אימון עצמי - עבודה לעומת בילוי

דרך הכתיבה כאן ודרך השיחות בתגובות, התחלתי להבין שבנוסף למה שמתרחש בפועל במציאות (שבה החתן שלי מתעלם מידי פעם מהבקשה שלי שיגיע הביתה ישר מהעבודה), מסתתר כאן איזשהו מנגנון שהוא שלי, לא קשור לחתן שלי, שגורם לתגובה שלי - לכעס שלי - להגיב בחוסר פרופורציה למה שקורה בפועל.

אז מצד אחד נכון:
- לא נוח לי להיתקע אצלם בשעה של ארוחת ערב ומקלחת - במיוחד ששום דבר לא מוכן כי הם לא נערכו לכך במכוון מראש ואני צריכה להתחיל לאלתר
- כשאני מתמהמהת אצלם נהיה לי מאוחר, אני כבר רעבה (ושוב - אין אצלם אוכל מוכן, במיוחד כזה שמתאים לתפריט שלי) ועייפה ואז מגיעה הביתה וכבר לא יוצאת להליכה, ומתחילה צרבת, ואני מתנפלת על ארוחת הערב בבית ואז צריכה לחכות שעתיים לפני שאני יכולה להתקלח כי בגלל הרפלוקס לא טוב לי להתכופף וכו' אחרי האוכל.
- אני מרגישה ששוב ושוב לא מתחשבים בי, ואחרי כל מה שאני עושה עבורם זה קצת מעליב

אבל בפועל, אם זה לא היה מפעיל אצלי איזה מנגנון חבוי רגשי אחר, לגמרי לא קשור לסיטואציה, ניתן היה בקלות להתגבר על כל אחד מסעיפים הנ"ל.

- אני יכולה לדרוש מבתי שתהיה ארוחת ערב מוכנה - רק לחמם - בכל פעם שאני אמורה להגיע
- אני יכולה להביא איתי אוכל מוכן מהבית עבור עצמי, למקרה שאני מתחילה להיות רעבה (תמיד יש עלי שקדים או משהו למקרה "חירום" אבל זה לא במקום ארוחת ערב)
- בימים שאני שומרת על הנכדים אני יכולה לתכנן את ההליכה או חדר כושר מוקדם יותר, לפני שאני יוצאת אליהם
- אני יכולה להכין את עצמי מראש לכך שאין להם מושג מתי אחד מהם יחזור הביתה, ובכך להימנע מראש מהאכזבה בכל פעם שהם מאחרים.
- אני אפילו יכולה בכל פעם מחדש לְסַמֵס לחתני "היום אני צריכה שחזור בשעה שש וחצי", או רבע לשבע וכו'.

אבל הבנתי כבר שמסתתר כאן עוד משהו, ואחרי שישבתי קצת עם עצמי ונתתי לכעס (שמתבטא אצלי כגוש רוחש בגרון) ולתסכול להציף אותי, התחילו לצוף "משפטי מפתח" מהילדות שלי שהתחילו להבהיר לי את העניין.

יש עדיין איפה שהוא בגוף שלי (כתוצאה מהבית בו גדלתי והתחנכתי) הבדל ברור בין "עבודה" ל"פנאי".
בין מה ש"צריך" לעשות לבין מה ש"רוצים" לעשות.
בין מה ש"מוצדק" למה ש"לא מוצדק".
וכמה שעבדתי על זה כבר באימונים שלי, ושחררתי ושחררתי - כנראה חלק מקפסולות הזיכרון האלה עדיין חבויות בי עמוק.

וכנראה שכמה שאני שמחה לתת יד ולעזור עם הנכדים כי בתי עובדת, ולומדת, וחתני עובד - ברגע שחתני "מבלה" באימון, זה חוצה איזשהו גבול דמיוני שחבוי בתוכי.
הוא "מבלה" על חשבוני. על חשבון ה"בילוי" שלי. ההתרווחות שלי על הספה מול הטלוויזיה עם ארוחת ערב, ולאחרונה גם על חשבון ה"בילוי" שלי בהליכה שלפני כן.

וזה לוחץ לי על כפתור ה"מוצדק/לא מוצדק" שחשבתי שכבר שחררתי מזמן.
על כפתור ה"מגיע/לא מגיע".

כי אצלי בבית היה הבדל מאד ברור בין מה שנקרא "תענוגות החובה" - דברים שחייבים לעשות, לבין משהו עושים כי רוצים, כי זה כיף, כי זה גורם הנאה. וסדר העדיפויות בין השניים גם הוא היה מאד ברור.
וכאשר רוצים ליהנות זה חייב היה להיות "מגיע" ו"מוצדק". אי אפשר סתם ככה לבחור בהנאה.

וכאילו משהו בגוף (הילדי) שלי אומר לרגש שלי: אני מוכנה לשמור על הנכדים כי בתי וחתני עובדים. או לומדים.
לא כשהם רוצים סתם לבלות או להתעמל או להיפגש עם חברים.

ובמציאות זה הרי לא מדויק, כי אני בכיף שומרת על הנכדים המתוקים שלי, כשהוריהם יוצאים לחופשה או יוצאים בערב - אבל אז זה מתרחש אצלי בבית, בנוחות של הטריטוריה שלי.
במקרה כזה יכולים בתי וחתני ליהנות ולבלות בכיף ואני נהנית עם נכדיי החמודים כי אני בנינוחות שלי.
אבל אצלם בבית פחות נוח לי.
לפחות כשזה מגיע לבישולים...............

ואין לי באמת מה לעשות עם ההבנה הזאת - פשוט להכיר אותה. להסכים לראות אותה כפי שהיא, להסכים לחוש את התחושות שהיא מעלה לי בגוף, שריד של חינוך מעוות שיָנַקְתִּי מהבית.......
ולקוות שעצם ההיכרות עם המנגנון הזה, יסייע לשחרר אותו קצת............

וגם כאן

על נכדים ושריטות

אחרי המון זמן שלא התלווה אלי T ל'תורנות נכדים' הוא הצטרף אלי ביום שני, והשמחה בפניהם של חכמוד ונשמותק כשראו אותו מגיע איתי היתה עצומה.
זה היה יום של חוג שחיה, התארגנו בנחת והם אפילו הספיקו לראות פרק של 'יחידת החילוץ', אחת הסדרות האהובות עליהם במיוחד.
בבריכה היה שקט יחסית, היו פחות שיעורים במקביל מהרגיל, והם נהנו להציץ לעברנו כדי לוודא שראינו תרגיל כזה או אחר שביצעו בהצלחה. בסך הכל אי אפשר לומר שהם כבר שוחים בבטחה ובסגנון, אבל הם מתקדמים לאט לאט ובינתיים מפתחים את השרירים, את הנשימה, ומקבלים ביטחון במים. המדריכים שם באמת סבלניים ויודעים להפוך כל תרגיל למשחק.
באיזשהו שלב, כשהמשימה של נשמותק היתה להעביר חיות מפלסטיק מצידה האחד של הבריכה לשני, שמעתי את נשמותק מסביר למדריכה שלו מה זה נמר שן-חרב, ושהוא יודע עליו כי הוא חיפש עליו בגוגל. ראיתי שהיא ממש התאפקה לא לצחוק. הילד בין חמש ועדיין לא קורא.....
לפני שיצאנו מהבריכה ביקשו הילדים שקל כדי להוציא משחק מאחת המכונות שעומדות שם.

כל שבוע הם מבקשים שקל או חמישה שקלים כדי לרכוש משהו במכונות האלה. 

ממתקים כבר הכרזתי מראש שאני לא מסכימה לקנות שם, לך תדע מה מידת הטריות של הסוכריות שיושבות שם מי יודע כמה זמן. 

גם לא כל שבוע יש עלי כסף קטן.

אבל בכל פעם, גם כאשר אני נעתרת ונותנת להם מטבע, אני חוזרת ואומרת שאני לא אוהבת את המכונות האלה, שהן לפעמים בולעות את המטבע בלי להניב צעצוע כלשהו, ושאני מסכימה למרות שזה ממש לא נראה לי.

השבוע באמת בלעה המכונה את השקל של נשמותק, ולא הצלחנו להחזירו או לקבל צעצוע - ואני הזהרתי את חכמוד שלא יכניס גם את המטבע שלו פן ייבלע אף הוא.

בלי שאבקש, החזיר לי חכמוד את השקל ואמר בלי להתרגש יותר מדי "צדקת, סבתא, המכונות האלה באמת לא בסדר". 

יש לי הרגשה שבזאת סיימנו את הפרק הזה של המכונות.

בחזרה בבית, הספקתי לספר להם את "המפוזר מכפר אז"ר" כשבתי התקשרה שהיא מתעכבת, ושכמובן חתני הלך לאימון במקום לבוא ישר הביתה להחליף אותי. כל כך הרבה פעמים זה כבר קרה, שהוא הסתמך על כך שהיא תגיע בזמן, או שהוא פשוט לא מבין למה חשוב לי לצאת משם עד שבע, והולך לאימון למרות שביקשתי ושוב ביקשתי שבימים שאני שומרת על הילדים, יחליף אותי מייד עם שובו מהעבודה.

נראה לי שהעניין הזה יוצר איזשהו מתח ביניהם, הוא פשוט לא מבין מה הבעייה, ובעיקרון הוא צודק. אבל.

אני לא יודעת להסביר את העניין הזה. אני אפילו לא יודעת להגדיר אותו. 

אין לי בעייה להיות אצלם במהלך היום ואחר הצהריים, אבל מגיע הערב ואני רוצה להיות בבית.

לא מתאים לי, למשל, לעשות בייבי סיטר אצלם כשהם יוצאים. נכון שישנתי שם לילה אחד כשהם היו בברצלונה, אבל זה באמת היה פחות נוח, וזה היה בעיקר כי חששתי מהפקקים מכאן ועד להרצליה - כשהילדים היו צריכים להיות בשמונה בבוקר בבית הספר ובגן. 

