שבועיים חלפו מאז בדיקת ה-ERCP של T ללא תשובות מהביופסיה. ייתכן, אמר לי T באחד הימים, שהרופא הגאסטרו לא סימן את הבדיקה כ"דחופה" כי הוא לא ראה שום דבר חשוד. ייתכן.
יש רגעים שזה מעורר מתח נוראי, ההמתנה הזאת, ויש רגעים שלא. אין לזה חוקיות. כך או כך נדמה לי באמת שהטיפות ש'שנטי' המליצה לי לקחת עושות את העבודה, או שלפחות אפקט הפלסיבו עובד כמו שצריך. אני מרגישה פחות את התופעות הפיזיות של החרדה, וזה עוזר.
לשמחתנו משהחלטנו לבטל את הנסיעה שלנו, ביטול כרטיסי טיסה בעל אל התברר כפעולה די פשוטה. אמנם טרם ראינו את הכסף בבנק, אבל לפחות קיבלנו מהם תשובה שאין בעייה, הכסף יוחזר במלואו. עזרה העובדה שביטלנו שלושה ימים לפני מועד הטיסה, שרק בדיעבד התברר לנו שזה התנאי לבקש החזר או דחייה. אולי עזרה גם העובדה ש-T ציין בפניהם שהם הקדימו את החזרה שלנו ביום אחד ולכן לשניים מבין שבעת הטסים זה פשוט לא הסתדר. כך או אחרת הביטול עבר בשלום ובקלות. נדבר בעוד חודש כאשר הכסף אמור לחזור........
גם מול פארק הנופש בהולנד היה יחסית פשוט לוודא שההזמנה תוסב על שם בתי. הם היו מאד חביבים, ביקשו צילום של רישיון הנהיגה של T (המזמין הראשי) ושלה (המזמינה הראשית החדשה) ואת כתובת המייל שלה.
ברביעי T יצא לשייט עם חכמוד, נשמותק ו'שותפנו'. עוד כשהיה בבית החולים בשבוע שעבר הוא הזמין סירה במועדון השייט (מדובר בשייט פרטי, שבו רק אתה לוקח סירה לבד ומביא חברים/משפחה, ולא שייט שהוא שייט קבוצתי עם חברי מועדון אחרים או שיעור לסקיפרים מתקדמים). עד הרגע האחרון לא היינו בטוחים שהשייט הזה ייצא לפועל, לא רק כי לא ידענו איך T ירגיש, אלא גם כי שרי היתה עם חום כל השבוע וממש לא בא לנו להיחשף לנגיפים שמסתובבים אצלם בבית. לבסוף היה ל-T ממש חשוב לקיים את מה שהבטיח לנכדים, אז ברכב הם ישבו כולם עם מסיכות, ובסירה באוויר הפתוח הרגישו שאין כל כך חשש להידבק ממשהו כלשהו שהם אולי נושאים איתם.
הם כולם מאד מאד נהנו. 'שותפנו' הצטרף אליהם כדי שיהיה עוד מבוגר, ואני הרי משתדלת להדיר רגליי מסירות בגלל הנטייה למחלת ים. הם היו על הסירה שלוש שעות, ורק לקראת הסוף חכמוד הרגיש קצת לא טוב, ואחריו גם נשמותק. עד אז הם נהנו מאד, סיירו בכל רחבי הסירה, T נתן להם גם את ההגה מידי פעם, וכל החוויה היתה חדשה וכיפית ומרגשת עבורם.
בשלישי, יום לפני שהתו הירוק המורחב נכנס לתוקף, בתי וחתני חגגו לנשמותק יום הולדת בבריכה עם החברים שלו. הוא והחברים נהנו מאד, אבל שרי שוב העלתה חום ולבתי וחתני היה מאד קשה. למחרת הם נסעו כולם לעשות בדיקת קורונה לקראת הטיסה, ובתי היתה משוכנעת שלפחות אחד מהם ייצא חיובי - אבל כולם יצאו שליליים. מה שלא היה הנגיף ששרי נשאה, הוא לא היה קורונה.
רק אחרי שהבדיקות חזרו שליליות בתי התחילה להירגע ולהתרגש לקראת החופשה. הבוקר הם שלחו לנו תמונה שלהם לפנות בוקר בדיוטי פרי. משדה התעופה בסכיפול הם שלחו וואטסאפ שנחתו בשלום והכל עבר להם חלק בינתיים. בכפר הנופש היתה תקלה אחת בודדת - עגלת הגולף החשמלית שהזמנו מראש לא היתה רשומה בהזמנה. פארק הנופש הזה הוא אזור ללא רכבים ומשתרע אל אזור רחב ידיים, ומראש וידאנו שיהיה לנו שם רכב שבו ניתן יהיה להסתובב כאשר צריך לסחוב מזוודות, קניות וכדומה. בגלל שהזמנת הרכב הושמטה איכשהו מההזמנה, ולא נותרו להם רכבים פנויים, נאלצו בתי וחתני להתחנן שמישהו יעביר את כל המזוודות שלהם לבית המוזמן, בצידו השני של הפארק, בעוד הם נסעו לשם כולם על האופניים, שגם אותם שריינו מראש. בסוף שלחנו לבתי שוב את ההזמנה המקורית, שם הופיע הרכב החשמלי, והפקידים הופתעו והתנצלו ודאגו לכך שתוך יומיים, ברגע שהתפנתה עגלת גולף מתאימה, הם כבר קיבלו אותה.
