אני מרגישה שכאן המקום לעצור רגע ולהודות לכל מי שקורא ומגיב אצלי בבלוג, בכלל, ובימים אלה בפרט.
לא נחמד אצלי בבלוג לאחרונה, לא יצירתי, לא משעשע במיוחד - ועדיין אתם כאן איתי, קוראים ומגיבים ותומכים וזה לא מובן מאליו. אז תודה.
אז נכון שכל החיים כרגע נצבעים בצבע הזה של המחלה הלא ברורה והמדאיגה של T, אבל כפי שרבים מכם כתבו וקיוו - בין לבין אנחנו מקפידים להמשיך לחיות.
בשלישי, למשל, T החליט לצאת לשוט (דרך מועדון השייט שלו) ולצרף אליו את אחיו עם נכדיו (לא שאלנו אילו מהנכדים מגיעים, אני משערת ששני הבנים הגדולים של בתו הבכורה אבל נשמע אחר כך מי מהם הגיע).
במקור T תכנן לצאת לשייט כדי לעשות כיף לנכדים שלנו. הוא חיפש מבוגר שיצטרף אליו, היות שאני מדירה את רגלי מהסירה. יש לי נטייה למחלת ים, ולדעתי הקרבתי מספיק לטובת התחביב הזה של T לאורך השנים (אולי אספר על כך בהזדמנות), כך שאם אני לא חייבת - אני נמנעת. T גייס לטובת השייט הזה את אחיו, שכבר החלים מקורונה, והציע שגם הוא יביא את נכדיו.
לפני הרבה שנים, כשהם עשו ביחד קורס סקיפרים, הם קנו סירה משותפת והחזיקו אותה במרינה בהרצליה. בהתחלה שטנו איתם הרבה, באיזשהו שלב זה הלך והתמעט, ובסופו של דבר הסירה הפכה להיות משהו שרק משלמים על הביטוח, התחזוקה והעגינה שלה - ומכרנו.
אבל עכשיו T נרשם למועדון שייט, מה שאומר שהוא קובע לעצמו שייט עם חברים אחרים מהמועדון או לוקח שיעורים למתקדמים או - כמו בשלישי - משריין לעצמו סירה ומביא חברים/משפחה לשוט איתו להנאתו. עם הנכדים שלנו זה לא יצא השבוע, אבל כדי לא לאכזב את אחיו הוא יצא בכל זאת. מקווה שהם ייהנו. מקווה שהוא ירגיש מספיק טוב.
שנינו אחרי חיסון קורונה שלישי (עשינו בשני אחר הצהריים) ולמרות ש-T מרגיש מצוין, אני דווקא לא הרגשתי כל כך טוב. כאבה לי הזרוע/הכתף בלילה וקמתי קצת כאובה בבוקר. הלכנו לחדר כושר והצלחתי לעשות שעה על האליפטיקל אבל ויתרתי על המכשירים (כוח) ועל המזרון (בטן), ובסוף בבית גם לקחתי כדור (קומבודקס) כי הרגשתי סוג של "כאבי שפעת" בגב וטיפ טיפה איכס כללי. זה עזר.
בקופת החולים היה עמוס מאד, נראה שכל הזקנים של האזור הגיעו להתחסן. היענות מדהימה. החיסונים התנהלו למופת ולמרות שכאשר הגענו היו לפנינו 16 איש, זה היה זריז מאד. וכן, הקפדתי שלא "יצבטו" לי את הזרוע ויזריקו כמו שצריך לשריר. אולי בעוד שבועיים שלושה נטרח ונעשה בדיקה סרולוגית, אני קצת סקרנית לגבי כמות הנוגדים שנפתח. לא שיש לי מושג כמה פיתחנו בפעם הקודמת ומה קרה בחצי השנה האחרונה לנוגדנים האלה.
אחרי החיסון דווקא הרגשנו ממש בסדר, ונסענו לנתניה להיפגש עם זוג החברים שלנו שהגיעו לביקור בארץ מאוסטרליה.
חיפשתי עכשיו ומשום מה אין שום אזכור לחברים האלה בבלוג שלי, לא כאן ולא בישראבלוג. מוזר. הם היו בארץ לפחות פעמיים מאז שהתחלתי לכתוב - ומשום מה לא מצאתי לנכון לתעד את המפגשים איתם.
הגבר היה חבר טוב של T בתקופת התיכון, וכאשר T ואני התחלנו לצאת (גם אנחנו התחלנו בתקופת התיכון) היינו נפגשים איתם הרבה, גם לבד וגם עם שאר החבר'ה. האישה היתה במחזור שמעלי (T והחבר היו שני מחזורים מעלי) ומעולם לא נעשינו חברות ממש בלי קשר להקשר הזוגי אבל הסתדרנו טוב כל השנים והמשכנו להיות בקשר גם אחרי שהם ואנחנו התחתנו. היתה תקופה שהם שמרו מרחק מאיתנו, כי התקשו להיכנס להריון ולנו היו שני ילדים, אבל מאד הבנו את הקושי וחזרנו להיפגש איתם ברגע שהיא נכנסה להריון ויצרה קשר.