אני לא אוהבת לבשל במטבח שלהם, כך שכאשר אני נאלצת להישאר שם בערב אני צריכה להכין ארוחת ערב. ושוב - זה לא שאני לא מסתדרת. אבל לא נוח לי. 

תכל'ס, אני לא חושבת אפילו שאני צריכה להסביר. אני אישה מבוגרת, יש לי את השריטות שלי, לא מתאים לי להיות אצלם אחרי שבע בערב.....

אין לי בעייה עם המקלחות, אין לי בעייה עם כלום - אני מתה על הילדים האלה, הם שמחים מאד כשאני נשארת איתם עוד ועוד.....ועדיין מעצבן אותי כשהוא מחליט ללכת לאימון אחרי העבודה במקום להגיע מייד הביתה. 

אז אתמול היה לי מזל ש-T היה, ובזמן שקילחתי אותם הוא הכין ארוחת ערב - שעבור T זה קלי קלות כמובן.

בסוף בתי הגיעה עוד לפני חתני, והילדים כבר היום מקולחים ואחרי ארוחת ערב, מוכנים כבר למיטה.

אבל אנחנו כבר לא יצאנו להליכה, הייתי כבר רעבה ואני לא יכולה לצאת ללכת אחרי שאני אוכלת (בגלל הרפלוקס, צריכה לשבת בלי יותר מדי טלטולים כמעט שעתיים אחרי הארוחה)......

אני לא רוצה להיות גורם מלחיץ בין בתי לבין חתני, אבל בעניין הזה חשוב לי שהוא יפנים סוף סוף. נראה לי שהוא פשוט לא מבין מה הבעייה כאן, ולמה אני מתעקשת על זה. ואולי הוא לא מבין שאני זו שמתעקשת, ואולי הוא חושב שזאת בתי שסתם מתחשבת יותר מדי.....

לו הייתי באימון אצל מישהו עכשיו, הייתי מתאמנת על זה.........

בכל מקרה בא לי קצת לפנק את הילדה שלי, שעובדת כל כך קשה על ההסמכה שלה, והיום יש לי תור לעיסוי, והאמת שאני לא מרגישה שאני זקוקה נורא לעיסוי, גם כי הייתי לפני שלושה שבועות, וגם בזכות העיסויים המפנקים שהכורסא מספקת לי עכשיו כל יום....אז הצעתי לה שהיא תגיע לתור במקומי ואני אשמור לה על הילדים בינתיים.

אני מחכה שהיא תחזור אלי עם תשובה, ואם כן איידע את המכון שהיא מגיעה במקומי.

וגם כאן

סוף השבוע שהיה

בסופו של דבר דיברתי עם החנות ביום ששי וביקשתי בכל זאת מאשת המכירות למצוא לנו פתרון להעלאת הכורסא לקומת השינה. עשיתי זאת בנינוחות ובנועם, והיא הבטיחה תשובה ביום ראשון.

היום התקשרו סבלים ישירות אל T ותיאמו איתו לאחר הצהריים, והפלא ופלא - לא היתה להם שום בעייה להעלות את הכורסא וגם לקחת את הסכום שסוכם מראש: 150 ש"ח.

בדיעבד התברר שביום חמישי הכורסא נשלחה אלינו באמצעות הובלה של איקיאה - שידוע שהשירות והיחס שלהם וגם העמידה בזמנים שלהם ממש גרועים! - בעוד שהסבלים שהגיעו היום עובדים קבוע עם עמינח. כל האווירה היתה אחרת, והם גם זכו לפינוק בצורת שתייה כבקשתם (קפה הפוך, תה ירוק, נסטי...).

סוף טוב הכל טוב.

סוף השבוע עבר בנעימים, היינו לבד - בתי ומשפחתה היו מוזמנים ליום הולדתה של גיסתה הצעירה - נהנינו זה מזה ומהכורסא החדשה, התעמלנו בקאנטרי וגם יצאנו להליכות ביחד.

ורציתי לציין ששמתי לב ש-T עושה יותר ויותר דברים - קטנים אולי, אבל מבחינתי זה משמעותי - כדי לפנק אותי.
דברים קטנים כמו להרתיח לי את המים בקומקום או להכין לי קפה. לקחת את השעון שלי להחלפת סוללה ואז לנסוע במיוחד כדי להחזיר אותו.

תמיד הוא היה מהעושים, פחות מהמדברים, אבל לאחרונה זה הולך ומתרבה - וגורם לי להתמוגג מבפנים.

אני מתקדמת יפה בספרו של שמי זרחין "אח שלי איוב" - שבאמת יש בו דברים מוזרים וסגנון כתיבה לעיתים מוזר - אבל נהנית מאד לקרוא בו. נראה אם הוא יצליח לגמור אותו כראוי. אחת החולשות של סופרים היא איך לסיים את הספר.
אני מרגישה מאוכזבת כאשר הם משאירים יותר מדי קצוות פרומים ופתוחים, או לחילופין כאשר בסוף הם דוחסים את כל הפתרונות מהר מהר כאילו היה להם DEADLINE והם היו חייבים לסיים מהר (והרבה פעמים זה באמת המצב).

בזמן שאני בהליכה או בחדר כושר אני אוהבת להקשיב להרצאות ברדיו (אלא אם אני הולכת עם T ואז אנחנו מדברים ביננו). בשבוע שעבר שמעתי סדרת הרצאות על אלבר קאמי שממש ריתקה אותי. זה היה ברדיו מהות החיים במסגרת תכניות תחת הכותרת רבות הדרכים, שם שמעתי גם את סדרת ההרצאות על יפן לפני נסיעתנו לשם.

ממש הצטערתי שהיו רק 5 הרצאות. דיברו על האיש, על חלק מספריו, על השקפת חייו - היה ממש מעניין.

היום חזרנו שנינו לשגרת העבודה שלנו, הייעוץ (שלו) והאימון (שלי).
כרגיל מתעלמת לחלוטין מענייני היום בארץ ובעולם - יש מספיק שמדברים על זה וגם מתלהמים על זה (מכל הצדדים ומכל הכיוונים) ואין צורך שאעשה זאת גם אני. אבל זה לא אומר שאני לא שומעת או שלא אכפת לי............לא יודעת מה יהיה....

שבוע טוב לנו ולכולנו

וגם כאןhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=815172&blogcode=14932122

טיול נשים וכורסת העיסוי האולטימטיבית

לפני כמה שנים החליטה 'שריתה' שהיא רוצה לעשות משהו חדש ושונה עם עצמה, ויצאה ל'מלכת המדבר'. בהתחלה היה נראה ש"מה לה ולזה?" מכל מיני בחינות, אבל היא דווקא התקבלה והשתלבה ואפילו נהנתה מאד מהמסע, ועל הדרך יצרה כמה חברויות חדשות, וכל כך הצטיינה שם שהם הזמינו אותה להיות חלק מהצוות. 

לזמן מה היא אכן הצטרפה ושיתפה פעולה, עד שבהדרגה הבינה שהם בעצם מנצלים אותה ואת האחרות, משתמשים בזמן ובאנרגיה שלהן ללא כל תמורה - הכל בהתנדבות - ועל הדרך גורפים הון. 

באיזשהו שלב הבינה 'שריתה' שהיא לא מוכנה לשתף פעולה עוד עם הדבר הזה, אבל כן בא לה לטייל בארץ ובעולם ולהרחיב את המעגלים החברתיים שלה, ועם כושר הארגון המעולה שלה יזמה קבוצת טיולים חדשה, הציעה לחברות, מכרות, וחברות של חברות להצטרף, מצאה מדריכת טיולים (שבסופו של דבר לא כל כך התאימה) ואז עוד אחת - וכך כבר שנה הן מטיילות להן בערך פעם בחודש במקומות שונים בארץ ומאד נהנות.

הגרעין הראשוני של הבנות הגיע מ'מלכת המדבר' אבל כאמור הצטרפו אחרות שזו הביאה וגם זו הביאה - ההרכבים משתנים מעט בכל טיול, כמובן, בגלל הלו"ז ונסיבות החיים של כל אחת מהמשתתפות - אבל הקבוצה כבר חיה ונושמת, יש להן גם טיול מתוכנן בחו"ל באביב, ובסך הכל זה נראה מאד מוצלח.

כש'שריתה' הזכירה שמתוכנן טיול או לאזור הכרמל או לאזור הרי ירושלים בסוף נובמבר, הבעתי בהססנות את רצוני להצטרף. אמנם אני לא 'מלכת מדבר' ולגמרי לא מיטיבת לכת ידועה, אבל ראיתי בטיולים השונים שעשינו בשנים האחרונות ( בגלפגוס, בויאטנם, בשווייץ וביער השחור ובעיקר עכשיו ביפן) שבסך הכל אני לא לגמרי 'פדלאה', ולאחרונה אני הרי הולכת ברגל כל יום.....חשבתי לנסות. בחשש די גדול, אמנם, אבל איך אומרים? בא לי. 

'שריתה' קפצה על ההצעה בהתלהבות רבה, אני ביקשתי 'פטור' מתורנות נכדים (כי הטיול תוכנן ליום חמישי) והסבתא השנייה באמת התנדבה להחליף אותי, וכך יצא שאתמול יצאתי לטיול בכרמל, מסלול של נחל נדר (מאוניברסיטת חיפה ועד לטירת הכרמל) עם עשר נשים נוספות -  ומדריכה מקסימה.

האמת? קצת חששתי. לא מההליכה עצמה - גם כי, כאמור הרגשתי שאני בסדר מבחינת הכושר, וגם כי בדקתי מה כתוב על המסלול הזה (ותודה לפרופסור גוגל) והבנתי שהוא גם נחשב ל"בינוני" וגם רובו בירידה (ואני אלופה בירידות, מאד מאד יציבה) במתווה הנחל, והרגשתי (בצדק) שבתור פעם ראשונה, זה מסלול שלא תהיה לי בעייה להתמודד איתו.

