מיאמי בחורף

על הנייר זה היה רעיון מעולה.

גיחה לכמה ימים לדרום החם באמצע הקור המקפיא של החורף הבוסטוני, שמש וים ושינוי אווירה.

וזה באמת היה נהדר. 

ברובו. 

חוץ מכמה דברים שבכל זאת ניסו לקלקל. 

נתחיל ממזג האוויר, שלא ממש התנהג כמצופה. הגענו לעננים וגשם ורוחות של 27 קמ"ש. לא בדיוק מתאים לחופשה על שפת הים עם הילדים. 

הטיסה לשם היתה חלק ומהירה יחסית, ודירת ה-AIRBNB ששכרנו ב-HALLENDALE BEACH ממש על שפת הים היתה מרווחת ויפה ונקייה מאד. המדיח אמנם היה מקולקל וכיוון שהיה ערב חג המולד לא ניתן היה להשיג טכנאי שיתקן אותו, אז במהלך כל השהייה שטפנו כלים ללא הפסקה. 

היתה ל-T הברקה לשאול את הבייבי סיטר הקבועה שלהם אם היא רוצה להצטרף לחופשה, והיא מייד הסכימה. כך גם היתה לנו עזרה במהלך היום עם הילדים וגם יכולנו לצאת לבד בערב כשרצינו. ובשעות שלא היינו זקוקים לה היא היתה חופשיה להסתובב ולעשות כרצונה. כולם היו מרוצים מהסידור, ומבחינת הילדים היא ממש חלק מהמשפחה. 

למרות הרוח והקור והגשם בכל זאת ירדנו קצת עם הנכדים לחוף והם נהנו לשחק בחול ולהתרוצץ קצת. 

ביום השלישי, יום הולדתו הארבעים של בני, פתאום נרגעה הרוח ויצאה השמש והיה לנו פשוט יום מושלם. הילדים בילו בים גם בבוקר וגם אחר הצהריים, וגם חגגנו יום הולדת עם בלונים ועוגה ונרות - עם הקטנים - ובערב יצאנו למסעדה - רק הגדולים. 

היה ירח מלא בימים האלה והצלחנו לצלם גם את הזריחה שלו מעל האוקיינוס וגם את השובל שהוא הותיר במים. 

תכננו לצאת לכל מיני אטרקציות עם הילדים כמו האקווריום או מוזיאון המדע, אבל ביומיים של החג הכל היה ממילא סגור, ואחר כך כבר לא יצא לנו, כי סביבוני חטף איזה וירוס בטן ואי אפשר היה לצאת איתו לשום מקום. הוא היה ממש מסכן, חלש וכבוי, ובסוף גם אני נדבקתי ממנו. ואני מקווה שאתאושש בקרוב, כי די כבר וכמה אפשר להיות חולה? 

אז לא היתה חופשה בדיוק כפי שדמיינו אבל נהנינו ככל יכולתנו, בין לבין עדכוני החדשות האיומים מהארץ. אי אפשר להתנתק ואי אפשר להתעלם מכל מה שקורה ובעיקר לדאוג ממה יקרה הלאה. התחושה שלי היא שהמדינה בידיים הכי הכי נוראיות אי פעם בתקופה הכי קשה אי פעם. ואין אופק. אין סיכוי שככה הדברים יתהפכו ויקרה משהו טוב. וזה מייאש. ומרגיז. וכל כך הרבה הלוויות........וכל פעם עוד חטוף מוגדר כנרצח. זה נורא. זה פשוט נורא.

ובשבוע אחרי שאנחנו חוזרים חכמוד עולה לתורה.........מקווה שנצליח לשמוח ולשמח כי הוא משקיע ולוקח את זה מאד ברצינות.......מתוקי כזה. יאללה בתקווה לרגעים קטנים טובים ומתוקים. 

כל המשפחה חולה בקורונה

הוירוס שתקף את T התברר מהר מאד כקורונה. וכולנו חטפנו את זה בזה אחר זה.

