תאילנד - ימים אחרונים בקו סאמוי ושוב בנגקוק

ביום השביעי שלנו בקו סאמוי חכמוד התעורר אף הוא עם כאב באוזן, כמו שרי. 

לאחר בדיקה קפדנית התברר שלשניהם יש כנראה דלקת חיצונית, כנראה באמת בגלל השהייה הממושכת בבריכה.

השגנו להם שני סוגי טיפות אוזניים (כאן אפשר גם לקנות אנטיביוטיקה ללא מרשם אם רוצים) - אחד אנטיביוטי והשני עם קורטיזון, ועוד משככי כאבים. 

בינתיים שלחנו את בתי וחתני לקבל עיסוי תאילנדי, הבנים נמנמו להם בחדר ואני שיחקתי עם שרי - בהתחלה בקלפים - "טאקי" ואחר כך "מלחמה" - אחר כך רצינו לצייר אבל לא הצלחנו למצוא את הצבעים והדפים, ובסוף היא התיישבה לראות סרטונים ביו-טיוב. 

בתי וחתני חזרו מרוצים ומפורקים (למרות שלטענתו של חתני המעסה שלו, על כל חוזקה ומיומנותה, לא התגברה על הגב הנוקשה והשרירי שלו) ותכננו לצאת לטיול רגלי לשופינג וארוחת צהריים. 

בתי ואני הספקנו למדוד כמה בגדי ים (ולא, שום דבר לא התאים לנו) כשהתחיל גשם זלעפות. בהתחלה חיכינו שייחלש, אבל בסוף לקחנו מטריות ויצאנו לרחוב.

כרגיל הבנים רצו המבורגר וכל השאר העדיפו מסעדה תאילנדית. מצאנו שתי מסעדות שענו על שתי הדרישות - זו לצד זו - והתפצלנו, כך ש-T ישב עם הבנים ואני ישבתי עם בתי, חתני ושרי. בתי קצת התבאסה שזה מה שקורה בימים האחרונים ושמזמן לא ישבנו כולנו יחד לאכול ארוחה....אבל אמרנו שאולי בערב. בתקווה שכולם ירגישו מספיק טוב. 

אחרי הארוחה המשכנו לטייל לאורך הרחוב כאשר מידי פעם נכנסנו לחנויות שהבנים או חתני או בתי מצאו בהן עניין. בסוף אפילו T ואני קנינו לעצמנו חולצות. באמת היו שם דברים יפים, שלמרות שדי ברור לנו שהם כולם חיקויים, הם היו ברמה גבוהה.

הצלחנו גם להתמקח ולקבל מחירים ממש טובים, לשמחתם והתפעלותם של הבנים. 

בשלב הזה שוב התפצלנו, נשמותק ואני חזרנו למלון (גם נמאס לו מהשופינג וגם התברר שהיה צריך דחוף לשירותים) ולי זה סיפק תירוץ מצוין - גם לי אין הרבה סבלנות לשופינג. 

דיברתי בוידאו עם הורי ווידאתי שהם בסדר - ממש בסדר. אבא אפילו דיווח שהוא כבר לא זקוק לחגורת הגב כשהוא עושה את ההליכות שלו. די מדהים האיש הזה. 

באותו ערב וגם למחרת נסענו כולנו לשוק הדייגים, שהוא גם שוק לילה נהדר וגם מלא מסעדות טובות, שבדרך כלל העדפנו את אלה שהושיבו אותנו ממש על החוף. 

בגדול הילדים פחות התחברו לאוכל התאילנדי המעולה שאנחנו, המבוגרים, התענגנו עליו, אבל גם הם מצאו כמעט בכל מקום משהו שהם אוהבים. אצל הבנים זה באמת היה פיצה והמבורגר, ואצל שרי אלה היו כנפיים, וכמו בתמונה הזאת: צלעות כבש. 

את הימים האחרונים בקו סאמוי בילינו בעיקר בבריכות של המלון ובחוף הצמוד אליו. 

T ואני יצאנו גם להליכות לאורך החוף עד לקצה המפרץ ובחזרה, אבל רק לקראת השקיעה כשהחום הגדול והלחות היו יותר נסבלים. בבקרים הלכנו לחדר הכושר הקטנטן של המלון, שסיפק לנו בדיוק את מה שהיינו צריכים: מסילה עבור T (היו שתיים אבל אחת היתה תקולה במהלך כל השהות שלנו שם), אליפטקל אחד עבורי, מגבות, מים קרים ומזגן משובח. 

יום לפני הטיסה בחזרה לבנגקוק לקחו T וחתני את הבנים ל"קרטינג" מאד מוצלח, ולאחר סיבוב אחד קצת הססני, שני הנכדים קיבלו ביטחון וארבעת נהנו שם מאד. 

בבוקר הטיסה לבנגקוק שרי כבר הרגישה טוב, חכמוד עדיין היה עם כאבי האוזן, והתברר שזה התחיל גם אצל נשמותק. שלושתם, אגב, באותה אוזן שמאל. 

גם הוא התחיל לקבל את הטיפות ואת משככי הכאבים, ואת המסכן זה ליווה גם בטיסה לבנגקוק וגם בטיסה לישראל וגם, לצערי הרב, בימים הבאים, מלווה בכאב גרון. 

אבל למזלנו משככי הכאבים עשו את עבודתם והקלו על הנכדים המתוקים שלי. 

שדה התעופה של קו סאמוי הוא שונה ומיוחד מאד. 

