השבוע

חזרנו מיוון בשבת ומאז מייד חזרנו לשיגרה שלנו. 

בשני קפצנו לביקור אצל בתי. חכמוד ונשמותק הלכו כל אחד לאימון שלו - חכמוד ב-MMA ונשמותק בקרוס פיט. אני הבאתי לשרי מן משחק יצירה להכנס ויטראז'ים קטנים - לתלייה על החלון או לשימוש כמחזיק מפתחות. היא מאד התלהבה וכך העסקתי אותה רוב אחר הצהריים בזמן שבתי עסקה בכתיבת מאמר עבור בטאון המכון שבו עשתה את התואר האחרון (לימודי תעודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית). 

כשנמאס לילדה מהויטראז'ים עברנו לסוג של פלסטלינה (היא קראה לזה "קליי" - כלומר CLAY - שזה חימר באנגלית אבל כנראה שזה איזשהו חומר גמיש אחר....שמאד נעים לעבוד איתו. 

ברגע ששרי נהייתה רעבה T נכנס לתמונה והכין לה קרפים. מן צוות שכזה אנחנו.

הספקנו עוד לראות את חתני ואת נשמותק כשהם חזרו, ואז נסענו הביתה. את חכמוד לא ראינו בכלל, אבל הוא התקשר כשכבר היינו בדרך הביתה לומר תודה על השעון ש-T הזמין לו ב"עלי אקספרס". זה כאילו היה ליום ההולדת, למרות שכבר השתתפנו במתנת יום הולדתו - גיטרה חשמלית שהוא קנה לעצמו בהשתתפות הוריו, הסבתא השנייה ואנחנו כמובן. 

בשלישי קפצנו לביקור אצל הורי. גם לאמא T הזמין משהו ב"עלי אקספרס" - סוג של  מכשיר שמיעה ללא מרשם, שהתברר כמאד לא מוצלח. בתכל'ס זה נראה כמו אוזניות אלחוטיות, מגושמות כאלה (היא כל הזמן הרגישה שזה עומד ליפול לה מהאוזן) וזה אומנם הגביר את הקולות מסביב וסייע בשמיעה אבל היה לזה צליל מתכתי לא נעים והיה ברור שאין סיכוי שהיא תיעזר בזה. בשלב זה היא הסכימה לקבוע עם רופא אף אוזן גרון ולעבור בדיקת שמיעה....אבל "כאשר יעבור הכאב" מהנפילה. בקיצור, לא בוער לה כרגע להתמודד עם בעיית השמיעה. 

דווקא אני ביקרתי השבוע אצל רופא אף אוזן גרון במסגרת ההקפדה שלי להגיע אליו פעמיים בשנה לבדיקה וניקוי שעווה. גיליתי שכאשר אני עושה זאת כל חצי שנה, מצטברת לי פחות שעווה וגם לא כואב לי כשהוא שואב אותה. 

ביקרתי גם אצל ה"גאסטרו" (כלומר - רופא גאסטרואנטרולוג) וקבעתי גסטרוסקופיה/קולונוסקופיה לעוד חודשיים בערך. הפעם האחרונה היתה לפני תשע שנים.... אגב שוחחתי איתו על מצב העצירות שלי, והוא לא התרגש בכלל ממגוון התוספים שאני לוקחת כדי להתמודד איתה. התפלאתי אבל לפחות קבלתי אור ירוק, ואפילו רעיון לעוד תוסף, שבעצת הרוקחות הנהדרות שלי החלטתי בינתיים לא לקחת. 

אני מעט חוששת לפתוח פה לשטן ולדווח על כמעט 4 שבועות ללא התקף כאבים של T. היום יש לו עוד טיפול אצל הרופא/כירופרקט. כבר היו לו פה ושם תקופות ארוכות ללא התקף אבל זה היה כבר לפני כמה שנים. לא לאחרונה. לא מעזה לקוות.............

גם מיינקוני מתאושש מה"מסטוליות" שלו בעקבות התרופה. לאחר שהוטרינר הציע שנפחית מעט את המינון, גילינו שכאשר אנחנו כותשים את הכדור (בעזרת עֱלִי של תבלינים), נשארת מעט אבקה על העֱלִי ואותה אנחנו לא מוסיפים לו. ההפחתה המזערית הזאת (של הכדור שהוא גם ככה קטנטן) ממש עשתה את ההבדל, והוא כבר עירני וחזר לעצמו כמעט לגמרי. ובינתיים הוא לא חזר לפרכס בכלל. עכשיו נותר רק לקוות שזה ימשיך לעזור לו לאורך זמן, וגם שתמיד נשיג את התרופה (שהבנתי שלפעמים היא חסרה). 

בגזרת הספרים אני קוראת עכשיו את "הלבד הגדול" מאת קריסטין האנה (שמאד אהבתי את "הנשים" שלה). ביוון לא יצא לי כמעט לקרוא בכלל - או שהייתי עסוקה או שהייתי עייפה מדי. גם עכשיו אני מרגישה שאני עסוקה ויש לי פחות זמן לקרוא, אבל כיף לי שתמיד מחכה לי ספר טוב......

אני מתמידה עם הדואולינגו - לימוד היוונית שלי - ולמרות שהאפליקציה לא מתרגלת דיבור אלא רק קריאה ואוצר מילים (וניסוח משפטים) ראיתי שהצלחתי פה ושם לומר משפטים ביוונית וגם קצת להבין מה שדובר. 

מה שמזמן לא תרגלתי זו הנגינה בפסנתר, ואני מקווה שאחזור לזה אם לא היום אז כבר מחר. 

בינתיים T משפר את אתר האינטרנט של הבית ביוון ומוסיף לו את הצילומים החדשים. זה יצא ממש יפה. 

הוא כתב נוהל לניהול הבית עבור האישה שמטפלת בו, תירגם אותו ליוונית ושלח. נותר רק לקוות שהתרגום יהיה פחות או יותר תקין וברור (לפעמים הגוגל טרנסלייט מעלה תוצאות מגוחכות משהו) ושהיא לא תיבהל ותברח......כבר התפטרה לנו מנהלת בית אחת....לא יודעת מה נעשה אם גם זאת תחליט שזה לא בשבילה. 

מה עוד? אני יכולה לקטר קצת על כמות המיסים הלא נורמלית שאנחנו צריכים לשלם גם בארץ וגם בחו"ל - מס הכנסה ומיסי מקרקעין - אבל מה זה יעזור? מצד אחד זה רק אומר שאנחנו מרוויחים יפה, ומצד שני הרשויות רק מעלות את ערך המיסים כל שנה וזה מרגיש כמו גזל לשמו. אבל זה, כנראה, מה שיש.

אתמול התקשר אלי חכמוד ואמר שכאשר הוא מחפש את שמו המלא באינטרנט, עולה לו אתר התמונות המשפחתיות שלנו, עם תמונות שלו ושל נשמותק כשהיו תינוקות, והוא מבקש להסיר את זה. האמת שהתפלאתי, כי את רוב התמונות באתר אני שומרת עם הגדרות של "פרטי - לעיני בלבד". אבל כנראה בתקופה שהם נולדו פקששתי כמה "אלבומים" שכאלה והם נותרו תחת הגדרה "ציבורית". אז עכשיו התחלתי לעבור על כל האתר ולתקן את ההרשאות. התחלתי כמובן באלבומים ההם של חכמוד ונשמותק, כדי שיוכל לראות שכעת האתר דורש הרשאות כדי לצפות בתמונות. בעייה גדולה האינטרנט הזה. לפייסבוק אנחנו לא מעלים תמונות של הנכדים אף פעם. בכלל, אני ממעטת להיכנס לפייסבוק או לאינסטגרם - בעיקר כדי לראות מה חברים ומשפחה העלו - ואני בקושי מעלה או משתפת שם. 

בחוץ חשוך ומעונן אבל לפחות פחות קר מאתמול. אמור להתחיל גשם מתי שהוא אבל לא משהו רציני, אם הבנתי נכון..........

על החדשות המטורללות אני לא רוצה לומר מילה. זה באמת הולך ונהיה מוגזם לחלוטין. 

ושיהיה סופשבוע שקט. 

מאז שחזרנו מאוסטריה

חזרנו מאוסטריה בשבת בצהריים ועברנו ב"טיב טעם" כדי לקנות קצת חלב וירקות ופירות וגבינה שיהיה לנו לימים הראשונים, עד שנעשה את הקנייה השבועית בסופר. מייד באותו הערב נסענו להפגין בקפלן, לקראת הדיון בבג"ץ באותו השבוע שדן בחוק "יסוד" שביטל את עילת הסבירות. 

זו היתה הפגנה מצויינת, עם נואמים חשובים ורהוטים, והצימוק שבעוגה - הופעה חד פעמית ומרגשת של שלום חנוך. הוא שר את "משיח לא בא" שמככב תמיד במוסיקת הרקע של ההפגנות האלה, אבל חשבתי על עוד כמה שירי מחאה מצויינים שלו שהוא יכול היה לשיר. 

השבוע חזרנו לשיגרה שלנו, לחדר הכושר בבוקר והליכות הערב שלנו, וגם לתפריט הצנוע יותר - שהוריד חזרה כמה גראמים מיותרים (לא רבים מדי, האמת, כי הוצאנו הרבה מאד אנרגיה בטיול) שצברנו בחו"ל. 

נפגשתי עם 'מחברת', שבדיוק כאשר נסענו נולדה לה נכדה חדשה - נכדה ראשונה מהבת שלה. עד כה יש לה נכדים משני הבנים הגדולים שלה (שניים מהבכור ושלושה מהשני) אבל זו הנכדה הראשונה מהבת, ואני רואה כמה זה שונה, ובמיוחד שהבת ביקשה ש'מחברת' תהיה איתה ועם בעלה בלידה. זה היה מרגש מאד ומיוחד עבורה. שמחתי מאד בשבילה. בשביל שתיהן. 

הייתי בבדיקה תקופתית אצל האופטלמולוג ושמחתי לגלות שהכל עדיין בסדר עם עצב הראייה שלי, ואין שום רמז לגלאוקומה שממנה אבא שלי סובל כל השנים. 

כמובן ש-T נסע לירושלים להפגנה מול בית המשפט העליון. הוא חזר די גמור, האמת, הנסיעות האלה לא פשוטות (על האופנוע)....אבל הוא חדור מטרה. 

שמעתי חלק נכבד מהתהליך בבג"ץ למחרת, ובין "קבוצת האליטה של אוליגרכים פריווילגים" של רוטמן לבין "37 אנשים אקראיים שלא נבחרו ולא ייצגו אף אחד וחתמו על טקסט שנכתב בחופזה" הבנתי (שוב) מול מה ומול מי אנחנו מתמודדים עכשיו....והבנתי (שוב) כמה מצבנו חמור. לא יודעת מה יהיה. 