אז הנה אנחנו, שש נפשות בבית אחד, כולם חולים ברמה כזו או אחרת של קורונה, ובסך הכל אנחנו בסדר.

נראה ש-T ואני חטפנו את זה הכי קשה - כל אחד מאיתנו בתורו בילה כיממה וחצי בשינה - אבל T כבר בסדר גמור ונראה שגם אני כבר מתאוששת.

בני וכלתי יחסית קיבלו את זה יותר קל, ועל הילדים זה עבר ברפרוף - יום אחד עם חום וקצת עייפות וזהו. 

אם כבר לחלות אז טוב שזה יצא השבוע, כי בשבוע הבא מתוכננת לנו נסיעה משותפת לדרום החם - מיאמי. לברוח קצת מהקוררררר של בוסטון.

ביום שבו הייתי כל היום וכל הלילה במיטה השתוללה כאן סערה מטורפת, רוחות עזות שאיימו לעקור את הבית ממקומו וגשם שאפילו הצליח לחדור טיפה למרתף הבית.

כשקמנו בבוקר ראינו ששני עצים נפלו בגינה - אחד מהם על הטרמפולינה שלהם - במזל זה קרה כשלא היה שם איש.

כאשר T יצא להליכת הבוקר שלו למחרת (כשכבר הרגיש טוב) הוא דיווח אחר כך שלאורך כל המסלול היו עשרות עצים נפולים, חלקם חסמו כבישים, נפלו על בתים ועל מכוניות - בקיצור, היה לנו מזל. 

החדשות מן הארץ ממשיכות להכאיב וכרגיל גם להרגיז - שום דבר לא השתנה בגיזרה הזאת, וכמו שתיארתי לעצמי - אנחנו לא באמת מנותקים. אבל העיסוק עם הילדים והנכדים עושה לנו טוב. ממש טוב. ונראה שגם להם. 

בהחלטה של רגע קנינו לסביבוני "טאקי" והתברר שזו היתה בחירה מצוינת. הוא קלט את כללי המשחק מייד וכל הזמן רוצה לשחק. בני ממש התלהב ועכשיו מנסה לחשוב איזה עוד משחקי קופסא כבר אפשר ללמד אותו. 

כלתי קיבלה "גיג" לנגן בקונצרט של אנדראה בוצ'לי ב"גרדן" - מאד מאד משמח. מאז שהיא קיבלה את רישיון העבודה (הזמני, בינתיים) שלה, ההזמנות ל"גיג"-ים התחילו לאט לאט לזרום. 

הצלחתי לשוחח הבוקר ארוכות עם בתי לפני שכולם כאן התעוררו וזה הרגיש ממש טוב. תמיד אני מתגעגעת למישהו......

אם ארגיש מספיק טוב הערב אולי אפילו אצליח להתעמל קצת על האליפטיקל (שיש לנו בחדר) או המסילה (במרתף), אבל גם אם לא  - אני מקווה שמחר בבוקר כבר אהיה בריאה לגמרי. 

מתיקות אינסופית

לנחות בשדה התעופה לוגן בבוסטון זה כבר קצת כמו לחזור הביתה.

טיסת אל על היתה מצוינת, פרט כמובן לבכי האינסופי של עשרות התינוקות שהיו איתנו על המטוס. 

איכשהו הצלחנו קצת לישון, למרות הצרחות. 

היינו המטוס היחיד שנחת בשעת הבוקר המוקדמת והיחידים בתור להגירה ולאיסוף הכבודה. הכל הלך מהר ובקלות.

בני אסף אותנו מהשדה, בבוקר הבוסטוני הקפוא, והגענו לביתם בדיוק כשהנכדים התעוררו, ישר לחיבוקים האוהבים שלהם ושל כלתי.

תענוג להיות ביחד. 

מרגיש כאן בבית. 

מייד נכנסנו לשיגרה שלנו כאן, להקפיץ את הנכדים לגן, לערוך קניות בסופר, לבשל, לשטוף כלים ולכבס.