מזג האוויר בהולנד קריר ונעים, מידי פעם גשם. הם מסתובבים עם שרוול ארוך וטריינינגים, נוסעים לכל מקום על האופניים, מנצלים את האטרקציות השונות בפארק ונהנים מהבית המרווח ששכרנו - מתוך מחשבה אופטימית שנהיה שם שלוש משפחות (אנחנו, בתי וגם בני) - מהמטבח המאובזר, מהאמבטיה עם הג'קוזי והסאונה היבשה, משפע חדרי השינה.
כאן בישראל בששי בבוקר עשינו אזכרה לחמותי.
עשרים ושתיים שנים חלפו מאז שנפטרה, ופגשנו בבית הקברות את גיסי ואשתו. בית הקברות ממש במצב מחפיר. אין שום גינון או ניקיון, עצים נפלו על קבר סמוך לקברם של חמי וחמותי, השיחים צמחו פרא ובקושי אפשרו גישה לחלקת הקבר, פשוט בושה. שלא לדבר על כל הבנייה של בנייני הקבורה שצומחים עוד ועוד בכל פעם שאנחנו מגיעים, זה מנוהל בצורה נוראית. לו זה היה תלוי בי בכלל לא היינו מגיעים לשם לאזכרות, מציינים זאת בדרך אחרת במקום אחר. אבל חמי וחמותי מאד האמינו במסורת היהודית הקלאסית, ושני הבנים מקפידים על קיום האזכרה כדת וכדין, למענם.
בששי בערב אירחנו את הורי ואת משפחתו של אחי, היתה ארוחה נעימה וטעימה.
במהלך כל הזמן הזה T הרגיש טוב. לא היה זכר לכאבים או לתופעות אחרות. אבל בראשון בבוקר, בדיוק כאשר הגענו לחדר כושר, הוא חטף התקף חזק (אבל קצר) של כאב באזור הבטן העליונה. האזור ה"מועד". זה היה מבהיל ובעיקר מאד מאכזב. בהתכתבות עם הפרופסור התקבלה כמובן התשובה הסטנדרטית - "אם יש אירוע משמעותי פנה למיון". יופי. מה יעשו במיון? מאד מאד מתסכל.
מצד שני הגיע מאיכילוב סוף סוף זימון לבדיקת MRI - אמנם כרגע נקבע תור לתחילת אוקטובר, אבל יש סיכוי שזה יוקדם (או שנצליח להשיג תור מוקדם יותר דרך קופת חולים).
בגזרת הספרים - סיימתי לקרוא את "שריפות קטנות בכל מקום", שאמנם נהניתי לקרוא, אבל בסופו של דבר לדעתי הוא היה פחות מוצלח מ"כל מה שלא סיפרתי" של אותה הסופרת. המליצו לי על הסידרה, אגב, ואמרו שהיא היתה ממש טובה. אז אולי בהזדמנות אנסה.....
כרגע מתחילה לקרוא את "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" מאת לורי גוטליב, שהמליצו גם אמא שלי וגם גיסתי. אדווח בהמשך.
אגב סיפרתי לפני זמן מה שקראתי את "חמצן" של אמיר זיו וממש אהבתי, ואז ראיתי שהמבקרים מאד מאד החמיאו לספרו הראשון - "ארבעה אבות" אז הורדתי לי גם אותו באפליקציית "עברית". התחלתי לקרוא, וסיימתי בינתיים את הסיפור הראשון (הבנתי שהספר בנוי משלושה סיפורים שאיכשהו נקשרים בסוף זה לזה) ואני חייבת לומר שפחות התלהבתי בינתיים מאשר מ"חמצן".
בגזרת הסדרות אנחנו צופים (כמו רבים אחרים) ב"פגע וברח" המצוינת, אבל חייבת לציין גם את "חף מפשע" (הבריטי, לא הספרדי שמוקרן בנטפליקס), סידרה לא חדשה (משנת 2018 או 2017) אבל מצויינת. זו מיני סידרה שיש בה בינתיים שתי עונות. הבנתי שבכל עונה מסופר על אנשים אחרים לגמרי, אבל הנושא הוא תמיד מישהו שטוען שהוא הואשם על לא עוול בחפו. אנחנו צפינו בראשונה שכוללת רק ארבעה פרקים. זו סידרה שבסוף כל פרק נפלט לנו "מעולה". עד כדי כך. מומלץ.
אז כך עוברים להם הימים, ספורט על הבוקר, לפעמים גם לפנות ערב (למרות החום והלחות המטורפים) וכל שאר הזמן נשארים בבית במזגן. אמנם T ו'שותפנו' עשו גיחה לתערוכת "אוטו מוטור" וזה שבר מעט את השיגרה, ואם הוא ירגיש טוב מתוכנן לו עוד שייט במסגרת המועדון, אבל מעבר לכך אנחנו באמת רובצים לנו בבית לבד רוב הזמן. ימי בצורת, כמאמר שירו של מתי כספי.
