אני שמה לב שיש לי פחות אנרגיה לשבת ולכתוב בבלוג.
והנה אני משרבטת לי, בלי לדעת אם בסוף ייצא מזה פוסט - כי הבלוג הזה הוא היומן שלי, וברור לי שאתבאס מאד אם לא אתעד לעצמי את מה שעובר עלי בתקופה הזאת.
אני מוצאת את עצמי נובחת על הטלוויזיה או על הרדיו (כאשר T מקשיב) - וממש מתעצבנת על כך שהם לא מקשיבים לי. "הם" הפוליטיקאים, חלק מהעיתונאים, הרבה "הם"ים יש שמביאים לי את הסעיף.
כשאני שומעת סיפורים של נפגעי השבעה באוקטובר, המפונים, השכולים, משפחות החטופים - לבי יוצא אליהם, ולפעמים אני בוכה. עדיין.
הגיעו הדיסקיות ש-T הזמין בתרומה למאבק החזרת החטופים. לא שאני זקוקה לדיסקית סביב הצוואר כדי לחשוב עליהם כל הזמן. אבל מקווה שהתרומה עוזרת למאבק.
אני לא רוצה לשמוע את כל הקשקשת לגבי העיסקה שאולי ואולי לא תצא לפועל, החטופים שאולי ואולי לא ישוחררו, ותוך כמה זמן ובאיזה מצב....זה מדכא ומחרפן אותי. דברו על זה כשהם יהיו כאן.
ועל השרים ה"נפלאים" שלנו והקיסר הדגול בראשם אני בכלל לא רוצה לדבר.
ברוח התקופה T הגיש בקשה לרישיון נשק. היה לו במשך שנים רישיון וגם אקדח (שהיה שמור היטב בכספת ראויה בבית), אבל אי אז לפני כעשר שנים היתה מדיניות הפוכה מזו של היום, לא חידשו לו את הרישיון ואף דרשו ממנו להפקיד את האקדח בתחנת המשטרה. אז מאז אין לו אקדח ואין לו רישיון, וכעת ביקש שוב. הוא ביקש גם ממני להוציא רישיון נשק. כנראה שהמשרדים השונים שמטפלים בזה עמוסים עד מאד (הבנתי שכמות הבקשות שהגיעה אליהם כעת שווה לכמות הבקשות במהלך עשרים השנים האחרונות) - הוא עדיין לא קיבל אישור, ואני אפילו לא קיבלתי עדיין את האישור על השירות הצבאי שלי. הייתי בכלל בספק אם יתנו לי רישיון נשק, אבל הוא טוען שמשום שהייתי קצינה (השתחררתי בדרגת סגן במינוי סרן) יש סיכוי שכן. נראה.
בינתיים הוא ו'שותפנו' רכשו מן אקדח גז מדמיע שכזה, שנראה מאד מצ'וקמק. T ניסה להכניס את קפסולת הגז לאקדח והקפסולה היתה כנראה תקולה, והאקדח התיז לכל עבר, כאשר גם אני, גם שותפנו וגם T הותקפנו בגז מדמיע. אם זה לא היה כל כך נורא זה היה מצחיק. בתכל'ס, זה היה מאד מצחיק. היינו מנוטרלים במשך די הרבה זמן.
קפסולת הגז השנייה היתה תקינה. בכל מקרה קבלנו הצגת תכלית עד כמה הדבר הזה יעיל.
לקח המון זמן עד שהפסקנו להשתעל ולדמוע, ואחר כך לקח כמעט יום שלם עד שהפסיק לשרוף לנו בכל פעם שבטעות נגענו בעין או באף או בפה....למרות שרחצנו היטב את הידיים עם סבון הרבה מאד פעמים. מה שמוזר, הוא שזה לא השפיע כלל על 'מיינקוני'....