לשחק עם הנכדים אחר הצהריים ובסופשבוע. 

הם כבר מכירים אותנו היטב, רגילים אלינו. כבר אין צורך בתקופת הסתגלות בימים הראשונים של הביקור. כאילו לא עברה חצי שנה מאז שהיינו איתם.

בערב הראשון, לאחר שהדלקנו נר שמיני של חנוכה ושרנו את כל השירים, השארנו את הקטנים עם בייבי סיטר ונסענו ברכבת למשחק כדורסל. 

כל הרגעים האלה מרגישים כל כך נורמלים, ובין לבין המבזקים מהארץ מפילים את הלב ושוברים אותו לחתיכות קטנות. 

על היום השני T חטף איזה וירוס עם חום ושיעול והוא די מנוטרל מאז, למרות שבין לבין הוא בכל זאת מתעקש לקום ולבשל. ואז חוזר למיטה וישן המון שעות.

נראה מי מאיתנו יידבק ממנו....סביר להניח שכולנו.

 הבוקר קיבלנו חדשות טובות לשם שינוי: אחיינית1 ילדה בת בשעה טובה. היא שוקלת בדיוק כמו שבתי שקלה בלידה  : 2.780 ק"ג. אחי וגיסתי סבא וסבתא. איזו התרגשות.

אז בתוך כל האפילה קורים דברים נהדרים. 

אני מאד שמחה שבאנו לכאן. זה עושה לנו טוב וזה עושה טוב מאד לבני ומשפחתו המתוקה.

סוריאליסטי משהו

אחד הימים הקשים והכואבים ביותר מבין כל החודשיים האחרונים, והיו ימים קשים וכואבים מנשוא...ועדיין היום היה אחד הגרועים.

ובתוך כל זה אני מוצאת את עצמי בשדה התעופה מחכה לטיסה שתיקח אותנו טל בני ומשפחתו המתוקה. 

והכל מרגיש לי סוריאליסטי לחלוטין 

לשרביט החם - מתי בפעם האחרונה הייתם באמת מאושרים?

במדור השרביט החם מבקש מוטי לדעת מתי בפעם האחרונה היינו באמת מאושרים. 

קשה לדבר על אושר בימים אלה. 

בחודשיים האחרונים קשה במיוחד, וגם בשנה האחרונה לא משהו בארצנו הקטנטונת.... ובכלל כבר כמה שנים שגם אם בפרטי טוב לי, בין לבין אירועים קשים ומחלות וניתוחים ושאר ירקות - בכללי הבנתי שמתחוללים כאן תהליכים שרק הולכים ומתדרדרים. 

אז אני בוחרת להתבונן באופן שונה על המילה "אושר" .

אני, כמו אחרים כאן, בוחרת לדייק לעצמי שישנם בחיי רגעים של אושר.

כן, אפילו בימים אלה.

ובדרך כלל הם קשורים למשפחה שלי. אל T. אל ילדיי ונכדיי. אל חברים טובים. אל ספר טוב. 

הרבה פעמים אני חשה אושר, או לפחות שביעות רצון, בתום אימון מוצלח. 

אני מצליחה ליהנות מטעם של אוכל טוב. 

מתחושת המים הזורמים על גופי בעת מקלחת חמה. 

רגעים של אושר.

כמו אלה שחוויתי אתמול כשנסענו להדליק נרות חנוכה אצל בתי.

הרגעים האלה, שבהם מימיני ומשמאלי התרפק לו נכד, ועלי התפנקה נכדה. 

כן, ברגעים אלה הייתי באמת מאושרת. 

לכתוב אבל בלי חשק

עדיין אין באמת חשק לכתוב. ובכל זאת. 

בכל פעם מחדש יש משהו שמישהו אומר או עושה שמעלה לי את רמות הזעם לגבהים בלתי אפשריים.

הבוקר זה היה התשובות ההזויות של ראשי אוניברסיטאות יוקרה בארה"ב בעת שימוע שנערך להם בקונגרס האמריקאי לגבי אנטישמיות בקמפוסים שלהם. 

