יום חמישי, 31 בינואר 2019

דרום אפריקה - אנשים טובים באמצע הדרך

מה שהיה מתוכנן לנו אחרי קרוגר פארק, היה לטוס לפורט אליזבת', שבחופה הדרומי מזרחי של דרום אפריקה, מה שמכונה על ידם The Eastern Cape. 

הטיסה לשם היתה מתוכננת לצאת מיוהנסבורג, ולשם היינו צריכים לחזור, מרחק נסיעה של כשבע שעות, אם עושים זאת ברצף על הכביש המהיר (כבישי אגרה רבים יש באזור הזה, והם מהירים ומשובחים). 

כדי לא לנהוג כל כך הרבה שעות ברצף (מה גם שכבר הסתובבנו באותו הבוקר כמה שעות בתוך הפארק לפני שנפרדנו ממנו סופית, בחיפוש אחר בעלי חיים נוספים - ומצאנו את האריות), T פשוט בחר עיירה "על עיוור" - נקודה על המפה באמצע הדרך בין קרוגר לבין יוהנסבורג - וחיפש שם מלון או בית הארחה בעל ביקורות טובות בבוקינג (BOOKING) ובטריפ אדווייזר (Trip Advisor). 

שם העיירה שמצא היה POLOKWANE (פּוֹלוֹקווַנֶה). 

בדרך לשם עברנו במקום שקוראים לו  ZION CITY MORIA (דהיינו: ציון עיר המוריה) - כנראה עיר גדולה של שחורים, ובדיוק התאספו בה אלפים (או עשרות אלפים) כדי לחגוג את ראש השנה האזרחי (שחל באותו היום) בתפילות ופיקניקים המוניים. 


עוד בדרכים, התחלנו להיתקל באותם SHANTY TOWNS  (או בשמם הרשמי townships) - שכונות פחונים עניות - שתמיד היו צמודות לערים גדולות יותר.



בהמשך מצאנו המון כאלה, חלקם גדולים יותר וחלקם קטנים יחסית. חלקם ממש פחונים, חלקם צריפים ומיעוטם בנוי מחומרים עמידים יותר. חלקם מחוברים לרשת החשמל אבל לדעתי אף אחד מהם לא מחובר למים זורמים או ביוב.

מהשכונות האלה יוצאים האנשים לעבוד בערים הסמוכות, בדרך כלל בהעדר תחבורה ציבורית - ברגל, או בטרמפים. לא ייאמן כמה טרמפיסטים, אפילו בכביש המהיר (120 קמ"ש), מסתובבים בכבישי דרום אפריקה. יש שפת סימנים שלמה בין הטרמפיסטים לבין הנהגים, שבעזרתה הנהג יכול לדעת בכמה טרמפיסטים מדובר, למשל, או אם הטרמפיסט מוכן לשלם על הנסיעה (מאד מקובל שם לשלם - כדי להשתתף בהוצאות הדלק).

אבל רבים, רבים מדי, פשוט הולכים ברגל קילומטרים למקומות העבודה שלהם ובחזרה. בחום, בקור, בגשם....

מאידך גיסא, הדרך גם היתה יפהפייה. לכל אורך המסלול מקרוגר לפּוֹלוֹקווַנֶה עברנו יערות ירוקים (רובם נטועים) ולא מעט נחלים. נהנינו מאד מהנוף, ושאלנו את עצמנו מדוע בדרום אפריקה כל הזמן בוכים שאין להם מים. השאלה הזאת עוד תחזור על עצמה בהמשך, עם כמה תשובות די תמוהות.