השבוע גם אספנו את שרי מהגן, כאשר בתי לקחה את נשמותק לנוירולוג - להתחיל סוף סוף לבדוק ולאבחן גם את בעיית הקשב וריכוז שהוא כנראה סובל ממנה, וגם את בעיית הטיקים, מהם הוא סובל מאז ומתמיד. הוא לא עם הפרעת קשב ברורה וקלאסית, כי הוא מסוגל להתרכז מאד לאורך זמן בדברים שמעניינים אותו - אבל זה ברור שיש לו איזה קושי - למשל במבחנים, למרות שהוא יודע מצוין את החומר - והוא גם מפוזר מאד ושוכח המון דברים, וזה מערים עליו קשיים. המורה שלו משוכנעת שזה הכל בעיקר רגשי, והמליצה לבתי על טיפול פסיכולוגי ולהמנע ממתן תרופות (שגם עלולות להגביר את תופעת הטיקים). 

בתי החליטה גם ללכת איתו לפסיכולוגית וגם לנוירולוג, והאמת שההיגיון מאחורי זה הוא לא רק לעזור כמה שאפשר לילד, אלא גם להבטיח תיעוד רשמי וכתוב של האבחנה שלו, כבר מעכשיו - כאשר הוא עדיין בכיתה ו' - למקרה שיצטרך להוכיח, לצרכי הקלות וכדומה, בעתיד. 

לפני שהגענו לגן של שרי בתי התקשרה להזהיר אותנו שהגננת התקשרה קודם ששרי במצב רוח ולא מרגישה כל כך טוב, ושהיא מרשה לנו להושיב אותה עם סרטונים בטלפון אם יהיה צורך בכך.

לא היה צורך בכך. שרי שמחה לקראתנו, והסבירה לנו שהיא פשוט סבלה נורא מהחום בחצר (שהגביר מאד את הגירוד של העקיצות המרובות שיש לה), וזה מה שהעכיר את מצב רוחה. הילדה כל כך בוגרת ואינטליגנטית לגיל ארבע, שזה מדהים. הגננת בגן החדש (אותו גן שחכמוד היה בו שנתיים בזמנו) עדיין לא מכירה היטב את הילדים, וביקשתי מבתי לספר לה ששרי היא הבת של אבא שלה, כמו הבנים גם, שהם בעצם "גופי חימום" מהלכים, סובלים מחום באופן יוצא דופן. 

כשנכנסנו לרכב שרי העירה לנו על כיסא הבטיחות - "למה כיסא כזה גדול?" היא שאלה, והסבירה שברכבים של הוריה יש כבר כיסא קטן. כלומר בוסטר. הבטחנו שבפעמים הבאות נביא בוסטר. הרי היא כבר ילדה גדולה. 

בבית חיכו לה שתי שמלות חדשות, חולצה חורפית חדשה ופיג'מה חורפית חדשה שבתי הזמינה לה במחירים מצחיקים און ליין, אז מצב הרוח התרומם עוד יותר ופצחנו במדידות והצטלמויות. 

אגב אלה הסנדלים שקנינו לה, שהיא בחרה בעצמה

חכמוד היה בבית ואמר שהוא רוצה לעזור לנו איתה, אם צריך, אבל מהר מאד התברר שלא צריך - שרי היתה במצב רוח מצוין - והוא חזר למשחקי המחשב שלו בחדר. 

בהתחלה היא אמרה שהיא רוצה להתקלח, אבל כשנכנסנו לחדר שלה לבחור בגדים להחלפה נתקענו - כי היא לא הסכימה ללבוש אף בגד שמצאתי בארון (כי זה רק לגן) וגם לא את הפיג'מה שהיתה זרוקה על המיטה שלה. מהר מאד הבנתי שמקלחת לא תהיה כאן, והיא הושיבה אותי על כיסא קטן, הביא קופסת תכשיטים (שלה) וערכת איפור (גם כן שלה) והתחיל לעשות לי מייק אובר 😂.

נתתי לה לעשות מה שהיא רוצה, והיא היתה מאד מרוצה. בדיוק אז בתי ונשמותק חזרו, וגם בני במקרה התקשר בוידאו וכולנו שוחחנו איתו ביחד (והראתי לו איך אני "מאופרת ומקושטת") והיה נחמד מאד. 

בשאר השבוע ערכנו קניות לחג ולכל השבוע (כבר ממש לא נשאר לנו שום דבר בבית) וגם נסענו לקנות מתנות יום הולדת לאחי (שחגג 59 בסוף אוגוסט) ולגיסתי (שחגגה 58 בתחילת השבוע), כדי שנוכל לתת להם כשיגיעו בראשון. 

בששי בבוקר ביקרנו אצל הורי, ואבא נראה קצת יותר טוב. התברר שהוא היה סוף סוף בביקור אצל הקרדיולוג, שעשה לו סדר בתרופות, הוריד מינונים וגם הנחה אותו לא לקחת תרופות חדשות, ומאז יש פחות תופעות לוואי, ונראה שחל שיפור בתחושה הכללית ובעייפות הרבה. 

אחר הצהריים שוחחנו בוידאו שיחה קבוצתית עם בני הדודים של T בארץ ובעולם, וכנראה בעקבות השיחה הבינו גיסי וגיס-טי שאנחנו לבד בבית בערב חג, והזדרזו להזמין אותנו אליהם ברגע האחרון. הודינו להם מקרב לב אבל הסברנו שממש מתאים לנו להיות בשקט שלנו. 

יצאנו להליכת ערב - והיינו די לבד בחוץ. היו פה ושם אנשים עם עגלות תינוק/פעוט או אנשים עם כלב, וכמובן אנשים שהגיעו להתארח (זה היה מוקדם מדי לדעתי לחוזרים מבתי הכנסת), אבל היתה אווירה נעימה ונחמדה של שקיעה בערב חג. 

בשבת התחלנו עם הבישולים, כאשר אני בעיקר עוזרת ושוטפת כלים תוך כדי, אבל גם אפיתי עוגת שזיפים - נשאר לי עוד החשק ל"לינדזר טורט" שאיכשהו לא הצלחנו למצוא בשום מקום באוסטריה. בדיעבד טוב שלא מצאנו, כי אני חשבתי שזו עוגת שזיפים, והתברר לי שזו עוגת ריבת שזיפים - ממש לא מה שדמיינתי. 

ביקשתי מחברתי 'אורה' את המתכון לעוגת השזיפים הנהדרת שזכרתי שהיא נהגה לאפות, אבל היא לא מצאה אותו, ורק מצאה את המתכון שלי לעוגת התותים המפורסמת 😂. נו, טוב, את זה אני לא צריכה, באמת תודה. בת דודה של T שלחה לי קישור למתכון שכלתה אופה, אבל מצאתי און ליין מתכון שנראה לנו מוצלח יותר, ובשינויים קלים אפיתי אותו, ואם זה ייצא מוצלח אעלה אותו כאן בהמשך. 

אז אלה העדכונים מהשבוע שלנו מאז שחזרנו, ובהמשך אמשיך לתעד את הטיול באוסטריה. 

רוצה לאחל גמר חתימה טובה לכולנו, ואני תמיד מזכירה לעצמי שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ואלה הן העבירות החשובות באמת - אז בעצם אני מאחלת לכולנו שניטיב אלה עם אלה ושנסלח אלה לאלה - ולא רק לקראת יום הכיפורים אלא כל השנה. 

שבוע מורכב

שבוע מורכב עבר עלינו. 

בראשון בערב באמת ביקרנו אצל 'המהנדס' ו'ביוכימיה' - שמתאוששת משבר בעצם הכתף - והיה ביקור נחמד. 

השבר הזה מזכיר לכולנו שלא חייבים לעסוק בספורט אקסטרים כדי להיפגע, מספיק להיתקל בפינת המיטה בחדר השינה וליפול לא טוב. בסך הכל מצבה משתפר והיא התחילה פיזיותרפיה, מקווים להחלמה מלאה תוך כמה שבועות.

למחרת נודע לנו שאחיינית1 חולה בקורונה, והרי נפגשנו איתה בששי בערב. וגם הורי נחשפו אליה (למרות שלא התקרבה אליהם ולא חיבקה אותם). בינתיים אנחנו לא מרגישים כלום, אבל אין לדעת. 

מצד שני השבוע T לא הרגיש כל כך טוב. מערכת העיכול עושה לו בלגנים, אחרי שכבר נדמה היה שהכל נרגע. התכווצויות וכאבים ושינה לא טובה בלילות. לא משהו. 

בשני בבוקר היתה לו נפילת לחץ דם כשקם לפנות בוקר לשירותים, והוא הרגיש שהוא כמעט מתעלף. 

ואז יותר מאוחר כשהתחיל את הליכת הבוקר הוא חטף התקף כאבים דומה לאלה שקרו לו במהלך החודשים שלפני הניתוח. 

זה היה מאד כואב ומעתיק נשימה ממש, והפיל אותו לריצפה, אבל חלף תוך דקה. והבעל המוכשר שלי פשוט המשיך את ההליכה ("רק" כשבעה קילומטר).  

אין צורך לומר, זה היה מבהיל. מייד כתבנו לפרופסור לדווח על כך ולהתייעץ, והוא ענה (הוא תמיד עונה!) שזה לא נורא מדאיג, ושכדאי לעשות בדיקות דם. כבר אמרתי שהוא מתאים לעבוד בשב"כ הפרופסור הזה? פרט ל-T עצמו לא מכירה עוד מישהו שמצמצם כל כך במילים! 

העובדה שזה לא נורא הדאיג אותו מעט הרגיעה אותנו (אבל רק מעט, האמת). ואז בדיקות הדם יצאו תקינות לחלוטין (כולל שיפור במצב הברזל, למרות שעדיין מתחת לטווח התקין). כששלחנו לו את התוצאות ביקשנו בנימוס שירחיב מעט מדוע אינו מודאג. הוא ענה שאכן הכל תקין, ושכאבים כאלה מידי פעם וגם בעיות העיכול שכיחים מאד לאחר ניתוחים כאלה. הוא אמר שאפשר להגיע אליו לביקור אם צריך אבל לא ראינו צורך. לא כרגע. נראה מה יהיה בהמשך. עדיין מברכת יום יום על הפרופסור הזה. 

זה לעומת הקרדיולוג של אבא שלי (ברור שהוא מחליף אותו!), שלא עונה בכלל על מיילים או על הודעות שמשאירים אצל המזכירה שלו - הודעות מסוג "הנה מכתב השחרור שלי מהמיון עקב פרפור פרוזדורים, מבקש הנחיות ומרשמים לתרופות שהם נתנו לי והפניה לאקו לב". כלום. כאילו הוא אוויר. כאשר אבי היה אצלו בביקור הוא התעסק רק עם המחשב ועם המסמכים ולא הסתכל עליו בכלל, שלא לדבר על לבדוק אותו, להקשיב ללב, כלום. בביקור טלפוני כשאבי שאל אותו לגבי תופעות לוואי של תרופה אחת (שיעול טורדני) וניסה לספר לו על מצבו באופן כללי קטע אותו ב"מה זה קשור אלי?" בוטה. 