לא, חששתי מהקבוצה, מהבנות, מהסיטואציה של להיות חדשה בקרב בנות שכבר טיילו יחד כמה פעמים, חלקן עוד מ'מלכת המדבר', ויש להן את ההווי שלהן ובעיקר את הגיבוש שלהן. 

והאמת שגם חששתי קצת כי היה לי ברור שרובן צעירות ממני לפחות בעשר שנים, אם לא יותר. 'שריתה' צעירה ממני באחת עשרה שנים, והנחתי שרובן בגילה פחות או יותר.

ומה היה בסוף? בסוף לא הייתי ה'חדשה' היחידה - היו עוד לפחות שלוש נשים שזו היתה הפעם הראשונה שלהן. 

בסוף כולן כולן היו ממש חמודות, גם החדשות וגם הוותיקות. 

בסוף פערי הגיל לא היו פונקציה בכלל, למרות שבאמת הייתי הכי מבוגרת שם. 

בסוף היה ממש כיף, נינוח, מצחיק ומהנה, ואפילו מזג האוויר האיר לנו פנים. לא ירדה עלינו אף לא טיפה אחת של גשם (בעצם כן ירדו כמה טיפות בודדות, באמצע המסלול כשהגענו לניקבת עין קדם והשמים התקדרו להם לכמה דקות בודדות), לאורך רוב המסלול השמש זרחה, מסביבנו צמחיית החורש של שמורת הכרמל, מעלינו נשרים ומולנו כמעט לאורך כל המסלול - הים. האוויר היה נעים (והלך והתקרר בהדרגה) ורענן אחרי הגשמים של יום רביעי, וההנאה היתה שלמה.

יצא לי לפטפט בדרך בכל פעם עם מישהי אחרת, וכך לאט ובהדרגה להכיר כמעט את כולן.

לא צילמתי כמעט, אבל חייבת להביא לפחות אחד מעצי הזית העתיקים המרהיבים שפגשנו בדרך

כשהגענו לסוף המסלול נסענו ברכבים שהשארנו למטה במיוחד למטרה זו, חזרה לחניון שליד אוניברסיטת חיפה, שם השארנו את שאר הרכבים, ונסענו במשך דקות ספורות לחורשת הארבעים, שם "פתחנו שולחן" ואכלנו (בשלוש אחר הצהריים) ארוחת צהריים. כל אחת הביאה משהו לכולן. אני הבאתי את סלט השורשים המפורסם של T, ש'שריתה' הזמינה במיוחד (וצחקתי עליה שהיא שמחה שבאתי לטיול רק בגלל הסלט הזה 😜).

בשלב זה כבר די קפאנו מקור. השמים התקדרו לגמרי והרוח היתה קפואה. יחסית הגעתי מוכנה לקור - שלוש שכבות (שניים מהם פליס), כובע צמר (ועוד כובע רזרבי, אותו השאלתי למישהי) ועליו הקפוצ'ון של הפליס העליון. ועדיין קפאתי.
'שריתה' (הידועה כפירומנית) עוד רצתה להבעיר מדורה, אבל הבנות (לשמחתי הרבה) מיהרו לקפל את העניינים ויצאנו הביתה קצת לפני חמש אחר הצהריים.

כשהתקרבנו לאזור השרון הבנו שכאן כל היום ירד גשם. איזה מזל היה לנו! זה יכול היה להרוס לנו את כל הטיול, לו היה הגשם מעט יותר צפונה!

הטיול היה נהדר, אבל היה גם נהדר להפשיר ברכב, בדרך הביתה.
ואז, באמצע הדרך, התקשר T.
לא זוכרת אם סיפרתי כאן, אבל כשחזרנו מיפן, החלטנו שאנחנו רוכשים לעצמנו כורסת עיסוי.
עשינו 'חקר שוק' מאד רציני, תחילה דרך האינטרנט והטלפון, ובסוף אני כיתתי את רגלי מחנות לחנות ובדקתי אחת אחת את כל כורסאות העיסוי המוצעות למכירה בארץ.
באיזשהו שלב זה התחיל קצת לבלבל אותי, בעיקר כי לכל כורסא* כזאת היה יתרון כלשהו על האחרות, והיה קשה להחליט ביניהן.
בסופו של דבר בזכות מבצע סוף שנה של אחת הרשתות, רכשנו את אחת הכורסאות המשובחות ביותר (והיקרות ביותר) מתצוגה (וכך חסכנו הון), ובדיוק כשהייתי בדרך הביתה מהטיול ביום חמישי - הכורסא הגיעה.

עניתי לטלפון ו-T הנסער אמר שהמובילים מסרבים להעלות אותה לקומת השינה - וזאת למרות שבדקתי מראש את המימדים והוחלט שזה אפשרי, וסיכמתי מראש עם החנות על תעריף מיוחד (ההובלה היתה כלולה במחיר הכורסא אבל סיכמתי שנשלם 150 ש"ח כדי שיעלו לנו את הכורסא לקומה השנייה).
T - שהפיוז שלו מאד קצר בתקופה האחרונה - רתח וצעק ואמר שהוא מחזיר את הכורסא, ואמר שאתקשר לחנות ואצעק על המוכרת שאיתה עשיתי את העיסקה, ושם אותי על רמקול.
והאמת היא שאני בכלל לא התרגשתי, וניסיתי לדבר ברוגע בעם המוביל ולומר לו מה סיכמתי עם המוכרת....והוא דיבר גם איתה, אבל התברר שאיך שהיא העבירה לו את הדרישה שלי היה יותר בסגנון של "אם אפשר" ו"אם בא לך" והוא החליט שממש לא בא לו, ובכל מקרה 150 ש"ח זה לא בא בחשבון ו....בקיצור - שמח.

וכל הזמן הזה, פשוט לא התרגשתי. לא התרגזתי. אפילו לא היה לי אכפת ש-T באמת יאמר להם להחזיר את הכורסא לחנות. הדבר היחיד שהיה לי חשוב הוא שהוא יירגע, שלא יתרגז.
אמרתי לו שאין שום בעייה, ושהוא יכול להורות להם לקחת אותה בחזרה בלי להוציא אותה בכלל מהקרטון, ושמבחינתי הכל בסדר - שיעשה מה שהוא חושב לנכון.
גם ככה הוא היה חם עליהם כי אמרו לו שיגיעו אם הכורסא בין 13:00-16:00 והם הגיעו (איך לא?) רק בחמש.

כשסגרתי את הטלפון, אמרה לי 'שריתה' שהיא בהלם מאיך שהגבתי, ואיך שדיברתי עם T. היא מכירה אותי הרבה שנים, וזוכרת איך פעם דברים כאלה היו מייד מקפיצים אותי. ורק אז בעצם שמתי לב לתגובה שלי. ושוב הבנתי כמה כעס צבור שוחרר לי כנראה מהגוף בשנים האחרונות. וזה הרגיש טוב.

הגענו לביתם של 'שריתה' ו-'שותפנו', שם השארתי את הרכב שלי, נפרדנו בחיבוקים ובתודות, ונסעתי הביתה, סקרנית איך אמצא את T כשאגיע.

וכשנכנסתי הביתה, זה מה שחיכה לי כשפתחתי את הדלת:

T התענג על אחת משש התוכניות האוטומטיות של הכורסא, ושפע התנצלויות על שיחת הטלפון.
הסברתי לו שהכל בסדר, ושרק חבל לי שהוא התעצבן כל כך.
עדיין לא ברור איפה נמקם את הכורסא באופן סופי, אם ניכנע ונמצא לה מקום בסלון, או שנמצא פתרון בכל זאת להעלות אותה לקומת השינה, אבל היא כאן כדי להישאר.
T טוען שהיא עוד יותר משובחת מכל הכורסאות ש'דגמנו' ביפן, והאמת שמה שהכורסא הזאת עושה לכפות הרגליים......שם בכיס הקטן את כל הכורסאות שניסיתי.......

* לא הצלחתי להחליט אם לכתוב כורסא או כורסה - אף אחת מן השתיים לא נראו לי טוב!

על זוגיות, נכדים ולבבות

"לבקשת הקהל" רציתי מאד לכתוב פוסט על הדברים שאני עושה שמעצבנים את T, אבל הוא מסרב לשתף עם זה פעולה.
"שום דבר לא מעצבן אותי אצלך" הוא אומר, ואני מנסה בעדינות, "בסדר, אתה לא מתעצבן כבר מהשטויות שלי, אבל לפחות ספר לי מהן" והוא מסרב.
ניסיתי לחלוב אותו קצת: "העובדה שאני תמיד לחוצה שלא לאחר, מקדימה מדי?" אני מנסה, או "העובדה שאני מבשלת כל דבר יתר על המידה?" אבל הוא בשלו. שום דבר לא מעצבן אותו.
כרגע, לפחות, הרמתי ידיים. אנסה לחשוב בעצמי או לפחות לשים לב כששפת הגוף שלו תאותת לי שעשיתי משהו מעצבן.

כרגע הוא בדרך לעפולה להסרת התפרים, אבל כבר מזה שלושה ימים שאינו סובל מכאב ובעצם החלק הקשה של כל תהליך העקירה + השתלה מאחוריו, השבח לאל.

ביום ראשון היה שיעור נהדר במסגרת הקורס "לחיות חיים נינוחים" באימושיין, והשיעור עסק בזוגיות, אהבה ומה שביניהם. גם השיעור הבא יעסוק בזה.
מה שנטלי אומרת בעצם, הוא שבכל זוגיות יש אותי, יש אותך, ויש אותנו - וה"אותנו" זו ישות בפני עצמה עם פוטנציאל שונה מהפוטנציאל של כל אחד מאיתנו לחוד.
והיא אומרת שיש בתים שבהם הפוטנציאל הזוגי לא ממומש - לפחות בחלק מהתחומים.
היא מחלקת את הפוטנציאל הזוגי לשבעה תחומים, שהם כלכלי, אינטלקטואלי, תקשורתי, מיני, רגשי, ייעודי והורי.
עוד לא לגמרי ירדתי לסוף דעתה לגבי חלק מהתחומים האלה.

