קצת חולה

בסתיו כשהיינו בבוסטון נדבקתי מ'סביבוני' והייתי מצוננת ועם קצת כאב גרון במשך כמה ימים.

כל החורף דווקא הייתי ממש בסדר, אבל מאז שלשום בערב התחיל כאב גרון וצינון נוטף מעצבן - תחלואי אביב. 

גם T, שבהתחלה בכלל סבל מאלרגיה בגלל פריחת האביב, פיתח באיזה שהוא שלב צינון וכאב גרון. אצלו זה כבר כמעט עבר. אצלי זה בשיא. עשיתי בדיקת קורונה ביתית והיא יצאה שלילית. כמו שהרוקחת שלנו אמרה השבוע: יש עוד הרבה נגיפים חוץ מקורונה. 

אתמול עוד התאמנתי בחדר כושר (אבל לא יצאנו להליכת ערב) אבל הבוקר טרם יצאתי להליכת בוקר. בינתיים לקחתי שני "דקסמול קולד יום" ואני מחכה לפחות שהנזילה המתמדת תירגע. אולי בכלל לא אצא לפעילות גופנית היום, נראה. 

אני מכירה שתי אסכולות שונות בהקשר של פעילות גופנית כשחולים. יש את אלה (כמו חתני) שמתאמנים כרגיל בתקווה שהאימון יבריח את המיקרובים, ויש את אלה (בדרך כלל אני) שמשביתים הכל ונחים ושותים ומחכים שזה יעבור. אני לא מרגישה מספיק רע כדי לשכב במיטה כל היום, אבל האם יש לי כוח לספורט? נראה. 

היום קריר ונעים ולא תהיה לי בעייה לצאת להליכה יותר מאוחר. 

אתמול אחרי חדר הכושר עשינו את קניות השבוע (במקום יום חמישי) ו-T כבר הספיק לבשל חלק מהמנות לששי הקרוב שבו נחגוג עם המשפחה המורחבת את יום הולדתו ה-88 של אבא שלי. מקווה שארגיש טוב יותר עד אז.

האמת שאני מקווה שארגיש טוב יותר עד מחר, כי אנחנו מוזמנים לשריתה ושותפנו עם עוד כמה חברים למפגש מסורתי ליום העצמאות שנפסק בשנים האחרונות (לדעתי עוד לפני הקורונה) ואני שמחה שמתחדש. יהיה לי ממש חבל להפסיד בגלל שאני לא מרגישה טוב (וכדי לא להדביק את האחרים). 

א פרו פו להדביק - שמתי לב שלא רק אני עדיין עוטה מסיכה כאשר אני נכנסת לחנויות ומקומות סגורים. עדיין יש עוד אנשים שממשיכים עם זה. אישית אני חושבת שזה מנהג לא רע בכלל בלי קשר לקורונה. 

מזמן לא סיפרתי על 'מיינקוני' המתוק, שהולך וגדל בקצב פראי וממשיך להיות מתוק ושובב. 

אוהב לשכב על המקלדת של המחשב

הוא ממשיך להיות ה"חתול בהזמנה" בדיוק כפי שרציתי, בא לשבת עלינו ולהתפנק מידי פעם, מגיע גם לביקורים לפעמים בלילה (לא תמיד להתכרבל, לפעמים לנשוך בחביבות את אצבעות הרגליים המבצבצות מבעד לשמיכה). 

הוא עדיין אוכל שלוש פעמים ביום את האוכל הרטוב (ומנשנש מהאוכל היבש במהלך כל היממה) וכבר מזמן עבר את החתולה ל' בגודל. היא עדיין רוטנת ורושפת לעברו כאשר הוא מתקרב אליה, והוא לגמרי מתייחס אליה כאל ה"אלפא" בבית למרות שהיא כבר קטנה ממנו בגודל, אבל עדיין לפעמים הוא מנסה להתקרב ואפילו להציק, כיאה לגור. 

באמצע פיהוק

קבעתי לו תור לסירוס בעוד שבועיים. מזמן מזמן הבנו שזה די סיוט להחזיק בבית חתול זכר לא מסורס, הוא הורס את הבית עם הריסוסים וה"סימונים" שלו. למדנו את הלקח מהחתול הראשון שלנו פ', שהגיע לבגרות מינית (ואכן הרס את הבית) לפני שהבנו שחייבים לסרס. 

את הציפורניים שלו נשאיר בסוף, וננסה לגזוז לו כל שבועיים/שלושה....ואם לא נצליח נקפיץ אותו מידי פעם לוטרינר שיעשה זאת עבורנו. 

ערב יום הזיכרון היה עצוב ושקט, כרגיל, וכך גם הבוקר. בכל שנה נוספים חללים חדשים - חלקם חיילים, חלקם אף ילדים. זו המציאות שבה אנו חיים. פעם עוד קיוויתי שזה עשוי להשתנות. היום אני הרבה פחות אופטימית.......

