נסענו רק בשביל זה. חיבוקים.
להיות עם בני ועם כלתי כמה ימים - למלא "בטריות" של חיבוקים ואהבה שהתרוקנו בגלל געגועים.
של כולנו, אבל בעיקר של בני.
טסנו בטורקיש איירליינס הפעם, ופשוט אין מה להשוות לטיסנו חודשיים קודם לכן עם אל על.
צוות חייכני ושירותי להפליא, מושבים נוחים ומערכת מולטי מדיה מצויינת ונוחה (ואפשרות להטעין מכשירים אלקטרוניים, וגם וויי פיי בזמן הטיסה).
אוכל טעים, ממש טעים. ושתייה. ובשפע.
סכו"מ ממתכת (במחלקת תיירים הכי פשוטה).
עוד הפתעה נהדרת חיכתה לנו בשדה התעופה "לוגן" בבוסטון: ביקורת הדרכונים וההגירה (תהליך ה-immigration הארוך והמייגע, ולעיתים גם משפיל - מהיחס של פקידי ההגירה) הפכה לאוטומטית: מכונות (בשפע) חיכו לנו כדי לצלם את הויזה בדרכון, למלא את כל הפרטים האישיים והשאלות הרגילות על מסך, צילום הפנים וטביעת כף היד - הכל במכשיר והכל אוטומטי והכל סופר מהיר....ובסוף התהליך פקיד (כמעט ללא תור) שרק השווה בין הפרטים שהמכשיר הדפיס על הטופס לבין הדרכון שלנו, ושאל לכתובתנו בארה"ב בזמן הביקור.
זהו.
לא האמנו כמה התקצר והתייעל התהליך.
כמובן שבפעם הראשונה בהיסטוריה נאלצנו, כתוצאה ישירה מכך, להמתין למזוודות (שבדרך כלל כבר חיכו לנו בתום שעה עד שעה וחצי של תור בהגירה....).
אבל הכל הגיע בשלום ויצאנו לאוויר בוסטון הקפוא, למכונית של בני וכלתי שכבר חיכו לנו (ממש מעט זמן) בחוץ.
הם לקחו אותנו ישר למלון שלנו, שהיה במרחק שלוש דקות נסיעה מהדירה שלהם, וכרבע שעה הליכה. כן, גם בקור הגדול לפעמים עשינו את הדרך אליהם (או הם אלינו) ברגל.
המלון שלנו היה בברוקליין (Brookline) - שכונה משובחת ובה הרבה יהודים כנראה, לפחות על סמך החנויות, מסעדות, בתי הקפה ובתי הכנסת.
כבר בבוקרנו הראשון מצאנו דיינר יהודי כזה (אבל לא כשר) במרחק הליכה (קפואה) קצר מאיתנו, בשם Zaftig's, ובו ארוחות בוקר מפנקות ומגוונות מאד ומלצרית חביבה (מאד!), שגרמו לכך (גם הארוחות וגם המלצרית) שנחזור לשם כמעט בכל בוקר מחדש.
אחרי אותו יום ראשון הצטרף אלינו לעיתים קרובות גם בני, ופעם אחת גם כלתי הצליחה להצטרף.
היא לא ישנה כל כך טוב חלק מהלילות שהיינו שם, אבל זה לא היה בגלל ההריון.
היא קיבלה סוף סוף את תאריך הבחינה בעל פה האחרונה שלה לתואר (הדוקטורט, במוסיקה) וזה מלחיץ אותה הרבה יותר מכל דבר אחר.
הבחינה מחרתיים - ובשבועיים האחרונים היא יושבת ולומדת עד שיוצא עשן...........מאד מאד מאד מקווה שהיא תעבור אותה במכה ראשון ותגמור כבר עם התואר האינסופי הזה.
הגענו לבוסטון אחרי כמה ימי שלג, והבוסטון קומון (Boston Common) נראה ככה
למזלנו לא ירד עוד שלג וגם לא גשם בכל זמן שהותנו בעיר, וחלק מהימים היו ממש שמשיים (שמש "שקרנית" אמנם).
כך נראה האגם בג'מאייקה פליינס (Jamaica Plain)
וכך נראיתי אני רוב הזמן כשהסתובבנו בחוץ
עבור הבוסטונים זה היה מזג אוויר אביבי של ממש.
הטמפרטורות היו מעל לאפס חלק מהזמן, והשמש זרחה, ועבורם זה הספיק כדי לצאת החוצה ולשאוף אוויר צח וקפוא.
רוב הימים אכלנו ארוחת ערב במסעדות, שהמוצלחת ביותר מביניהן היתה מסעדת
המהראג'ה בכיכר הארוואד (Harvard Square).
אה, וגם בצהריים יום אחד אכלנו המבוגר משובח באחד מסניפי
Five Guys, מזון מהיר אבל ממש טוב.
אבל לפחות פעמיים בישלנו בדירתם של בני וכלתי (אחרי שעשינו יחד קניות בסופר Wholefoods הנהדר שלא רחוק מביתם).
בתמונה מחבת מבעבע של ניוקי ברוטב בולונייז.....
בחלק מן הימים עשינו קצת קניות, במיוחד בגדי הריון לכלתי, שאיכשהו (לא ממש ברור איך) אלתרה עד אז ולבשה בגדים רגילים ביצירתיות רבה (למשל: חצאיות קצת יותר ארוכות, עם גומי, אותן היא פשוט לבשה מעל לבטן ההריונית).
וכמובן מתנות לנכדים שהתגעגעו אלינו בארץ.
בשבת היו לנו כרטיסים למשחק כדורסל בין הבוסטון סלטיקס לאטלנטה הוקס.....
זו היתה חוויה נהדרת, ובנוסף בוסטון ניצחה אז השמחה סביבנו היתה עצומה.
בעיקר זה היה שבוע של להיות ביחד.
לשוחח ולצחוק ולטייל ולבקר במוזיאונים ואפילו סתם לשבת אצלם מול הטלוויזיה ולראות סרטים וסדרות (ראינו את "
רומא", אני מאד אהבתי, הם פחות...).
זה היה רק שבוע אבל ההנאה היה עצומה והאווירה בינינו (אחרי החריקות שהיו בלונדון בקיץ) היתה רגועה וטובה ונהדרת.
בלי להתאמץ.
ואני חושבת שהכי כיף היה לדעת שביוני אנחנו כבר חוזרים לשם - אחרי כל הלידות - כך שזה גם הקל עלינו בשעת הפרידה..................
