אז חזרנו מדובאי לחורף אמיתי, קר וגשום, וכמובן שפה שום דבר לא השתנה. מה שכן, החופשה הזאת עשתה לי סוג של אתחול (RESTART) למצב הרוח, כפי ש-T קיווה, אז עוד משהו טוב יצא ממנה. מאד מאד שמחה שנסענו.
גם בחופשה וגם מאז החזרה הייתי עדיין מקוררת ונראה היה שבמקום להיות כבר בדרך להחלמה הייתי דווקא במסלול החמרה, או שסתם עמדתי להיתקע הרבה זמן בשלב ההוא של הצינון, לפעמים סתומה/נוזלת, ובעיקר: הרבה יותר משתעלת. ליתר בטחון קבעתי לעצמי תור לרופאת המשפחה, אבל היה לה תור פנוי רק באמצע השבוע, אז החלטתי שאם אשתפר פשוט אבטל את התור.
בסוגיית הסתימה / הרכבת האסלה החדשה (שסתם שברו לנו וסתם נאלצנו לקנות חדשה על חשבוננו) השורה התחתונה היא שהכל תוקן, הותקן והטיפול כמעט הסתיים. לא תודות לחברת הביטוח, שפשוט נעלמה (ונאלמה) אחרי שהשרברב הכושל הרים ידיים בביקורו האחרון והלך והותיר אותנו עם אסלה דולפת.
T התקשר לצרוח עליהם כשחזרנו מדובאי, הודיע להם שהם עדיין חייבים לתקן את הבטון בחצר של השכנה (דרכה חדרו עם הרובוט כדי לפתוח את הסתימה ולתקן את הצינור) ושלאור עבודתו הכושלת של איש המקצוע שלהם, את האסלה יתקין לבסוף שרברב פרטי מטעמנו - ושנשלח להם את החשבונית.
אז שרברב פרטי אכן הגיע ואכן התקין ובא לציון (כלומר למשפחת אמפי) גואל. זה לא הסתדר בפעם אחת, כי התברר שהשרברבים הכושלים הרסו גם את המוטות (צינורות) שהגיעו עם האסלה לצורך התקנתה, ואפילו את המוטות של האסלה הקודמת, זו שהם שברו. הם פשוט לא ידעו להשתמש בהם נכון! אז השרברב חזר אחרי יומיים עם מוטות חדשים וביצע את ההתקנה למופת. זה שהוא גבה מחיר שערורייתי עבור עבודתו העלה ל-T את לחץ הדם, אבל הוא החליט לא לריב איתו על זה, והעדיף לנסות לריב עם חברת הביטוח על ההחזר. לפחות חלק ממנו. העיקר שהאסלה עובדת (עוד יותר טוב מאשר קודם).
עכשיו מחכים לאיש מקצוע נוסף (חמישי או ששי במספר מאז שהסיפור הזה התחיל?) שיגיע (איך לא?) רק לקראת סוף השבוע, שיעריך את הנזק לבטון ויקבל אישור מחברת הביטוח לבצע את התיקון. לא, אין לתאר!
בנושאים אחרים, בתי ומשפחתה הגיעו לארוחה בשבת בצהריים, כי בששי בערב הם היו מוזמנים לאמו של חתני, והורי גם הגיעו, למרות שאמרתי להם שאני עדיין מצוננת. לא התחבקנו ולא התנשקנו והייתה ארוחת המבורגרים קלילה וטעימה. הנכדים הביאו את התעודות החצי שנתיות המצטיינות שלהם וכולנו התמוגגנו.
בנושא הבריאות של אבא שלי, הורי מסרבים לומר לי או לאחי למתי קבעו לאבא שלי את הסימולציה ב-MRI - ויש לנו הרגשה שהם מתכננים לנסוע לבד. האמת היא, שכל עוד הם ייסעו במונית אין לנו התנגדות עקרונית שיסעו לבד, רק שלא ינסו לנסוע באוטובוסים / רכבת במצבו המוחלש הנוכחי של אבא.
בנושא הבריאות של T, בימים הראשונים לאחר שחזרנו מדובאי הוא לא הרגיש כל כך טוב - הבטן עשתה בעיות - ואני כמובן שוב נכנסתי לחרדות. בסוף המזכירה של הפרופסור הודיעה שנישאר עם התור שנקבע לו לקראת סוף פברואר - אני רק מקווה שזה מרמז על כך שאין ממצאים מסוכנים מדי בתוצאות ה-CT.
בגזרת הספרים - סיימתי לקרוא את SUCH A FUN AGE, ספר הביכורים של קיילי ריד, ולמרות שלא הייתי מגדירה אותו כספרות מופת או משהו כזה, והיתה אף עריכה מעט בעייתית לטעמי, בסך הכל נהניתי מהכתיבה שלה ולדעתי, למרות שלכאורה מדובר בסיפור קטן (ומאד זורם) על שתי נשים במקרה לכאורה מאד פרטי, בעצם היא כתבה על נושא חשוב: הגזענות המובנית והרבה פעמים הסמויה ואף לא תמיד מודעת בארה"ב בין לבנים לשחורים, הצביעות שכרוכה בכך, וחלק מההשלכות שלה.
התחלתי לקרוא את THE END OF HER מאת SHARI LAPENA - שאמנם לא היה ברשימת הספרים המומלצים של תיאו, אבל ספר אחר שלה NOT A HAPPY FAMILY כן היה. כשחיפשתי את הספר ההוא באמאזון קינדל, קפץ לי משום מה הספר הזה (שלא ראיתי שתורגם כבר לעברית), ו....לא יודעת אפילו לומר מדוע החלטתי עליו דווקא. אדווח בהמשך.
אז הצינון שלי עבר (כמעט כמעט לגמרי) ולעומת זאת היתה סופה (שטרם נגמרה, בעצם) שגרמה לכמה נזקים, והיתה רעידת אדמה מחרידה בתורכיה ובסוריה, וגם אצלנו, רק שכאן הפעם לא גרמה אצלנו לנזקים. כל כך קשה וכל כך כואב לשמוע (ולראות) את הסבל הנורא של כל כך הרבה אנשים.......ושמחה שהתגייסנו (כמדינה) לעזור, יחד עם עוד הרבה מדינות אחרות.
אנחנו לא הרגשנו את הרעידה אבל כפי הנראה מיינקוני הרגיש ונבהל והגיע למיטה שלנו ורבץ עלינו במשך שעה ארוכה עד שהוא נרגע. רק בבוקר כששמענו חדשות הבנו (לפי לוח הזמנים) מדוע הוא הגיע אלינו לחפש בטחון ונחמה. גם חתני הרגיש (הוא ישן קל מאד, והם גרים בקומה חמישית) והעיר את בתי (שישנה כמו מרמיטה - כמו שהיא תמיד ישנה - ולא הרגישה כלום).
אז אצלנו סופה וגשם ורוח וקר אבל כלתי שלחה לי בשבוע שעבר את זה: זה היה מזג האוויר אצלם - מינוס שבע ביום, מינוס עשרים ושתיים בלילה.......! 🥶
אז בין אסונות הטבע לבין הבלגן הפוליטי אני מחלימה יפה ומקווה לחזור לסוג של שיגרה...לפחות בבועה משפחתית החברתית הקטנה שלנו.
מאחלת שלווה ובריאות לכולם.