בסוף את התרופות החדשות הוא קיבל מהרופאה של האחוזה, אבל גם עליה אנחנו לא לגמרי סומכים. עובדה שהיא נתנה לו פוסיד בגלל הבצקת שהיתה לו ברגליים אבל לא טרחה לבדוק אם הבצקת נעלמה ולהפסיק את נטילת הפוסיד. הרי לא בריא לקחת פוסיד לאורך זמן. וגם ככה הוא סובל מהריצות לשירותים בגלל כאבי הגב.....

לבקשתי הוא פנה ל'רופאהחדשה' בבקשה להמלצה על קרדיולוג טוב, וכבר קבע תור אצל אחד מאלה שהיא המליצה עליהם. 

מה עוד היה השבוע?

נסעתי לשמור על 'שרי' כשבתי עבדה בקליניקה כי היתה לה דלקת עיניים ולא קיבלו אותה ככה לגן. זה היה בייבי סיטר קצר ודי קל, כי הילדה היתה גמורה מעייפות אחרי התרוצצות בין המרפאה (לקבלת טיפות לעיניים) לבין כמה בתי מרקחת (כי הטיפות היו חסרות) ופקקים בין לבין (כי בכל מקום בכל שעה עכשיו פקקים) שרוב הביקור שלי היא פשוט ישנה. 

היא קמה במצב רוח טוב ושמענו שירי פסח ופטפטנו קצת עד שבתי חזרה. 

אגב בששי התקלקל לנו טוחן האשפה. אמנם הוא היה בן שמונה או תשע שנים אבל לא ברור איך ומדוע זה קרה. כשהגיע טכנאי הוא הראה לנו שאין משהו שתוקע אותו אבל שהוא התעקם לגמרי והוסט הצידה ולא יכול להסתובב בכלל לכיוון אחד ונתקע בדפנות. בקיצור - הלך. הטכנאי רצה למכור לנו משהו מאד יקר מאד ביוקר, אבל הבחור שאנחנו קונים ממנו בדרך כלל מוצרי אינסטלציה הציע אותו ביותר זול ובכלל המליץ על אחד אחר בחצי מחיר ועם שבע שנות אחריות. על הדגם הזה (אבל יותר ביוקר) הטכנאי הציע רק שלוש שנות אחריות. בינינו אני לא סגורה על כך שלא היינו צריכים לקנות את היקר יותר (אצל הבחור בזול יותר) - נראה לי שמה שכן הזמנו פחות חזק ובהחלט הרבה יותר מרעיש. אבל חצי מחיר - עם זה אי אפשר להתווכח. שלחנו את הטכנאי לדרכו והטוחן החדש הגיע והותקן תוך יומיים, ונקווה שיהיה בסדר. 

השבוע המשכנו את שגרת הספורט שלנו ובימים שניתן היה ללכת בחוץ גם יצאנו להליכה שנייה בערב, ביחד. לא שזה עוזר לי להיפטר מהקילו/שניים המיותרים שיושבים עלי (שרק לדעתי הם מיותרים) אבל לפחות זו פעילות בריאה, ביחד, וכנראה שעושה לנו טוב. 

בימי הגשם הסתפקנו בחדר הכושר, בשעות שכמעט אין אנשים אחרים. הכי טוב כך. במיוחד עם הקורונה הגואה. 

בחמישי קנינו לאבא שלי מנורה עומדת - עוד פריט שישלים את ארגון הממ"ד שלהם כחדר קריאה / צפייה בטלוויזיה. נסענו להביא לו ולהרכיב אותה עבורו ועכשיו הם יושבים שם שניהם כל אחד על הכורסא הנינוחה שלו. 

במזל היינו שם ממש קצת זמן (רק מספיק כדי להרכיב את המנורה ולנסוע) ובכל הזמן הזה היינו עם המסיכות - כי אחר כך נודע לנו ש'שותפנו' חיובי לקורונה ונפגשנו איתו בשלישי. מאד מאד מקווה שלא הדבקנו את הורי. זה באמת סוגר עלינו מכל הכיוונים.

אחרי הורי נסענו לקנות לי בגדים לחתונה משפחתית שיש לנו בראשון הקרוב. כבר ציינתי שאני שונאת לקנות בגדים? אז מתברר שהשנאה שלי לא הגיעה דווקא מהעובדה שהייתי במשקל עודף ושום דבר לא נראה עלי טוב. גם כשאני במשקל מצוין (למרות הקילו/שניים) והרוב נראה טוב, אני עדיין שונאת לקנות בגדים. 

ועכשיו בחנויות שבהן הייתי קונה פעם רוב הבגדים גדולים עלי. ובחנויות אחרות אני לא מסתדרת עם הדגמים. ובשום חנות אני לא מבינה את בחירת הצבעים. לאן נעלמו הצבעים? שחור, חום, אפור, בייז'....לפעמים תכלת או וורוד עתיק או פוקסיה....משהו זוועה. איפה הכחולים, הירוקים, האדומים? הסגולים, למען השם? ולבן הרי לא אלבש לחתונה. לא, זו ממש חוויה נוראית עבורי לקנות בגדים. מזל שהייתי עם T. בלעדיו הייתי חוזרת כלעומת שבאתי. בזכותו הצלחתי לצאת עם ז'קט מחנות אחת, מכנסיים מחנות אחרת, וחולצה (שכנראה לא אלבש דווקא אותה לחתונה הזאת) מחנות שלישי. רק בזכותו. 

סוף השבוע היה שקט - בתי עם משפחתה נופשים ברמת הגולן בתקווה לתפוס את השלג האחרון (כנראה) של החרמון ואת הפריחה הנהדרת והזרימה השופעת בנחלים. אחרי כל כך הרבה מחלות ושבועות שלמים בין ארבע קירות הבית הם שוועו כבר לקצת אוויר צח ושינוי אווירה ושבירת שיגרה. 

באוקראינה הסבל והמצוקה רק מתגברים ואני לא רואה איך שמים לזה סוף. בין הפיגוע הנוראי בבאר שבע לבין הקורונה המתגברת, פחות מדווחים על זה ועבר כבר חודש. 

עוד מעט נצא להליכת הערב שלנו. ונאחל שיהיה שבוע יותר טוב מזה שהיה. 

שלוש מילים

 שלוש מילים אמר הפרופסור בשנייה שנכנסנו אליו לחדר. "לא היה גידול". 

לקח לנו רגע לעכל את מה שהוא אמר. לא היה גידול. הוא חזר על זה כמה פעמים (אולי כי ראה את הפנים השואלות שלנו) ומייד פצח בהסבר מפורט, איך קרה לא מזמן שמישהי עבר את הניתוח הזה והדו"ח הפתולוגי אמר שלא היה גידול, אבל בעצם פספס גידול קטן שהיה שם, ואחרי שנה היא חזרה עם גרורות (לא סיפר איך זה נגמר....).

מאז אותו מקרה שונה הפרוטוקול בבית החולים ואת הבדיקה הפתולוגיה עורכים לפחות שני מומחים שונים שבודקים אחד את השני ואת הממצאים בנפרד, ורק כאשר כולם תמימי דעים שאכן אין גידול ואין תהליך ממאיר כלשהו - רק אז זה מה שנכתב בדו"ח.

לא היה גידול רק ריקמה דלקתית וצלקתית, שחסמה גם את צינור המרה וגם הגדילה את צינור הלבלב. 

עכשיו הבנו מעט יותר טוב את ההתייחסות הספקנית שלו לגבי הביופסיות הקודמות, את הדאגה הגדולה שלו, את הצורך שלו ביסודיות ובוודאות. 

אין צורך לומר - חשנו הקלה עצומה. 

אחרי שהתאוששנו מעט ו-T דיווח לו איך הוא מרגיש, איך הוא אוכל וכמה פעילות גופנית הוא עושה (והוכתר כמצטיין המחלקה) שאלנו "אז מה בעצם היה שם, לעזאזל?"

והפרופסור ברוב ענוותו ענה שאי אפשר באמת לדעת. אולי אולי אבן/ים מכיס המרה (או בוצה - תוספת שלי) שירדו במורד צינור המרה וגרמו לדלקות שהצטלקו....אבל אי אפשר באמת לדעת. מה שחשוב הוא שכל הג'יפה הזאת (מילה שלי) נוקתה בניתוח באופן יסודי. 

כעת יהיה מעקב כמובן ובדיקות תקופתיות (בין היתר לוודא שהלבלב ממשיך לייצר את האינסולין ושאר האנזימים שהוא אמון על ייצורם, ושהגוף מצליח לספוג ויטמינים שבדרך כלל נספגים על ידי התריסריון שהוסר). אבל בעצם ניתן אור ירוק להמשך החלמה וחזרה הדרגתית לשיגרת החיים, ואולי T יכול לשים את הפרק הנוראי הזה מאחוריו. מאחורינו. 

בעת הביקור הודה הפרופסור ל-T על מכתב התודה וההלל שהוא שלח למנהל בית החולים ועל המתנות שהוא חילק לכל אנשי צוות המחלקה, ו-T נתן לו גם שי אישי מכובד, שגרם לפרופסור מעט מבוכה ואמר "הגזמת לגמרי". גם את מנהלת הדימות T לא שכח - בעצם השיחה איתה היתה זו שעשתה לו סדר בראש לגבי הצורך בניתוח והסיכויים להחלמה מלאה בעקבותיו גם אם כן יתגלה שמדובר בגידול סרטני. ואחרון חביב - T לא שכח לשלוח שי גם לאותו כירורג שפגש אותו לפני חצי שנה בקופת חולים אשר בצע את האבחנה הראשונית של כיס המרה, זימן אותו לניתוח דחוף, ולאחר שהתברר שהסרת כיס המרה אינה מספיקה, העביר אותו אישית לפרופסור. 

אין מילים להביע את תודתנו לכל העוסקים במלאכה - מהרופא הכי בכיר ועד לאח או רופא מתמחה שטוחן משמרות שדאגו ל-T ולשאר החולים במחלקה וטיפלו בהם במסירות אין קץ. 

לאחר הביקור במשרדו של הפרופסור עלינו למחלקה להסיר מ-T את הנקז (זה כאב אבל פחות מאשר בעת הסרת הנקז הראשון) ואת הסיכות מהחתך של הניתוח - ובאותם רגעים בבת אחת הוא הרגיש שיצא לחופשי. הוא הצליח להתיישר, הוא כבר לא הסתובב עם "זנב" - צינור שיוצא לו מהבטן ומטפטף נוזלים לתוך שקית שקופה.

עברנו אצל בתי בדרך הביתה (ושהינו אצלה כל הזמן עם מסיכות, ליתר בטחון), ולמחרת יצאנו עם שותפנו ושריתה למסעדה (באוויר הפתוח!) בקיבוץ "העוגן" לחגוג את התוצאות הטובות. 