אבל עוד משהו חשוב שהיא אמרה, הוא שהבסיס לזוגיות היא אכזבה. מי שנכנס למערכת יחסים זוגית צריך להבין מראש שהוא יפגוש הרבה אכזבות, ושהבסיס לזוגיות מיטיבה היא היכולת לחוות תסכולים בלי שזה ידרדר את הקשר.
עם זה אני דווקא מאד מזדהה ומסכימה.
ככל שאני כל הזמן אהיה עסוקה במה בן הזוג "אמור" להיות או לעשות - כך אני צפויה להתאכזב. ככל שנלמד, כזוג, לקבל זה את השטויות של זה, להכיל את הדברים שקורים, לעשות כמיטב יכולתי לגרום לו אושר - כך יתוחזק ויטופח הקשר. וזה חייב לבוא כמובן משני בני הזוג.
היא ציטטה את ג'ון גוטמן שאמר ש-67% מהקונפליקטים בזוגיות לא נפתרים. והיכולת להישאר בזוגיות מיטיבה תלויה בעצם בהקשבה ובתקשורת בין בני הזוג.
אחת השאלות שהיא שואלת בני זוג שבאים אליה לאימון זוגי היא "מאיפה אתה יודע להיות בן זוג?" וכאן בדרך כלל הכוונה היא שילדים סופגים את מה שהם יודעים על זוגיות מהוריהם, בדרך כלל.
בכלל כאשר רוצים לעבוד על "זוגיות" באימון, צריכים להתבונן ולחקור את מערכת היחסים של המתאמן עם "המטפל העיקרי" שהיה לו בילדות, בינקות. למשל אמא.

עוד דבר מאד משמעותי שהיא אמרה, הוא שהזוגיות חייבת להיות במרכז המשפחה. לא הילדים. היא אמרה שאנשים טועים כשהם מתרכזים בהורות טובה, לפעמים על חשבון הקשר הזוגי. שילדים הם "עדים שקטים", רואים וסופגים הכל, רואים את ההבדל בין היחס שהם מקבלים מכל הורה לבין היחס שההורים מעניקים זה לזה. וזה משפיע. היא אומרת שהורים טובים יחד עם זוגיות במשבר זה לא הולך. וחשוב מאד לטפח את הזוגיות ולא להזניח אותה כשהופכים להיות הורים.
ברור שכאשר הזוגיות עולה על שרטון, אז בריא יותר לפרק אותה מאשר להמשיך לחיות במתח ובכעסים באותו בית. אבל היא גם אמרה שגירושים מאד פוגעים בילדים ובאמת רצוי להתאמץ ולהתגרש באופן הכי פחות פוגעני שאפשר, ולא לאלץ את הילדים לקחת צד או לשמש כ"בלדרים" בין בני הזוג הנצים.
היו עוד דברים מאד מעניינים בשיעור וגם תרגול מעולה.....
המשך בחודש הבא.

אז אתמול היה אחר צהריים מתוק ומהנה עם הנכדים, עם הספק אדיר. גם הספקנו לקפוץ לחנות לקנות להם מתנה קטנה (סתם ככה כי בא להם, וכי אני סבתא וזו אחת הפריווילגיות שלי), גם להתארגן צ'יק צ'ק ולקחת אותם לחוג השחייה, וגם המשכנו לקרוא ב"מסע אל האי אולי" כשחזרנו הביתה. עוד מעט נסיים.

הכי נגע ללבי הקטע שבו הבובה אלישבע בעצם כבר תוקנה על ידי הרופא הגדול, אבל הגמד המכובד מורה הדרך מנטה-פנטה מצא דרך לענות לקוץ, רוץ ומוץ (הדובון, הכלבלב והחתלתול) על שאלתם - האם לבני אדם יש באמת לבבות? הוא אמר שאלישבע הבובה כמעט מתוקנת, רק חסרה לה פיסת עור דק ובהיר עבור אפה השבור (דבר שלא היה נכון כלל). קוץ הדובון מייד התנדב לתת לה מעורו, ונענה בשלילה כי הוא שעיר ופרוותי, ועורו לא מתאים לבובה אלישבע. ואז אמר דני, הילד, שהוא מוכן כמובן לתת לאלישבע מעורו, כמה עור שהיא צריכה - ובכך הוכיח מנטה פנטה לחיות שלדני, הילד, יש לב. במיוחד אהבתי את תגובתם של חכמוד ונשמותק לסיפור הזה - ראיתי את הניצוץ בעיניהם ובחיוכיהם כשפתאום הבינו את ה"תרגיל" שמנטה פנטה עשה.......
וגם אהבתי איך הם הבינו בעצמם (וגם דאגו להסביר לי) שרותי, ה"אמא" של הבובה אלישבע, לא באמת ילדה רעה, ושהיא לא הבינה באמת מה היא עושה כשהיא פגעה בבובתה וגרמה לה להיות קרחת, פיסחת, ובעלת אף שבור....

וגם כאן

לא זורק, לא סוגר, לא מחזיר למקום

לכאורה זה עומד להיות פוסט קיטורים.
למה לכאורה?
כי, בניגוד למה שהיה לפני כמה שנים, אני לא מתרגזת. לא מתעצבנת. זה לא מפעיל את הגוף שלי בכלל.
אני עומדת משתאה שוב ושוב ומנסה להבין את התופעה.

T לא זורק שום דבר לפח. כלום.
זה יכול להיות חומוס שמלא כבר בעובש או חצילים שנרקבו ואין שום סיכוי להכין מהם משהו (דוגמא למאכלים שאני לא נוגעת בהם ולכן לא זרקתי בעצמי ולא הייתי מודעת למצבם).

זו יכולה להיות אריזה של מוצר כלשהו שהוא קנה, פתח, לקח - והשאיר את האריזה על השולחן/דלפק מטבח/כיסא כלשהו.

T לא סוגר שום דבר.
זה יכול להיות המכסה של צנצנת הסוכר או הדבש, מכסה קופסת הפלסטיק של הקמח או הדלת הקטנה של מיכל החמאה בדלת המקרר. לא יכולה לספור כמה פעמים פתחתי את המקרר וכלי החמאה נחת לי על כף הרגל. כי הדלת הקטנה נותרה פתוחה. באיזשהו שלב הפסקתי לשים שם את כלי החמאה (העשוי מתכת ומכאיב נורא). נותרו שם רק חבילות החמאה, שמכאיבות מעט פחות כשהן נוחתות על גב כף הרגל. וגם פיתחתי אינסטינקטים בריאים לתזוזה מהירה הצידה כשאני פותחת את דלת המקרר.
פיתחתי אינסטינקטים מצוינים גם לגבי הרמה של צנצנת הסוכר, או בקבוק שמן הזית. לעולם לא אאחוז במכסה. ברור לי שיש סיכוי שהוא יהיה חצי פתוח, בלתי מוברג על הסוף.....התמונה ברורה.

T לא מחזיר שום דבר למקומו.
הוא מכין לעצמו קפה - החלב נשאר על השיש.
הוא מבשל - השמן, אבקת המרק, קופסת הקמח, כל התבלינים, שמן הזית.....הכל נשאר על השיש, ליד הכיריים.
הוא מוציא עוף מהאריזה שלו - האריזה (קלקר, ניילון) נשארת בתוך הכיור.

לפעמים אני מוצאת במקרר אריזה ריקה של גבינה צהובה.
כשהוא רעב בין ארוחות לפעמים הוא "קוטף" לעצמו פרוסה של גבינה צהובה ישר מהמקרר, ובכלל לא שם לב, אם זו היתה הפרוסה האחרונה...........

הוא עוטף תבנית בנייר כסף או ניילון נצמד? קופסת נייר הכסף או הניילון הנצמד נשארים תמיד - אבל תמיד - על הדלפק.
הוא חולץ נעליים - הם נשארים על הריצפה - בכל פעם במקום אחר. לפעמים אפילו באמצע החדר. וזאת למרות שהוא מעיר לאחרים (הנכדים למשל, החיילת בזמנו) אם הם עושים זאת.

הוא משתמש בכלי עבודה כלשהו - הכלי נשאר: בגינה, בסלון - אין חוקיות. לעולם הוא לא יחזור למקומו.
ניירת? נערמת. על הדלפק במטבח. על שולחן העבודה בחדר השינה. וכעת גם על שולחן העבודה בחדר של בני/חדר עבודה, לשם העתיק את מקום עבודתו.
את הניירת אני מזכירה לו מפעם לפעם לארגן ולתייק (וכל מה שקשור למשפחה, ולא לעסקים שלו אני מתייקת בעצמי) - אחרת הוא באמת לא מוצא אחר כך את הידיים ואת הרגליים.

כשהוא מבשל, אני מחכה עד שנדמה לי שסיים - ואז מתחילה לשאול "אתה עדיין צריך את זה?" או "סיימת עם זה?"  ואם התשובה היא לא, אני בעצמי מחזירה למקום.

כבר מזמן הבנתי שאם אני מסתובבת לו יותר מדי "בין הרגליים" ומחזירה דברים למקום כשהוא עדיין באמצע השימוש בהם, הוא מתעצבן מזה. אז הפסקתי. שחררתי. למה לייצר לעצמי עבודה?
יש לי סבלנות. אני מחכה עד שדי ברור לי שהוא לא זקוק לדברים עוד.

השבוע בסופר ממש צחקתי. ראיתי שהוא מכניס לעגלה שני חצילים, ואמרתי לו שיש כבר ארבעה חצילים בבית שעדיין לא עשה בהם שימוש. "הם לא טובים, צריך לזרוק אותם" הוא אמר, בחיוך מבויש. הוא יודע שהוא כזה.

ואני? אני כבר לא מתעצבנת מזה. למדתי לעבוד מסביב לזה. להשלים אותו. להשלים איתו. לעבור אחריו לסגור צנצנות חצי פתוחות, לארוז שקיות משומשות למחצה בכלי פלסטיק אטומים או שקיות "פסגור" ולהחזיר למקום.
מחזירה למגירה היעודה את נייר הכסף, הניילון הנצמד, המספריים....