לא בדקנו אילו אטרקציות יש לפּוֹלוֹקווַנֶה להציע כי לא היה לנו זמן רב לבלות שם. הגענו בשעות אחר הצהריים, במטרה להתקלח ולנוח, אולי לצאת לאכול משהו, ודי מוקדם על הבוקר לצאת שוב לדרכנו בכיוון שדה התעופה של יוהנסבורג.
בדיעבד ראינו שיש בה שמורות מסוג שונה ממה שראינו בקרוגר - שמורות שבהן גם אפשר לצוד את החיות. מנהג שנשמע לנו מוזר ובחיים לא היינו משתתפים בדבר כזה, אבל מסתבר שזה די פופולרי שם.

הגענו לבית ההארחה ולשם שינוי המארחת היתה שם וחיכתה לנו. לא סתם חיכתה לנו. בחיוך רחב היא פתחה לנו את השער וקראה בהתרגשות "איזה יופי שהגעתם". מעבר לעובדה שהיא היתה סופר נחמדה, התברר שבעבר אנשים מחו"ל שהזמינו אצלה חדרים דרך בוקינג (BOOKING) פשוט לא הופיעו, בלי להודיע על ביטול, בלי כלום. ואתר בוקינג לא עשה שום דבר כדי לעזור לה או לפצות אותה על ההברזות האלה.

זה נשמע לנו מאד מוזר, כי תמיד כשאנחנו מזמינים דרך בוקינג דורשים מאיתנו פרטי כרטיס אשראי, וגם מיידעים אותנו עד איזה תאריך אנחנו יכולים לבטל את ההזמנה ללא עלות, מאיזה תאריך יהי הביטול כרוך בעלות כלשהי, ומאיזה תאריך ייגבה מלוא התשלום גם אם לא נגיע.

בנוסף, הרבה פעמים פנו אלינו במייל, דרך אתר בוקינג, בעלי מלונות ובתי הארחה עם שאלות, כגון: באיזו שעה נראה לנו שנגיע וכדומה. כך, שמה שהיא סיפרה נשמע לנו חשוד באופן מוזר. התברר שהיא לא עובדת ישירות עם אתר בוקינג, אלא דרך איזה אתר דרום אפריקאי שהוא מקשר בינה לבין בוקינג. האתר לא מאפשר לה לפנות ללקוחות עם שאלות או דרישות, הוא לא מספק לה פרטי אשראי של המזמינים וכאשר מבריזים לה, האתר לא עושה כלום כדי לעזור לה לאתר את האנשים או לגבות מהם קנסות עבורה.

סיפרנו למארחת החביבה שלנו את כל הפרטים האלה והפצרנו בה לפנות לחברה ולדרוש מהם לכל הפחות את פרטי האשראי של המזמינים, שתוכל לגבות במקרה של הברזה ללא ביטול מראש.
בדרך כלל, היא סיפרה, היא עובדת עם מקומיים, אנשי עסקים או בעלי מקצוע (רופאים מנתחים, למשל, שמגיעים לבצע ניתוחים בבית החולים המקומי, שאין לו נוירוכירורג, לדוגמא, בצוות הקבוע) שמגיעים באמצע השבוע. סופי השבוע שלה והחגים די שקטים. אנחנו הגענו באחד בינואר, ראש השנה האזרחי, וכולם היו בחופש, כך שבית ההארחה היה ריק מאדם, והיא אפשרה לנו לבחור איזה חדר שבא לנו (ובחרנו כמובן את הסוויטה הכי מפנקת) ללא תוספת תשלום.

בערב, עוד לפני שיצאנו מבית ההארחה לחפש לנו מסעדה לארוחת הערב, הבנו כבר (לפי trip advisor) שמבחר גדול אין שם, וממה שיש רוב המסעדות סגורות בגלל החג.
בסוף מצאנו את עצמנו בסניף המקומי של KFC , הלא היא רשת מסעדות העוף המטוגן (שיש לה סטיגמה, בארה"ב לפחות, שרק שחורים אוהבים לאכול שם) - קֶנְטַקִי פְרָיִיד צִ'יקֶן. ובאמת היינו הלבנים היחידים, והעוף היה מלוח ברמות שלא תיאמנה. אבל לפחות לא רעבנו.

תוך כי הארוחה ההזויה שלנו, התקשרה בעלת בית ההארחה להכות על חטא ולומר לנו שלא חשבה על כך שלא תהיינה מסעדות פתוחות, והזמינה אותנו לבוא לאכול איתה ועם בעלה בביתם..........
המחווה הזאת חיממה מאד את ליבנו, אבל הודינו לה על ההזמנה וסירבנו, אמרנו שמצאנו כבר מקום לאכול, והכל בסדר.
T אמר שבכל מקרה לא היה מרגיש נעים לאכול אצלם....
גם למחרת בבוקר היא חזרה והצטערה על כך שלא זכרה להזמין אותנו בזמן לארוחת הערב, והיא אפתה לנו מאפינ'ס ביתיים מעולים בעצמה, ובכלל ארוחת הבוקר היתה כל כך מפנקת וכל כך טובה, שהבטחנו לה שהכל הרבה יותר מבסדר.

היה לנו קצת זמן פנוי בבוקר, לפני ששמנו פעמינו לדרך לכיוון שדה התעופה, ובילינו אותו בשיחה נעימה איתה ועם בעלה, הוטרינר. הם ענו קצת על שאלותינו לגבי המחסור במים - שכל הזמן מדברים עליו שם אבל אנחנו לא מבינים על מה הם מדברים, על מצב השחורים ועל הממשלות המושחתות שהיו להם מאז מותו של מנדלה, וגם על שמורות הטבע שמתנהל בהם גם ציד.

לגבי המים - שאנחנו כאמור מצאנו בשפע - הם סיפרו לנו שאין בדרום אפריקה הובלה של מים ממקום למקום. אין ולא היה פרוייקט כמו "המוביל הארצי" שלנו, או התפלת מי ים ברמה לאומית. בכל עיר יש סכר, או נחל או באר, שמהווה מקור מים לתושביה, ולבעלי מזל (וממון) יש בארות פרטיות בנוסף. "אם מים בסכר - אין מים" הם הסבירו לנו. ההתערבות היחידה של הרשות העירונית בנושא הבאר הפרטית, היא לדגום אותה פעם בשנה או חצי שנה, כדי לוודא שהמים ראויים לשתיה. "זו אפריקה," אמר הבעל הוטרינר, "אדם צריך להרכין ראש ולדאוג לעצמו".

לגבי השחורים הם הודו שהשיפור במצבם הכלכלי, חברתי, חינוכי לא מתקדם מהר מספיק. הם נתנו לדוגמא חוק שמעניק אלף ראנד ליולדת (שווה ערך לכ-275 ש"ח), וגורם לילדות בנות 13 ללדת, במחשבה לקבל את המענק, בלי להביא בחשבון שהכסף הזה לא מספיק לכלום, והן נתקעות עם תינוק לכל ימי חייהן........ לא בדקתי את נכונות הנתון הזה, אבל כן הבנתי שאין מספיק מאמצים להביא לחינוך נאות לאנשים שעד לפני עשרים וחמש שנה היו נטולי זכויות......

לגבי הממשלות המושחתות שהיו להם, הם הביעו תקווה שדווקא הנשיא האחרון שנבחר לא מזמן יהיה טוב יותר. אחר כך שמענו גם שחורים שדיברו עליו באופטימיות. מקווה שהם צודקים. בהמשך למדנו שאפילו וויני מנדלה המפורסמת, גרושתו של נלסון מנדלה, "האמא של האומה" כפי שכינו אותה, גורשה באיזשהו שלב מהממשלה בגלל שחיתות וגניבה. עצוב.

לגבי הצייד בשמורות - הבנו שזה עניין של תרבות. גם באנגליה ובארצות הברית יש מסורת של ציד, ואולי בעוד ארצות. העובדה שאנחנו לא מתחברים לעניין הזה לא באמת רלוונטית.
עובדה שאנחנו אוכלי בשר, רק לא נהנים מהריגת בעל חיים בשביל הספורט..........