סיימתי לקרוא את 'אינטימיות'. אני חושבת שהוא ספר טוב. שונה במקצת. גרם לי לחשוב לא מעט על כל נושא הדין הבינלאומי ובעיקר בית הדין הבינלאומי בהאג - וכמה הוא מוטה כנגד מדינות אפריקה בעיקר (או שרק משם מסגירים מנהיגים שפשעו) וכמה קל לעשות בו חוסר צדק. גם את מערכות היחסים השונות בספר היא כתבה היטב. בקיצור, ספר טוב. אני יודעת שאני נשמעת מסוייגת - אבל ככה זה.
הורדתי אבל טרם התחלתי לקרוא את "THE MYSTERIOUS BAKERY ON RUE DE PARIS" מאת EVIE GAUGHAN. נראה לי שהוא אמור להיות קליל, מעין "ספר מטוסים" שכזה.
ימי תחילת החורף האלה הביאו איתם תופעות מעניינות, כמו היכולת של שני החתולים שלי לשבת קרובים זה לזה.
עוד במאפייני החורף הפתאומי: גם T וגם אני פתאום הרגשנו יום אחד השבוע, שאנחנו מתחילים להיות חולים. היתה מן תחושת איכס שכזו, הראש כאב, הבטן עשתה בלגנים.....
אצל T זה החזיק יום אחד (אפילו פחות) והוא קם לגמרי תקין למחר בבוקר. אצלי עדיין לא ברור מה קורה עם זה. אני מתעמלת כרגיל ומתפקדת כרגיל, אבל זה כל הזמן מרחף לידי, בתוכי, מעליי.....
אבא די בסדר, לא מזהיר אבל גם לא גרוע. גם זו לטובה. הורי הגיעו לארוחת ששי ואפילו לא הזדרזו לבקש לחזור הביתה. בתי והמשפחה גם היו, והיה ממש טוב להיות כולנו ביחד. הנכדים לא נשארו לישון - חכמוד לא רצה ונשמותק לא רצה להישאר אצלנו לבד. מילא, מבינה את זה לגמרי. יש לילד עכשיו את שיגרת הבוקר שלו - הוא מתאמן (מאד מטפח את הגיזרה ואת הכושר) ומשחק און ליין עם חברים......לא מתאים לו סבא וסבתא בשבת בבוקר. זה בסדר.
ישבתי עוד קצת עם אבא על הביורוקרטיות שלו, ובהדרגה אני לומדת את כל "התורה" של איך לנהל את העניינים שלהם, בעת הצורך.
הרכב שלנו שוב היה בתיקון במוסך של סיטרואן - שוב נשרף המנוע של המתזים של המגבים. T נבח עליהם שזו כבר הפעם השלישית שזה קורה, והגיע הזמן שהם יבינו מדוע, ולא רק יחליפו בכל פעם את החלק התקול. הפעם הם נתנו לנו רכב חלופי נורמלי, וטענו שמצאו קורוזיה בכבלים או משהו כזה - נראה כמה זמן התיקון הפעם יחזיק מעמד.
לא זוכרת אם סיפרתי אבל הזמנו טיסה לבוסטון לביקור אצל בני באמצע דצמבר (ברררררר ❄️) , ויחד איתם אנחנו אפילו מתכננים לנפוש כמה ימים במיאמי (החמימה ☀️) ולחגוג שם את יום הולדתו ה-40 של בני. הכל "בעזרת השם" כמובן, כי הכל עשוי להשתנות ו/או להתבטל. אבל זו התכנית. סביבוני, שסלח לנו שלא הגענו בסוף בהאלווין, מזכיר לנו בכל שיחה עכשיו שאנחנו מגיעים אליהם בחג המולד. מתוקי כזה.
זהו, נראה לי שעמדתי במשימת התיעוד של מה שעבר עלי בימים האחרונים.
מאחלת לכולנו שיהיה טוב יותר מעכשיו וטוב יותר מכל החודש וחצי האחרונים וטוב יותר מכל השנה האחרונה והשנים האחרונות...........אבל העובדה שאני מאחלת זאת לא אומרת שאני ממש מאמינה שזה באמת יכול לקרות..............😢
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה