יום ראשון היה בוקר קשה במיוחד.
כבר במוצאי שבת T קיבל בטלגרם את הידיעה על מציאת הגופות של החטופים, כולל שמותיהם.
האם מישהו זקוק להוכחה חותכת יותר מזו (כאילו שהיינו צריכים עוד הוכחות!) שצריך להגיע למתווה החזרת חטופים ולהפסיק עם השקרים של "הלחץ הצבאי ישיג את המטרות". כרגע הלחץ הצבאי רק גורם לחמאס לרצוח את מעט החטופים שנותרו בחיים. החמאס אפילו הצהירו שמאז שחולצו ארבעת החטופים ביוני, השתנו ההוראות וברגע שהמחבלים השומרים על החטופים מרגישים שצה"ל מתקרב, ההוראה היא לחסל את החטופים. יותר ברור מזה? יותר מפורש מזה?
אנחנו חיים בסיוט מתמשך, שבו גם לא מוחזרים חטופים והם גוועים או נרצחים עם כל יום שחולף וגם נהרגים חיילים כל יום. איבדנו את הצפון ולא ברור בכלל מה מצבו של הדרום. עשרות אלפי אנשים עדיין מפונים מבתיהם, הצפון נתון תחת התקפות בלתי פוסקות של טילים וכתב"מים, כולנו עדיין בסכנת התקפה כוללת של חיזבאללה ואיראן, ביו"ש הטרור מתגבר והוא כבר הפך לחזית הלחימה השנייה בעוצמתה, והאמת היא שעם הסגר עליהם כמעט שנה מאז השבעה באוקטובר והפוגרומים שהם חוטפים מטרוריסטים יהודים אפילו מעט קשה לי להאשים אותם בתסיסה ואיבוד הסבלנות...לא שאני מצדיקה פיגועים חלילה. אבל לסגור את הפקק ולצפות שהבעייה תיעלם, זו לא שיטה.
טוב, שפכתי את הרעל היומי.
חוזרת לגיזרה האישית.
הסתיים לו החופש הגדול וכל הנכדים חזרו למסגרות - הקטנה עלתה לגן חובה, באותו גן בו היתה בשנה שעברה (שהוא דו שנתי, ועכשיו היא "בבוגרים") ויש לה גננת חדשה (וטוב שכך, כי הקודמת שיצאה לפנסיה לא באה לקטנה שלנו כל כך טוב, למרות שהיא היתה בסך הכל גננת טובה. שני הבנים בחטיבות הביניים - כל אחד בחטיבה אחרת. אצל חכמוד זו כבר שנה שנייה, אחרי שהשנה שעברה היתה לו מאד מאד מאתגרת. נשמותק נכנס לכיתה ז' ואני מקווה מאד שיהיה לו טוב.
כמובן שבשני שרי כבר נשארה בבית והגדולים למדו רק על 12:00 בגלל השביתה שהכריזה ההסתדרות.
בשבת קבלנו מבתי את ההודעות האלה בקבוצה המשפחתית:
"סבוש וסבתות האלופים!! המון תודה על כל החופש הזה, על כל החוויות המשותפות יחד, על הנסיעה המושלמת לתאילנד, על הימים והלילות ועל כל ההשקעה והמאמץ
אוהבים ומעריכים מאוד מאוד❤️🫶🏻❤️🫶🏻❤️🥇🥇🥇🥇"
זיגמונד השובב מצליח לחדש ולאתגר אותנו בכל יום מחדש.
לאחר שלמד לעשות את צרכיו בארגז וכמעט אין לו "תאונות" שבעטיין אני צריכה לרחוץ אותו, הוא פצח בכמה תעלולים חדשים.
אחד מהם הוא לרדת למרתף, למרות החסימה שעשינו שם עוד בימיהם של החתולים ד' ז"ל ול' ז"ל.
וכמובן שכתוצאה מהחסימה, הוא הצליח לרדת לשם, להשתחל ולקפוץ דרך הסורגים של מעקה המדרגות, אבל אז לא היתה לו שום דרך לחזור.