הוא לא בנוי כמו שדה תעופה קלאסי, רובו פתוח (וללא מזגן!) וכל החנויות והמסעדות הם בעצם באוויר הפתוח (אבל כל המתחם סגור ושמור, כיאה לשדה תעופה). 

בין היתר מצאנו שם את עץ ה-cannonball המרהיב הזה. 

הטיסה לבנגקוק עברה במהירות (כשעה ורבע) ובמהלכה קיבלנו יותר שירות ופינוקים מאשר בכל 12 שעות הטיסה מהארץ לתאילנד. 

בבנגקוק היינו אמורים לשהות באותו מלון שבו לנו ביומיים הראשונים, אבל השירות שם לא מצא חן בעינינו, וכשהיינו בקו סאמוי T ביטל את ההזמנה שלנו והזמין במקום זאת חדרים במלון שהיה די קרוב למלון ההוא, ששייך לאותה הרשת בה שהינו בקו סאמוי - שהיא רשת מצויינת - ושהמיקום שלה, ממש בכניסה לרכבת ה-BTS היה טוב יותר. 

וכבונוס, גם כאן לקחנו שלושה חדרים - חדר נפרד עבור הבנים - כמו בקו סאמוי (בניגוד למלון הראשון בבנגקוק שבו כל המשפחה שלהם היתה בסוויטה ביחד). זו התבררה כהחלטה מצויינת.

המלון היה צמוד לקניון חמוד וגם לשוק לילה קטן וחביב. כאמור הוא היה בפתח תחנת הרכבת, כאשר מעבר לכביש היה עוד קניון חביב לא פחות. 

חדר הכושר היה הרבה יותר מוצלח מזה של המלון הראשון ואף יותר מוצלח מזה של קו סאמוי. והחדרים היו מדהימים. 

אנחנו, T ואני, קיבלנו מיטת HOLLYWOOD - שהיא אפילו יותר גדולה מזו שיש לנו בבית (וזה אומר הרבה). 

בכלל, בכל השהייה שלנו בתאילנד ישנו מאד טוב, במיטות משובחות, ומתקני המלונות היו מצוינים. 

ואי אפשר שלא להזכיר את ארוחת הבוקר המדהימה. שפע ומגוון...שלא ראינו בשום מקום אחר בעולם. 

גם הפעם הילדים (בעיקר חכמוד וחתני) רצו בעיקר לעשות שופינג, אבל על הדרך הצלחנו לבלות חצי יום שלם באקווריום SEA LIFE נהדר שממקום בקומת המרתף של קניון SIAM PARAGON.

(בשבילך, אמאל'א)

בנוסף לחיי הים היה באקווריום הזה גם חיי יער גשם, היו כרישים נהדרים ולא פחות נחמד: היה סרטון בארבעה מימדים (כלומר, גם המושבים זזו וגם קיבלנו משקפי תלת מימד)  אודות חברות מיוחדת ויוצאת דופן שנרקמת בין דוב לבין סנאי. נהנינו מאד. 

בקניון הזה היה מתחם מזון מטורף - פשוט קילומטרים של מסעדות משובחות, וכל אחד מאיתנו יכול היה לבחור את האוכל האהוב עליו ולשבת יחד ולזלול. T ואני בחרנו RAMEN מעולה, גם בתי וחתני אכלו יפני, והנכדים אכלו שניצלים משובחים...היה כיף גדול. 

אבל שופינג לא עשינו בקניון הזה, המחירים בו היו זהים למחירים בארץ. אז הלכנו מרחק כמה דקות הליכה בחזרה לקניון MBK, ושם התפצלנו, עזרנו לנכדים למצוא לעצמם דברים (כמו משחקי וידאו או כיסוי לטלפון), ישבנו על כוס קפה או קינוח...העברנו את הזמן. 

אני לא כל כך אוהבת שופינג אז פחות הסתובבתי, ודווקא בפעם הבודדת שהתעניינתי בחולצה (של אדידס), המוכרת כל הזמן ניסתה לדחוף לי חולצת נייק במקומה. זה היה קטע קומי ממש, בו היא מראה לי שחולצת האדידס שבתצוגה קטנה מדי עבורי, וכשאני מבקשת מידה גדולה יותר, היא שולפת לי נייק, שוב ושוב עד שפשוט התייאשתי והלכתי משם. 

חיפשתי גם עגילים - פשוטים, משהו שלא אתבאס עליו אם שוב יילך לי לאיבוד - אבל שם בקניון לא מצאתי שום דבר שנראה לי. 

בסוף בשדה התעופה דווקא מצאתי שני זוגות שאהבתי. 

כשהרגשנו שמיצינו את הקניון, תכננו לנסוע לשוק הלילה. וכדי לצבור עוד חוויות, החלטנו לנסוע לשם בטוק טוק. שרי היתה בעננים. 

נסענו בשני טוק טוקים שונים, זה לצד זה. 

ואז התחיל גשם. 

שוטף. 

חזק.

הספקנו בערך שניים, שלושה דוכנים בשוק הלילה (וסוף סוף חולצות יפות לנשמותק, שבמהלך כל החופשה גילינו שהוא כבר גדול מדי לבגדי ילדים אבל עדיין קטן מדי לבגדי מבוגרים) לפני שהתחיל מבול כזה חזק שגם בעלי הדוכנים מיהרו לכסות את הכל בניילונים והשוק די התרוקן מאנשים. 