מאז T ממשיך להשתפר, היום אפילו הכין כבר גלידת "אוריאו" לנכדים, ממשיך לעשות הליכות בבוקר (בין 6-7 קילומטר בקצב לגמרי לא רע) ונקווה שזה הכיוון גם הלאה. 

אני התחסנתי בחיסון הרביעי ופרט לכאב מקומי בזרוע לא הרגשתי שום תופעות לוואי. ברור לי שלא ברור לי מדוע בעצם קראו לי להתחסן, אבל כמו שכבר אמרתי - כיון ש-T חלש מכדי להתחסן והאומיקרון משתולל, כל פעולה שאני יכולה לעשות כדי להגן עליו קצת יותר - אני מוכנה לעשות. 

בסוגיית השער עוד היתה תקלה קטנה אך מעצבנת - משהו בהרכבה של אחת הכנפיים היה עקום או קצר מדי - לא הצלחתי להבין בדיוק - וזה גרם לכך שבעת הסגירה הכנף הזאת נכנסה פנימה יותר ממה שהיתה צריכה, נתקעה בכנף השנייה, וגרמה לכך שלפעמים לא ניתן היה לבצע פתיחה. 

סוגייה נוספת, לכאורה משנית, היתה שהם לא הרכיבו תאורה שתהבהב בכל פעם שהשער ייפתח או ייסגר. כאשר T שאל היכן התאורה הם טענו שלא הזמנו דבר כזה ושזה כרוך בתשלום נוסף. 

בסופו של דבר T גם שלף להם את התקן המחויב בחוק לשערים חשמליים, גם איים שגם נבטל את התשלום השני, שאמור לרדת בסוף החודש וגם נתבע אותם. 

תוך יום הם שלחו מישהו (אגב, הכי נחמד והכי מקצועי מבין כל אנשי המקצוע שהם שלחו עד כה) שסידר את שני העניינים, ובזאת אני מקווה שסוגיית השער הסתיימה. 

בין לבין הגיע איש התקשורת המעולה שלנו וחיבר את השער לאינטרקום ולקודן, כך נוכל לפתוח ולסגור את השער עבור הולכי רגל מהבית וגם בעזרת הקודן על גדר הבית כמו מקודם. הוא באמת יכול לשמש דוגמא ומופת לאנשי מקצוע - גם חביב, גם רציני, גם אחראי. הלוואי כולם ככה. 

היום הורי היו אמורים להגיע ליישוב שלנו לביקור ראשון שלהם אצל 'רופאהחדשה'. הם הסתבכו מעט עם נושא "הרופא שלי" במכבי, לאחר שהרופאה (שגם היתה שלנו) נכנסה לשמירת הריון ואז לחופשת לידה והודיעה שהיא בכלל לא חוזרת לעבוד ביישוב שלנו אלא רק ברעננה. הורי נמנעו מלעזוב אותה למרות שלא היתה זמינה להם רק בזכות השירות המצוין שהם המשיכו לקבל מהמזכירה שלה. בעצם כל הזמן הזה הם הזדקקו בעיקר למרשמים קבועים לתרופות, והמזכירה עזרה להם לקבל אותם מרופאים אחרים. אבל עכשיו המזכירה אף היא לא היתה זמינה להם והורי היו מעט אובדי עצות מה לעשות עם התרופות שהם חייבים כבר לחדש. עזרתי להם לקבוע את 'רופאהחדשה' כ"רופא שלי" במכבי, אבל כדי לקבל ממנה מרשמים חדשים היה צורך בביקור אחד לפחות במרפאה. 

ובכן כאמור, זה לא קרה, כי הכניסו את אבא שלי לבידוד בעקבות חשיפה לחולה מאומת שהשתתף איתו באחד החוגים ב'אחוזה'. 

אני תכננתי שהם יבקרו אצלנו אחרי הביקור אצל הרופאה ואז נוכל לתת להם את המתנות שקניתי. אז גם זה יחכה. היום כל ה'אחוזה' עברו בדיקות PCR ואם הוא ייצא שלילי ישחררו אותו מהבידוד ונוכל לתת להם את המתנות ואולי לאכול צהריים ביחד - אבל זה יידחה למועד בלתי ידוע. ככה זה, בלת"מים על כל צעד ושעל.

מיינקוני ממשיך להיות מתוק ול' ממשיכה להתעצבן עליו - וזה נכנס לסוג של שיגרה. הפסקתי לצפות לאחוות חתולים מהזוג הזה, אבל אולי בסוף יכונן איזשהו שלום קר ביניהם בכל זאת.

מיינקוני בודק את המדיח

אם יש מדף ובעיקר אם יש בו מגבות - שם נמצא אותו

בגיזרת הספורט כבר הגעתי באימון הריצה לריצה בת חמש דקות רצוף לסירוגין, וזה אפילו ממש לא נורא קשה. איך אומרת הקריינית באתר של LALIWAY - אני מוזמנת בהחלט לעוף על עצמי.

סופשבוע נעים

יום ביומו

ההבדלים אצל T בין יום אחד למשנהו תהומיים ממש.

בששי בסוף השתלטו על הכאבים הנוראיים באמצעות עירוי בטפטוף תמידי של מורפיום פלוס אפשרות לתגבר ידנית כל רבע שעה. ביומיים הראשונים הוא השתמש תדיר בתגבור הזה. אחר כך בהדרגה פסק. 

במוצאי שבת כבר הוציאו לו חלק מהצינורות שהיו מחוברים והרשו לו לשתות.

הפסיקו את המורפיום, וכאשר כאב מידי פעם קיבל אופטלגין בווריד וזה עזר. 

הוא התקלח וצחצח שיניים (עם עזרה) ואפילו מעט קם והתהלך. 

בראשון הוא כבר התהלך ממש בכוחות עצמו כאשר מישהו מאיתנו הולך לצידו.

היום הירשו לו לאכול.

אוכל רך, בכמויות קטנות, פעם בשלוש שעות. 

בבוקר אכל יוגורט, אחר כך שתה מרק. 

התקלח בעצמו, צחצח שיניים בעצמו, יצא איתי לסיבוב שלם סביב המחלקה. 

בימים הראשונים הוא נרדם כל הזמן, בקושי דיבר. 

לא התייחס בכלל לטלפון.

בראשון התחיל להקשיב קצת לחדשות, לקרוא קצת הודעות. עדיין לא לענות להודעות אבל כן לענות לטלפון. 

בבוקר ענה כשבתי התקשרה, ואולי היום יתקשר לבני בבוסטון.

בראשון התקשרה אליו 'רופאהחדשה' שביקשה לדעת מה מצבו. איזו תותחית היא. האמת שניסיתי לכתוב לה עדכון דרך האתר של מכבי, אבל התברר שאם פנית כבר 4 פעמים ברבעון לרופא/ת המשפחה אתה חסום לפניות נוספות. ואין לה מייל או מספר וואטסאפ. 

המזכירה שלה אמרה שאפשר לשלוח פקס (פקס?! היא עוד לא יודעת שאנחנו בשנת 2021 או טו טו 2022???) או להתקשר ולהשאיר הודעה. 

T העביר לי אותה באיזשהו שלב (כשהתעייף) ואני השלמתי את הדיווח על מצבו ומהלך הניתוח וגם התלוננתי, כי עם הרופאה הקודמת היה לי קשר ישיר במייל וגם בוואטסאפ עם המזכירה שלה. 

'רופאהחדשה' טענה שהמייל של מכבי מפוצץ והיא רואה את ההודעות אחרי שבועיים, אז היא לא ממליצה על זה, ובוואטסאפ אם כותבים לה והיא לא במשרד זה נוטה להתפספס לה. היא הבטיחה שאם משאירים הודעה עם המזכירה זה תמיד מגיע אליה. בסך הכל עד עכשיו ההיענות שלה (וגם הפניות אלינו ביוזמתה) היתה ממש טובה, אז ניתן לזה הזדמנות. 

בחזרה אל T : צעד אחר צעד ממש רואים את תהליך ההחלמה.

ומה איתי? 

כשהיה עוד בטיפול נמרץ נסעתי פעמיים ביום לבית החולים. 

התייצבתי בשש בבוקר, חזרתי הביתה בשבע ואז חזרתי שוב ב-12:00 בצהריים ונשארתי כבר ברצף עד הערב.

בבית הייתי יוצאת להליכה ואז מתקלחת, אוכלת משהו מול הטלוויזיה,  תכרבלת עם מיינקוני מול איזו סידרה ואז שוב במיטה עד הבוקר.

מרגע ש-T עבר למחלקה התחלתי להגיע בבוקר ופשוט להישאר ברצף.

אני מביאה איתי גם ארוחת בוקר וגם ארוחת צהריים. 

בששי נשארתי בעצם עד שקיבל את המורפיום וראיתי שהכאבים העזים נרגעו והוא הגיע לאיזו שהיא יציבות. משם נסעתי אל בתי, אכלתי משהו, חיבקתי קצת את הנכדים ונסעתי די מהר הביתה. 

בימים הארוכים האלה נכנסה אלינו הבת של השכנים באמצע היום כדי להאכיל את הגור ולשחק איתו קצת.

ואז, החל משבת 'שותפנו' ביקש להחליף אותי בצהריים.

הוא מגיע בסביבות שתיים ואנחנו עושים "חפיפה", ואחרי זמן מה אני הולכת והוא נשאר עד ש-T מגרש אותו בסביבות שש/שבע בערב. 

להיות עם שותפנו, מבחינת T, זה כמו להיות איתי. ואני רגועה כשהוא שם.

אני חוזרת הביתה, יוצאת להליכה או ריצה או לחדר כושר, עושה את כל מה שצריך בבית - בין אם זה כביסות או סידורים אחרים. 

מתקלחת, אוכלת ארוחת ערב, מדברת בטלפון עם אמא, עם בתי, עם בני ואם יש לי כוח אז גם עם חברה. 

צופה באיזו סידרה ועולה לישון עם מיינקוני. לפעמים ל' מכבדת אותנו בנוכחותה על המיטה אבל לא קרוב מדי. 

אם הגור מתקרב יותר מדי היא נוהמת ומאיימת עליו. הוא נרתע אבל נדמה לי שכבר פחות מפחד ממנה.

איך אני?

אני עייפה. 

אבל אני מאד מעודדת מהדרך שבה T מתאושש. אם הוא ימשיך בקצב הזה אולי עד סוף השבוע ישחררו אותו הביתה.

גם ככה ההחלמה תמשיך להיות קשה ואיטית וארוכה מאד, אבל בבית החלק המנטלי אולי יהיה לו קל יותר.

כרגע אני מרוכזת בהחלמה שלו אבל מעל לראש כל הזמן מרחפת כמובן העננה של תוצאות הביופסיה. הביופסיה האחרונה - בתקווה - זו שתתן תשובה סופית ומוחלטת. זו שתקבע אם אנחנו בסוף תהליך או בהתחלה של אופרה אחרת לגמרי. 