אז מעבר לעובדה שאנחנו לא רוצים שהחתולים יסתובבו לנו במרתף, אנחנו גם לא רוצים שהם ייתקעו שם חלילה, ולא יוכלו לחזור משם, במיוחד כשאנחנו לא בבית.
אז T אילתר חסימה נוספת, וכעת אנחנו מקווים שלא ניתן בכלל להגיע למרתף בכוונה או בטעות.
אני מפנטזת על פתרון קבוע יותר (ובשאיפה גם אסתטי יותר) שחוסם את המעקה במורד המדרגות אבל אולי גם מציב דלת אמיתית ונורמלית לירידה למרתף, או בכניסה אליו. כרגע יש שם מחסומים שונים שעלולים להקשות עלינו, בזמן חירום, לרדת לממ"ד (שהוא בעצם מקלט כי הוא במרתף).
התעלול הנוסף של הזיגמונד הקטן הזה, הוא שהוא גם מצליח פתאום לקפוץ אל השיש ואל התנור (עד עכשיו היה מוגבל ל"אי" שהוא נמוך יותר, והוא גם הבין איך לפתוח קופסאות פלסטיק.
כתוצאה מכך הוא הצליח לזלול לחם ואגוזי קשיו (לא פחות!) והבוקר הוא כבר שילשל ארבע פעמים.
אז הכנסתי לארון כל מה שיכולתי ואת השאר העברתי לקופסאות LOCK & LOCK שאותן, בינתיים, הוא לא יודע איך לפתוח. פושע אמיתי החתלתול הזה.
השבוע לקחנו את החתלתול הגדול מיינקוני לעבור תספורת.
ניסינו להמנע מזה אבל במשך חודשים רבים ראינו שגם עם סירוק מתמיד והברשה אינטנסיבית איננו מצליחים להתגבר על הקשרים שהשיער שלו מקבל, על הראסטות שמתהוות...ונראה היה כבר שזה לא רק מפריע לנו אלא גם לו.
אי אפשר לזהות את ה"בונקאלעך" האלה בתמונה הזאת....האמת שקשה אפילו להבין כאן היכן הראש והיכן הזנב 😂
כאן בתמונה זוגית עם זיגמונד, אפשר אולי - למי שמבין - לראות את הבליטות הלבנות המבצבצות מבעד לשכבת השיער העליונה (למיין קון יש שתי שכבות שיער שונות).
אז T חיפש ברחבי הרשת ספר/ית חתולים - לאחר שחיפשנו כאן ביישוב ובסביבה ומצאנו רק ספרי כלבים - ומצא בתל אביב ברמת החייל מישהי שהיא לא רק ספרית חתולים אלא ספציפית של מיין קון. הדירה שלה היא גם בית גידול למיין קון.
קבענו איתה בשבוע שעבר ואז היא דחתה לנו את התור כי היו עבודות שיפוץ בדירה, ובסוף הגענו אליה השבוע.
ידענו שזה יהיה לא קל בכלל עבור מיינקוני.
גם ככה חתולים סובלים בנסיעות, והוא מעולם לא נסע כל כך רחוק, מהיישוב שלנו בשרון עד לרמת החייל בתל אביב.
ישבתי לידו והוא התחכך לי ביד המלטפת והמרגיעה....וקצת קיטר.
עד שהגענו הוא היה כבר די מפוחד.
נכנסנו לדירה והתברר שהקדמנו קצת, והספרית לא הספיקה לסגור את כל החתולים שלה בחדר אחר. כולם באו לרחרח אותו וזה היה דווקא מפגש מסקרן.
בסוף היא סגרה את כולם (והחכמים מביניהם הצליחו מידי פעם לאורך התספורת לפתוח בעצמם את דלת החדר ולהגיע בכל זאת לבדוק מה אנחנו עושים), וביקשה שנעזוב את החתול וניתן לה להתוודע אליו.
מהרגע הראשון התפעמנו.