שלשום זה היה ביבי עם "אלה החיים" שלו. 

וזה כאשר אני כמעט לא שומעת או קוראת חדשות. בכל זאת זה חודר את מסך ההתחמקויות והסחות הדעת שלי. 

נשמותק היה עדיין חולה בתחילת השבוע, אבל זה אכן היה רק ויראלי ולא היה צורך באנטיביוטיקה. דווקא חכמוד, שנדמה היה שנדבק גם הוא, התאושש ממש מהר. 

מתוכננת אצלנו ארוחת ששי והדלקת נר שני של חנוכה, כולל המשפחה של אחי. הגב של אבא עדיין מאד כאוב, כל תזוזה כואבת. בעת מנוחה שום דבר לא כואב, ואני תוהה אם יש מה לבדוק או לעשות בנידון. הכדורים, מסתבר, לא מאד עוזרים. 

נקבע מועד לבר המצווה של חכמוד - עלייה לתורה ואחר כך ארוחה איפה שהוא - T עוזר להם לחפש ולארגן. ולממן, כמובן. 

T היה בביקורת אצל הפרופסור, בעקבות תוצאות ה-CT המעודדות - אבל אין כיוון חדש לפתרון בעיית התקפי הכאב. הפרופסור דיווח שהוא התייעץ עם כמה וכמה מומחים, וגם שוחח ארוכות עם פרופסור-על (לאחר ביקורו של T אצלו לפני כמה חודשים) וכולם אובדי עצות. לפחות, הוא טוען, לא נראה שזה מצב מסוכן. 

הוא שמח לראות את T ואמר לו שהוא נראה ממש טוב, וגם שמח לשמוע שהטיפולים המשלימים עוזרים בצמצום התופעות האחרות מהן הוא סובל. 

עם כל המלחמה ומצב הרוח לא נראה לי שסיפרתי כאן שבחודשיים האחרונים ירדתי את הקילוגרמים המיותרים במשקל שלי. יש שיציעו שזה בגלל "המצב" אבל לי נשמע הגיוני יותר שמאז שהחום הגדול שכך, חזרנו להליכות הערב שלנו, בנוסף לאימון הבוקר, ושריפת הקלוריות הנוספת הזאת היא שעושה את ההבדל. 

הספר שאני קוראת הוא ממש נחמד (בז'אנר "ספרות טיסות" או "חוטר" כמו שחברתי 'ביוכימיה קוראת לזה) אבל בגלל שהוא מתרחש ברובו במאפייה, יש קטעים שלמים שמגרים לי את התיאבון ואת בלוטות הרוק. בקיצור - צריכה להקפיד לקרוא כשאני לא רעבה 😉

לפני השינה התחלנו לצפות בתכנית "זמן אמת - הזמן השבור" מיוחדת ששודרה ב"כאן 11" - שמלווה את לוחמי כיפור מהמחאה על ההפיכה המשטרית ועד ההתגייסות לסיוע בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. לא הצלחנו לראות עד הסוף אבל מתכננת להמשיך. לא ייאמן מה שעובר עלינו. מה שעבר. מה שעוד יעבור. 

לקחתי את 'מיינקוני' לחיסון השנתי שלו - כן, ה"קטנצ'יק" כבר שוקל מעל לשבעה קילו! בהחלט עומד בציפיות. 

אם הכל יהיה כשורה נטוס בעוד שבוע לביקור אצל בני ומשפחתו בבוסטון. זה נראה רחוק וקרוב, אפשרי ולא אפשרי בו זמנית. 

כתמיד, מאחלת לכולנו ימים טובים יותר. 

מרוקנת

במהלך כל השבוע התעוררתי כמה פעמים ושמתי לב שהלסת שלי נעולה חזק וכפות הידיים סגורות לאגרופים. בבוקר התעוררתי עצבנית. אני חושבת שהגעתי לאיזו נקודת רתיחה בכל המצב הזה.

