לאחר שהבנו שאין טעם להזיז את הרכב מהחניון, ירדנו בבוקרנו השני באמאלפי לחוף ותפסנו מעבורת לפוזיטנו.
גיאוגרפית פוזיטנו היפה נמצאת מערבית לאמאלפי, כלומר: כבר עברנו אותה בדרכנו לאמאלפי.
היא כולה חצובה בתוך ההר, ציורית ויפהפיה כמו כל האזור הזה, ויקרה רצח. כלומר - בין פי חמש לפי עשר מהערים האחרות בסביבה.
לכן החלטנו לא ללון בה, אבל בהחלט רצינו לטייל בה.
המעבורת הביאו אותנו תוך חצי שעה בערך אל היעד, ושם פשוט ירדנו אל החוף וטיפסנו במעלה רחובות העיר המתוקה הזאת, יחד עם עוד מאות (או אלפי) התיירים שפקדו אותה באותו הזמן.
משום מה אין לי תמונות מהעיר עצמה, רק מהנוף שלה מהמעבורת.
בהמשך היום תכננו לרחוץ בים, בחוף המקסים של פוזיטנו או באחד החופים של אמאלפי, אבל אז בדיוק התחלף מזג האוויר, נהיה מעונן וגם קצת קריר, וויתרנו.
חזרנו לאמאלפי ושוטטנו בה עוד קצת
ואז יצאנו לארוחת ערב בפיצריה שהמליצו לנו בעלי המלון.
ברור שטיפסנו לפחות שלושים מדרגות גם כדי להגיע אליה, אבל זה היה שווה לגמרי.
היא היתה ממוקמת במרפסת מקורה בסכך....משהו מתוק ודי רומנטי.
השירות היה מעולה, הפיצות היו טעימות, האווירה היתה נהדרת........
כמה דקות אחרי שהתחלנו לאכול התיישבו לא רחוק מאיתנו זוג גרמנים, שמרגע שהזמינו ועד שקיבלו את המנות שלהם לא הפסיקו לנעוץ בנו עיניים. לא ברור לי מה היה הקטע שלהם, אם הם היו רעבים ופשוט צפו בנו אוכלים או משהו אחר......
זה היה קצת קריפי....בלשון המעטה.
כמעט סיימנו לאכול כשהתחיל לרדת גשם.
בהתחלה הטיפות לא חילחלו את הסכך העבות שמעל לראשנו, אבל ליתר ביטחון סיימנו מהר לאכול ושילמנו, ואז נפתחו ארובות השמיים, הבריקו ברקים והרעימו רעמים וברד כבד ניתך.....וכל הסועדים רצו לתפוס מחסה.
חלקם התמקמו בחלק אחר של המסעדה שהיה בתוך הבניין, וחלק - כולל אותנו - נעמדו במדרגות וחיכו להפוגה.
כל הסועדים אמרתי? פרט לאותו זוג גרמנים שקודם נעצו בנו עיניים. הם המשיכו לשבת בגשם ובברד במקומם ואכלו בנחת את הפיצות שלהם. זה היה מחזה די סוריאליסטי, וכל המלצריות עמדו בצד (מתחת לאיזו תקרה) וצחקקו.
באיזשהו שלב הבנו שהגשם לא עומד להפסיק, ופשוט התחלנו לעשות את דרכנו דרך מסדרונות מקורים במקביל לרחוב הראשי, בכל פעם צלחנו עוד קטע ועוד קטע עד שהגענו לפיאצה שממנה מגיעים לחדר שלנו. את סוף הדרך כבר עלינו בגשם השוטף. זו בהחלט היתה חוויה. הגענו רטובים אך מרוצים מאד.
למחרת ביקשנו שיביאו לנו את הרכב מהחניון, ובינתיים ישבנו בבית הקפה המתוק בפיאצה, לגמנו קפה ונשנשו מאפה. למזלנו בשלב הזה לא ירד גשם, ויכולנו לשבת בחוץ.
