעדות ושרובן מקבלות ציון ממש גבוה בגוגל - והתיישבנו במקום שנראה סבבה והתברר כמצוין.

וכמובן ששרי לא אכלה כלום, פרט לכמה חתיכות מלפפון. 

כשיצאנו משם שוטטנו עוד קצת לאורך הרחוב, קניתי לי שני פילים קטנים לאוסף ומכנסיים קצרים

היום השלישי

נוסעים למפלי NA MUEANG

מאכילים פילים והמשפחה של בתי גם רוכבים עליהם

שוחים במפלים. המים קרים ועמוקים

משם לחוף יפהפה בשם SILVER BEACH שם גם שחינו, גם אכלנו צהריים, ורבצנו בים או על החול הרך עד לשקיעה. 

זריחה יפה מהים בבוקר שלמחרת 

ואז בתי, שרי ואני יצאנו לעיר לכמה סידורים. מסרתי כביסה (19 ש"ח סך הכל לכל הכביסה שלנו לעומת 20 ש"ח לכל פריט לו היינו מוסרים במלון!) ובתי קנתה כמה דברים בבית מרקחת (אגב, מצאנו כאן את הפלסטרים הכי טובים שהכרנו עד כה), ואז לקחנו את שרי לעשות צמות.

הילדה נדנדה בערך מהערב הראשון, כאשר הסתובבנו ברחוב והיא ראתה ששוזרים כאן צמות, שהיא רוצה והיא רוצה והיא בטוחה שהיא רוצה. והיא כעסה כי הבטיחו לה "מחר" ואז יצאנו למפלים ולחוף וזה הפך ל"מחרתיים"..... ובאמת הגענו לחנות, שהיתה גם (כמובן) מקום של מסאז'ים, והיא בחרה לה חוטים והתיישבה בהחלטיות ובנחישות ובסבלנות אין קץ.....וסבלה בשקט במשך כמעט שעתיים.

בזמן שהמתנו יחד איתה בתי עלתה לקומה למעלה לקבל סוג של פדיקור -  ("רק") טיפול בכף הרגל עצמה, בלי הציפרניים, אבל זה בדיוק מה שהיא היתה צריכה.

התוצר הסופי היה מרהיב והילדה היתה מאושרת. הובטח לה שאפשר לחפוף עם זה ולשחות עם זה ושזה יחזיק שבועיים שלושה. היא כבר פינטזה איך היא תגיע עם זה לגן כאשר היא תהיה עכשיו ב"בוגרים" (זהו גם טרום חובה וחובה ביחד).....

אבל עד הערב זה הציק לה יותר מדי והיא ביקשה לפרום. מילא, לפחות הספקנו לצלם אותה ככה 😉

בשלב הזה נסעו חתני, בתי והילדים לעשות "אומגות" - ו-T ואני נשארנו והלכנו לעשות עיסוי תאילנדי מעולה. שתי בחורות קטנות אך חזקות ומיומנות בטירוף פירקו אותנו לגורמים. היה ממש מצוין. 

למחרת יצאנו כולנו לשייט בין האיים שחתני אירגן לנו. על הנייר זה נשמע נחמד מאד. קצת שייט בנוף המהמם בין האיים כולל שתי ארוחות, קצת שייט קייאקים, קצת שונרקלים, קצת לגונות יפות.......

בפועל זה היה יום די סיוט.

הסירה בה שטנו (בכל פעם מעל לשעתיים) היתה הדבר הכי לא נוח שיש. האוכל שהם סיפקו היה די תחתיות. הקייאקים היו בסדר אבל שרי נכנסה לאחת מהתקפות הבכי שלה, והשייט של בתי וחתני יחד איתה הפך לסיוט. שני הבנים רבו ביניהם כל הזמן על הקייאק שלהם, ו-T ואני דווקא היינו סבבה על הקייאק שלנו אבל היה חם נורא ואת רוב האנרגיה שלנו בזבזנו בלהתיז זה על זו כדי להתקרר קצת, וחזרנו לחוף ראשונים.

על החוף לא ממש היה איפה לשבת ולא היה צל בכלל, אז רבצנו במים רוב הזמן. הצוות סיפקו מסיכות ושונרקלים אבל לא ניתן היה לראות שום דבר במים, כי הראות היתה אפסית וממילא לא היו שם שוניות אלמוגים או שום דבר דומה. 

על הרציף הצף הזה הצלחתי גם למעוד וליפול ולשפשף היטב את הברכיים 🙈

ובזמן שחיכינו שסירת מנוע קטנה תחזיר אותנו לסירה, תפסתי תנומה קלה על החוף. 

אחרי שייט נוסף נחתנו על חוף שבו טיול של עשר דקות הוביל ללאגונה קטנה ולא מרשימה. בקיצור - יום ארוך מאד ומיותר לחלוטין.