בתום שיחה מעניינת וארוחת בוקר מפנקת יצאנו לדרך.......ותוך שלוש וחצי שעות הגענו ליוהנסבורג, לשדה התעופה. החזרנו את הרכב השכור וטסנו לפורט אליזבת'............

יום שישי, 18 בינואר 2019

דרום אפריקה - ספארי בקרוגר פארק

כשיוצאים לספארי באפריקה מקננת בלב כל אחד משאלה אחת: לראות את ה-BIG FIVE. חמשת החיות הגדולות, הנחשבות: האריה,הנמר, הפיל, הבופלו האפריקני והקרנף.

אני לא יודעת איך זה באתרי ספארי אחרים, אבל בקרוגר פארק אפשר לנסוע שעות (ברכב הפרטי או ברכב/משאית של הסיור המאורגן) כאשר הצוואר פונה ללא הרף כמו מטוטלת (כמו במשחק טניס) ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה בחיפוש בלתי פוסק. ובדרך לראות אנטילופות מסוגים שונים ואימפאלות, וקופים, ציפורים למיניהן ואפילו צבים....אבל נדרש, כנראה מזל כדי לראות חיות "יותר שוות".

לנו היה די מזל - למרות שכבר עכשיו אני אומרת: לא ראינו נמרים ולא ראינו קרנפים. אבל את כל השאר....וואו. ובשפע.

אתחיל מפרט אחד שבעצם מסביר המון: קרוגר פארק הוא בגודל של מדינת ישראל.
זה פרט חשוב כאשר מתכננים את השהות שם ואת הסיורים.
בהתחשב בחום הגדול (לנו היה "מזל" של 30-35 מעלות, אבל יום לפני שהגענו הטמפרטורות הגיעו ל-48 מעלות), במרחקים העצומים, ובעובדה שאני צריכה לשירותים כל שעתיים (במקרה הטוב, כל שעה או אפילו חצי שעה בבוקר אחרי ששתיתי את הקפה, מיץ, מים...) - הסיורים בעצם מוגבלים לאזור של ה-CAMP שלנו, או לפחות בקרבת מקום ל-CAMP-ים אחרים.

כשתכננו את הטיול לפני כמה חודשים, ובאנו להזמין מקום לינה בפארק, רוב ה"קמפ"ים המפורסמים היו מלאים עד אפס מקום. אנשים מזמינים שם כנראה הרבה זמן מראש, מה גם שזה נפל בדיוק על הימים של ראש השנה האזרחית, וחופשת הקיץ של הילדים (דצמבר-ינואר, בחצי הכדור הדרומי).
אז למרות שכולם אמרו (מכירים את זה שכולם אומרים?) שהכי שווה זה בדרום הפארק, מצאנו מקום באיזה קמפ קטן ולא ידוע בצפון מרכז הפארק, בשם SHINGWEDZI, וקיווינו לטוב.