הרי כשהוא יצטרך אותם בפעם הבאה, הוא יחפש אותם במקומם.

אחד הדברים שתמיד הקפיצו אותי היה הנוהג שלו להשתמש במגבת מטבח כדי לנקות משהו מלוכלך - ידיים, פה, שיש...
הייתי מתפלצת מזה.
מגבת - תפקידה לנגב. אחרי שכבר נקי. מה פתאום לנגב משטח מלוכלך? קודם שוטפים או מנקים עם סמרטוט לח או סקוטשברייט....ואחר כך מנגבים כשכבר נקי. לא?
זה אגב היה מנהג אצלו בבית. גם אחיו היה עושה זאת, גם אביו. לא יודעת איך אמא שלו השלימה עם זה.

אני, אגב, מצאתי דרך מאד פשוטה להתמודד עם זה - יש לי המון מגבות מטבח. מגירה שלמה. בכל פעם שאני מזהה מגבת מלוכלכת שכזאת, אני זורקת אותה לכביסה. מאד פשוט. יש לי גם המון מטליות מיקרופייבר, שגם אותן אני זורקת לכביסה לעיתים קרובות - פעם ביומיים בערך. ככה אני לא מגבילה אותו, ואני לא משתגעת.

אני זוכרת שהייתי ממש מתרגזת מהדברים האלה. אני זוכרת שכל דבר קטן כזה היה לוחץ לי על איזה כפתור - שכנראה היה שייך לי בלי קשר אליו, והופעל בכל פעם מחדש.
היום הכפתור הזה כנראה כבר לא קיים. או שנדרש באמת משהו רציני כדי להפעיל אותו.
שחררתי הרבה דברים בשנים האחרונות - ואין הרבה דברים שמוציאים אותי משלוותי.

שיניתי גם את השפה שלי.
אני משתדלת לא לומר "אתה תמיד....." או "אתה אף פעם לא......".
מקסימום "תסגור בבקשה את צנצנת הסוכר". או "כדאי שתכניס את המזמרה למקום, עומד לרדת גשם".

ועדיין אני תוהה.....מה זאת התופעה הזאת?

וגם כאן

זה הסתיו בלי הענן

סוף סוף חזר מזג האוויר לסְתָוִיוּתוֹ הנעימה - אמנם לא להרבה זמן, כי כבר צפויים לנו עוד ימים חמים עד סוף השבוע.

קיבלתי את משקפי השמש החדשים (האופטיים) והם ממש מוצלחים. בעצתה של האופטומטריסטית השתמשתי בהם כמה ימים ווידאתי שהמספר נכון והכל מתאים - ואז אתמול הזמנתי גם זוג משקפי ראיה.

נהניתי מאד עם הנכדים ביום שני. גם לקחתי אותם לחוג השחייה השבועי, וגם הספקנו לקרוא שלושה פרקים מ"המסע אל האי אולי", ובינתיים נראה שהם מאד התחברו לסיפור.
היה איזה רגע שבו חכמוד אמר שהפרה השחרחורת קצת מפחידה אותו, ואז אמרתי "כן, גם אותי היא הפחידה כשקראו לי את הספר הזה כשהייתי קטנה" וזה מאד הלהיב אותם, שגם אני קראתי את אותו הספר כשהייתי קטנה, וגם אמא שלהם....

אתמול היה היום הראשון שבו T התחיל להרגיש טוב יותר ומפלס הכאב פחת. נראה לי שהוא כבר חשב לנסוע לרופא השיניים (בעפולה, כן?) שיבדוק אם הכל בסדר ולמה זה כואב כל כך, אבל אתמול הוא נרגע. דווקא הבוקר הכאב עלה קצת שוב.....אוף.

עדיין לא יצרתי קשר עם אף מאמן/ת ואני תוהה מה עוצר אותי.

דווקא כמאמנת אני מרגישה עכשיו מלאת השראה והכרת תודה. אני לא מחפשת להוסיף עוד מתאמנים בקליניקה כרגע, אבל לפני כשנה ומשהו התחלתי גם לאמן בהתכתבות דוא"ל - מן תהליך כזה שהתפתח וממש עובד יפה - והייתי שמחה מאד להרחיב את זה ולעבוד עם עוד מתאמנים בהתכתבות.

התחלתי לקרוא את הספר "אח שלי איוב" של שמי זרחין, עליו אמרה המוכרת בסטימצקי ש"יש שאוהבים אותו ויש שממש לא" - בינתיים אני מתחברת.

ממשיכה עם ההליכות לפנות ערב ואפילו הארכתי מעט את המסלול, ואני כולי מרוצה מעצמי על העניין הזה.

בני וכלתי מגיעים לביקור באמצע דצמבר ואני ממש מתחילה לספור לאחור את הימים ולהתרגש.....
גם בן דודי משיקגו אמור להגיע מתי שהוא עם בתו האמצעית, לביקור "לקראת בת מצווה" דומה לזה שהוא ערך עם בנו לפני שנתיים.

אז זה, כמו שאומרים בגלי צה"ל - מה שקורה עכשיו. בא לי לכתוב "שבוע טוב" ואז נזכרתי שכבר יום רביעי ועוד מעט נגמר השבוע......

וגם כאן

שונאת רוח

אני לא שונאת כמעט. שום דבר ואף אחד. אבל אני שונאת רוח.

זה אפילו מצחיק אותי בכל פעם מחדש, כמה שאני לא מצליחה להשתחרר מתחושת המחנק הזאת - בכל פעם שיש רוח.

הכי גרוע זה כאשר יש לי רוח חזקה בפנים. אני ממש נחנקת.

אבל גם עכשיו, כשאני יושבת לבטח בתוך הבית והרוח היבשה המזרחית הזאת משתוללת בחוץ (טוב - לא לגמרי משתוללת, יש פרצים כאלה שמידי פעם נרגעים), גורמת לענפים לרקוד ומעיפה את העלים היבשים שעל הארץ בכיוונים שונים - אני מרגישה שלא נעים לי בגוף.

כשזה היה קורה בארצות הברית, הרבה פעמים זה היה בא יחד עם רעידת אדמה (גרנו בדרום קליפורניה). לפעמים הרוחות היו חזקות כל כך שהיה קשה לי ללכת. הייתי נשכבת עליהן, ממש מגיעה למנח אלכסוני, ולא נופלת. 

ובאמת היתה רעידת אדמה חזקה באזור אתמול - אני אמנם לא הרגשתי אותה, אבל בעיראק ו/או איראן יש הרוגים, והבנתי שהיו כאלה שהרגישו גם בארץ. מעניין אם זה קשור.

כשהייתי קטנה גרנו בירושלים, ואני ממש זוכרת את עצמי טומנת את פני בתוך הצוואר של סבתא שלי, שלקחה אותי על הידיים, כי לא הצלחתי לנשום מול הרוחות החזקות בחורף.

גם בגיל מאוחר יותר, כשסתם נסענו במכונית עם הורי, אחי תמיד רצה שהחלון יהיה פתוח ואני דרשתי שהוא יהיה סגור כי נחנקתי כשבאה לי רוח ישירה על הפנים. 

אולי זה עוד משהו שאני יכולה להתאמן עליו - למרות שזה לא באמת כזה עניין - זה לא שיש לי פוביה מלצאת לרוח שכזאת. סתם לא נעים לי. 

ובהקשר הזה - עוד לא הבאתי את עצמי ליצור קשר עם אף אחת מן המאמנות בפוטנציה שאני שוקלת להתאמן אצלן. וזה בסדר. אני מבינה שזה עדיין מתבשל אצלי. וסומכת על עצמי שיגיע פתאום הרגע שבו אהיה מוכנה וארים טלפון. 

T ממשיך לסבול בשקט, אבל נראה שיש איזשהו שיפור זעיר אצלו. הנפיחות ירדה מעט, הוא הצליח לשתות את הקפה (הקר) הבוקר בלי לילל מכאבים. אבל עדיין נזקק למשככי הכאבים (אופטלגין, נורופן) פעם בכמה שעות. שזה עדיין המון. 

למרות זאת הוא יצא לפגישת עבודה שהיתה מתוכננת להיום. 'שותפנו' בא לאסוף אותו והם נסעו יחד. 

אתמול נפגשתי שוב עם 'מחברת' - אנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע, גם כששתינו עסוקות (היא יותר עסוקה ממני). שוב ושוב אני מגלה כמה טוב לי שיש לי אותה כחברה, וגם בתקופה כזאת ממש לא פשוטה שהיא עוברת, היא עדיין גם אתי, לא רק מרוכזת בעצמה.

לפנות ערב שוב יצאתי להליכה, ובסך הכל אני מאד מרוצה מעצמי בשבוע האחרון. 

היום אאסוף את הנכדים ואקח אותם לחוג השחייה שלהם. אביא איתי גם את הספר "המסע אל האי אולי" שהשגתי סוף סוף (כבר כמעט אין להשיג ספרים של מרים ילן שטקליס). מקווה שיאהבו. 

יאללה, עכשיו הולכת לתייק קצת ניירת 😔

וגם כאן

עדכונים

מוקדם על הבוקר הגיעה משאית חברת הגאז למלא לנו את הצובר.
המונה עמד על 0%!
לפני כשבועיים ביקשתי מ-T שיבדוק מה קורה בצובר - לקראת החורף.
אנחנו מחממים את המים בגאז ויש לנו בסלון אח על גאז, ובחורף שעבר נגמר לנו הגאז בינואר. לא נעים.
כבר אז נראה לנו חשוד שהגאז נגמר אחרי שנה, כאשר בשנים הראשונות לקח לנו שנתיים לרוקן אותו.