מאחלת יום זיכרון משמעותי ויום עצמאות שמח.

ככה כי בא לי

אז כבר היה מי שהתלונן (בערך) שבקושי הספיק להגיב על פוסט קודם שלי, וכבר יצא פוסט חדש והעיף את הפוסט ההוא "לתהום הנשייה".
ובכל זאת - הצורך לכתוב חזק מדי מכדי להתחשב ב"אולי לא כולם הספיקו לקרוא ולהגיב, אז אחכה עם פרסום פוסט חדש בינתיים". כשאני כותבת אני לא חושבת על "מי קורא, מי מגיב". זה פשוט נשפך ממני.
ובכל זאת, אם אני מקשה על מישהו - מבקשת סליחה מראש. זה לא בכוונה להקשות.

שאלתי את T איך באמת הוא מתכוון להעביר אוכל שהוא יבשל לבתי ולהורי ועדיין להיות אזרח טוב ולשמור על הסגר.
הוא טוען שזו בעצם הספקת אוכל על ידי שליח, ואם מותר למסעדות לעשות זאת אז מותר גם לו (או לחתני, לצורך העניין, אם הוא יגיע לקחת, ואולי אפילו יסכים להעביר לשער 'האחוזה' את של הורי).
האמת שזה נשמע הגיוני.

כל סוגיית המסיכות וההנחיות הסותרות היתה מצחיקה אותי לולא הנושא היה כל כך חמור.
אנחנו התחלנו להשתמש במסיכות עוד לפני כן, כשהבנו (בהיגיון פשוט) שככל שנגן על אזור האף והפה מהתזות אקראיות מאנשים אחרים כך נפחית את הסיכוי להיחשף לנגיף. ולא משנה אילו מסיכות.
בהתחלה מצאנו מסיכות כאלה של פועלי בניין, אחר כך 'שותפנו' קנה לנו שתי מסיכות מנתחים רגילות (והביא עד פתח הבית בלי להיכנס), ואז הזמנתי ברשת מסכות "שוות" יותר, במחיר מופקע, אבל לפחות אנחנו מסודרים.

התחלתי להרגיש שאני שוב עולה במשקל - זה היה הגיוני, מרגע שהרגשתי טוב ולא כאב לי שום דבר ולא היתה אנטיביוטיקה שתפחית לי את התיאבון - אז היום אני בכל הזדמנות עולה ויורדת כמה פעמים במדרגות הבית, לשרוף עוד כמה קלוריות ולהפעיל את הלב-ריאה. נראה אם זה יעזור.

אתמול כשדיברתי עם בתי היא נשמעה בשארית הכוחות והסבלנות שלה. האמת שגם בלי סגר וכולם בבית כל הזמן, כאשר יש תינוקת שמסרבת להבריא לגמרי, מתעוררת כל שעתיים גם בלילה - זה מתיש ומורט עצבים. הדבר שאני הכי זוכרת מלהיות אמא צעירה לתינוקות זו העייפות הזאת. חוסר השינה מפחית לגמרי את היכולת להכיל את כל מה שקורה, כל מה שבזמנים אחרים אפשר להתמודד איתו אחרת לגמרי. חוסר שינה זה עינוי. פשוט עינוי.
היום יש לה יום מלא של טיפולים (מקוונים) אז חתני יהיה יותר זמן ברצף עם נוקת - מקווה שזה יעזור.

מצד שני בבוסטון הרחוקה, נראה שבני וכלתי נהנים מכל רגע עם תינוקי.
הרבה עבודה אין להם - רק כמה שיעורים מקוונים עם תלמידיהם - אבל הם מצליחים בינתיים לשמור על מוראל גבוה.
בארה"ב המצב כל כך גרוע שהתחלתי קצת לדאוג להם, אבל בינתיים הבנתי שבבוסטון המצב לא גרוע כמו ניו יורק, למשל, והם גם באמת באמת לא יוצאים כמעט מהבית - רק לסופר ורק אחד מהם ותוך הקפדה. מקווה לטוב.

היה משמח לשמוע שבמשלוח שהורי קיבלו היום היו חסרים רק ארבעה מוצרים, אחד מהם ביצים כמובן. דווקא כאן באזור הציעו לנו ביצים גם אצל הירקן אתמול וגם בטיב טעם היום - לא לקחנו כי בינתיים יש לנו די והותר.
הירקן שחלה בקורונה קיבל היתר לפתוח מחדש את החנות, בצוות חלופי לגמרי ולאחר חיטוי, ורק במשלוחים. לא הזמנו אצלו אבל שימח אותי לשמוע. עצוב לי על כל אחד שמאבד את פרנסתו.

מנהיגינו בבידוד (או חולים) - ממש דוגמא אישית.
מקווה לטוב באופן כללי.