אז הטוב היה, כאמור, שדווקא בסביבה של הקמפ שלנו הצלחנו לראות המון חיות, כולל שלושה מתוך ה"ביג פייב".
כל השאר היה.....פחות טוב.
לא שציפינו לתנאים של מלון, בכל זאת "מחנה".
אבל החדר נראה בערך כמו החדר שלי בטירונות, רק עם שלוש מיטות יחיד במקום עשרים. גם המקלחת הזכירה את המקלחת בבסיס, רק שבמזל גדול היא היתה בחדר ופרטית.
מחוץ לחדר היה סוג של מטבחון אבל חיצוני, משהו מוזר. אה, כן, והכי מוזר: שקע חשמלי היה רק שם, מחוץ לחדר, במטבחון.
לא ניכנס לזה שבדרום אפריקה השקעים לא דומים לשום שקע בשום מדינה אחרת בעולם, ורק שם יש להשיג "מעביר" עבור תקעים של מכשירים חשמליים נורמליים. הצטיידנו ב"מעביר" כזה ביומנו הראשון, והשכלתי להביא מהבית שלשה של שקעים (AKA אמבטיה) כדי שנוכל לטעון כמה מכשירים בו זמנית (את הסוללה של המצלמה הנהדרת של T, את הטלפונים שלנו, את המחשב הנייד שלי - שהבאתי איתי כי בכל זאת, למרות שאנחנו בחופשה, אנחנו גם קצת עובדים על הדרך).
אבל את אף אחד מהמכשירים האלה לא ממש בא לי להטעין בחוץ במדינה שכל הזמן רק מספרים על הפשע שבה. וב"מחנות" של קרוגר פארק מזהירים גם מפושעים מסוג אחר: קופים. הקופים הם מטרד לא קטן, מתברר. כל פחי האשפה בפארק נעולים בצורה מתוחכמת מפני הקופים הגנבים הפוחזים האלה (למרות שלדעתי כל קוף ממוצע יכול להתבונן דקה וללמוד מיד כיצד לפתוח אותם).
גם לא בא לי לייבש שיער אחרי חפיפה בחוץ לעין כל. מילא. אני מקטרת כאן אבל בפועל לא קיטרנו. זה מה יש. אה, כן, הכי חשוב: אין WIFI בכל הפארק. היתה מעט קליטה סלולרית ליד המחנות, אבל בשטח גם זה לא.
אז מצד אחד זו התנתקות אמיתית מהציויליציה, סוג של התנתקות מבורכת. מצד שני לא ידענו על כך מראש ולא הודענו למשפחות, ובאיזשהו שלב אמא שלי נכנסה קצת ללחץ שהם לא שומעים מאיתנו (וזאת אחרי שאמרה לי לפני הטיסה שנשכח מהם ולא נדאג ולא נחשוב שיש צורך להתקשר כל הזמן.........).

בנוסף, בית הקפה/מסעדה של המחנה שלנו הזכירה לנו את הודו. אתה מזמין, לוקח המון זמן עד שהאוכל מגיע, בדרך כלל זה לא מה שהזמנת, וזה קר. ולא ממש טעים.
פרט לפאי בשר בופלו שאכלתי בצהריים ביום הראשון (עוד אחזור אליו), שום דבר שהזמנו שם לא היה טעים.
אז נכנסנו לחנות של המחנה, שעטנעז של חנות מתנות לתיירים ומכולת, וחשבנו שאולי נוכל להצטייד בחומרי גלם ולבשל לעצמנו. אז.....לא. מה שהיה שם (ובעיקר מה שלא היה שם) בישר לנו שנצטרך להסתדר בדרכים אחרות.

את הדרכים האחרות מצאנו במקרה כשהייתי (כמובן) זקוקה לשירותים במהלך אחד הסיורים שלנו, ונכנסנו לקמפ בשם MOPANI, שמכל זווית אפשרית נראה טוב יותר מ-SHINGWEDZI. נקי יותר, מטופח יותר, בעל מסעדה שווה ממש. לא בדקנו את החדרים אבל יש לי הרגשה שהם הם שווים יותר. נכון שכולם נחשבים שני כוכבים, ואין הרבה מה לצפות, אבל גם במסגרת של שני כוכבים אפשר להתנהל בצורה ממש טובה. מומלץ!
אז מאותו הרגע התחלנו לאכול את הארוחות שלנו ב-MOPANI, מרחק שעה וחצי נסיעה, בהתחשב בזה שאסור לעבור את החמישים קמ"ש בכל כבישי הפארק.