יצאנו לתחנת המוניות, מקום המפגש עם ה"וָאלֶה", וחיכינו עוד קצת ועוד קצת......וכמובן שבזמן שהוא התמהמה התחיל לרדת גשם.
בסוף הוא הגיע ויצאנו לכיוון רָאווֶלוֹ, היעד הבא שלנו.
הכנסנו לתוכנת הניווט את וילה צ'ימברונה, שעל גניה היפהפיים קיבלנו המלצות מכמה וכמה אנשים.
באופן לגמרי לא מפתיע הובלנו למקום לא ברור, שממנו לכאורה היינו אמורים להמשיך ברגל (בטיפוס, איך לא? במעלה הר כלשהו) - התחלנו בטיפוס אבל מה שהטריד אותנו הוא שלא היו שלטים שמכוונים אל הוילה, לא היה שום אזכור שלה בשום מקום לאורך הדרך. זה נראה לנו חשוד מדי, ובשלב הזה שוב התחיל לרדת גשם - חזרנו לרכב ועשינו חישוב מסלול מחדש.
לאור חוסר האונים של תוכנות הניווט ולאור מזג האוויר ההפכפך, החלטנו לשים פעמנו תחילה למלון הבא שלנו, בעיר סקאלה, שממוקמת בדיוק מול ראוולו, על המדרון מעברו השני של וואדי יפה וירוק.
זו היתה עדיין שעת בוקר והבאנו בחשבון שעדיין לא נקבל חדר במלון, אבל קיוינו שנוכל להשאיר את המזוודות ולשבת בלובי - אם יש כזה, לא בכל המלונות בהם לנו היה לובי בכלל - עד להפוגה מהגשם.
אל המלון בסקאלה הובילה אותנו תוכנת הניווט בלי בעייה, לשם שינוי.
גם היתה לו רחבה לחניה (ללא תשלום או בתשלום נמוך יחסי, אם איני טועה).
ואי אפשר בלי מדרגות כמובן........
המלון הזה היה פעם מנזר, ממוקם (כמו כל העיר) על צלע ההר, ועם נוף עוצר נשימה.
במלון קיבלנו אותנו בשמחה וללא כל הסתייגות מן השעה. לא רק שנתנו לנו מיד את החדר (עוד מדרגות עד לאזור החדרים ועוד מדרגות עד לקומה עצמה.......בשלב זה כבר הכל היה קטן עלינו), אלא גם הושיבו אותנו לקפה (עוד היו אורחים שאכלו ארוחת בוקר בשעה זו).
החדר היה גדול (סוויטה משפחתית) גם אם מעט ספרטני (בכל זאת, מנזר לשעבר), והעברנו בו את הזמן עד שפסק הגשם ויכולנו לנסוע לראוולו מעבר לוואדי, שם חנינו בחניון מסודר והתחלנו את דרכנו לעיר עצמה, לווילה רופולו וסוף סוף גם (ברגל) לווילה צ'ימברונה. כאן כבר היו שלטים למכביר שהובילו אותנו בבטחה ליעדים שלנו.
לא מיצינו את כל העיר כי שוב התחיל הגשם, חזרנו למלון וחיפשנו בטריפ אדוויזר המלצות למסעדה בסקאלה.
מצאנו אחת ממש מומלצת שתי דקות מן המלון, שלחנו הזמנה לשולחן וחיכינו לתשובה.
שום תשובה לא הגיעה.
ראינו באתר שהמסעדה נפתחת בשבע וחצי, אז משלא קיבלנו כל מענה, פשוט יצאנו לכיוון כדי לבדוק מה קורה שם.
המסעדה היתה סגורה. הם לא טרחו לעדכן זאת באתר שלהם..........
כמה מטרים לידה היה מלון B&B בשם Pinguino שהיה נראה שיש לו גם מסעדה, והיא גם נראתה פתוחה (היה קשה להבחין בגלל הגשם).
הם קיבלו אותנו בחיוך ובאדיבות, והשירות שלהם היה מעולה - אבל ממש אי אפשר היה לאכול את מה שהם הגישו. כל מיני ואריאציות מוזרות של מאכלים (כמו פיצה עם צ'יפס....תפלה לגמרי) שממש לא הבנו מי חשב עליהם ומדוע.