הראש שלי עבד שעות נוספות בדמיון הזוועות שעוברות על החטופים - בעיקר החטופות, אבל כולם - בעזה. אני יודעת שברשתות החברתיות יש תיאורים גראפיים ממש של הזוועות שקרו בשבעה באוקטובר אבל העדפתי להמנע מהם, לפחות לא לחפש אותם באופן יזום. 

גם המחשבה על כל הפליטים מהדרום ומהצפון ואיך ומתי יוכלו לחזור הביתה לחיים נורמליים, במיוחד אם אנחנו לא מתקדמים באמת בהשגת היעדים (או יעדים לכאורה) של המלחמה. ובו זמנית כמובן לא מוותרת על החזרת כמה שיותר חטופים. זו סיטואציה בלתי אפשרית, בלתי נסבלת. ולקראת אמצע השבוע הגוף שלי כנראה הגיע לאיזה שיא ....שהיה לי קשה לעמוד בזה. 

בששי בבוקר כבר הרגשתי מותשת. מרוקנת. 

כל הרגשות התעממו. 

שמיעת הסיפורים וצפייה בחדשות עדיין מעוררת בי פרצי בכי מידי פעם (או זעם, אם מדווחים על התנהלות הממשלה, ראשה ושריה), אבל אני הרבה יותר נמנעת - מעסיקה את עצמי בדברים אחרים. 

מנסה לדבוק בפעילויות השיגרה שלי.

הלכתי למספרה, למשל. ובמקרה כשהייתי שם, מישהי התקשרה לשאול אם האסיסטנטית שלו מוכנה לבדוק לה ציפורן חודרנית, ונזכרתי שהיא גם פדיקוריסטית. ביקשתי ממנה להסתכל לי על היבלת והיא שייפה לי אותה כך שהיא הרבה פחות מציקה. זה לא מרפא, כמובן, אבל מקל. היא המליצה לקבוע עם כירורג להסרה מלאה אבל רק בקיץ, כשאוכל להסתובב עם כפכפים/סנדלים בזמן ההחלמה. מצד שני הרוקחת שלי המליצה להשתמש בפלסטרים המרפאים, ולא להזדקק לכירורג. אחשוב על זה. 

הייתי שוב אצל 'שנטי' - והפעם בנוסף לדיקור סיני ולטווינה היא גם עשתה לי 'כוסות רוח', וגם 'דיקור יבש' - שזו ממש התעללות. בינתיים כל כך כואב לי מהטיפול עצמו שאין לי מושג האם הבעייה משתפרת 😂. בכל מקרה בשבוע הקרוב יש לו עוד תור אצלה ואחר כך אנחנו אמורים לטוס לבוסטון אז בכל מקרה תהיה הפסקה בטיפול. 

בתור הקודם שלי אצל 'שנטי' היא הזכירה לי שפעם התעסקתי המון עם קריסטלים - ושכדאי שאיעזר בהם גם עכשיו. האמת? יש לי קריסטלים בכל הבית (ובכל נסיעה T ואני תמיד "צדים" קריסטלים נוספים אם יש כאלה באזור) אבל הרבה זמן לא נעזרתי בהם לריפוי. כך גם עם הרייקי (אני מאסטר, בעצם). כאילו כל התקופה ההיא של ה"ניו אייג'" אצלי התאיידה לה......למרות שגם אני וגם המשפחה שילבנו את זה בחיי היום יום שלנו במשך הרבה שנים וזה עבד ממש טוב. אני יודעת ש-T עדיין עושה לעצמו (וגם לאחרים) רייקי מידי פעם. אני משום מה זנחתי חלק נכבד מהתחום הזה ....לא את הכל, אבל האמת שאת הרוב. אולי זה זמן טוב לחזור לזה קצת. 

