בששי בערב אכלנו ב-Commissary שוב. ישבנו בחוץ - בשולחנות שהוצבו על המדרכה - מזג האוויר היה מושלם. המסעדות מסביב היו מלאות והאוכל והשירות היו משובחים, וממש היתה אווירה של סוף שבוע.
באמת לא ציינתי שבעקבות הקורונה בכל ארצות הברית הוצאו שולחנות אל המדרכה - היכן שיש מקום - ואל הכביש (במקום חניה או במקום נתיב נסיעה) והוקמו סככות ייעודיות לשם כך - באישור ובעידוד הממשלה / העיריה.
זוכרת שאצלנו בקורונה בהתחלה עיריית תל אביב מלמלה משהו לגבי זה - ובסוף לא רק שלא עשתה כלום אלא גם קנסה עסקים שניסו להוציא שולחנות החוצה.
כאן זה עובד מצוין, מקומות הישיבה בפנים צומצמו כדי ליצור יותר רווח בין הסועדים, ונוצרו מקומות ישיבה בחוץ וכולם מרוצים. גם כאשר מזג האוויר סגרירי יותר, בחלק מהסככות יש ממש סגירת חורף ופטריות חימום.
עוד דבר שלא חושבת שציינתי - בהליכה ברחובות וושינגטון התרשמנו מאד גם מרוחב המדרכות, גם מרמת הניקיון של הרחובות והמדרכות והפארקים, וגם מרמת הטיפוח והגינון. אדניות שופעות ירק ופרחים מוצבות לאורך כל הבניינים, גם הממשלתיים וגם מלונות ועסקים פרטיים. אני יודעת שיש שכונות עוני ושכונות פשע בוושינגטון - אליהן לא הגענו וגם לא נגיע - אבל במרכז העיר פשוט תענוג להסתובב.
ובכלל זה קטע מדליק להסתובב בעיר לפנות בוקר ולראות את הקפיטול מציץ מעבר לפינה פה, את הבית הלבן מופיע בין הבניינים שם, פסל של אבות האומה או גנרלים בכיכרות השונים שעוברים בדרך לצד מלונות, מסעדות, חנויות....זה נחמד.
אגב יש כאן, כמו בניו יורק, הומלסים - לא מעט - חלקם "משודרגים" באוהלים על מדשאות קטנות בפינות הרחובות, וחלקם פשוט ישן על המדרכות וצריך להיזהר לא להיתקל בהם תוך כדי הליכה.
בשבת בבוקר, כאשר יצאנו להליכה עם הזריחה, ראינו המון אנשים מנפחים צמיגי אופניים ומתכוונים לרכיבה - בקבוצות או לבד. מה שלא ידענו הוא שמתוכנן הפנינג רכיבת אופניים בעיר ושזה עלול היה לתקוע אותנו בפקקים בדרך לשדה התעופה לקראת הצהריים. היה לנו מזל שעשינו צ'ק אאוט ב-11:00 ובמקום לחכות במלון החלטנו להזמין UBER לשדה ולחכות שם. נהג האובר (מהגר פיליפיני חביב) שאל אותנו דבר ראשון : "אתם ממהרים? כי אם כן אקפיץ אתכם לתחנת הרכבת, יש פקקים מטורפים בכל העיר". זה היה ממש נחמד מצידו. ענינו שעיתותנו בידינו והוא ביקש רשות להסיע אותנו דרך "הדלת האחורית" כדי להתחמק מהפקקים. אישרנו לו לנסוע מאיפה שהוא רוצה (מחיר הנסיעה בסופו של דבר היה זהה) וככה זכינו לעבור שוב דרך ג'ורג'טאון ואפילו זכינו להציץ לבית הקברות ארלינגטון ולבניין הפנטגון בדרך, כך שזה היה שווה.
הגענו הרבה לפני הזמן לשדה התעופה.
אגב בשיחה עם בני וכלתי התברר שסביבוני ממש חולה, עלה לו החום עד ל-40 בלילה, והוא שפוך לגמרי. כלתי הציעה שנסתובב עם מסיכות כשנגיע אליהם הביתה, שלא נידבק ממנו שוב ושלא נהיה חולים לקראת הטיסה חזרה לישראל. אבל בפועל לא ממש הצלחנו לעשות את זה.