איך אני?

מרגישה מוקפת באהבה ובתמיכה, גם מבני המשפחה והחברים הקרובים - שלי, של T - גם מהמשפחה המורחבת, וגם מקוראי ומגיבי הבלוג הזה. הצלחתם כולכם לתת לי הרגשה שאני לא לבד פה עם העניין הזה. ועל כך תודה. תודה ענקית. 

גם זמן איכות וגם עוד תקלות ושיבושים

או כמו שאומרים - החיים. כי בחיים יש גם וגם. 

כמו שכבר סיפרתי, היו כמה ימים בהם כל בוקר T חטף גל של כאב. זה קרה מייד אחרי שאכל ארוחת בוקר, וזה הגיע למצב בו הוא ממש פחד לאכול. 

הוא פנה גם אל 'רופאחלופי' וגם אל הפרופסור ושאל מה לעשות עם זה. 

'רופאחלופי' לא מתכתב איתו ישירות וכל ההתכתבות עוברת דרך המזכירה שלו, שדי נפנפה את T והפנתה אותו לרופא משפחה. די ברור שהיא לא מיידעת את 'רופאחלופי' בכלל על ההתכתבות הזאת. זה היה די מאכזב. 

הפרופסור, לעומת זאת, שמתכתב עם T ישירות במייל, ענה מהר מאד וביקש מ-T  לעשות בדיקת דם לתפקודי כבד. אז ביקשנו מ'רופאהחדשה' (שכרגיל הגיבה מייד למחרת) ועל הבוקר הוא כבר הלך לקופת חולים לעשות בדיקת דם. על הדרך גם אני הלכתי איתו, כי 'רופאהחדשה' ביקשה לעקוב אחר רמת הגלוקוז שלי. 

רמת הגלוקוז שלי גבולית כל השנים, לפעמים מתחת לטווח ה"מותר" ולפעמים מעט מעל. אבל 'רופאהחדשה' רק רוצה לוודא שאין מגמת עלייה. היא אמרה שסטרס יכול לגרום לעלייה ברמת הסוכר בדם, גם אם אני אוכלת נכון ומתעמלת וכו. גם הפעם ראיתי שרמת הגלוקוז שלי בדם היא 100, שזה בדיוק על הגבול העליון של הטווח. אין מגמת עלייה ואין מגמת ירידה. זה פשוט קבוע כל השנים. אגב גם כאשר הגבול העליון היה 115 לי היה בין 95-105. מאז ומתמיד. 

בדיקות הדם של T היו די בסדר, באופן כללי. תפקודי הכבד לא היו תקינים לגמרי, ואף היו פחות טובים מאשר בבדיקה הקודמת באמצע אוקטובר, אבל אלה ערכים שלא גורמים לרופאים להריץ אותנו למיון. 'רופאהחדשה' בדקה את התוצאות (ביוזמתה) ושלחה ל-T בקשה לחזור על הבדיקות ביום ראשון הקרוב כדי לראות אם יש מגמת עלייה. היא ציינה, מה שאנחנו כבר יודעים בעצמנו, שהערכים עלו אמנם מאז הבדיקה הקודמת אך הם עדיין לא בטווח שמרמז על חסימה בדרכי המרה. אמרתי כבר כמה שאני מרוצה מהרופאה החדשה הזאת? 

באחד מימי השבוע קפצנו אחר הצהריים לבקר אצל בתי ולבלות איתה ועם הנכדים. היא ושרי חזרו מהגן כשהגענו, ולמרות שברגע הראשון היא ביקשה שארים אותה ושמחה מאד לקראתנו, תוך כמה דקות וראינו שהיא בעיקר רוצה זמן איכות עם אמא שלה. באותו הלילה התברר שהיא שוב חולה, היא היתה עם חום בלילה וכל היום למחרת אבל יום אחרי זה כבר קמה לגמרי בריאה. 

דווקא התאים לנו לבלות קצת זמן איכות עם הגדולים, אז T שיחק שח מט עם חכמוד, ואני שיחקתי "צוללות" עם נשמותק, ואחר כך ארבעתנו שיחקנו "רביעיות בעלי מקצוע"....אז באמת היה לנו זמן איכות ביחד. שרי מידי פעם צפתה במתרחש אבל בעיקר רצה להיות עם אמא. והיה כיף לראות אותן ביחד. 

עוד השבוע קפצתי למספרה, כי היה אמור להיות לי תור בשבוע הבא, ואז החלטנו בכל זאת לרדת לים המלח (ביטלתי את ההזמנה בגלל הניתוח שהיה אמור להיות, ואז כשהוא נדחה הזמנתי מחדש). בדרך כלל אני מאד מרוצה מהספר הזה, הוא גם עושה לי צבע נהדר וגם מספר מצוין, אבל הפעם במספרה היתה תקלה קטנה -ביקשתי ממנו "לכסח" לי את הפוני כמו שהוא עשה בפעם הקודמת, אבל בעוד שאני התכוונתי לדלל אותו, הוא הבין שאני רוצה לקצר אותו, ומפה לשם יש לי פוני ממש ממש קצר, אבל לא נורא. הרי בסוף זה יצמח בחזרה. 

במסגרת השיבושים והתקלות, השבוע T החליט להרכיב על הקיר את מתקן הטעינה של השואב האלחוטי. אני הייתי בשיחת טלפון (עם 'אורה', תיכף אכתוב גם על זה) ושמעתי את T קודח בקיר למעלה בחדר הכביסה. פתאום הוא צעק "לאאאאאאאא!!!" ואני הבנתי שקרה משהו לא טוב. התנצלתי בפני אורה וניתקתי את השיחה, ורצתי למעלה לשאול את T מה קרה. הוא צעק "סגרי את הברז הראשי של המים" וטסתי החוצה לעשות זאת. כשחזרתי עליתי וראיתי שחדר הכביסה מוצף במים. חמים. החור האחרון ש-T קדח עבור מתקן הטעינה של השואב פגע בצינור של המים החמים. 

צריך להסביר רגע לגבי הנושא הזה, כי בעקרון ידוע (למי לשמבין בעיניינים האלה) שצינורות עוברים בקירות בטווח גובה מסוים. קיימים סטנדרטים או כללים מאד ברורים לדבר הזה. אלא מה? קבלן האינסטלציה שעבד כאן בעת שבנינו את הבית לא עבד על פי הכללים והסטנדרטים הידועים. הוא גם לא עבד על פי תכניות האינסטלציה שהוכנו בקפידה. הוא לא הרכיב את הברזים ואת האסלות על פי הוראות היצרנים. הוא עשה פחות או יותר מה שבא לו. וכבר אכלנו אותה כמה פעמים בגללו לאורך 11 השנים שאנחנו חיים בבית הזה. בחדר האמבטיה של האורחים הנגר שהרכיב את ארונות האמבטיה פוצץ ככה צינור בדיוק מאותה הסיבה. לא ניתן לדעת בבית הזה היכן עוברים צינורות בקיר. 

למזלנו השרברב שהתקשרנו אליו הגיע תוך דקות. באמת שלא ציפינו שיסדרו לנו את זה עוד באותו הערב. תוך שעה הוא תיקן את הצינור ויכולנו לחזור להשתמש במים. אמנם הוא שחט אותנו במחיר.....אבל באותו הרגע היינו כנראה מוכנים לשלם כל סכום. 

אז הזכרתי את שיחת הטלפון שלי עם 'אורה'. מזמן מזמן לא דיברתי איתה, בעיקר כי היא מעולם לא מתקשרת ורק אני יוזמת שיחות או הודעות וואטסאפ (אלא אם כן זה יום הולדתי, ואז היא מסמסת מזל טוב). אורה נוטה להשתבלל. אז באותו היום הצלחתי לשוחח איתה ארוכות (למרות שבכל זאת השיחה נקטעה באמצע בגלל הפיצוץ בצינור המים החמים) ונוכחתי שוב לדעת שלא משנה מה קורה במציאות - התגובה שלה תמיד תהיה להשתבלל. להתנתק מהעולם, מרוב החברות והחברים. הפעם זו הקורונה (היא כל הזמן קראה לזה ה-PANDEMIC) שגרמה לה מצד אחד לחרדות תהומיות ומצד שני לכעס גדול והכחשה. אגב אני מכירה עוד הרבה כאלה, שמרוב חרדה מהנגיף ומהשפעותיו, הגיבו בהכחשה. היא הביעה חוסר רצון לשמוע איך המגיפה משפיעה ביום יום על חברים וקרובי משפחה, חוסר רצון לדבר על זה, חוסר מוכנות להאמין לדברים ששומעים בחדשות. שמחתי לפחות שהיא כן התחסנה, אבל כל השיחה הזאת העיקה עלי מאד, ולמרות שניסינו לדבר על דברים שמחים, עדכונים לגבי הילדים והעבודה - נזכרתי מדוע בעצם אנחנו לא מדברות לעיתים קרובות יותר. זה גזל ממנו הרבה מאד אנרגיות. 

אני ממשיכה עם הספר LEVIATHAN WAKES וכבר נשאבתי לתוכו לגמרי, קוראת בכל רגע פנוי. איזה כיף זה כשספר מחכה לי שאתפנה........

החלק המשמח והמרגש ביותר השבוע היה המפגש - סוף סוף - עם חברותיי 'קלי' ו'שני'. 

זמן רב עבר מאז שנפגשנו - זה היה ממש לפני הקורונה, אם אינני טועה. הצלחנו פעם אחת לקיים מפגש בזום, אבל זוכרת שזה הכניס אותנו קצת לדכדוך להיפגש ככה. קבענו אחרי כן פעם אחת וביטלנו (נדמה לי ש'שני' לא הרגישה טוב) ועכשיו סוף סוף זה יצא לפועל.

היה כל כך כיף להיפגש והשעות חלפו בלי שהרגשנו. כל אחת מאיתנו חיה את חייה, כל אחת עם המשפחה שלה ועבודה שלה וכן - גם הצרות שלה - אבל כאשר אנחנו ביחד זו פשוט הנאה צרופה, והקשר ביננו פשוט מיוחד. מקווה מאד שהפעם הבאה לא תהיה עוד המון המון זמן. אבל בין היתר זה תלוי כמובן במה יהיה עם T. 

אז דווקא ביומיים האחרונים הוא לא חווה כאבים, אין לנו מושג מה זה אומר - אולי הסטנט גרם לדלקת מקומית והיא נרגעה, אולי משהו אחר. בתחילת השבוע הבא הוא באמת יחזור על בדיקות הדם ואז נרד לים המלח....ונקווה לטוב. 

שבת שלום. 

