נתחיל מזה שבתחילת השבוע זכרתי שבסוף השבוע יש לי יום הולדת (בין היתר כי ימי ההולדת של ביוכימיה ודודתו של T ועוד חברה תמיד חלים כמה ימים לפני ואותם אני אף פעם לא שוכחת) אבל ביום רביעי שכחתי מזה לגמרי. איך אני יודעת ששכחתי? כי כאשר שאלתי את בתי אם הם באים בששי, והיא שאלה אם מתאים לנו שהם יבואו - קורונה וכו' - לשתינו לא היה באמת מושג שמדובר ביום ההולדת שלי.
באותו אחר צהריים כאשר דיברתי עם אמא ואמרתי לה שהילדים/נכדים באים בששי, והיא כן היססה אם להיחשף אליהם בגלל הקורונה, ואז היא הוסיפה "למרות שבכל זאת זה יום הולדת" ולרגע לא זכרתי ושאלתי "יום הולדת של מי?" ורק אז היא הזכירה לי שזה בעצם יחול בששי.
והתחלתי לצחוק, כי שכחתי, ו-T ישב לידי ושאל "יום הולדת של מי?" ואמרתי לו "שלי" והתברר לי שהוא שכח מזה לגמרי. ובאותו רגע זה הצחיק אותי אבל אחר כך משהו בי התעורר. למה הוא שכח את יום ההולדת שלי? דווקא את זה הוא בדרך כלל לא שוכח.
ואז, בבוקר יום ההולדת כאשר שוב הוא שכח לגמרי, ואמרתי לו באיזה שהוא שלב מאוחר יותר - "אתה כבר יכול להגיד לי מזל טוב" הבנתי שנפגעתי. וזה הפתיע אותי, כי כבר שנים אני לא נפגעת מדברים כאלה, מאף אחד ובטח לא מ-T. אבל השנה כנראה משהו בי ציפה לתשומת הלב הזאת, להכרה הזאת שלו - בי. כמו שמחברת היטיבה לומר כשנפגשנו סוף סוף (בחוץ בשמש החורפית) השבוע - אחרי כל מה שעברתי איתו בשנה הזאת, כנראה ציפיתי לאיזושהי תגובה מצדו, והיא לא הגיעה.
ואם בשנים עברו כאשר הוא נזכר פתאום שיש יום הולדת או יום נישואים הוא מיד התאמץ לכפר ולעשות משהו ולשמח ולפנק - השנה הוא לא טרח. והבנתי שבעצם זה כי באמת בימים האחרונים הוא מרגיש פחות טוב.
בששי הוא הרגיש לא טוב פיזית, בנוסף לחולשה, בנוסף לכאבי מערכת העיכול שעדיין מידי פעם פוקדים אותו - עוד משהו גרם לו לאי נוחות, וכאשר רע לו פיזית הוא מכונס בתוך עצמו (כמו רובנו, אני מניחה) ואין מה לצפות ממנו. ועדיין נפגעתי. והסתובבתי עם העלבון והעצבות ואפילו מעט כעס הזה כמה ימים.
ואז בסוף הבנתי שהבעייה העיקרית שלו כרגע היא נפשית בכלל. הבנתי שהוא הגיע לשלב שבו עם ההחלמה הפיזית וההתחזקות ההדרגתית וגם מרגע שהוסר איום הסרטן שריחף מעל לראשנו מעל לחצי שנה, פתאום בבת אחת הוא הבין את כל מה שהוא עבר ועם מה הוא התמודד ומתמודד ו....ייתכן שבפעם הראשונה בחייו בעלי היקר מבין שהוא רוצה עזרה. טיפול פסיכולוגי, משהו שהוא מעבר לאיך שהוא מתמודד בדרך כלל.
אגב בתי הפנתה אותו כבר לשני פסיכולוגים, אחד אמר שאין לו אפשרות לקבל פציינט חדש, והשני אמר משהו תמוה כמו "זה לא התחום שלי" - אתה פסיכולוג, ראבק, מה זאת אומרת זה לא התחום שלך? לא הבנתי. מילא. ממשיכים לחפש.