לא תכננו הרבה פעילות לשבוע הקרוב, בבוסטון, פשוט רצינו להיות איתם. מקווה שסביבוני יתאושש מהר.
מה שכן תכננו הוא הרבה בישולים - הם חיסלו את כל מה ש-T הכין כשהיינו אצלם, וכבר הזמינו מאכלים חדשים. בין היתר טירמיסו (כלתי חולה על זה), פיתה בשביל סביבוני ופיצה בשביל כלתי. כן כן, גם היא וגם סביבוני ניזונים (לצערי) בעיקר מבצקים. נושא האוכל הוא בכלל נושא כאוב בכל הקשור לסביבוני. מאז שהוא נולד זה כך, ואמנם השתפר במעט אבל בגדול זו בעייה גדולה אצלו. הוא לא אוהב את רוב המאכלים ואת רוב המרקמים, וגם את מה שהוא כן אוכל - זה בכמויות זעירות. הם פנו לעזרה רפואית ומקצועית אבל גם בגלל הקורונה הסיוע שהם קיבלו היה מוגבל מאד (ובעיקר בשיחות זום) וגם אולי הם לא זכו באנשי המקצוע הנכונים, המתאימים או שככה זה באמריקה....אין לי מושג.
עכשיו כל בעלי המקצוע כבר מגיעים אליהם הביתה - גם המרפאה בדיבור (speech therapist) וגם המרפאה בעיסוק וגם מטפלת ייעודית בשיטת ABA (כי ההנחה היא שהוא על הספקטרום, אבל אבחנה יסודית מתבצעת כאן רק בגיל שלוש) ובסך הכל יש התקדמות אצלו - גם בהתנהגות (יותר קשר עין, יותר חיבוקים ונשיקות, יותר התחברות לילדים בגן) וגם בדיבור (יותר הברות, יותר מילים, וגם הרבה יותר ניסיונות להתבטא - גם אם זה בעיקר בתנועות ידיים וצלילים לא מילוליים).
מה שבטוח: הילד מבין הכל, הוא בולע ספרים (מבקש שיקריאו לו שוב ושוב ומגיב במקומות הנכונים וגם יושב לבד עם ספרים ומדפדף וממלמל לעצמו) ומשחק עם צעצועים ובונה דברים ויש לו מוטוריקה עדינה וגסה מצוינות. יש לו קצת חולשה בגפיים - בחגורת הכתפיים וברגליים, בכל הקשור לטיפוס על מתקנים, למשל בגן שעשועים, ועל זה אני מקווה שהמרפאה בעיסוק תעבוד איתו (כי מה שקשה לו, הוא נמנע).
כאשר מסבירים לו דברים הוא מבין ומקבל גם כשזה לא מוצא חן בעיניו, ובסך הכל הוא משתף פעולה והוא ילד נוח. בני וכלתי כבר מדמיינים לעצמם את אחותו, הצפויה להיוולד בסוף ינואר, איך לא תתן להם לישון בלילה או תתעקש ותעשה דווקא על דברים שהוא זורם איתם ומתרצה. אבל לכו תדעו איך היא תהיה? העיקר שתהיה בריאה.
הטיסה לבוסטון היתה חלקה ומהירה מאד. הבאסה היחיד היה שכיון שהיינו עם טרולי החרימו לי בבדיקה הבטחונית קרם גוף, מי פה ומרכך שיער (ש-T שכנע אותי שכבר לא מקפידים על גודל של בקבוקי נוזלים ולא הייתי צריכה להקשיב לו ולהתארגן על מיכלים קטנים לנסיעה לניו יורק/וושינגטון).
כשהגענו לבוסטון גם בני וגם כלתי היו בעבודות (או בלשון המוזיקאים: "גיג"-ים) אז הזמנו LYFT (שזה כמו UBER - נסיעה שיתופית) מהשדה לבית שלהם.