מרחוק ראינו גשר של רכבת, אז הלכנו לכיוון בגשם השוטף, ונשמותק המעופף, שבמהלך כל החופשה היינו צריכים להעיר לו להישאר קרוב אלינו ולא לרוץ קדימה ולשים לב לאן הוא הולך, כמעט נדרס על ידי רכבת "קלה". חתני ממש הציל אותו ברגע האחרון. זה היה מפחיד ממש, ונשמותק ממש התחיל לבכות מרוב זעזוע ובהלה. מזל שזה נגמר בשלום. 

אז הצלחנו להגיע לרכבת ולחזור למלון, ובבוקר התפנקנו בארוחת הבוקר של מלכים של המלון, עשינו צ'ק אאוט ונסענו לשדה התעופה. 

המתח בארץ הלך וגבר, וכולם שוב התחילו לדבר על התקפה איראנית / חיזבאללה במהלך תשעה באב, בדיוק כשהיינו אמורים לטוס בחזרה. 

האמת היא שגם בתי וגם חתני כל כך לא רצו לחזור הביתה, לכל המתח הזה ולעבודה ולבלגנים שלהם, שנדמה לי שהם קצת ייחלו שאכן יקרה משהו שיעכב את הטיסה שלנו ארצה. 

אני ממש לא הייתי שותפה לתחושות האלה, גם לא רציתי כמובן (גם הם לא, בעצם) שתהיה התקפה ושיהיו נפגעים ונזק ומי יודע מה עוד, וגם כבר התחלתי למצות את החופשה ואת תאילנד, ובעיקר רציתי לחזור לחתולים ולבית. 

בסופו של דבר לא קרה עדיין כלום והטיסה יצאה בזמן ועברה ללא תקלות, ומצאנו את עצמנו בחזרה בבית - לטוב ולרע. 

החתולים שמחו מאד לקבל את פנינו, נראה שהם בסדר ושהם גם התקרבו עוד יותר כשלא היינו. ראיתי שהילדה של השכנים הסתדרה לגמרי לא רע עם כל מה שהיה.... וכבר אמרתי לה שבעוד כמה שבועות צפויה לנו עוד נסיעה. הפעם לבני לבוסטון. 

חזרנו מייד לשיגרה, כאשר בחמישי כבר שמרנו על שרי כשבתי עבדה, ובששי הם באו אלינו יחד עם הורי (פחות נשמותק, שכאב לו הגרון ונשאר בבית) וחגגנו את יום הנישואים ה-45 שלנו. 

T אפילו קנה לי פרחים במפתיע. 

אז בסוף הצלחנו לטוס לתאילנד, ליהנות שם מאד ואפילו לחזור בשלום. בסוף היא היתה כל מה שמספרים ויותר. 

בסוף הצלחנו לקיים את ההבטחה לחכמוד לטיול בר מצווה, וכל המשפחה נפשה ונהנתה. 

בסוף עשינו זאת. 

תאילנד - קו סאמוי - ארבעת הימים הבאים

היום השני

גשם בלילה

בוקר מאוחר....בשבע וחצי חדר כושר. בתשע ארוחת בוקר. תשע וחצי מצטרפים הילדים/נכדים.

בריכה עד הצהריים

שרי לומדת לשחות / לא לטבוע / לצלול

הם הולכים לאכול המבורגר ופיצה ואנחנו - שעדיין שבעים מארוחת הבוקר - נחים בחדר, מנשנשים בננה וקצת אגוזים. 

שוב גשם. חזק. כשהוא מסתיים לוקחת את שרי לבד לים - לתת להורים קצת לנוח ולהיות לבד

שוחות קצת במים הצלולים והחמימים ויוצרות תנין בחול.

T מצטרף ומתחיל מבול

עוברים לאחת הבריכות ומתיידדים עם משפחה צרפתית יהודית (שבשנה הבאה מתכננת עלייה לישראל).

הגשם מתגבר וכבר לא נעים ואפילו קריר. מפקידים את שרי הרועדת אצל ההורים שלה וחוזרים לחדר להתייבש ולהתחמם.

משהו שלמדתי ביום הזה: מפאת הלחות שום דבר לא באמת מתייבש כאן. לא בחוץ ואפילו לא בחדר במזגן. זו לחות שאפילו המזגן לא מונע את ההתעבות של הטיפות על המראה ומשטחים אחרים. מסקנה: כשמסתובבים בגשם חובה להכניס דברים שלא כדאי להרטיב - כמו טלפון, כרטיס מגנטי וכדומה - לשקית אטומה למים.

בערב יש הרבה התמהמהות והתלבטות גם סביב ארוחת הערב - היכן כדאי לאכול כך שלכל אחד יהיה משהו שהוא אוהב - וגם לגבי הפעילות של יום המחרת.

אלה בדיוק הסיטואציות בהן T מאבד סבלנות וחוטף עצבים. הוא אוהב להחליט מהר ולבצע. בתי וחתני אלופים בהתלבטות והתמהמהות.

חתני גם אלוף בתכנון פעילויות שמושכות אותו בלי לבחון רגע אם זה משהו שמתאים לשאר המשפחה - במיוחד לשרי, שבסופו של דבר זה מה שקובע אם ניתן לעשות משהו או לא.