הסברנו זאת לעצמנו הן על ידי העובדה שאנחנו מבזבזים יותר גאז מאז ששנינו לא עובדים מחוץ לבית, והן על ידי נוכחותה של החיילת (שהיתה נותנת למים החמים לזרום שעות) בביתנו במהלך השנה ההיא.

אבל עכשיו כש-T בדק את המונה בצובר, היינו על 30% - אחרי פחות משמונה חודשים - זה נראה עוד יותר חשוד.
הזמנו משאית גאז (נדרשת משאית קטנה כדי לעבור בכביש הגישה לבית שלנו, שהוא מאד עורפי - ויש מעט מאד משאיות כאלה) וחיכינו. וחיכינו.

ביום רביעי לפנות ערב פגש אותי השכן (מהבית הצמוד, אנחנו בבית דו משפחתי) ואמר לי שעלה על הגג (לבדוק תקינות מרזבים וכו לקראת החורף) והריח ריח חריף של גאז.

אהה!

מייד עלינו לגג (דבר שלצערי איננו עושים לעיתים מספיק תכופות), הרחנו גם אנחנו את הגאז - סגרנו את כל הברזים וגם ניתקנו את מכשיר חימום המים מהחשמל, ליתר ביטחון. לא הצלחנו להבין אם הדליפה היא מהמכשיר או מהצנרת שמובילה אליו.
ביום חמישי על הבוקר (בדרך לעפולה, לניתוח השתלים של T) התקשרנו לחברה.
לזכותם ייאמר ששלחו טכנאי כבר באותו היום.

התברר שהיתה דליפה מהשסתום (שלהם). הטכנאי תיקן את השסתום, ובדק גם את מונה הצובר - היינו כבר על 0%. תוך שבועיים דלף 30% מהגאז. אין לנו שום דרך לדעת ממתי הדליפה הזאת, וכמה גאז איבדנו ככה.
מזל שלא קרה אסון - ניצוץ כלשהו היה יכול להביא לפיצוץ!
הודיתי לשכן כמה וכמה פעמים.
רושמת לעצמי לעלות לגג כל חודש/חודשיים לבדוק מה העניינים שם.

עכשיו T מנסה לקבל פיצוי מהחברה על הגאז שאבד - אחרי הכל הם אמורים להיות אחראיים על הציוד של עצמם!
הביקורת האחרונה שלהם היתה לפני שנתיים. הם באים כל חמש שנים. ייתכן שזה לא מספיק...............

על T עבר סוף שבוע של כאב - וכל צד ימין שלו התנפח מאד.
כל ניסיון לאכול או לשתות משהו עולה לו בכאבים נוראיים - ורק שטיפות מי מלח וקוקטייל של אופטלגין + נורופן עזרו לו לעבור את הימים האלה.

אי אפשר לומר שיש ממש שיפור, אבל מצד שני אין לדעתו החמרה - אז בינתיים הוא מחכה בסבלנות.
T הוא לא גבר חולה טיפוסי, ורוב הניסיונות שלי "לטפל" בו נתקלים בסירוב.
"אתה רוצה שאכין לך קפה קר?" - נענה בדרך כלל ב-"זה בסדר, אני אכין לי" וכן הלאה.

אני יושבת איתו לראות סרטים, סדרות, לשמוע חדשות - אבל אני גם יוצאת להליכות (ששי), לקאנטרי לחדר כושר וקפה על הדשא עם החברים (שבת) - והוא מסתדר מצוין לבד.

היום צפוי יום שגרתי (וחם במיוחד לעונה) - אולי בין אימונים אצליח גם להיפגש עם 'מחברת', ובערב מתכננת לצאת שוב להליכה.
אז מאחלת לכולנו שבוע טוב והרבה בריאות.

וגם כאן

הכל הולך

טוב, לא הכל - רק אני.
השבוע, במקביל לחזרה שלי במלוא המרץ למסלול הדיאטה (ותודה לכל המגיבים, העיבוד של הנושא הזה כאן באמת עזר לי להתיישר ולחזור לעצמי), פצחתי בהליכות יומיות.

איך זה התחיל?
אנחנו הרי מנויים לקאנטרי, והוא ברעננה ואנחנו כבר לא. כבר 7 שנים לא.
ואם היה נוח לעבור שם בדרך מהעבודה, או בדרך מאימון או ממפגש קבוצת המנטורינג, עכשיו זה כבר ממש לנסוע לשם במיוחד. ויש פקקים. המון פקקים. וגם בשעות מסוימות בעיות חניה.

T פתר זאת לעצמו כי הוא נוסע לשם לפעמים אחרי הצהריים עם האופנוע. אני מסרבת לעלות על האופנוע.
וכך יצא שבזמן האחרון אני מגיעה לקאנטרי רק בשבתות. ואימון אחד בשבוע זה לכל הדעות לא מספיק.

ואז פתאום ביום ראשון "בא לי". בא לי ללכת ברגל. בקטנה, חשבתי לעצמי. סיבוב מסביב לבלוק.
בראשון עשיתי הליכה של חצי שעה.
בשני T הצטרף אלי והלכנו קרוב לשעה. ביחד זה יותר כיף.
בשלישי שוב הלכתי לב - כחצי שעה.
ברביעי לא הסתדר לי ללכת במשך היום - אבל כאשר נפגשתי בערב עם חברה, במקום לשבת בבית קפה ולפטפט, פטפטנו תוך כדי הליכה.
זו היתה הליכה מתונה יחסית למה שאני עושה כשאני לבד, אבל זה ארך כשעתיים לפחות, ובכל מקרה הרגשתי ממש טוב עם עצמי (בלי קשר לעובדה שהמפגש עצמו היה ממש כיף).

בחמישי היה יום ממש עמוס - שהתחיל בנסיעה לעפולה לניתוח השתלת השיניים של T: הניתוח עבר בהצלחה רבה, כל התהליך ארך כשעה וחצי, וכלל כבר גם את העקירה, גם דחיקת סינוס (שזה כמו הרמת סינוס אבל פחות), גם השתלת שני שתלים (כי שן אחת כבר נעקרה מזמן), וגם הדבקת שן זמנית (במקום פלטה-תותב שצריך להרכיב/להסיר כל הזמן).
בקיצור עוד שבועיים ביקורת.
בינתיים כמובן הוא סובל כאבים נוראיים אבל הצליח לישון בלילה (עם שילוב של אופטלגין ונורופן) - ומקווה שבכל יום שעובר יכאב פחות.

לאחר שהפקדתי את T בבית עם אנטיביוטיקה וכדורים נגד כאבים, נסעתי לנכדים.
כתמיד הם היו מתוקים, ונהניתי מאד בחברתם.
וכיון שהבנתי שלא יהיה לי זמן (או כוח) ללכת אחרי שאחזור הביתה (בטח אהיה רעבה מאד, ובגלל הרפלוקס אני לא יכולה ללכת מייד אחרי האוכל) העדפתי שוב לשחק כדורגל עם חכמוד - שאגב העיר לי על כך שאני רצה טוב יותר.
אולי ההליכות היומיות תרמו לכך?
בכל מקרה מתכננת ללכת שוב היום.

לא בישלנו כמובן, ולא קבענו עם הילדים/נכדים. זה יהיה סוף שבוע של התאוששות והחלמה ל-T.

וגם כאן

נכדים ומשקפיים

כשבתי התקשרה לומר לי שהשבוע אין צורך שאאסוף את הנכדים ביום שני, כי אין שיעור שחיה וכל אחד מהם הולך לחבר, מצאתי את עצמי מתאכזבת.
היה לי כל כך כיף איתם בחמישי, ואז בששי שבת - שכבר ציפיתי להמשך.

מאד מוצא חן בעיני הפורמט החדש של יום חמישי. חכמוד הולך לחוג כדורגל ישר מהצהרון בבית הספר, אני אוספת את נשמותק מהגן, ויש לי זמן איכות אתו עד שאני לוקחת גם אותו לחוג כדורגל, ואז יש לי זמן איכות עם חכמוד, בזמן שממתינים שנשמותק יסיים.

השבוע חכמוד ואני שיחקנו קצת כדורגל ברחבה שליד המגרש, ואחר כך בארוחת ששי ערב הוא סיפר לכולם ש"אתם יודעים? סבתא בועטת ממש חזק! בשתי הרגליים! לימדתי אותה טוב מדי, כנראה, היא הכניסה לי 3 גולים! המזל שלי שהיא לא רצה כל כך טוב...."

תמיד אני משתדלת להביא איתי חטיף כלשהו לכדורגל, כי באיזשהו שלב מתעורר אצלם הרעב. השבוע הבאתי שקית של "חיטה מלאה תפוחה מצופה בדבש" שמצאתי בחנות התבלינים האהובה עלי ביישוב. לא ידעתי אם הם יאהבו את זה או לא, אבל כן ידעתי שזה מרגיש יותר בריא בעיני מחטיפים אחרים.

בתכל'ס - זה היה "שלווה" - אם יש כאן מישהו מהמבוגרים שזוכרים מה זה.
התגובה שלהם היתה מעניינת. נשמותק לא אהב את זה בכלל. חכמוד בהתחלה אמר שאינו אוהב, אבל הצעתי לחבר שלו, ואחרי שהחבר התחיל לבלוס את החטיף בכל פה, ניסה אותו חכמוד שוב - ופתאום זה היה לו "ממש טעים". 😋
בפעם הבאה אביא "פצפוצי כוסמין בטעם דבש" ונראה את התגובות (וליתר בטחון גם שקית של "דובונים" שאת זה נשמותק אוהב בטוח).

בששי הם הגיעו לארוחה, וגם אחי הגיע עם גיסתי ואחייניתי הבכורה (הצעירה סגרה שבת בבסיס, בפעם האחרונה לפני שהיא משתחררת). T התעלה על עצמו עם האוכל, הכין קוסקוס מעולה (גיסתי לא יכלה להפסיק לאכול מזה), עוף מרוקאי עם שזיפים ומשמש מיובשים, פאי בשר, כרובית מקורמת בתנור וכל מיני סלטים. לקינוח הוא הכין פנקוטה חלומית.