בכל מקרה התחילה כבר סערה ממש בשלב הזה ומיהרנו בחזרה למלון.
כל הלילה הגשם שטף והרוחות נשבו בעוצמה ולמחרת הזהיר אותנו אחד מעובדי המלון לא לנסוע דרך ההרים כי הכבישים מלאים בסלעים ועצים שעפו ברוחות העזות.
היינו בדרכנו בחזרה לנאפולי, שם בילינו את היום האחרון ואת הלילה האחרון לפני טיסתנו, והאמת היא שרצינו לחזור מהר ככל האפשר, דהיינו: חיפשנו את האוטוסטראדה.
זה לא היה פשוט בכלל, ולפחות שלוש פעמים הובילו אותנו השלטים ותוכנות הניווט לכבישים שנחסמו (עקב עבודות תחזוקה, לא בגלל הסערה - אבל למה לטרוח לעדכן בווייז או בגוגל מאפס? מיותר!).
זה היה מתסכל מאד אבל לפחות הנופים היו מרהיבים.
לבסוף T הכניס למערכת הניווט יעד כלשהו ליד פומפיי, ואיכשהו זה עזר, והובלנו לאוטוסטראדה הנכספת. הגענו לשדה התעופה של נאפולי והחזרנו את הרכב, לקחנו מונית למלון (אותו צימר בו לנו בלילה הראשון שלנו בנאפולי), טיילנו מעט ברחובות העיר החמודה הזאת. זה היה יום ששי, ובניגוד ליומנו הראשון, שהיה יום ראשון כל העסקים היו פתוחים והרחובות שקקו עוד יותר חיים.
בלי להתבלבל אכלנו שוב באותה המסעדה בה אכלנו בערב הראשון, ואני אפילו הזמנתי בדיוק את אותה המנה של ניוקי א לה סורנטינה.....מעדן!
למחרת מונית לקחה אותנו לשדה וחזרנו הביתה שמחים וטובי לב.
גיאוגרפית פוזיטנו היפה נמצאת מערבית לאמאלפי, כלומר: כבר עברנו אותה בדרכנו לאמאלפי.
היא כולה חצובה בתוך ההר, ציורית ויפהפיה כמו כל האזור הזה, ויקרה רצח. כלומר - בין פי חמש לפי עשר מהערים האחרות בסביבה.
לכן החלטנו לא ללון בה, אבל בהחלט רצינו לטייל בה.
המעבורת הביאו אותנו תוך חצי שעה בערך אל היעד, ושם פשוט ירדנו אל החוף וטיפסנו במעלה רחובות העיר המתוקה הזאת, יחד עם עוד מאות (או אלפי) התיירים שפקדו אותה באותו הזמן.
משום מה אין לי תמונות מהעיר עצמה, רק מהנוף שלה מהמעבורת.
בהמשך היום תכננו לרחוץ בים, בחוף המקסים של פוזיטנו או באחד החופים של אמאלפי, אבל אז בדיוק התחלף מזג האוויר, נהיה מעונן וגם קצת קריר, וויתרנו.
חזרנו לאמאלפי ושוטטנו בה עוד קצת
ואז יצאנו לארוחת ערב בפיצריה שהמליצו לנו בעלי המלון.
ברור שטיפסנו לפחות שלושים מדרגות גם כדי להגיע אליה, אבל זה היה שווה לגמרי.
היא היתה ממוקמת במרפסת מקורה בסכך....משהו מתוק ודי רומנטי.
השירות היה מעולה, הפיצות היו טעימות, האווירה היתה נהדרת........
כמה דקות אחרי שהתחלנו לאכול התיישבו לא רחוק מאיתנו זוג גרמנים, שמרגע שהזמינו ועד שקיבלו את המנות שלהם לא הפסיקו לנעוץ בנו עיניים. לא ברור לי מה היה הקטע שלהם, אם הם היו רעבים ופשוט צפו בנו אוכלים או משהו אחר......