בכל מקרה בתי הרגיעה את T והסבירה לו שהשלב שבו הוא נמצא כרגע הוא סוג של אבל, שלב טבעי לגמרי שמגיע אחרי שהמלחמה על החיים, הבריאות וההישרדות נרגעת קצת, ואז זה נוחת עליך. אני חושבת שזה הרגיע אותו.
בחזרה ליום הולדתי.
כבר בחמש בבוקר קיבלתי ברכת מזל טוב מהורי, משכימי הקום. ואז בשבע וחצי קיבלתי הודעת וואטסאפ מחממת לב מחכמוד.
בחדר כושר התחלתי לקבל טלפונים מחברות וחברים והודעות וואטסאפ עם ברכות והייתי חייבת להשתיק את הטלפון ולחזור אליהם אחר כך. זה ריגש אותי מאד.
כשחזרנו מחדר הכושר חיכה לי זר פרחים מבתי ומשפחתה המתוקה ליד הדלת
ואחרי כשעה הגיע עוד זר פרחים עם בלון - מבני וכלתי.
היו לי שיחות טלפון משמחות גם עם החברה מאוסטרליה וגם עם בת דודתי באורגון, ארה"ב, ואפשר לומר שבאמת קיבלתי ברכות ותשומת לב מכל הכיוונים.
בערב הגיעו בתי עם חתני והנכדים וקיבלתי ברכה מקסימה שהם כתבו לי בעצמם - מאלף ועד תו - ברכות לסבתא.
וגם ציור שציירה שרי וכולם חתמו למטה
בנוסף בתי וחתני והנכדים הביאו לי מתנה - מיני מסאז'ר שווה ביותר, בדיוק כמו זה שיש להם בבית, שבדיוק משלים את הפעולות שלא קיימות בכורסת המסאז' האולטימטיבית שלנו. הרגשתי אהובה, מחובקת ומפונקת מאד.
הכנו ארוחת ערב "בקטנה" - המבורגרים ופסטה, קצת סלטים ואני הכנתי את עוגת התותים המסורתית שלי (שזו הפעם הראשונה השנה שהכנתי, בכלל הפעם הראשונה שקניתי תותים) וכמובן היו גלידות בשפע. T כאמור לא הרגיש טוב אז זה קצת הוריד לכולנו את מצב הרוח אבל עדיין היה כיף להיות איתם, והנכדים הגדולים נשארו לישון, בפעם הראשונה מאז הניתוח של T.
שיחקנו מונופול, ולשם שינוי נשמותק ניצח, מאד שמחתי בשבילו. צפינו בשני סרטים של הארי פוטר - עכשיו חכמוד במרתון ספרי הארי פוטר ובמקביל הוא צופה בכל הסרטים. בשבת הם פשוט לא רצו ללכת הביתה, ואף התקשרו לחתני לבקש שידחו את ההגעה שלהם לאסוף אותם. חתני אמר שלדעתו בתי כבר בדרך עם שרי, ומה שקרה זה שפשוט הן נשארו גם עד אחרי ארוחת הצהריים.
שלושת הנכדים היו מאד חמודים והיה כיף איתם גם בששי וגם בשבת. אהבתי גם לראות את היחסים בינם לבין עצמם, במיוחד לאחרונה נרקמו יחסים מקסימים בין נשמותק לשרי. מבחינתי זה האושר בחיים. קצת בריאות וקצת נכדים - ולא צריכה יותר כלום.
אז למרות ש-T לא הרגיש טוב בסוף השבוע, הוא עדיין הצליח לשמוח עם הנכדים. ולמרות שהוא לא היה במצב לעשות טררם מיום הולדתי, הצלחתי לקבל חיבוקים ותשומת לב ואהבה מבני המשפחה האחרים, מחברים וחברות בטלפון ובהודעות....בסופו של דבר היה יום הולדת בסדר.
בינתיים כבר יש עניינים אחרים, חלקם טובים וחלקם פחות טובים (לא ענייני בריאות) אבל הפוסט הזה כבר ארוך מדי.......