בתי מנגד מתנהלת בלוח זמנים משל עצמה - מאז ומתמיד - וגם אם אנחנו אומרים לה שאנחנו כבר מאד רעבים, וגם אם שרי כבר עייפה וברור שעד שנגיע ונזמין ויוגש האוכל היא כבר תהיה גמורה מכדי לאכול - זה לא ישפיע ולא יעזור והיא תשב עם הגוגל בנחת ותמשיך לחפש מסעדות.

בסוף היא התבייתה על איזו מסעדה איטלקית, שכאשר הגענו אליה היה ברור שאין לנו מה להיכנס בכלל. היא היתה ריקה לגמרי - אף פעם לא סימן טוב - ושידרה וייב של פיצרייה ברמה הכי נמוכה.

אז שוטטנו לאורך הרחוב - שיש בו מאות מסעדות ושרובן מקבלות ציון ממש גבוה בגוגל - והתיישבנו במקום שנראה סבבה והתברר כמצוין.

וכמובן ששרי לא אכלה כלום, פרט לכמה חתיכות מלפפון. 

כשיצאנו משם שוטטנו עוד קצת לאורך הרחוב, קניתי לי שני פילים קטנים לאוסף ומכנסיים קצרים

היום השלישי

נוסעים למפלי NA MUEANG

מאכילים פילים והמשפחה של בתי גם רוכבים עליהם

שוחים במפלים. המים קרים ועמוקים

משם לחוף יפהפה בשם SILVER BEACH שם גם שחינו, גם אכלנו צהריים, ורבצנו בים או על החול הרך עד לשקיעה. 

זריחה יפה מהים בבוקר שלמחרת 

ואז בתי, שרי ואני יצאנו לעיר לכמה סידורים. מסרתי כביסה (19 ש"ח סך הכל לכל הכביסה שלנו לעומת 20 ש"ח לכל פריט לו היינו מוסרים במלון!) ובתי קנתה כמה דברים בבית מרקחת (אגב, מצאנו כאן את הפלסטרים הכי טובים שהכרנו עד כה), ואז לקחנו את שרי לעשות צמות.

הילדה נדנדה בערך מהערב הראשון, כאשר הסתובבנו ברחוב והיא ראתה ששוזרים כאן צמות, שהיא רוצה והיא רוצה והיא בטוחה שהיא רוצה. והיא כעסה כי הבטיחו לה "מחר" ואז יצאנו למפלים ולחוף וזה הפך ל"מחרתיים"..... ובאמת הגענו לחנות, שהיתה גם (כמובן) מקום של מסאז'ים, והיא בחרה לה חוטים והתיישבה בהחלטיות ובנחישות ובסבלנות אין קץ.....וסבלה בשקט במשך כמעט שעתיים.

בזמן שהמתנו יחד איתה בתי עלתה לקומה למעלה לקבל סוג של פדיקור -  ("רק") טיפול בכף הרגל עצמה, בלי הציפרניים, אבל זה בדיוק מה שהיא היתה צריכה.

התוצר הסופי היה מרהיב והילדה היתה מאושרת. הובטח לה שאפשר לחפוף עם זה ולשחות עם זה ושזה יחזיק שבועיים שלושה. היא כבר פינטזה איך היא תגיע עם זה לגן כאשר היא תהיה עכשיו ב"בוגרים" (זהו גם טרום חובה וחובה ביחד).....

אבל עד הערב זה הציק לה יותר מדי והיא ביקשה לפרום. מילא, לפחות הספקנו לצלם אותה ככה 😉

בשלב הזה נסעו חתני, בתי והילדים לעשות "אומגות" - ו-T ואני נשארנו והלכנו לעשות עיסוי תאילנדי מעולה. שתי בחורות קטנות אך חזקות ומיומנות בטירוף פירקו אותנו לגורמים. היה ממש מצוין. 

למחרת יצאנו כולנו לשייט בין האיים שחתני אירגן לנו. על הנייר זה נשמע נחמד מאד. קצת שייט בנוף המהמם בין האיים כולל שתי ארוחות, קצת שייט קייאקים, קצת שונרקלים, קצת לגונות יפות.......

בפועל זה היה יום די סיוט.

הסירה בה שטנו (בכל פעם מעל לשעתיים) היתה הדבר הכי לא נוח שיש. האוכל שהם סיפקו היה די תחתיות. הקייאקים היו בסדר אבל שרי נכנסה לאחת מהתקפות הבכי שלה, והשייט של בתי וחתני יחד איתה הפך לסיוט. שני הבנים רבו ביניהם כל הזמן על הקייאק שלהם, ו-T ואני דווקא היינו סבבה על הקייאק שלנו אבל היה חם נורא ואת רוב האנרגיה שלנו בזבזנו בלהתיז זה על זו כדי להתקרר קצת, וחזרנו לחוף ראשונים.

על החוף לא ממש היה איפה לשבת ולא היה צל בכלל, אז רבצנו במים רוב הזמן. הצוות סיפקו מסיכות ושונרקלים אבל לא ניתן היה לראות שום דבר במים, כי הראות היתה אפסית וממילא לא היו שם שוניות אלמוגים או שום דבר דומה. 

על הרציף הצף הזה הצלחתי גם למעוד וליפול ולשפשף היטב את הברכיים 🙈

ובזמן שחיכינו שסירת מנוע קטנה תחזיר אותנו לסירה, תפסתי תנומה קלה על החוף. 

אחרי שייט נוסף נחתנו על חוף שבו טיול של עשר דקות הוביל ללאגונה קטנה ולא מרשימה. בקיצור - יום ארוך מאד ומיותר לחלוטין.