זה היה קצת קריפי....בלשון המעטה.
כמעט סיימנו לאכול כשהתחיל לרדת גשם.
בהתחלה הטיפות לא חילחלו את הסכך העבות שמעל לראשנו, אבל ליתר ביטחון סיימנו מהר לאכול ושילמנו, ואז נפתחו ארובות השמיים, הבריקו ברקים והרעימו רעמים וברד כבד ניתך.....וכל הסועדים רצו לתפוס מחסה.
חלקם התמקמו בחלק אחר של המסעדה שהיה בתוך הבניין, וחלק - כולל אותנו - נעמדו במדרגות וחיכו להפוגה.
כל הסועדים אמרתי? פרט לאותו זוג גרמנים שקודם נעצו בנו עיניים. הם המשיכו לשבת בגשם ובברד במקומם ואכלו בנחת את הפיצות שלהם. זה היה מחזה די סוריאליסטי, וכל המלצריות עמדו בצד (מתחת לאיזו תקרה) וצחקקו.
באיזשהו שלב הבנו שהגשם לא עומד להפסיק, ופשוט התחלנו לעשות את דרכנו דרך מסדרונות מקורים במקביל לרחוב הראשי, בכל פעם צלחנו עוד קטע ועוד קטע עד שהגענו לפיאצה שממנה מגיעים לחדר שלנו. את סוף הדרך כבר עלינו בגשם השוטף. זו בהחלט היתה חוויה. הגענו רטובים אך מרוצים מאד.
למחרת ביקשנו שיביאו לנו את הרכב מהחניון, ובינתיים ישבנו בבית הקפה המתוק בפיאצה, לגמנו קפה ונשנשו מאפה. למזלנו בשלב הזה לא ירד גשם, ויכולנו לשבת בחוץ.
יצאנו לתחנת המוניות, מקום המפגש עם ה"וָאלֶה", וחיכינו עוד קצת ועוד קצת......וכמובן שבזמן שהוא התמהמה התחיל לרדת גשם.
בסוף הוא הגיע ויצאנו לכיוון רָאווֶלוֹ, היעד הבא שלנו.
הכנסנו לתוכנת הניווט את וילה צ'ימברונה, שעל גניה היפהפיים קיבלנו המלצות מכמה וכמה אנשים.
באופן לגמרי לא מפתיע הובלנו למקום לא ברור, שממנו לכאורה היינו אמורים להמשיך ברגל (בטיפוס, איך לא? במעלה הר כלשהו) - התחלנו בטיפוס אבל מה שהטריד אותנו הוא שלא היו שלטים שמכוונים אל הוילה, לא היה שום אזכור שלה בשום מקום לאורך הדרך. זה נראה לנו חשוד מדי, ובשלב הזה שוב התחיל לרדת גשם - חזרנו לרכב ועשינו חישוב מסלול מחדש.
לאור חוסר האונים של תוכנות הניווט ולאור מזג האוויר ההפכפך, החלטנו לשים פעמנו תחילה למלון הבא שלנו, בעיר סקאלה, שממוקמת בדיוק מול ראוולו, על המדרון מעברו השני של וואדי יפה וירוק.
זו היתה עדיין שעת בוקר והבאנו בחשבון שעדיין לא נקבל חדר במלון, אבל קיוינו שנוכל להשאיר את המזוודות ולשבת בלובי - אם יש כזה, לא בכל המלונות בהם לנו היה לובי בכלל - עד להפוגה מהגשם.
אל המלון בסקאלה הובילה אותנו תוכנת הניווט בלי בעייה, לשם שינוי.
גם היתה לו רחבה לחניה (ללא תשלום או בתשלום נמוך יחסי, אם איני טועה).
ואי אפשר בלי מדרגות כמובן........
המלון הזה היה פעם מנזר, ממוקם (כמו כל העיר) על צלע ההר, ועם נוף עוצר נשימה.