אז בחרתי לי שני קריסטלים מהאוסף שלי - קודם בחרתי (לפי האבן שמשכה את היד שלי אליה, בלי לזכור מהי האבן) ואחר כך הלכתי לחפש אילו תכונות מיוחסות לכל אחת מהן

אגאט (AGATE)

סודליט (SODALITE)

ובגדול הבנתי שהגוף שלי ביקש לעצמו את הקירקוע והיציבות (של האגאט) ובמקביל את יכולת החשיבה האובייקטיבית / רציונלית וכושר הבעת רגשות (של הסודליט). 

'שנטי' שילבה אותן בטיפול שלי השבוע, ואני פשוט מסתובבת איתן בהישג יד........להזיק זה הרי לא יזיק. 

הבאתי לאבא תרופות חזקות יותר נגד כאב הגב, שרשמה לו הרופאה. הצעתי להקפיץ לו אותן הביתה אבל הוא אמר שזה יכול לחכות לארוחת ששי.

הוא הגיע כאוב כולו, ומייד נתתי לו כדור - וזה מייד התחיל להשפיע. 

מצד שני הבוקר הוא (בניגוד להפצרותיי) התפשט בעמידה בדרך למקלחת, איבד את שיווי משקלו ונפל. ברור שהכאבים בגב התחזקו וגם התחילו להקרין לרגל. אוף. עכשיו הוא שוכב, אחרי נטילת כדור - וטוען שהכאב נעלם. נראה מה יהיה עם זה. 

רק הורי הגיעו לארוחה בששי בערב, כי נשמותק חלה וגם חכמוד לא הרגיש טוב וברגע האחרון הם הודיע שלא יגיעו. 

T בישל המון אוכל, ואף תכנן לבשל עוד דברים אבל גנז אותם כשהבין שנהיה רק ארבעה לארוחה. 

בין היתר הוא בישל (בפעם הראשונה אי פעם) קובה סלק וקובה דלעת

יצא ממש טעים. 

בנוסף היה גם צלי בקר עם סלרי ותפוחי אדמה ובטטות, ניוקי ברוטב גבינה, שעועית ירוקה, אורז (לקובה) וגם סלט ירקות וסלט חצילים וחומוס (שהוא מכין לבד כמעט כל שבוע). 

אני אפיתי את עוגת השוקולד של סבתא שלי. 

במקור T תכנן גם לאפות בורקס מנגולד עם גבינה בולגרית וגם מנה ראשונה קטנה של חריימה - אבל גנז את שתי המנות האלה. מזל. גם ככה נשארו הרבה שאריות (וזאת למרות ששלחתי אוכל הביתה עם הורי, כמובן). 

קיוויתי שהנכדים ירגישו טוב יותר היום ושנוכל אולי להיפגש, אבל בינתיים הבנתי שמצבו של נשמותק החמיר - אז מחכה לשמוע מה קורה איתו.

בבוקר בהליכת הבוקר הצלחתי לחזור לרוץ קצת, אחרי הרבה זמן שלא רצתי (בעצם כמעט מאז פסח, כשהתחילו לי הבעיות בכף רגלי השמאלית). דווקא הלך בסדר. 

התחלתי לקרוא קצת בספר החדש The Mysterious Bakery On Rue De Paris מאת Evie Gaughan, אז צלחתי את העמודים הראשונים ואולי זה יהיה הסיפתח לחזור לקרוא, לאחר שמעל לשבוע לא הצלחתי. 

אני צופה בסידרה שממש מצאה חן בעיני ב-YES : סידרה אוסטרלית בשם TOTALLY COMPLETELY FINE. אזהרת טריגר - הסידרה עוסקת הרבה בנושא התאבדות - לא לכל אחד זה מתאים. 

השבוע יצא לי לנהל שיחת קיטורים ושיתוף רגשות עם כלתי - איכשהו גם בני נאלץ ללכת לעבוד וגם T לא היה בבית - והאמת שזה עשה לשתינו מאד טוב. מחכה כבר להיות איתם, לחבק את כולם. 

טוב, הצלחתי לכתוב שוב פוסט שלם למרות מצבי הרגשי. יש תקווה שעוד אצלח גם את התקופה הזאת בשלום. 

מקווה - כתמיד - לימים טובים יותר.