אז כן, פסח, החלמה וחֲבֵרוֹת ...לפי הסדר הזה.
בימים שאחרי הניתוח T סבל קצת כאבים, לא כל הזמן ולא בעוצמה, אבל לא היתה לו סבלנות לתהליך ההחלמה.
הוא מייד רצה לחזור לעניינים, לעשות הליכות, להצטרף לקניות בסופר...וכמובן לחזור לתחביב האפקוסי שלו - בסך הכל ממש אחלה שהוא היה פעיל מהרגע הראשון, אבל בכל זאת נראה לי שהוא האיץ מדי את התהליך, והתאכזב מאד כשהבין שלגוף יש קצב משלו.
הנה כמה מיצירותיו האחרונות
 |
| מנורת פרחים מיובשים |
 |
| תחתית לכוס |
 |
| מיכל לתחתיות לכוסות |
בשבת בבוקר קפצנו לבקר אצל הורי. אותם בכלל לא עניין ליל הסדר והם העדיפו בכל מקרה ללכת לישון מוקדם.
התלבטנו אם ללכת אל אמא של חתני בליל הסדר או לא - אבל כשראיתי שהוא בעיקר נכנס קצת לדכאון, ועל הכאבים ניתן היה להשתלט בעזרת כדורים, החלטנו ביחד שעדיף לא להישאר בערב החג לבד בבית. ונסענו. וזו היתה החלטה מצוינת.
המשפחה של חתני חמה ורועשת ותמיד מקבלת אותנו באהבה ובשמחה, תמיד הם גורמים לנו להרגיש אהובים ורצויים - וזה ממש לא מובן מאליו.
בנוסף לשלושת הילדים - חתני ושתי אחיותיו עם משפחותיהם - היתה גם אחותה של האמא עם אחד מבניה, אחיה הקטן ובנו, אמא של האמא (סבתא של חתני) ואפילו אבא של חתני, למרות שהם גרושים. והיה ממש נעים ושמח.
כולם תרמו את חלקם - אלה בסידור השולחנות, אלה בבישולים, אלה בהגשה...והיתה אווירת חג נהדרת. ההגדות היו מוקדשות לחטופים ולמשפחותיהם, והיו גם תפילות ייעודיות עבורם, וכמובן כיסא ריק.
קראנו את כל ההגדה מתחילתה ועד סופה - כולל כל השירים בגרסאות שונות - חלקם בגרסא הבוכרית המשפחתית שלהם וחלקם בגרסא של המשפחה שלנו, שבתי הצליחה לשלב אצלם כבר בשנים הראשונות בהן הצטרפה למשפחה. ולמרות הדכאון הכללי על מצב המדינה והעדר החטופים....היה מאד שמח. וכמובן רועש ומבולגן עם כל הילדים הקטנים, אבל זה היה חלק ממה שהפך את האווירה לעליזה ותוססת.
בתום ההגדה אפילו שרנו את כל השירים (לא רק "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" אלא גם "כי לו נאה, כי לא יאה" ועוד).
בשלב הזה T כבר לא מצא תנוחה נוחה לכאביו ופרשנו, לפני שהם הגיעו לקינוח. אבל זה היה ממש טוב. וגם לא נתקלנו ביותר מדי עומס תנועה, לא בהלוך ולא בחזור. רוב התנועה היתה בכיוון ההפוך לנו - בהלוך מתל אביב לאזור השרון, ובחזור מהשרון לתל אביב. מזל.
בחג פשוט נחנו בבית.
בשני נפגשתי עם 'מחברת', ו-T עבד על התחביב שלו והתאושש לו בבית.
בשלישי הוא נסע לדיקור, ולי היה פיסיותרפיה, ולפני כן הצלחתי להיפגש בבית קפה עם 'החתולה' - ניצלנו את העובדה שהיא יצאה לחופשת פסח מהעבודה. היה ממש טוב להיפגש ולהתעדכן. היא מקווה לעזוב את העבודה עד סוף השנה. זו לא תהיה עדיין יציאה לגמלאות, אבל נראה לה שמקום העבודה יסכים לפטר אותה, ובעוד כשנתיים וחצי היא תוכל להתחיל למשוך את הגימלא מביטוח המנהלים.
היום באופן לגמרי ספונטני ולא מתוכנן הצלחתי להיפגש עם 'קלי' (בעלה שאל אותה אם 'שני' לא תקנא שאנחנו נפגשות רק שתינו, כי באמת בדרך כלל אנחנו נפגשות בשלישיה) - שוב, ניצלנו את העובדה שהיא בחופשת פסח מהעבודה. אני מקווה שבקרוב נוכל להיפגש לעיתים הרבה יותר קרובות, כי היא יוצאת לפנסיה ממש בסוף החודש הזה. כיף גדול.
היום T גם הלך לטיפול הקרניו סקרל הראשון שלו - אצל הפיסיותרפיסטית שלי. הוא עוד לא חזר הביתה אז עוד לא שאלתי אותו איך היה, אבל ראיתי שהוא כבר קבע אצלה עוד תור......אז זה מעודד. אין לי מושג מה שווה השיטה, אם בכלל, אבל בשלב זה אנחנו מוכנים לנסות הרבה מאד כיוונים - אם אולי אחד מהם יעזור להקל על T עם התקפי הכאב שלו, וההחלמה מהניתוחים המרובים.
החדשות הטובות הן, שבדיוק שבוע לאחר הניתוח, T התחיל לדווח על שיפור בהרגשתו, הפחתה בכאבים ושיפור באופן כללי. מקווה שזו מגמה ושהוא ימשיך ככה ויגיע בהקדם להחלמה מלאה.
היום בתי ומשפחתה יצאו צפונה עם משפחות אחיותיו של חתני וגם אמא שלו לשלושה ימים בצפון. מקווה שלא יהיה להם חם מדי (בהתחלה חששתי שיהיה להם קר וגשם - איזה מזג אוויר בלגן). שמחה שתהיה להם הזדמנות לשבור שיגרה ולטייל בטבע וליהנות בזמן איכות עם כל בני הדודים ביחד כמה ימים ברציפות.
ושלמרות כל הייאוש יהיה חג שמח.