כן קצת צרם לי (לפחות לאמפי בשנות העשרים לחייה זה צרם) שמרגע שנכנסה להריון ונולדו הילדים היא לא הפסיקה לקטר כמה קשה איתם....אבל בדיעבד גם זה ממש טבעי ומובן.
באיזשהו שלב הם החליטו להגר לאוסטרליה, ואז לא היה אינטרנט או סמארטפון והקשר די אבד. לפני עשר או 11 שנים הם באו לביקור בארץ ואיכשהו יצרו קשר עם חלק מהחבר'ה של פעם, ונערך מפגש בדירה של אחד מהם - ומאז אנחנו כולנו שומרים על קשר שוב. בזמן הקורונה גם היו כמה וכמה שיחות זום קבוצתיות איתם ועם חלק מהחברים כאן בארץ.
אוסטרליה לא מאפשרת לאנשים לצאת לחו"ל, ומי שיוצא בהיתר חריג לא מורשה לחזור כל כך מהר (מינימום שלושה חודשים) וגם אז לא בטוח שיכניסו אותם בתאריך שנקבע, כי יש מכסה של 1000 נכנסים (אזרחים אוסטרלים!) שמובלים עם הגיעם הישר למלון קורונה לבידוד בן שבועיים על חשבון האזרח.
החברים האלה מנהלים כאן בארץ משפט בענייני ירושה, וזו הסיבה שהתירו להם בכלל לצאת. כשהם ביקשו לצאת כי הבת שלהם מתחתנת באנגליה, הם לא קיבלו היתר. אז עכשיו הם מנצלים את היציאה שלהם לנסוע גם לאנגליה, לחתונה של הבת.
בקיצור הם סיימו בהצלחה את כל הבדיקות (PCR, סרולוגי) ואושרה להם היציאה מבידוד, אז נסענו להיפגש איתם אתמול. מה אומר? החיים שלהם לא פשוטים. ולא רק בגלל הקורונה. והיחסים שלהם עם בני המשפחה שלהם לא משהו. עצוב. בין היתר נזכרנו שעם כל הדאגות והצרות שלנו, בסך הכל החיים שלנו דבש. ממש דבש.
מה עוד עשינו השבוע? השאלתי את האוטו שלי לבתי כי המזגן שלה היה מקולקל והיא הכניסה את הרכב למוסך. בסוף התברר שהיה זה המאייד שעשה את כל הצרות. זה היה תיקון מאד יקר. נראה לי שהגיע הזמן שלה להחליף את האוטו. בינתיים כשלקחתי את הרכב שלי בחזרה שמתי לב שמצלמת הרברס שלי הפסיקה לעבוד.....אז אמנם T אמר "היא הרסה לך את האוטו" אבל לא ברור באמת איך ולמה זה קרה. היא טוענת שאצלה היא עבדה מצוין. נראה שגם אני בקרוב אצטרך לקפוץ למוסך.....
מה עוד? הגיעו הטיפות ששנטי המליצה לי לקחת, והתחלתי - מחכה לראות אם ואיך זה ישפיע. החברה מאוסטרליה אמרה שהיא מכירה אותן ושעלי לשים לב כי לפעמים הן עושות בדיוק את ההיפך - כלומר גורמות לדכאון וחרדה. בהחלט אשים לב.
אז עם כל הקורונה המשתוללת והדאגות עם T, הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא לטוס לחו"ל, אבל נכון לעכשיו עדיין מתוכננת לנו החופשה בהולנד עם הילדים בסוף החודש והטיסה לבני וכלתי באמצע ספטמבר. והנה שלשום פתאום הגיע מייל מאל על הקדמת הטיסה בחזרה מהולנד בתום החופשה. ככה סתם העמידו אותנו בפני עובדה. קיצרו לנו את החופשה ביום, ולמי אכפת שכבר שילמנו בכפר הנופש על שבוע שלם לשבעה אנשים!
בהתכתבות עם התמיכה של אל על (שהשתרעה על פני יומיים) הם פחות או יותר אמרו "זה מה שיש, טיסות מתבטלות" וכאשר T דרש פיצוי על היום האבוד הם עודדו אותו לפנות אליהם אחרי שנחזור. למה לא עכשיו? אלה הנהלים שלהם. T התבטא (בכתב) לא כל כך יפה וכתב ש"הנהלים שלהם לא מעניינים את ה@#$% שלו", והם ענו בנימוס רב שהוא מוזמן לבטל את הטיסות ולקבל החזר כספי.
בהתייעצות עם בתי וחתני החלטנו כרגע לא לעשות כלום, לחזור יום קודם ולריב איתם אחר כך. ממילא ייתכן שהטיסות תתבטלנה - אם בגלל הקורונה בארץ ומגבלות חדשות כלשהן, אם בגלל ההולנדים, אם בגלל מצבו של T. מה שכן עודדתי אותם לנסוע בכל זאת עם הילדים (הם חייבים חופשה!) אם יתאפשר, גם אם T ואני לא נוכל להצטרף מכורח הנסיבות הבריאותיות. נראה מה יהיה.