כולנו היינו מותשים וקצת מבואסים, ושרי נרדמה על הסירה ולא התעוררה עוד בעצם עד הבוקר. 

בתי נשארה איתה בחדר בזמן שחתני והבנים ו-T ואנחנו יצאנו העירה לחפש מסעדה לארוחת ערב, ולהביא להן take away לחדר.

כאן המקום לציין שבסביבת המלון שלנו יש המון מסעדות מצוינות, ובאמת יש מבחר ואפשר כל יום לאכול במקום אחר. יש אוכל תאילנדי ויש גם הודי ואיטלקי (בערך) ואמריקאי, ויש הרבה מאד מסעדות כשרות כי אנחנו ממש ממש קרובים לבית חב"ד. 

מסעדת ההמבורגרים שהבנים מאד התלהבו ממנה יום קודם היתה סגורה ביום רביעי, ולכן חיפשנו משהו אחר שיתאים להם.

מסעדה אחת שהיתה קרובה למלון נראתה בסדר, אבל עמד לידה טנדר שהרעים פרסומת לעוד קרב של אגרוף תאילנדי שעמד להתקיים באותו ערב והרעש היה בלתי נסבל, לא יכולנו לדמיין את עצמנו יושבים לאכול ככה ארוחת ערב.

אז נדדנו לרחובות שטרם סיירנו בהם, ומפה לשם מצאנו מסעדה איטלקית עם ביקורות מעולות בגוגל.

בדיעבד הבנו שכל הביקורות האלה היו כנראה של ישראלים ויהודים שחיפשו אוכל גלאט כשר! 

זו היתה מסעדה "איטלקית" חלבית כשרה למהדרין בשם "פומודורו", ולמרות שהבנים אכלו פסטה ונהנו מאד, אנחנו המבוגרים פחות התלהבנו. T ואני אכלנו פולנטה, שהיתה לא רעה, אבל את הניוקי (הקנוי מהסופר!) שקבלתי למנה עיקרית החזרתי. את ה"ריזוטו" מאורז רגיל שחתני הזמין הוא סיים כי היה רעב, ו-T לא טרח אפילו להזמין מנה עיקרית. 

יצאנו משם מהר, חתני רץ לקנות לבתי מרק תאילנדי במסעדה טובה (MALEE) הקרובה למלון ואנחנו המשכנו עם הנכדים להסתובב בעיר ליד אגם נחמד, קנינו לחכמוד חולצה שמצאה חן בעיניו, וקנינו להם קרפים לקינוח. 

התחיל גשם והתחלנו לחזור למלון, בדרך קנינו לעצמנו BANANA ROTI טעים (שהתאילנדים כמובן מבטאים כ-LOTI) וחזרנו לישון. 

למחרת הכרזנו שאנחנו לא נוסעים לשום מקום. 

רבצנו לנו ליד הבריכה, שחינו, אכלנו, קראנו, שיחקנו, ירדנו קצת לחוף הים..... היה יום סטאלבט לחלוטין. 

בערב שרי לא הרגישה טוב ובתי וחתני נשארו בחדר כדי להרדים אותה מוקדם. 

יצאנו T ואני עם חכמוד ונשמותק לשוק הלילה הגדול, הסתובבנו בין הדוכנים, קנינו לחכמוד כובע של MONSTER ולנשמותק משקפי שמש מצחיקים, ונשנשנו כל מיני מאכלים מעניינים.

אחר כך עברנו לקניון של CHAWENG, אבל לא היה שם שום דבר מעניין.

משם התחלנו לחזור למלון, כאשר בדרך שוב עצרנו במסעדת הקרפים (הפעם רק חכמוד אכל קרפ ונשמותק העדיף גלידה) וכך סיימנו את היום הרגוע הזה. 

הבייבי סיטרית של החתולים עובדת יותר קשה מהרגיל, כאשר זיגמונד עדיין משלשל לפעמים, והיא מנקה אחריו, והוא גם שבר איכשהו את הקערה הלבנה שאהב לשבת בתוכה, אז גם את השברים היא היתה צריכה לנקות. 

מקווה שהיא תחזיק מעמד, ושבאמת נחזור הביתה בזמן. 

בחדשות מהארץ אנחנו מבינים שהמתח בשיאו ואולי זה העונש הכי מוצלח שיכלו האיראנים להפיל עלינו. ההמתנה המתוחה הזאת, מורטת העצבים. 

ואולי משהו באמת נורא עומד לקרות. לא פשוט. 

אני מקפידה להתעדכן רק במה שבאמת קורה בארץ ובעולם, ולא מקשיבה בכלל לכל הפרשנים והמומחים מטעם עצמם שמדברים בביטחון רב בלי באמת לדעת שום דבר. 

נקווה לטוב

תאילנד - בנגקוק (חלק ראשון) וקו סאמוי (היום הראשון)

 כפי שכתבתי במענה לתגובה של 'צנצנת', אנחנו נהנים מאד ובמקביל צמודים למבזקי החדשות מן הארץ. כלומר, אני קוראת מבזקים, ו-T ממש שומע מהדורות חדשות כשמזדמן לו.

יש גם מבזקים שמחים, כמו עוד מדליה ועוד מדליה באולימפיאדה, ועכשיו יש גם זהב. נחת. 

וגם המשלחת יצאה לקהיר להמשך שיחות שחרור החטופים. אז לא הכל שחור. 