שינויים בתכניות

הטיול בן היומיים, אליו יצאנו עם בתי, חתני ושלושת הנכדים היה מאד  מוצלח - בעיקר היותנו כולנו ביחד. נהנינו מאד. במיוחד התקרבנו עוד אל שרי, שבזמן האחרון מאד נקשרה אלי וכל הזמן רצתה רק את "תַּבְּתָּא". לנסוע באוטו עם תַּבְּתָּא, לשבת ליד תַּבְּתָּא, להיות על הידיים של תַּבְּתָּא (הכתף שלי כבר דלוקה לגמרי שוב, חייבת לתרגל פי שלוש כדי להרגיע אותה ואולי איאלץ גם לקחת קצת ארקוקסיה למשך כמה ימים). 

עדיין לא הורדנו את התמונות מהמצלמה של T (ומזו של חכמוד, שצילם אף הוא) אז בהמשך מקווה שנעשה זאת ואעלה כמה מוצלחות במיוחד, ואז אתעד גם את מהלך החופשה עצמה. 

בערב, תוך כדי נסיעה למסעדה, התקשר 'רופאחלופי' ודיווח ל-T את ממצאיו עד כה ואת המהלכים הבאים שהוא מתכנן. 

הוא סיפר שעבר על הדימות (ה-MRI וה-CT) ש-T העביר לו בתחילת השבוע, וגם ביקש מסגנית מנהלת מכון הדימות אצלו בבית החולים לעבור עליהם. שניהם בתחושה שלא מדובר בגידול, אבל כמובן שאין וודאות לכך. 

הוא סיפר גם שהוא התקשר למנהלת המעבדה באיכילוב, שם נערכו הביופסיות השונות של T, וביקש ממנה לעבור עליהן מחדש, וגם לעשות תהליך של "צביעה ל-IGG4" כדי לחפש את התסמונת הזאת בתאים עצמם, למרות שהיא לא נמצאה בדם, בבדיקה ש-T עשה בשבוע שעבר. 

מה שהוא המליץ, מעבר להמתנה לתוצאות הבדיקה הפתולוגית החוזרת, הוא לדחות את הניתוח, לעשות MRI חוזר בעוד חודש, ולראות אם אולי יש הקטנה בצינור המרה. להערכתו, אם תחול הקטנה, זה ישלול די בוודאות שמדובר בגידול. בכל מצב אחר לא ניתן יהיה לקבוע חד משמעית, ועדיף יהיה לנתח. 

עם כל הממצאים וההמלצות האלה, פנה T בחזרה אל הפרופסור באיכילוב וביקש לדבר איתו.

הוא סיפר לפרופסור איך ביקרנו אצל 'רופאהחדשה' ואיך היא ממש הפצירה בו לקבל חוות דעת שנייה ואת כל השתלשלות העניינים מאז, ושאל לדעתו. 

הפרופסור החמיא ל-T על השאלות החכמות והאינטליגנציה שהוא הפגין, וענה אחת לאחת על כל השאלות והתהיות שלו, תוך שהוא מזכיר לו שהוא עצמו אמר לנו בפגישתנו בתחילת אוקטובר, שאכן בדרך כלל ממתינים ועושים עוד ERCP ועוד MRI.....אבל שמניסיונו הרבה פעמים עד שמחליטים בכל זאת לנתח המצב מחמיר מאד ולעיתים זה אף מאוחר מדי - וכבר הסרטן שמתגלה מאוחר כבר החל להתפשט, ובאזורים האלה הוא מסוג קטלני במיוחד. ולכן הוא עצמו כן ממליץ לנתח. מצד שני, הוא אמר, לאחר ש-T חזר ושאל מה הסכנה בהמתנה של חודש אחד וביצוע עוד MRI (וכמובן קבלת תשובות הפתולוגיה החוזרת)  - ולכך הוא ענה שאמנם אנחנו בסיפור הזה כבר ממאי, ובכל זאת השעון מתקתק, אבל שהוא מעריך שהמתנה של חודש בודד נוסף היא עדיין בכל זאת סבירה. 

אז סוכם שדוחים כרגע את את הניתוח שתוכנן ל-31/10, מזמינים בדיקת MRI חוזרת לעוד חודש - ואז מחליטים לכאן או לכאן. אם הפתולוגיה לא תתן מענה חדש, ואם ב-MRI לא ייראה שיפור משמעותי כלשהו במצבו של צינור המרה - הולכים לניתוח. 

לומר שאני שלמה עם ההחלטה שלהם? האמת שלא ממש. לי יש תחושה סותרת - מצד אחד אני חושדת שלא מדובר בסרטן בכלל, ומצד שני אני חוששת שאם כן - גם דחייה נוספת של חודש (בעצם של 5-6 שבועות, עד לפענוח ה-MRI ותזמון מחדש של הניתוח) עלולה לגרום למצב להיות חמור או אף בלתי הפיך. אוף אוף אוף. 

ובינתיים אנחנו ממשיכים בשיגרת יומנו כמיטב יכולתנו. 

הבוקר שוחחתי ארוכות עם 'במבה', שעושה כמיטב יכולתה להעסיק את עצמה בחוגים וטיולים ומפגשים עם חברות אבל מבני משפחתה היא די מאוכזבת. זו בעייה להיות רווקה מזדקנת ללא ילדים וללא נכדים - בסופו של דבר יש גבול כמה האחיינים ובני הדודים מספקים מענה לבדידות. עם חלק מאחיותיה היא מסוכסכת, חלק נפטרו וחלק לא בקו הבריאות - ומאז שהיא בפנסיה אני רואה שהיא מתקשה. אני מגיעה לפגוש אותה לעיתים רחוקות, אבל מקפידה לשוחח איתה בטלפון. לשמחתי יש לה חברות, גם הן פנסיונריות, חלקן מהחוגים שהיא משתתפת בהן וחלקן מהעבודה לשעבר. 

ביטלתי את החופשה שהיתה מוזמנת לנו בים המלח באמצע נובמבר בגלל הניתוח, אבל כעת משנדחה הניתוח משום מה אין לי חשק לנסות להזמין מחדש. 

אתמול היתה כאן ארוחת ששי מהנה עם הורי ועם בתי, חתני והנכדים, והגדולים נשארו לישון ושיחקנו הבוקר מונופול  - זהו משחק מתמשך שאנחנו משחקים בו לסירוגין כבר כמה זמן ובכל פעם ממשיכים מהיכן שהפסקנו. בנוסף הם צפו בחלקו השני של הסרט "בייבי בוס 2" בקודי, ואכלו קרפים לארוחת בוקר - שיגרת סבא וסבתא כמו שצריך. 

בבוקר בתי הגיעה עם שרי לאסוף אותם, והקטנה לא היתה מוכנה לעזוב. היא רצתה שוב ש"תַּבְּתָּא" תבוא איתם, ולנסוע באוטו של תַּבְּתָּא... שברה את לבי. אנסה לקפוץ אליהם באמצע השבוע. 

היום יבואו אלינו אחרי הצהריים ה'מהנדס' ו'ביוכימיה' אחרי שהרבה זמן לא התראינו (הם באו לבית החולים לבקר את T באשפוז האחרון שהיה, נדמה לי באוגוסט), ואולי גם 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו. 

מחר אמור להיות לי אימון בבוקר, שייתכן שיידחה כי מגיע אל ג' איזה איש מקצוע (והרי אף פעם לא ניתן לדעת אם יגיע בזמן ואם יסיים לעבוד בזמן). בשני יש לי שיננית וגם רופא אף אוזן גרון, ובשלישי קוסמטיקאית......כן, כבר דיווחתי שדחסתי לשבועיים האלה שהיו לי "לפני הניתוח" את כל מה שדחיתי במהלך הקיץ. 

ושיהיה לנו בהצלחה. 

ושוב עדכוני השבוע

כשנפגשתי עם 'שושנה' בשבוע שעבר היא שאלה אותי אם גם אני שמתי לב להרבה מאד שיבושים ותקלות טכניות שקורים בתקופה האחרונה. האמת שהיא צדקה. גם אצל הורי מכונת הכביסה והמייבש עשו בעיות (אצלם זה היה בקטנה והטכנאי הסביר להם מה לעשות דרך הטלפון והכל הסתדר).

אצלי הלכה משאבת המים במכונת הכביסה, ובנוסף הלכו ספקי הכוח אצלנו גם במחשב החכם וגם במערכת מצלמות האבטחה (שלא לדבר על הממיר של STING TV שכבר החליפו לנו ארבע או חמש פעמים מאז שעשינו את המנוי באפריל האחרון). 

'שושנה' נוטה לחשוב שמדובר ב"מתח גיאופתי" (ניסיתי לקשר לערך ברשת אבל מצאתי רק אתרים פרטיים של אנשים שעושים "טיפול" או "ריפוי" לבתים....והחלטתי לחסוך את זה מכם). בזמנו שמעתי את המונח הזה לא מעט כאשר השתתפתי בסדנאות רוחניות וניו אייג'יות. בלי לזלזל במתחים הגיאופתיים חלילה, לי יש הרגשה שפרט למכונת הכביסה, כל שאר הקלקולים נובעים מהפסקות החשמל התכופות שמתרחשות ביישוב שלי ופשוט הורסות לי את כל המכשירים האלקטרוניים בזה אחר זה. 

טכנאי מכונת כביסה הגיע ומייד הסכים עם האבחנה שלי שהלכה משאבת המים. הוא החליף אותה אבל אז הקפיד גם לבדוק שהכל עובד, והתברר שהיתה גם סתימה בצינור שמנקז את מי הכביסה לביוב. 

אני מעזה לנחש שהסתימה הזו היא שגרמה למשאבה להתקלקל מלכתחילה, והלקאתי את עצמי על כך שלא הקפדתי לאורך השנים לבדוק ולנקות אותו מידי פעם כפי שאני עושה במכשירים אחרים. לא ייאמן כמה טינופת יצאה מהצינור הסתום. זה מה שיש במים שלנו. די מגעיל. 

בכל מקרה היה לי ביטוח בתוקף (שהיה ממש זול ומשתלם ולחמש שנים) על כל מכשירי בוש שיש לי בבית, ושילמתי רק השתתפות עצמית בסך 150 ש"ח על כל הסיפור הזה. לגמרי משתלם. 

למותר לציין שמייד פצחתי במבצע כביסות של כל מה שהצטבר לי במהלך השבוע. 

עוד בעניינים ביורקרטיים התברר שבני וכלתי זקוקים לתעודת הנישואים שלהם כי איכשהו הם פספסו את העניין הזה, והתברר שבעיני השלטונות בארה"ב הם לא נחשבים נשואים (וזה חשוב עבור תהליך הויזה שהם עוברים כרגע). יצרתי קשר עם הרב שחיתן אותם (רב שחיתן רבים באחד מגני האירועים ש-T ושותפנו ניהלו במשך שנים והיה איתנו תמיד ביחסי ידידות) והוא היה ממש חמוד ומייד שלח לי במייל את מה שהייתי צריכה, והבטיח גם לשלוח עותק נאמן למקור בדואר רגיל. 