פעם היו עושים בעיות לנהגי הרכיבה השיתופית בשדה התעופה אבל מאז הבינו שאי אפשר להילחם בתופעה והקצו להם פשוט אזור ייעודי במגרש החניה. אז אמנם הלכנו הרבה עד שהגענו לאזור אבל זה היה מאד נוח והרכב הגיע תוך שלוש דקות.
כשהגענו אל בני הביתה פתחה לנו הבייבי סיטר - שידעה שאנחנו אמורים להגיע. הבחורה הזאת מכירה את סביבוני מאז שהוא בן שלושה חודשים בערך, והיא מקסימה בכלל ומקסימה איתו. רגועה ואוהבת ומיומנת ומבינה אותו והוא מאד אוהב אותה וקשור אליה.
כשנכנסנו הוא עדיין ישב מעוך כולו מול הטלוויזיה, אחרי שהיא נתנה לו (סוג של) אקמול להורדת החום, כשהוא קם בבכי ועם חיתול מלא שלשול משנת הצהריים. אבל בהדרגה התרופה החלה לעשות את שלה והוא ירד לפינת המשחקים ואפילו לא מחא כאשר כיבתה לו את הטלוויזיה.
בהמשך הוא הסכים לשחק איתנו בכדור (בתנאי שגם היא תצא לשחק איתנו)
את הכדור הזה קנינו לו בשבוע הראשון של שהייתנו כאן, והוא מאד מרוצה ממנו.
סביבוני ממש הרגיש טוב בשלב הזה ואפילו הכריז (בתנועות ידיים) שהוא רעב.
סבא T מייד התייצב במטבח להכין לו בלינצ'ס - והנכד ביקש להצטרף אליו להכנות.
בשלב הזה כלתי חזרה כבר מהגיג שלה ואחרי הארוחה לקחה את סביבוני לסיבוב קצר בחוץ. אחר כך עשינו לו ביחד אמבטיה והוא הלך לישון, אבל התעורר אחרי שעתיים בבכי וככה כל הלילה היה מסכן למדי.
בני חזר מאוחר ולא ראינו אותו אתמול בכלל. T הכין סלט וחביתות ואכלנו יחד עם כלתי והלכנו לישון מוקדם. בפעם הראשונה מזה המון המון זמן ישנתי שש שעות רצוף בלי לקום באמצע לשירותים - הייתי גמורה מעייפות או שהיה לי נוח במיוחד או סיבה עלומה כלשהי - התעוררתי לפיפי בארבע וחצי בבוקר וחזרתי לישון למשך עוד כשעה וחצי אחר כך. היה מצוין. בחדר שלנו למעלה לא שומעים כאשר תינוקי בוכה, כך שרק עבור הוריו המסכנים היה זה לילה לבן.
כשקמנו בבוקר ירד גשם שוטף אז חיכינו קצת עם ההליכה, אבל בסוף יצאנו - כבר באור יום - וחזרנו למסלול האהוב לאורך נהר הצ'ארלס.
ואפילו הצלחנו לראות מעט מעט סימני שלכת ראשונים
היה נעים ועד שסיימנו את ההליכה כבר פסק הגשם והשמיים היו כחולים לגמרי.
הלכנו מעל לעשרה קילומטר ונהנינו מכל רגע.
בבית כולם היו ערים וסביבוני היה שפוך ממש ושוב התחיל לעלות לו החום. אני ממש מרחמת עליו, הוא לא מצליח לומר מה בדיוק הוא מרגיש ואם כואב לו או סתם איכס.....אני רואה שהוא לא עומד להתאושש כל כך מהר.
נראה איך ייראו הימים הקרובים.
בינתיים בישראל הנכדים הבריאו כולם ואפילו הספיקו לצאת מהבידוד בערב החג ולחזור לחיים. שרי חזרה לגן והגדולים כמובן בחופשת סוכות.
בתי היתה בסופ"ש ביום הולדת 40 של חברה טובה (וואי וואי עוד כמה חודשים גם בתי תחגוג 40!!!) ושוחחנו איתה ארוכות בטלפון כשהיתה בדרכה הביתה.
עכשיו היא עובדת בקליניקה וחתני שלח לנו את התמונה הפסטורלית הבאה - כל הילדים יושבים בחת וקוראים (כן, אפיל שרי).