והנייה בכל רגע נהרג ממשהו אחר - רגע טיל, רגע כתב"מ, רגע מטען שחיכה לו שבועות בחדר ועכשיו שוב טיל. מילא. 

יום וחצי בבנגקוק נועד לתת לכולנו להתאושש מהטיסה הארוכה (שבסוף התארכה עוד יותר מהמתוכנן) ולא תכננו להעמיס על עצמנו יותר מדי פעילויות, בילויים ואטרקציות. 

חכמוד מאד רצה לעשות קניות, נשמותק רצה לבקר בארמון המלך, כולנו חשבנו לראות לפחות מקדש אחד או שניים וגם לבקר באחד מהשווקים הצפים.

בסוף הספקנו שוק צף אחד - כולל שייט שהיה מהנה מאד וגם איפשר לנו הצצה בלא מעט מקדשים מבחוץ וקצת מבפנים - וקניות במרכז המזוייפים הגדול של בנגקוק: MBK. 

משפחת צבים

לטאת כח

אבל לא נורא, כי מתוכנן לנו עוד יום וחצי בבנגקוק בסוף החופשה - בתקווה שרק יום וחצי ולא נתקע בתאילנד בגלל המלחמה. 

כשסיפרו לנו על העומס בכבישים בבנגקוק דמיינתי את זה אבל כנראה אי אפשר באמת לדמיין את זה. בסוף ל-MBK נסענו ברכבת העילית וזו היתה חוויה נהדרת. 

כיון שאנחנו שבעה אנשים נסענו לכל מקום בשתי מוניות. הורדנו אפליקציה בשם BOLT שהיא המקבילה התאילנדית של UBER - בערך. זה עובד לא רע. אם מזמינים נסיעה מראש (כמו שהזמנו הבוקר לשדה התעופה) משלמים באשראי, אבל אם מזמינים במיידי אז זה הצליח לנו רק במזומן. בכלל, ברוב המקומות משתמשים רק במזומן. 

אז הבוקר טסנו לאי קו סאמוי, במטוס קטן עם מדחסים (חששנו מטיסה מטלטלת אבל היא דווקא היתה חלקה למדי). 

הגענו למלון מקסים בחוף CHAWENG.

הסעת המלון חיכתה לנו בשדה התעופה עם רכב גדול שהכיל את כולנו ואת כל המזוודות. בקבלה קיבלו את פנינו בחום, הושיבו אותנו עם שתייה ומגבות לחות עד שלקחו אותנו אחר כבוד לחדרים, ובחדר של חכמוד ונשמותק זה חיכה לנו: 

חכמוד מאד התרגש. 

המנה של T בארוחת ערב במסעדה מצוינת חמש דקות מהמלון

המנה שלי: אורז מטוגן עם אננס ועוף, מוגש בתוך האננס עצמו

גם בתוך המלון, כמו בכל פינה בתאילנד, יש פינת מקדש קטנה.

בילינו את היום הראשון בבריכה וקצת שיטוט בעיר, בקרבת המלון, ועכשיו חלקנו הולכים לישון וחלקנו הולכים לצפות בתחרות אגרוף תאילנדי - גם כן במרחק חמש דקות הליכה מהמלון. 

אפשר לומר שהחופשה שלנו בתאילנד החלה רשמית. 

לא להאמין

בבוקרו של יום הטיסה המתח בשיאו.

בלילה שלפני הטיסה המתוכננת: חיסולו של פואד שוכרי - רמטכ"ל חיזבאללה - ברובע הדאחייה בביירות.

בבוקר הטיסה חיסולו של איסמעאיל הנייה בטהרן.

כל הסיכויים נגדנו. 

המעיים שלי עובדים שעות נוספות. סימן מובהק שאני בלחץ.

בתי סיפרה שהיא דחתה את האריזה ממש עד הרגע האחרון כי היתה בטוחה שזה לא יקרה. 

היא סיפרה שחכמוד ישב עם כיפה בסלון והתפלל שהחופשה תצא אל הפועל.

הטיסה היתה של אל על אז לא הושפענו מביטולי חברות התעופה הזרות. ובסוף לא היתה סיבה שלא לצאת לשדה התעופה.

בשדה הכל עבר חלק ומידי פעם הגנבנו מבטים אל לוח הטיסות לוודא שעדיין כתוב "בזמן" ולא "נדחה" או חלילה "בוטל".

ואז מצאנו את עצמנו יושבים במטוס.

ובחצי שעה איחור המראנו. 

הטייס הודיע שהטיסה תתארך "בגלל רוחות שנושבות מולנו".... אבל זו טיסה לכיוון מזרח וזה נשמע מופרך לחלוטין.

כשעקבנו אחר מסלול הטיסה בזמן אמת ראינו שעשינו עיקוף גדול דרך אפריקה, מעל אתיופיה וסומליה לפני שחתכנו שוב מזרחה....

אז טסנו 12 שעות במקום 11. אבל נמנענו כנראה מאזורים מסוכנים.

בחמש אחר הצהריים שעון בנגקוק נחתנו. 

הגענו למלון. 

יצאנו לאכול בין דוכני הרחוב. 

לא להאמין... אבל אנחנו בתאילנד. 

על חברות, מערכות יחסים, בריאות וספרים

משפחת 'שותפנו' חזרו משבועיים בתאילנד ועשו לנו חשק לנסוע גם. הצענו לבתי טיול בר מצווה לחכמוד לשם, בחופשת פסח הבאה, ובין היתר גילינו שהעלויות (בעיקר של הטיסות לשם אבל לא רק) אסטרונומיות. 