אגב דווקא ביומיים/שלושה האחרונים אני מצליחה לשמור על התפריט בלי לזייף, וגם לצאת להליכות של 30-45 דקות לפנות ערב, ומגמת הירידה במשקל התחילה לחזור.........

כצפוי הנכדים ביקשו להישאר לישון אצלנו, אז הפינוק ההדדי המשיך גם בשבת בבוקר.
המשכתי לקרוא להם את "הסיפור שאינו נגמר". הפעם שניהם היו מרותקים לסיפור (לפעמים זה יותר מדי בשביל נשמותק, ספר בלי איורים בכלל), ואחרי ארוחת הבוקר הקפצנו אותם הביתה ונסענו להתעמל בקאנטרי. היה מעולה.

בששי בבוקר קבעתי לי תור לבדיקת ראייה. יש כאן ביישוב אופטומטריסטית ממש מעולה.
למה קבעתי?
פתאום התחיל לקרות לי משהו מוזר: לפעמים אני מרגישה שללא המשקפיים אני רואה טוב יותר מאשר איתם. רק למרחוק.
אחרי שזה קרה יותר מפעם אחת, זה נראה לי חשוד - והרמתי טלפון לקבוע תור.

הבדיקה - גם הממוחשבת וגם הקלינית - הראתה שזה נכון: בעין ימין ירד לי המספר (למרחוק) בחצי מספר, וכן ירד בחלקו המספר של הצילינדר.

"חחחח" צחקתי עם האופטומטריסטית: "יש יתרונות בלהזדקן" וזה נכון. זו לגמרי תופעה שמתרחשת כשמתבגרים.
בשלב ראשון הזמנתי לי משקפי שמש חדשים (כי ממילא רציתי להחליף מסגרת, הנוכחיים נתפסים לי בשיער כל הזמן), ונראה אם זה טוב ומתאים, ואז אחליט אם להחליף עדשות במשקפי הראייה או אקנה לי כבר גם מסגרת חדשה.

וגם כאן

מקלקלת לעצמי

תפריט ה-day two התאים לי כמו כפפה.
סוף סוף אני יודעת בדיוק מה טוב לי לאכול, כמה טוב לי לאכול, אילו שילובים מותרים ומאילו עדיף לי להמנע.
גם המעקב, השימוש באפליקציה, שנראה לאחרים כמעיק - עשה לי ממש טוב.
נכנסתי לאורח החיים התזונתי החדש שלי בחדווה רבה ובהקלה רבה.
וזה עבד. זה עובד.

הקילוגרמים התחילו לאט לאט לרדת, אבל מעבר לכך גם ההרגשה השתפרה. השינה השתפרה. איך אמר T? "מאז שהתחלת את הדיאטה הזאת את פורחת".

אלא מה, נושא האוכל אצלי הוא גם נפשי, רגשי. ואיכשהו אני מצליחה בשבועיים האחרונים לטרפד את עצמי.
בסוף היום, בעיקר. כשכבר השלמתי את מכסת הקלוריות (כן, גם סופרים קלוריות) שהוקצתה לי לצורך הירידה במשקל - בעת ש-T ואני שרועים מול איזו סידרה בטלוויזיה, או שאני שקועה באיזה ספר טוב - מתחילים הטיולים למטבח.

ומילא, בימים שאני אוכלת רק מוצרים שמקבלים A באפליקציה. אגוזים, שוקולד, גלידה.
אבל לפעמים אני מנשנשת ג'ינג'ר מיובש, אותו אני כל כך אוהבת, ושאותו אסור לי לאכול בלי לשלב אותו עם משהו - אחרת הוא מקבל C אדום ואכזרי.

במקור, הינחו אותי ב-Day Two שמכסת הקלוריות היומית שלי היא 2150, אם אני רוצה לשמור על המשקל, ו-500 קלוריות פחות (כלומר 1650) אם אני רוצה לרדת במשקל.

עוד הינחו אותי לעדכן את משקלי ככל שהוא משתנה, כי זה משפיע על התוצאות ועל ההנחיות.
מאז שירדתי קצת במשקל, ירדה המכסה המקסימלית ל-1800 קלוריות ביום - כלומר 1300 לצורך המשך ירידה במשקל.

בשבועיים האחרונים אני חורגת מהכמות הזאת בערך 60 אחוז מהימים.
חלק מהימים אפילו חורגת מ- 1800.

משמע = לא יורדת במשקל. אפילו עולה קצת. סתם. כי סתם.
למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי?

וגם כאן

מה ניש?

מידי פעם אני מקבלת הודעה מהמאמן שלי, לשעבר.

בדרך כלל אני יודעת שזו הודעה בתפוצת נאטו - ממליץ על קורס או כנס של אימושיין, נותן טיפ כזה או אחר למאמנים לגבי איך להתנהל בחודשי החופשה בקיץ, מבשר על שירות חדש כזה או אחר שהוא נותן.

בדרך כלל אני לא מגיבה, אם זו הודעה כזאת. 

מידי פעם הוא שואל לשלומי, באופן כללי ועדין ולא מנג'ס. 

אני עונה בנימוס, לפעמים בלבביות, אבל לא יוזמת שיחה של ממש. 

אני עוד לא סגורה על איזו מערכת יחסים פוסט-אימונית אני מעוניינת לקיים איתו, אם בכלל.

הרי גם לא הייתי לגמרי סגורה על עצמי אם ארצה לחזור להתאמן אצלו, ואם כן - מעדיפה לשמור על הניקיון של היחסים.

ביוזמתי אני בעיקר מאחלת לו מזל טוב ביום הולדתו, או מספרת לו אם הפניתי אליו מישהו/י לאימון. 

השבוע הוא שלח (לכולם, כנראה) קישור למאמר, אגב מעניין מאד, ב-YNET, בשם "אהבה ומריבה".

המאמר היה באמת מאלף, וכבר הספקתי לספר עליו ולהעביר אותו גם לחברות וגם לחלק ממתאמניי. 

באופן יוצא דופן הודיתי לו, וכתבתי לו שזה מרתק. 

הוא ניצל את ההזדמנות להמשיך את השיחה בכתב: "מה ניש? חשבתי על מאמנת מעולה בשבילך, אם תרצי לחזור להתאמן קלב...." (כלומר קרוב לבית).

משפט קצר, תמים לכאורה, שלא האמנתי כמה הוא שימח אותי.

מבחינתי במשפט הקצר הזה, הוא בעצם אמר לי: "אין לך מה להתלבט, הרי את משוחררת, אני לא מצפה שתחזרי להתאמן אצלי, ולא איעלב אם אשמע שעברת להתאמן אצל מישהו אחר". 

ורק אז הבנתי כמה לא סיפרתי לעצמי שלא נעים לי ממנו בעניין הזה.

וכמה שזה לא רלוונטי, ה"לא נעים" הזה. 

וזה הזכיר לי כמה הוא באמת נקי וריק - במובן של בלי אג'נדה, בלי אחיזות רגשיות. 

מעריכה אותו עכשיו עוד יותר.

אז אם כבר, אז כבר, שאלתי אותו לגבי מאמנת אחרת - מה"מחזור" שלו - שמאמנת ביישוב שמאד קרוב אלי. 

"היא דה בסט" (the best, הכי טובה) הוא ענה לי, "אבל היא בחופשת הריון"......

לא נורא, חשבתי לעצמי, אני ממילא עוד מתבשלת עם החזרה לאימון. וביקשתי את הטלפון שלה.

אין לי מושג למה ה"שיחה בכתב" הזאת שימחה אותי כל כך - אבל היא עשתה לי ממש טוב על הלב.

עד כדי כך טוב שכתבתי לו "תודה רבה, אתקשר אליך בהזדמנות, לשוחח כמו שצריך" והתכוונתי לזה.

"מעולה, התגעגעתי" הוא ענה.

וגם כאן

יפן - סיום החופשה בטוקיו (TOKYO) - האי המלאכותי ODAIBA

ביום האחרון לחופשתנו ביפן היה חמסין עם 31 מעלות בצל!
הגשם והרוח של היומיים האחרונים נעלמו כלא היו.
אפילו ענן אחד קטן לא נותר בשמים.
התלבטנו היכן לבקר וכיצד לנצל את היום, והחלטנו לנסוע לאי המלאכותי Odaiba, שהוקם במאה התשע עשרה במפרץ של טוקיו - במקור מטעמי הגנה, וכדי לחסום הגעתן של ספינות זרות (בתקופה בה יפן סגרה את עצמה מפני העולם החיצון).

האי הזה היה במסלול של דודו זיידנר באחד מימי הטיול הראשונים, ופעם אחר פעם לא הספקנו להגיע אליו.
בדיעבד זה יצא טוב, כי הקדשנו לאי המקסים הזה יום שלם.

ההגעה לאי מתבצעת דרך "גשר הקשת בענן" (Rainbow bridge) - אני מניחה שהוא מואר היטב בלילה, אבל אנחנו היינו שם רק ביום.
בדרך לאי ירדנו מהרכבת לפני הגשר ועברנו אותו ברגל, ליהנות מהנוף המרהיב. בדרך חזרה כבר תפסנו את הרכבת מתוך האי ישר למרכז טוקיו. היינו גמורים מעייפות ומהחום.

הגענו לאודייבה, מתפעמים מהנוף, והגענו לחוף הרחצה היחיד בטוקיו.

בשעת בוקר מוקדמת עדיין לא היו כמעט אנשים, ושום דבר גם עוד לא היה פתוח.
אחר כך התברר שנפלנו על יום חג - וכולם בחופש. היה זה "יום הכבוד לקשישים", מסורת שהתחילה במאה השביעית לספירה, הפכה לחג רשמי שחל כל שנה ב-15 בספטמבר בשנות הששים של המאה העשרים, ומאז 2003 עבר ל"יום השני השלישי של ספטמבר" בדומה לדרך שבה חוגגים האמריקאים: הארכת סוף השבוע.