לעומת זאת, עבור אותו הליך ויזה בארה"ב, הזמנתי באתר של משרד הפנים עוד בספטמבר עותק של תעודת הלידה של בני (בעברית ובאנגלית) וזו טרם הגיעה. אפילו קיבלתי הודעה שבקשתי בוצעה ושהתעודה נשלחה לכתובת הרשומה במשרד הפנים - אבל התעודה לא הגיעה. כתובתי מעודכנת במשרד הפנים, היא מופיעה בספח של תעודת הזהות שלי וההודעות לבוחר הגיעו בהמוניהן בשנתיים האחרונות, כך שברור לי שמהבחינה הזאת לא אמורה להיות שגיאה. התקשרתי השבוע לנסות לברר את העניין במשרד הפנים אבל התייאשתי אחרי שחיכיתי למענה מעל ל-45 דקות על הקו. בשבוע הבא אנסה שוב, אם היא לא תגיע עדיין, ומקסימום אזמין שוב.  

השבוע גם היה לי תור לביקורת אצל האופטלמולוג (רופא עיניים) המשותף לי ולאבא שלי ולאחר שבדק לי את העיניים אמר לי שהכל בסדר אצלי. הוא אמר שכרגע אין צורך בביקורות תכופות סביב הלחץ התוך עיני שלי כי בבירור אין לי גלאוקומה, בניגוד לאבא, וגם עצב העין שלי בריא ואיתן. שמחתי לשמוע. 

אחרי הרופא נפגשתי לקפה עם 'מחברת'. הצטערתי לשמוע על ריב שהיה לה עם אחת מבנותיה, דווקא עם הבת שהיחסים איתה תמיד היו הכי טובים, הכי זורמים, הכי נטולי תסביכים ובעיות. 

הבת הזאת עוברת בשנה וחצי האחרונות טיפול פסיכולוגי ו'מחברת' ממש לא אוהבת את השינוי שחל בה בעקבות הטיפול. משום מה אני חשתי הזדהות עם הבת, וסיפרתי ל'מחברת' שכאשר אני הלכתי (בגיל 29) לטיפול פסיכולוגי, עלו לראשונה כל מיני רגשות ומחשבות שכל החיים הדחקתי והתעלמתי ולא הייתי מודעת אליהם, וגם אצלי זה הוציא בהתחלה כל מיני תגובות והתנהגויות שהיו קשות לסביבה. 

לפעמים כאשר עושים טיפול רציני ועמוק, המצב נהיה גרוע יותר לפני שהוא מתנקה ונהיה טוב יותר. ולפעמים (את זה לא אמרתי ל'מחברת') בטיפול בחורה מגלה שהיא בעצם ילדה "טובה" שעסוקה כל החיים בלרצות את ההורים ולדאוג להם, וכל הדברים שהיא ספגה והדחיקה מבעבעים מתחת לפני השטח ומאיימים להתפרץ. אמנם 'מחברת' לאחרונה יודעת לקחת אחריות על חלקה במשבר שגם ילדיה עברו עם הגירושים שלה, משבר שנבע בעיקר מהאופן שבו האבא שלהם בחר לעזוב מהיום למחר ללא שום הכנה או שיחה או אזהרה. אבל ייתכן מאד שהבת מעבדת רק עכשיו את מה שעבר עליה בתקופה הראשונה שזה קרה.

'מחברת' מודעת לעובדה שבן לילה הופנה רוב תשומת הלב שלה לעצמה, לכאב שלה, לדייטים שלה, ליותר עבודה מאי פעם (בגלל הצורך להתפרנס לבד), ושבתקופה הראשונה היה לה פחות מקום והיו לה מטבע הדברים פחות אנרגיות להשקיע בילדים (כולם גדולים ולא גרים בבית, כן? הקטנה היתה אז בצבא) ולדאוג למשבר שגם הם חוו בעקבות טלטלת הפרידה הפתאומית של הוריהם. 

'מחברת' וביתה דיברו אחרי הריב והבת גם ביקשה סליחה, אבל נראה לי שייקח זמן עד שכאב הריב הזה, והצער עליו, ישככו. 

עוד השבוע הייתי באימון נוסף אצל ג'. אולי אתעד גם אותו בהמשך. קבעתי אימון נוסף לשבוע הבא. 

בבוסטון סוף סוף התחילה סייעת מומחית ב-ABA להתלוות אל 'סביבוני', בגן בשלב ראשון ומאוחר יותר היא אמורה גם להגיע אליהם הביתה. נראה מה היא תדווח ואילו תוצאות הטיפול הזה יניב. תחילת הטיפול התעכבה גם בגלל המכון המטפל וגם בגלל ביורוקרטיה של הגן, אבל בסוף בני כתב מייל נוקב (אך מנומס) שהזכיר לכל הגורמים שבסופו של דבר מדובר בילד שזקוק לעזרה, ובבקשה להתארגן על עצמם ולהתחיל לעבוד. שמחה שזה השפיע עליהם. 

בתחום הבריאות של T, בדיקת הדם יצאה שלילית לתסמונת האוטואימונית  IGG4 (שמתחפשת לגידולים סרטיים) - מה שהיה מאכזב (כי אם זה היה זה, הטיפול הוא בסטרואידים וללא ניתוח). לפחות עשינו V על הנושא הזה. 

'רופאחליפי' קיבל מאיתנו את הדיסקים של ה-CT, MRI ואת תוצאות כל בדיקות הדם, וכעת הוא ביקש מהמעבדה לקבל את כל הדגימות שנלקחו עבור הביופסיות השונות על מנת לעשות עליהן בדיקות נוספות (הוא קרא לזה "רביזיה פתולוגית") ובין היתר הוא מבקש לצבוע אותן לחיפוש אותו IGG4 (שאולי לא בא לידי ביטוי בדם אבל כן נוכח בדגימות). הוא יסודי, ללא ספק. כמה זמן כל זה ייקח - אין לנו מושג. האם נדחה את הניתוח אם לא תהיינה תשובות עד אז? ייתכן. 

עוד השבוע ניהלנו שנינו, T ואני, כל אחד בנפרד, שיחות ארוכות עם בתי. היא חזרה והדגישה שצריך לדבר וצריך לספר מה עובר עלינו ולא לחסוך מהם ולא לגונן עליהם, ושנינו השתכנענו שהיא צודקת. בפועל אני לא כל כך נוטה לעשות זאת - אפילו לא בפני חברים, אבל בעיקר לא "להפיל על הילדים" את הפחדים שלי ואת הכאבים שלי. וכאן אני מבינה שזהו שריר שאצטרך להתחיל לאמן. ל-T זה בא יותר בטבעיות, ובעוונותי יצא לי לנזוף בו כמה פעמים כאשר אמר להם דברים ללא פילטרים - וכנראה שזו היתה טעות מצדי. 

בכל מקרה, אתמול נסענו לתל אביב ופגשנו במסעדה את 'לונדון' (בת דודתו של T מלונדון) ובעלה, שמבקרים אצל בנם שחי בארץ. בעלה של 'לונדון' עבר בעצמו סרטן המעי הגס לפני חמש שנים, ונראה לי שהיה להם חשוב לבוא ולחזק ולתמוך ב-T ובי בתהליך הזה שאנחנו עוברים. היה טוב להיפגש, למרות שאני חוזרת ואומרת - לא אוהבת את תל אביב. היה סבל לנסוע אליה ובעיקר לתמרן בתוכה עם הפקקים והבלגן והקורקינטים החשמליים שצצים לך בהפתעה מכל עבר ובעיקר עם העבודות של הרכבת הקלה. 

במסעדה ישבנו בחוץ (אין להם תו ירוק כי הם לא אזרחים ישראלים) ורעש המכוניות והצפירות של הנהגים היווה "מוסיקת רקע" לשיחה שלנו. פחות נעים. אבל היה טוב להיפגש ולדבר, שמחה שעשינו זאת. 

היום אנחנו יוצאים צפונה עם בתי ומשפחתה לטיול ובילוי משפחתי. הם יזמו את זה ואנחנו נענינו בשמחה. מאמינה שיהיה כיף, לא משנה איפה נטייל ומה נעשה, רק מלהיות ביחד. אפילו מזג האוויר נראה שהוא לטובתנו. 

המשך שבוע טוב. 

עדכוני השבוע

בשלישי באמת נפגשנו בערב עם 'שותפנו', שריתה וגם חבר/עובד לשעבר שלהם. במקור שריתה הזמינה לנו שולחן בחוץ באיזה בר יין חדש ביישוב סמוך, אבל ביום שלישי ירד כאן גשם ובדיוק לפני שעמדנו לצאת, הבנו שלא יהיה לנו נעים להסתופף בחוץ תחת איזו שמשיה ולקוות לטוב. אז אחרי ששריתה בדקה והבינה שאין להם מקומות ישיבה פנויים בפנים, העתקנו את הזמנתנו לבר/מסעדה ביישוב שלהם, וזה היה ממש נחמד - גם אם רועש. אני מבינה שרוצים "אווירה" ושמים מוסיקת רקע, אני באמת מבינה. אבל רמת הווליום במקום הזה היא כזאת, שאנשים כמו T, שסובל מעט מקשיי שמיעה, בקושי הצליחו לשמוע זה את זה, והאחרים התאמצו לצעוק ולהקשיב. אני צריכה לדבר על זה עם שריתה, לגרום לה להבין שאם רוצים לשבת ולדבר, צריך למצוא מקומות מעט יותר שקטים. 

בכל מקרה היה טוב להיפגש, והחבר/עובד לשעבר הגיע במיוחד אחרי ששמע את מצבו של T ורצה לחזק אותו לקראת הבאות. 

למחר היה לנו ביקור אצל 'רופאהחדשה', שכרגע העברנו אותה שנינו להיות "הרופאה שלי" במכבי. חייבת לומר שהיינו מאד מרוצים מהרופאה הקודמת עד לשנה האחרונה, בה היא פשוט התנתקה, פחות תיפקדה, פחות נענתה לפניות - ודווקא כשהיינו זקוקים לה יותר מתמיד - וגם כאשר נענתה, לא ממש שיתפה פעולה עם בקשותינו. לדוגמא הזכרתי כאן או בתגובות שביקשנו בדיקה חוזרת של סמנים לסרטן בדם שבוצעה לפני זמן מה בבית חולים, והיא סירבה בטענה שלא עושים את הבדיקה הזאת לפני שיש אבחנה ומחפשים גרורות. נו, באמת. 

בכל מקרה הרי 'רופאהחדשה' כבר עשתה עלי רושם מצוין בביקורים שלי אצל בספטמבר לפני הנסיעה, וגם קיבלנו עליה חוות דעת מצוינות מאחיינית של שריתה, שעשתה אצלה התמחות כשלמדה רפואה. 