בינתיים אנחנו חיכינו כמה ימים כדי לראות אם נשיג מחירים טובים יותר, והאמת היא שגם העדפתי לחכות עד לאחר הפענוח של ה-CT של T לפני שמתכננים עוד טיולים........

ששנינו היינו מאד מודאגים ממצבו הנוכחי של T ומצאנו את עצמנו חרדים קצת לקראת הפענוח, שהיה אמור לקחת כשבועיים. באחד הבקרים אפילו העיר אותי התקף חרדה קטנטן, גירסת מיני למה שהייתי חווה על בסיס יום יומי כשכל הסיפור הזה התחיל, ולפני שהתחלתי לקחת את ההיפריקום באופן קבוע. בחודשים האחרונים הורדתי מעט את המינון של ההיפריקום, וכעת אחזיר אותו למינון המלא. אני רוצה להיות מסוגלת להתמודד כראוי עם כל מה שקורה ל-T ולתמוך בו, ולא להזדקק בעצמי לעזרה ותמיכה עם כל הדאגה והחרדה הזאת. 

בסוף גם קבלנו את הפענוח לפני הזמן, ולמרות שלא את כל מה שכתוב שם אנחנו לגמרי מבינים, השורה התחתונה היא שאין שינוי מבדיקת ה-CT הקודמת ואין ממצאים חריגים. ידוע על בקע בחלקה העליון של הבטן, שנוצר בעקבות הניתוח האחרון, אבל בינתיים כל המומחים טוענים שהמיקום של הבקע לא ממש מרמז על מצב מסוכן או מצב שעשוי להסביר את התופעות מהן T סובל. 

העברנו את הדיסק של ה-CT גם לפרופסור (שטרם הגיב) ולעוד מומחית מנהלת מכון דימות (שאישרה גם היא את מה שהיה כתוב בפענוח של אסותא). 

וואו. הקלה. ענן שחור כבד שישב על שנינו ובבת אחת התפוגג לו. לא שהכל בסדר - ממש לא. אבל לא מה שחששנו. לא משהו שמוצאים ב-CT, לפחות. צריך להמשיך לחקור.

בשלב ראשון T הפתיע אותי ואחרי חודשים של ניג'וסים קבע תורים לכמה מטפלות אלטרנטיביות - אחת בתחום הדיקור והשנייה בתחום ששנינו לא שמענו עליו קודם לכן בשם 'סובאדה' - שבתי קיבלה עליהן המלצות חמות כמתמחות בטיפול במערכת העיכול. חיפשנו מה זו סובאדה ומצאנו בעיקר טיפול בנשים - אבל יש מספר מטפלות שמקבלות גברים לטיפול, ספציפית עבור מערכת העיכול - וקבלנו פרטים של שתיים מהן. הוא החליט לנסות. בנוסף אנחנו מנסים לחשוב עם אילו מומחים (שאינם כירורגים) כדאי עוד להתייעץ בתחום הרפואה הקונבנציונלית. נראה. 

השבוע נפגשתי עם 'מחברת' וכרגיל היה ממש טוב. יצא לנו אפילו לדבר על איך שהיינו חברות הכי טובות בתיכון ואז מתי שהוא בצבא זה התחיל להתרחק...ולא הייתי שם כשאבא שלה חלה ואחר כך נפטר (לא ידעתי בכלל)...

וכמה שאני מצטערת על זה, וכמה מדהים שחידשנו קשר כל כך הרבה שנים אחרי כן, ואיך שזה לא קורה שמחדשים קשר וזה עובד כל כך טוב אחרי כל כך הרבה שנים, כאילו המשכנו מהיכן שהפסקנו.

הצלחתי לדבר איתה גם על קנאה, לאחר שהיא העלתה את הנושא. היא היתה מאד כנה וגלויה בעניין הזה, וסיפרה שהיא כועסת על עצמה כאשר היא מוצאת את עצמה מקנאה באחרים - בעיקר מאז הגירושים שלה. מקנאה בזוגיות של אחרים, במצב הכלכלי של אחרים, ביחסים עם הילדים/נכדים של אחרים...והיא אמרה שהיא לא מרשה לעצמה לספר על זה לאף אחד אחר. היא היתה מאד פתוחה איתי, ואני הרי יודעת שגם אני מושא לקנאה שלה - בכל החזיתות. אפילו בעובדה שיש לי הורים והיא כבר יתומה הרבה שנים. והיא (בניגוד ל'ביוכימיה' למשל), מאד מנסה לא להראות את זה, ולפרגן, אבל אני קולטת את זה ולפעמים זה לא נעים לי. הרי אני לא מתנצלת על מי שאני ועל מה שברוך השם יש לי. והרי יש לי צרות שלה אין. ויש דברים שלה יש ולי אין (כמו תואר שני, ולי אין בכלל תואר אקדמי כלשהו). זה בכלל לא רלוונטי העניין הזה. אבל לפחות היא ממש פתחה את העניין הזה בפני, ואני אמרתי שאני יודעת ושזה טבעי, ושזה יפה שהיא כל כך משתדלת לא לתת לזה להשתלט עליה. היא אפילו אמרה שהיא היתה רוצה ללכת לטיפול ספציפית על העניין הזה. 