כולנו היינו מותשים וקצת מבואסים, ושרי נרדמה על הסירה ולא התעוררה עוד בעצם עד הבוקר. 

בתי נשארה איתה בחדר בזמן שחתני והבנים ו-T ואנחנו יצאנו העירה לחפש מסעדה לארוחת ערב, ולהביא להן take away לחדר.

כאן המקום לציין שבסביבת המלון שלנו יש המון מסעדות מצוינות, ובאמת יש מבחר ואפשר כל יום לאכול במקום אחר. יש אוכל תאילנדי ויש גם הודי ואיטלקי (בערך) ואמריקאי, ויש הרבה מאד מסעדות כשרות כי אנחנו ממש ממש קרובים לבית חב"ד. 

מסעדת ההמבורגרים שהבנים מאד התלהבו ממנה יום קודם היתה סגורה ביום רביעי, ולכן חיפשנו משהו אחר שיתאים להם.

מסעדה אחת שהיתה קרובה למלון נראתה בסדר, אבל עמד לידה טנדר שהרעים פרסומת לעוד קרב של אגרוף תאילנדי שעמד להתקיים באותו ערב והרעש היה בלתי נסבל, לא יכולנו לדמיין את עצמנו יושבים לאכול ככה ארוחת ערב.

אז נדדנו לרחובות שטרם סיירנו בהם, ומפה לשם מצאנו מסעדה איטלקית עם ביקורות מעולות בגוגל.

בדיעבד הבנו שכל הביקורות האלה היו כנראה של ישראלים ויהודים שחיפשו אוכל גלאט כשר! 

זו היתה מסעדה "איטלקית" חלבית כשרה למהדרין בשם "פומודורו", ולמרות שהבנים אכלו פסטה ונהנו מאד, אנחנו המבוגרים פחות התלהבנו. T ואני אכלנו פולנטה, שהיתה לא רעה, אבל את הניוקי (הקנוי מהסופר!) שקבלתי למנה עיקרית החזרתי. את ה"ריזוטו" מאורז רגיל שחתני הזמין הוא סיים כי היה רעב, ו-T לא טרח אפילו להזמין מנה עיקרית. 

יצאנו משם מהר, חתני רץ לקנות לבתי מרק תאילנדי במסעדה טובה (MALEE) הקרובה למלון ואנחנו המשכנו עם הנכדים להסתובב בעיר ליד אגם נחמד, קנינו לחכמוד חולצה שמצאה חן בעיניו, וקנינו להם קרפים לקינוח. 

התחיל גשם והתחלנו לחזור למלון, בדרך קנינו לעצמנו BANANA ROTI טעים (שהתאילנדים כמובן מבטאים כ-LOTI) וחזרנו לישון. 

למחרת הכרזנו שאנחנו לא נוסעים לשום מקום. 

רבצנו לנו ליד הבריכה, שחינו, אכלנו, קראנו, שיחקנו, ירדנו קצת לחוף הים..... היה יום סטאלבט לחלוטין. 

בערב שרי לא הרגישה טוב ובתי וחתני נשארו בחדר כדי להרדים אותה מוקדם. 

יצאנו T ואני עם חכמוד ונשמותק לשוק הלילה הגדול, הסתובבנו בין הדוכנים, קנינו לחכמוד כובע של MONSTER ולנשמותק משקפי שמש מצחיקים, ונשנשנו כל מיני מאכלים מעניינים.

אחר כך עברנו לקניון של CHAWENG, אבל לא היה שם שום דבר מעניין.

משם התחלנו לחזור למלון, כאשר בדרך שוב עצרנו במסעדת הקרפים (הפעם רק חכמוד אכל קרפ ונשמותק העדיף גלידה) וכך סיימנו את היום הרגוע הזה. 

הבייבי סיטרית של החתולים עובדת יותר קשה מהרגיל, כאשר זיגמונד עדיין משלשל לפעמים, והיא מנקה אחריו, והוא גם שבר איכשהו את הקערה הלבנה שאהב לשבת בתוכה, אז גם את השברים היא היתה צריכה לנקות. 

מקווה שהיא תחזיק מעמד, ושבאמת נחזור הביתה בזמן. 

בחדשות מהארץ אנחנו מבינים שהמתח בשיאו ואולי זה העונש הכי מוצלח שיכלו האיראנים להפיל עלינו. ההמתנה המתוחה הזאת, מורטת העצבים. 

ואולי משהו באמת נורא עומד לקרות. לא פשוט. 

אני מקפידה להתעדכן רק במה שבאמת קורה בארץ ובעולם, ולא מקשיבה בכלל לכל הפרשנים והמומחים מטעם עצמם שמדברים בביטחון רב בלי באמת לדעת שום דבר. 

נקווה לטוב