במלון קיבלנו אותנו בשמחה וללא כל הסתייגות מן השעה. לא רק שנתנו לנו מיד את החדר (עוד מדרגות עד לאזור החדרים ועוד מדרגות עד לקומה עצמה.......בשלב זה כבר הכל היה קטן עלינו), אלא גם הושיבו אותנו לקפה (עוד היו אורחים שאכלו ארוחת בוקר בשעה זו).
החדר היה גדול (סוויטה משפחתית) גם אם מעט ספרטני (בכל זאת, מנזר לשעבר), והעברנו בו את הזמן עד שפסק הגשם ויכולנו לנסוע לראוולו מעבר לוואדי, שם חנינו בחניון מסודר והתחלנו את דרכנו לעיר עצמה, לווילה רופולו וסוף סוף גם (ברגל) לווילה צ'ימברונה. כאן כבר היו שלטים למכביר שהובילו אותנו בבטחה ליעדים שלנו.
לא מיצינו את כל העיר כי שוב התחיל הגשם, חזרנו למלון וחיפשנו בטריפ אדוויזר המלצות למסעדה בסקאלה.
מצאנו אחת ממש מומלצת שתי דקות מן המלון, שלחנו הזמנה לשולחן וחיכינו לתשובה.
שום תשובה לא הגיעה.
ראינו באתר שהמסעדה נפתחת בשבע וחצי, אז משלא קיבלנו כל מענה, פשוט יצאנו לכיוון כדי לבדוק מה קורה שם.
המסעדה היתה סגורה. הם לא טרחו לעדכן זאת באתר שלהם..........
כמה מטרים לידה היה מלון B&B בשם Pinguino שהיה נראה שיש לו גם מסעדה, והיא גם נראתה פתוחה (היה קשה להבחין בגלל הגשם).
הם קיבלו אותנו בחיוך ובאדיבות, והשירות שלהם היה מעולה - אבל ממש אי אפשר היה לאכול את מה שהם הגישו. כל מיני ואריאציות מוזרות של מאכלים (כמו פיצה עם צ'יפס....תפלה לגמרי) שממש לא הבנו מי חשב עליהם ומדוע.
בכל מקרה התחילה כבר סערה ממש בשלב הזה ומיהרנו בחזרה למלון.
כל הלילה הגשם שטף והרוחות נשבו בעוצמה ולמחרת הזהיר אותנו אחד מעובדי המלון לא לנסוע דרך ההרים כי הכבישים מלאים בסלעים ועצים שעפו ברוחות העזות.
היינו בדרכנו בחזרה לנאפולי, שם בילינו את היום האחרון ואת הלילה האחרון לפני טיסתנו, והאמת היא שרצינו לחזור מהר ככל האפשר, דהיינו: חיפשנו את האוטוסטראדה.
זה לא היה פשוט בכלל, ולפחות שלוש פעמים הובילו אותנו השלטים ותוכנות הניווט לכבישים שנחסמו (עקב עבודות תחזוקה, לא בגלל הסערה - אבל למה לטרוח לעדכן בווייז או בגוגל מאפס? מיותר!).
זה היה מתסכל מאד אבל לפחות הנופים היו מרהיבים.
לבסוף T הכניס למערכת הניווט יעד כלשהו ליד פומפיי, ואיכשהו זה עזר, והובלנו לאוטוסטראדה הנכספת. הגענו לשדה התעופה של נאפולי והחזרנו את הרכב, לקחנו מונית למלון (אותו צימר בו לנו בלילה הראשון שלנו בנאפולי), טיילנו מעט ברחובות העיר החמודה הזאת. זה היה יום ששי, ובניגוד ליומנו הראשון, שהיה יום ראשון כל העסקים היו פתוחים והרחובות שקקו עוד יותר חיים.
בלי להתבלבל אכלנו שוב באותה המסעדה בה אכלנו בערב הראשון, ואני אפילו הזמנתי בדיוק את אותה המנה של ניוקי א לה סורנטינה.....מעדן!
למחרת מונית לקחה אותנו לשדה וחזרנו הביתה שמחים וטובי לב.