סיפרתי לה על התגובות שאני מקבלת מידי פעם מ'ביוכימיה' (שאין לה את המודעות של 'מחברת' לכך שהיא מקנאה או מתקשה לפרגן, או את הרצון לשחרר), בין אם לגבי הורי ובין אם לגבי עניינים אחרים. 

כשהיינו צעירות יותר גיליתי מהר מאד שאני לא יכולה לקטר לה, למשל, כשלא קיבלתי העלאה במשכורת בעבודה. תמיד היא ירדה עלי אחרי שיחה כזאת, ולא הבנתי - עד ש-T הסביר לי שגם בלי ההעלאה אני מרוויחה הרבה יותר ממנה, ושהיא מקנאה. זה לא נתפס לי בכלל, CLUELESS שכמותי, לא היה לי מושג. לא משנה ש'המהנדס' עבד במפעל בטחוני גדול כל השנים והביא הביתה משכורת נאה ותנאים מצוינים, ולנו היו שנים ארוכות בהן רק אני פרנסתי, כי אמנם T עבד כמו חמור אבל כסף לא יצא לנו מזה הרבה מאד שנים. אותי בכלל לא עניינו הדברים האלה, ולא קלטתי את העניין. 

אז עכשיו יש עניינים אחרים. אני למשל מספרת בדאגה על המצב של אבא שלי, והיא תוקעת לי ש"מה את רוצה? הוא בן תשעים כמעט, תגידי תודה שיש לך עדיין הורים חיים". באמת? זאת התגובה החברית הרצויה? וגם אם אני דואגת למצבו של T, הרי היא עברה שני התקפי לב ושלושה צנתורים, אז באיזו זכות אני דואגת לבעלי? אני מגזימה כמובן אבל זה סוג התגובות שאני הרבה פעמים מקבלת ממנה, וברור לי שהכל זה חלק ממנגנוני ההגנה האוטומטיים שלה, אבל האמת היא, שזו אחת הסיבות שאני פחות בקשר איתה, וגם כאשר אנחנו מדברות או נפגשות - אני למדתי לצנזר הרבה מאד. וחבל. במיוחד שאני בעיקר מפרגנת. כל הזמן. וגם כי הייתי רוצה חברה שאני יכולה לומר כל מה שעולה על דעתי בלי לחשוב פעמיים ובלי לספור עד עשר...

אז אני סיפרתי את כל זה ל'מחברת' כשנפגשנו השבוע, ואני תוהה אם היא הבינה שאני גם טיפ טיפה מדברת עליה...גם אם היא מעולם לא הגיבה לי ככה. לא באופן גלוי. בכל מקרה זו היתה שיחה טובה ליום כיפור, כנראה. 

נשמותק עבר את הפגישה הראשונה שלו אצל הפסיכולוגית והוא דיווח שהיה לו ממש טוב, ואף יצא ממנה עם כמה תובנות. אלוף הילד הזה. כל כך שמחתי בשבילו, וכמובן בשביל בתי וחתני. מחכה שהיא תספר לי עם אילו תובנות הוא יצא מהפגישה. 

יום כיפור עובר עלינו בשקט ובנעימים, עם סרטים וסדרות וכמובן הליכות במזג האוויר הפחות זוועתי. T ממשיך עם התקפי כאב קלים פה ושם וענייני עיכול ובחילות פה ושם - אבל בין לבין הוא בסדר. אנחנו בסדר. 

סיימתי לקרוא את הספר "מהפיכת הקשב" מאת מיכה גודמן ש'מחברת' המליצה עליו. הוא מאד מעניין, ונותן זווית חשובה לכל נושא המדיה - האינטרנט, הסלולרי והרשתות החברתיות - כגורם מרכזי הרבה מאד תופעות חברתיות, פסיכולוגיות ופוליטיות בשנים האחרונות. בניגוד לדעה (הרווחת, לדעתי) שהמדיה רק משחקת תפקיד בהפצה גדולה יותר של תופעות הקיטוב החברתי, ההקצנה, האלימות, וגם הבדידות והניכור - הטענה בספר היא שהמדיה היא זו שגורמת לכך, והוא מפרט בדיוק כיצד, איך זה משפיע חברתית ופוליטית וגם על האינדיווידואל. הוא משווה את המהפיכה הדיגיטלית למהפיכה התעשייתית, וטוען ששתיהן מאד קידמו את האנושות אבל גם יצרו בעיות שלקח שנים (אם לא עשרות שנים) להתחיל לתקן. לדוגמא רמיסת זכויות הפרט והעובד, וגם הרס כדור הארץ - במהפיכה התעשייתית. במדינות רבות מיהרו לערוך תיקונים וחוקקו חוקים להגן על העובדים, על ילדים למשל, אבל זה לקח הרבה זמן עד שזה התחיל. בנושא הרס כדור הארץ עדיין לא באמת נעשה הרבה כדי למנוע את הקטסטרופה...ו(לדעתי) ספק אם יספיקו באמת לעשות משהו גם אם יתחילו ביתר שאת עכשיו. 

אז גם עבור המהפיכה הטכנולוגית - שתרמה ותורמת המון לאנושות ולאנשים - גודמן מציע כל מיני כלים (דיגיטלים בעצמם, טכנולוגים בעצמם) כדי לאזן ולתקן את הנזקים שהיא גורמת..........לא עם הכל הסכמתי אבל זה היה מאד מעניין. 

נראה מה אתחיל לקרוא עכשיו............