כמקווה וכצפוי 'רופאהחדשה' שיתפה פעולה עם כל הבדיקות שביקשנו ממנה, וגם האיצה בנו בכל זאת לקבל חוות דעת שנייה לפני שהולכים לניתוח כזה גדול. 

אז T עשה, בנוסף לספירת דם ותפקודי כבד, גם בדיקת סמנים בדם לסרטן באזורים החשודים (כבד, לבלב, מרה) וגם בדיקה לאבחון תסמונת בשם IGg4 - (ותודה רבה לשוקי על המידע ועל הקישורים) שמסתבר שאמנם היא נדירה מאד אבל נוטה "להתחפש" לגידולים סרטניים באיברים שונים בגוף. כאשר שאלנו את הפרופסור על התסמונת הזאת הוא אמר שהיא מאד נדירה ושהתמונה שמתקבלת לא תואמת אותה אבל הציע לנו לבקש את הבדיקה מרופאת קופת חולים, וכך עשינו. ייקח כמה ימים לקבל תשובה, אבל גם אם זה ייצא שלילי - לפחות נדע שבדקנו גם את זה. 

בינתיים בדיקת הסמנים לסרטן חזרה שלילית, בכל מקרה, כמו שחזרה ביולי בבית החולים. 

התקבלו בינתיים תוצאות זמניות של ספירת הדם ותפקודי הכבד אבל מה שבינתיים הגיע נראה מצוין ממש. אנחנו יודעים שבכל מקרה נוכחותו של הסטנט בצינור המרה מעוות מעט את התוצאות לכאן ולכאן (כלומר מצד אחד לעיתים גורם לדלקת מקומית, אבל בסך הכל שומר על זרימה והעדר חסימות). 

T שעה לעצתה של 'רופאהחדשה' ועוד באותו היום קבע תור לחוות דעת שנייה אצל מנהל מחלקה בבית חולים מקביל (אחד מחמשת המומחים בארץ - ותודה גם לקוץ בתחת), שאף קיבל אותנו מהיום למחר וישב איתנו שעה ארוכה, עבר על החומר, שאל שאלות, והסביר באופן נרחב וברור מדוע בכלל הפרופסור שלנו רוצה ללכת בשלב הזה לניתוח, מדוע הניתוח כולל את מה שהוא כולל, ומה אפשר וכדאי לעשות בכל זאת לפני שהולכים לניתוח.

הוא גם הסביר שגם אם נדחה את הניתוח עכשיו בחודש, אנחנו לא מסתכנים. הוא רוצה קודם לקבל את הדיסקים של ה-MRI ושל ה-CT (ולא רק להסתמך כמובן על מה שכתוב במכתבי הסיכום של איכילוב או בפענוח של הרדיולוג), לעיין בהם בעצמו, אבל שהוא היה מחכה חודש ועושה MRI חוזר כדי לראות אם חלה הגדלה נוספת של הממצא החשוד או אולי תחול הקטנה (אם זו דלקת למשל, ייתכן שזה יקטן). לטענתו לו היה מדובר בנגע ממאיר שמשתולל וגדל במהירות, גם מועד הניתוח הנוכחי כבר היה נחשב מאוחר מדי, ומייד הוסיף - אני לא חושב שזה המצב אצלך. 

הוא ביקש שנעשה את הבדיקה לאבחון IGG4 מייד כשהתיישבנו, ועל כך הוא קיבל מאיתנו נקודות בונוס. סיפרנו לו שבדיוק בבוקר נלקח דם למטרה זו. 

בנוסף הוא אמר שממה שהוא רואה את T, את מצבו הגופני ואת בדיקות הדם שלו - הוא יעבור בשלום את הניתוח, והוסיף "בידיים טובות תעבור את הניתוח בשלום" - וכאן לי ול-T היתה פרשנות שונה לגבי המשפט הזה. T מרגיש שהוא לא מפרגן לפרופסור, ואני הרגשתי שדווקא כן. בכל מקרה הפרופסור יותר וותיק ומנוסה ממנו, למרות שהוא נחשב כנראה המומחה השני ברמתו בתחום הזה בארץ. 

לגבי השאלה מדוע הולכים לניתוח כזה כאשר בעצם אין אבחנה ברורה - הוא הסביר שהסכנה מגידול ממאיר באיברים האלה כל כך גדולה, שמעדיפים בארץ לנתח ולהסיר גם אם בסוף יתברר שלא מדובר בסרטן מאשר לחכות ולהצטער אחר כך. הוא אמר שיש איזה אבסורד בעניין, שלמשל לא מאשרים בשום אופן לעשות טיפול כימותרפי לטיפול בסרטן שלא אובחן לבטח, אבל כן מאשרים ניתוח. 

הוא הסביר שוב את מהלך הניתוח, ואת הסיבה מדוע נכרתים האיברים השונים ומתבצע חיבור מחדש - זה נובע בעיקר ממבנה וצפיפות האיברים באזור הזה, כלי דם ועוד גורמים שאת חלקם התקשיתי להבין. 

בכל מקרה סוכם שנחזור אליו עם הדיסקים של הדימות ועם התשובה של בדיקת הדם IGG4 - ואז נראה. בסך הכל היינו מאד מרוצים שהלכנו אליו, למרות שאני חייבת לציין שלמרות ששנינו ישבנו יחד בחדר - T שמע דברים אחרים לגמרי ממה שאני שמעתי. 

מה זאת אומרת? זאת אומרת שאני שמעתי את כל מה שכתבתי כאן, והוא שמע בעיקר שאולי אין טעם לעשות את הניתוח כי אם זה סרטן אז זה אבוד ממילא. למשל. 

טוב, נעזוב את זה כרגע.

מה שעוד קרה השבוע הוא מה שלא קרה: לא חזר אלי הפסיכולוג שפניתי אליו ואמר שיחזור אלי ביום שני, כשיידע מתי מתפנה לו שעת טיפול. כשהוא לא חזר אלי גם ביום שלישי, התלבטתי אם ליצור איתו קשר או לא ובסוף החלטתי דווקא לפנות לג' - המאמן שלי. לא ביקשתי מייד לחזור להתאמן אלא ביקשתי לשוחח ולהתייעץ. סיפרתי לו בקצרה מה קורה איתי כרגע ומדוע אני מחפשת טיפול או אימון, והוא אמר שני דברים שהרגשתי מייד שהם נכונים.

הראשון היה שהוא יודע שאני בסך הכל יודעת לעשות את העבודה הפנימית בעצמי, ושלדעתו מספיקות פגישות ספורות שבהן אוכל לשחרר כמה דברים, אין צורך להיכנס כרגע לאימון/טיפול ממושך. 

הדבר השני שהוא אמר היה שהיתרון בעבודה איתו הוא שיש כבר מערכת יחסים, יש היכרות מעמיקה, אין צורך בהקדמות ובהסברים - אפשר לצלול מייד פנימה. 

וכך היה. הגעתי אליו וזה היה קצת כמו לחזור הביתה. היה טוב. היה ממש טוב. אולי באמת אקדיש פוסט לאימון הזה, כפי שהייתי עושה אז בתקופה שהתאמנתי. קבעתי איתו שוב בשבוע הקרוב. 

מייד אחרי האימון היה לי תור לטיפול אצל 'שנטי'. היא עשתה לי בעיקר טיפול חיזוק - כרגיל חציו טווינה וחציו דיקור. בקיצור - טיפלתי בעצמי השבוע. 

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, החלטנו לצאת לטיול של יומיים בצפון עם המשפחה של בתי. במקור חתני חשב על סוף שבוע אבל בתי אמר שיש לה הרבה יותר מדי עבודה בקליניקה בששי והיא מעדיפה לנסוע באמצע השבוע. אמא שלי הרימה גבה כששמעה שמוציאים את הנכדים מבית הספר ליומיים אבל נראה לי שתלמידים טובים כמוהם לא יתקשו להשלים את החומר, והרי הם הפסידו כל כך הרבה ימי לימוד בשנה וחצי האחרונות, שעוד יומיים איכות עם כל המשפחה פלוס סבא וסבתא לא יגרמו יותר מדי נזק. אז T לקח על עצמו להזמין צימר בצפון - מה שאגב לא היה קל בכלל. לא סופ"ש ולא חגים ולא קיץ ובכל זאת רובם היו מלאים או פשוט סרבו לתת לנו חדרים "רק ללילה אחד". רובם גם היו יקרים בטירוף אבל T מצא (כמובן) מקום שנראה נורמלי ועלה נורמלי - אדווח כשנחזור. 

בששי היה לנו אירוע יום הולדת של קרובת משפחה רחוקה, ולמרות שקיטרנו איך לקחו לנו את השנ"צ בסופו של דבר היה יפה ומרגש. בכל זאת הספקנו לנמנם כשעה כשחזרנו ו-T עוד הספיק לארגן ארוחת ערב (הורי לא הגיעו, הם היו תשושים מהאירוע, שבו גם הם השתתפו) לשמחתם של הנכדים, בתי וחתני. 

אכלנו דגים (בר ים בתיבול מושלם) ותוספת מנגולד טעימה וסלט ענק - סוף סוף לא היה ל-T זמן להכין יותר מדי דברים, וכולם נהנו. הילדים קיבלו שניצל ואורז, אבל גם אכלו מהדג לשמחתנו. 

היה ממש כיף להיות ביחד, ושוב לקחתי את שרי לחדר אחר ולקחתי איתי גם את הגדולים כדי לאפשר ל-T לעדכן את בתי ואת חתני לגבי מה שאמר הרופא "החלופי", כפי שאני מכנה אותו בחצי חיוך. שרי היתה מתוקה כמו סוכריה וראיתי שהיא כבר ממש קשורה אלי וממש מרגישה אצלנו בבית. היא מפטפטת בלי הרף, עם המון שיבושים מתוקים, לא את הכל אפשר להבין אבל הידע שלה וההבנה ואוצר המלים פשוט גדל מעריכית, כמו שאומרים. 

אחרי הארוחה קילחנו אותה והלבשנו אותה בפיג'מה, וכשהם הלכו נכנסנו - גם אנחנו וגם הנכדים - מיד למיטות והלכנו לישון מוקדם. בבוקר הם קמו מוקדם, וכשחזרנו מהליכת הבוקר T הכין להם (לבקשתם) וואפל בלגי, וסיימתי להקריא להם את "חוט"ם - אוזן קשבת לכל בעייה" (כלומר חוט"ם 2). 

אחר כך שיחקנו קלפים - "רביעיות" וגם "טאקי", ובסוף "קטאן ג'וניור" שמזמן מזמן לא שיחקנו, ואפילו הספקנו לקפוץ לחנות "הפיראט האדום" בצומת בני דרור (שהתברר שפתוחה בשבת) וקנינו קלפי פוקימון - שזו ההתמכרות הנוכחית (אחרי שנים של "ביי בלייד") של נשמותק וחכמוד. 

מזג האוויר פשוט מושלם, והלוואי שיישאר כך עוד הרבה זמן.