היתה לה גישה מרגיעה וחמה, ומיינקוני התמסר אליה מייד.
בהתחלה היא לקחה אותו אליה לספה, הושיבה אותו עליה כמו תינוק, וגזזה לו בלי כל התנגדות מצידו את כל הצפרניים של כל ארבעת הטלפיים.
כבר התמונה הזאת היתה סוריאליסטית בעינינו, כי בבית אחד מאיתנו צריך להחזיק אותו וללטף אותו בזמן שהשני גוזז לו. ומעולם לא גזזנו את האחוריות, רק את הקדמיות.
אחר כך היא העלתה אותו על שולחן ייעודי והתחילה לסרק אותו עם כל מיני מסרקים (שכבר כמובן הזמנו כזה שיהיה גם לנו בבית), תוך כדי שהיא מדברת איתו ברוגע ובאמת נותנת לו תחושה שהכל בסדר.
את הקשרים שבראש, צוואר, רגליים ורוב הזנב היא הצליחה להסיר בסירוק יסודי. בגב ובבטן לא היתה ברירה והיא פשוט החליטה לגלח אותו.
היו שלבים שהיא נעזרה בנו, וביקשה שנחזיק אותו "עומד" כדי שתוכל לסרק אותו מקדימה.
בדרך הביתה מיינקוני היה יחסית שקט, אבל הוא היה די מסכני. היתה הרבה תנועה וגם נתקענו בהתחלה של ההפגנה שחסמה את צומת רעננה במשך זמן די רב.
בסוף עד שהגענו הביתה כבר היה מאוחר מכדי להשתתף בהפגנות בעצמנו באותו ערב.
מיינקוני היה בסדר ואכל ושתה, אבל ראינו שקצת מוזר לו בגוף והיה לו קשה למצוא מקום שנוח לו לשבת.
זיגמונד רחרח אותו בסקרנות.
עד למחרת נראה היה שמיינקוני כבר נינוח. אני מקווה שגם הוקל לו קצת, בלי כל הראסטות.
עוד השבוע נפגשתי עם 'מחברת', וזה היה ממש טוב, כרגיל.
היה גם רגע מרגש שבו פתאום זיהה אותה קשיש אחד שהיה איתנו בבית הקפה, שהתברר שהיה עובד של אבא שלה (שנפטר בטרם עת בגיל 56). אין לי מושג איך הוא זיהה אותה (האמת שהפנים שלה לא באמת השתנו מאז שהיתה ילדה) ומחברת התרגשה מאד מהמפגש.
הוא סיפר שהוא המשיך לעבוד באותה החברה עד הפנסיה, אבל שלאחר לכתו של אביה העסק כבר לא היה אותו הדבר. הוא אמר שהחברה גדלה ושגשגה בעיקר בזכות העובדים, אבל שהשותף של אבא שלה לא היה אדם או מנהל טוב כמו אבא שלה. זו באמת היתה פגישה מיוחדת.
לאחר שהוא הלך, המשכנו לשוחח, ואיכשהו השיחה נסבה על תנועת "הרבעון הרביעי" שמחברת התחילה להתעניין בה ואף השתתפה בחוג בית שלהם. על מחברת זה עשה רושם עצום, אבל אני ספקנית וחשדנית מטבעי ולא מצליחה באמת להבין מיהם האנשים האלה ומה הם באמת רוצים ומה עומד מאחורי הסיסמאות העמומות שלהם.
שמעתי את נאום קיסרנו אתמול בערב והתפלצתי, כבכל פעם מחדש, על כשרון הדיבור שלו והקלות שבה הוא מסלף, מעוות, משקר במצח נחושה, משמיט עובדות ופרטים ומדבר בבטחון על עובדות מוחלטות, לכאורה. אני מודה שלולא חייתי כאן בעשרים השנים האחרונות הייתי קונה כל מילה שלו. הוא קוסם ממש.
אז בסוף בכל זאת חזרתי לרעל.
אלה הם חיינו.