דווקא בשיטוטים שלנו באודייבה לא נתקלנו בשום היבט של החג עצמו - היו שם בעיקר צעירים ומשפחות - אבל קראתי קצת והבנתי שביום הזה הטלוויזיה מקדישה לקשישים תכניות מיוחדות, והממשלה מעניקה ספל סאקה מכסף לקשישים שהגיעו לגיל 100.

התחנה הראשונה שלנו היתה דווקא מעוז לצעירים: Joy Polis
לא ניתן להבחין בזה מבחוץ, אבל מדובר במן דיסנילנד משולב עם משחקי מציאות מדומה (virtual reality).
ניתן היה לרכוש כרטיס כניסה בנפרד מכרטיסי שימוש במתקנים, ואנחנו העדפנו לצפות מהצד.....

הנה כמה סרטונים שאולי מצליחים להעביר את החוויה של מה שהולך שם בפנים - בתוך בניין שעל פניו בכלל לא מסגיר את הגודל או את כמות המתקנים שיש בו בפועל.

לוח נקודות שעוקבות אחרי היד שלי

רכבת הרים

חללית מציאות מדומה פלוס כוחות G וגם זה

מרוץ מכשולים וירטואלי

מתקן נדנדה אקסטרים

משם המשכנו ללכת לאורך השדירה, והאי החל להתמלא באנשים.

עברנו ליד בניין Fuji TV - בניין הטלוויזיה המרהיב מבחינה ארכיטקטונית.

 בפנים מצאנו פינת משחקים שהעלתה בי המון נוסטלגיה: כשחכמוד היה פעוט, הוא היה מסוגל לראות שוב ושוב ב-loop את אותו הפרק של "עיר הקטרים"

המשכנו לאורך החוף, ומצאנו דגם מוקטן של פסל החירות.....

בכל מקום היו תזמורות ומוסיקה, ובאזור לא רחוק התקיים גם מופע רוק ענקי - שאת צליליו שמעו הרבה מעבר לאצטדיון.

התחלנו להתעייף מהחום הגדול, ותפסנו מונית למוזיאון להתחדשות מדעית.

אבל האמת שדי התאכזבנו. במוזיאון דיברו מעט על התחדשות מדעית, והרבה (יותר מדי אפילו לטעמי) על ההתחממות הגלובלית, הגורמים לה, והדרכים להתמודד איתה ולמנוע המשך נזקים. אני מאד מאד בעד הנושא הזה, אבל כאן זה היה במנות גדושות ובפרצוף, ועל חשבון מוצגים שהיו מעניינים יותר..................

משם המשכנו לקניון ענק שבנוי בסגנון איטלקי ונצייני בשם Venus Fort

שם גם התיישבנו לאכול צהריים, במסעדה בסגנון אמריקאי

היו המון אנשים, מפאת החג, והיה תור, אבל השירות התנהל למופת - אופייני ליפנים - והאוכל היה מאד טעים.

המשכנו להסתובב בקניון, וכמובן שפגשנו....את בעלי הכלבים ועגלותיהם המפונפנות

מגיעים לחנות הכלבים.....לבחור עגלות חדשות...

או סתם בגדים ואביזרי אופניה לכלביהם.....

לשמחתנו גילינו גם אנשים שהולכים עם ילדים בעגלות, ואת עגלת הקומתיים הנהדרת הזאת

המשכנו לשוטט בקניון ומבלי משים הגענו לתערוכת טויוטה,Toyota Megaweb,  אותה ממילא התכוונו לחפש וכעת נפלנו עליה במקרה

מיותר לציין - בשלב זה רגלינו וגבינו כבר דאבו, הזיעה ניגרה מרוב החום, והתחלנו לחשוב על סיום היום הזה, למרות שהוא היה אחד היפים והמהנים בטיולנו.

ואי אפשר בלי אנקדוטה יפנית טיפוסית: כשנסענו לאודייבה, ברכבת שלא היתה כלולה בכרטיס ה-jr pass שלנו, קנינו כרטיסים הלוך-ושוב רק עד לגשר הקשת בענן. לתומנו חשבנו ששוב נלך ברגל לאורך הגשר גם בדרך חזרה, כדי ליהנות מהנוף בכיוון הנגדי.
מפאת עייפותנו, החלטנו לעלות על הרכבת בתחנה שהיתה שם בקניון ה-Venus Fort, והבנו שנצטרך לקנות כרטיס נוסף.
רכשנו כרטיס בסכום שנראה היה לנו שמשלים את הכרטיס המקורי, והכנסנו את שני הכרטיסים יחד למחסום הכניסה לרכבת (כפי שכבר עשינו מספר פעמים בימים הראשונים שלנו ביפן, לפני שה-jr pass שלנו נכנס לתוקף).

והנה, ברגע שהכנסתי את הכרטיסים, נסגר בפני המחסום.
הערה קטנה: ביפן ברירת המחדל היא שהמחסומים בכניסה וביציאה מתחנות הרכבת פתוחים. ההנחה של הרשויות היא, שכולם רוכשים כרטיסים כחוק. אבל אם מעבירים כרטיס לא תקף או לא מתאים, או מנסים לעבור בלי להעביר כרטיס - או אז נסגר עליך המחסום וחוסם את דרכך לעבור.

ברגע שנעמדתי מבולבלת במחסום הסגור, ניגש אלי פקיד שכלל לא ראינו קודם שעמד שם. היתה זו רכבת חדישה יחסית, לא מאויישת, אוטומטית לגמרי, בלי נהג ובלי שוערים בפתח.  אבל הפקיד הזה הופיע בשנייה שהזדקקנו לו, ניסינו להסביר לו מה היתה כוונתנו עם שני הכרטיסים, השלמת הקטע החסר וכו......

הוא לקח מאיתנו את כל הכרטיסים, הזין אותם בחזרה למכונה שדרכה רכשנו אותם (אשכרה הכניס את הכרטיסים דרך החריץ שדרכם הם יצאו) - בחיים לא ראיתי דבר כזה ולא חשבתי מעולם שניתן לעשות דבר כזה - והמכונה הוציאה לו מטבעות בשווי של כל הכרטיסים גם יחד. קסם אמיתי.

כעת הזין הפקיד האדיב למכונה סכום כסף שהספיק בדיוק למסענו לתחנה שלנו במרכז טוקיו, קיבל זוג כרטיסים - אחד עבור כל אחד מאיתנו - ועוד החזיר לנו עודף.
המומים ומוקירי תודה המשכנו בדרכנו. אמרתי כבר שבכל יום גילינו משהו חדש ביפן או לא???

כפי שאנו נוהגים הרבה פעמים בחופשות בחו"ל, את לילינו האחרון בחרנו לבלות במלון בשדה התעופה עצמו. המנהג הזה חוסך לנו זמן וכאבי ראש כאשר יש לנו טיסת בוקר. חזרנו למלון בטוקיו, עשינו צ'ק אאוט, ועלינו על רכבת (שחשבנו) שנסעה לשדה התעופה.
שוב עשינו את הטעות הנפוצה שכבר חזרנו עליה מספר פעמים. עלינו על הרכבת שעמדה ברציף הנכון, מספר דקות מוקדם מדי. אחרי תחנה או שתיים הבנתי שאנחנו בכיוון אחר מיעדנו, ופניתי לבחור שישב לידי בשאלה האם הוא יודע אם הרכבת הזאת מגיעה לשדה התעופה Narita.

הבחור נכנס מייד לכמה אפליקציות בטלפון שלו, אמר לי בנימוס שלא, הרכבת הזאת לא מגיעה לנאריטה. אבל מייד הסביר לי באיזו תחנה לרדת ולאיזו רכבת לעלות כדי להגיע ליעדי.
הודיתי לו מאד, וכל אחד מאיתנו חזר (כך חשבתי) לענייניו.
אחרי כמה דקות, הושיט לי הבחור פיסת נייר - עליה הוא כתב בכתב ידו את שם התחנה שבה עלינו לרדת, את השעה+דקה שבה אנחנו אמורים להגיע לתחנה זו, את מספר הרציף שבו עלינו להמתין לרכבת הנכונה, ואת השעה+דקה שבה הרכבת הזו אמורה להגיע לתחנה.

למרות כל מחוות האדיבות והעזרה שקיבלנו לאורך כל החופשה הזאת ביפן, עדיין הופתעתי והתרגשתי מהמחווה הזאת שלו. הודיתי לו מכל לבי, וכך אכן ירדנו בתחנה הנכונה והגענו למחוז חפצנו.

המלון שבחרנו להשתכן בו הצהיר שיש אליו וממנו שאטל (אוטובוס) הסעות חינם לשדה התעופה. בירור קצר העלה שהכי בטוח לרדת מהרכבת בתחנת נאריטה העיר (לא באחד מהטרמינלים של השדה) כדי לתפוס את השאטל לכיוון המלון.
ואכן צדקנו.
מחוץ לתחנת הרכבת היתה רחבת תחנות אוטובוס ושאטלים, שבה שלט גדול וברור של האוטובוס המסיע ספציפית למלון שלנו.

המלון היה יפה ונוח, אבל מפאת החג המסעדה היפנית שלו היתה סגורה, וארוחת הערב שאכלנו במסעדה האיטלקית היתה בינונית ומטה. ויקרה ביותר. מאכזב, אבל לא נורא - לאור הארוחות הנפלאות שלהן זכינו במהלך השבועיים וחצי האחרונים.

למחרת, "'דפקו" אותנו בטיסה לסיאול - והחליפו את מטוס korean air במפעיל לו-קוסט (lo-cost) - בדומה ל-UP של אל על. למזלנו זו היתה טיסה קצרה, והטיסה הארוכה ארצה כבר היתה בתנאים וברמת השירות "שהורגלו" אליהם בדרך הלוך.

עייפים אך מאד מרוצים חזרנו הביתה.........מאחת החופשות היפות והמהנות שעשינו בחיינו.
יפן - נראה לי שעוד נרצה לחזור אלייך.......

וגם כאן