כשהזמנו את החדר, הזמנו גם סיורים מודרכים. השתוללנו ממש: הזמנו סיור שקיעה וסיור לילה ביום הראשון, סיור זריחה (שיצא בארבע בבוקר), ושוב סיור שקיעה וסיור לילה ביום השני, וסיור זריחה ביום האחרון.
כן, זה היה מאד אמביציוזי מצידנו. ובדיעבד מטופש.

דבר ראשון, למרות שראינו סיורים של קמפים אחרים מסתובבים ברכבי שטח שווים, אנחנו קיבלנו משאית מהסוג שבצה"ל הפסיקו להשתמש בשנות החמישים. הנהג טען שהרעש הנוראי של המנוע ושל ההילוכים לא מפריע כלל לבעלי החיים, הם לא מכירים רכבים וממה שהם לא מכירים הם לא מפחדים. אוקיייייייי.

אז השתתפנו בשני הסיורים של היום הראשון, והצלחנו להתעורר בשלוש וחצי בבוקר כדי להשתתף בסיור הזריחה של היום השני (היינו לבד במשאית הגדולה והרועשת, אנחנו והנהג). מה אומר ומה אגיד? חלק קטן מהתמונות שלהן צולמו במהלך הסיורים המודרכים האלה. את כל שאר החיות השוות מצאנו דווקא כשהסתובבנו לבד עם הרכב השכור.
אז נגשתי לקבלה של הקמפ בתום סיור הזריחה, והודעתי שאנחנו מבטלים את שאר הסיורים שהזמנו. כן, ברור לי שלא נקבל את כספנו בחזרה. תודה רבה.

מה שכן, יצא לנו לשוחח קצת עם הנהגים המדריכים, וכך שמענו לראשונה (ורק אחר כך ראינו במו עינינו) על ה-shanty towns של דרום אפריקה. אותן שכונות פחונים, חלקן עצומות בגודלן, חלקן כלל לא מחוברות לחשמל ובוודאי לא למים זורמים או ביוב....שאליהן נשלחו השחורים כשנכנס לתוקפו חוק האפרטהייד הרשמי בשנת 1948, כשגורשו מן הערים והעיירות בהן חיו, שהפכו ל"מגורים ללבנים בלבד".

מחוץ לכל עיר שראינו עד כה בדרום אפריקה קיימת שכונה כזו. חלקן במצב מחפיר יותר, חלקן פחות. בחלקן נבנו כבר אזורים של צריפים מעץ וחלקם אף מלבנים, במקום הפחונים, ולרובן כבר חובר חשמל בצורה כזו או אחרת.
הנהג/מדריך ששוחחנו איתו סיפר שהוא חי בשכונה כזו. אין להם כמובן מזגנים, אבל יש מאווררים, הוא סיפר. הוא תיאר לנו את החום בתוך הפחונים ביום של ה-48 מעלות.
זה היה המפגש הראשון שלנו עם המושג הזה...shanty town או כפי שקראו לזה הלבנים townships.
אבל בשלב ההוא של קרוגר פארק עדיין היינו די בורים לגבי מה מתרחש בדרום אפריקה. כל מה שעניין אותנו היו החיות.

בכל מקרה, במקום סיור מאורגן נסענו מרחק כמה שעות לאזור קמפ אוליפנט המפורסם (מפורסם כי הוא כנראה הכי גדול, אבל מוזנח ולא הייתי רוצה לישון שם), והסתובבנו שעות בחום הגדול בחיפוש אחר אריות או נמרים או קרנפים או משהו שלא ראינו באזור שלנו.
NADA. כלום. חזרנו כלעומת שבאנו.

דווקא את החיות הנדירות יותר ראינו בסיור אחרון שעשינו כשכבר היינו בדרך החוצה מהפארק......
אז הנה כמה תמונות........

אז ראינו המון (אבל המון!) פילים.....




והכי כיף שאצל כל בעלי החיים היו תינוקות.....

ראינו הרבה בופלו אפריקנים, וזה כאן בתמונה נראה קצת כועס.........

אולי כי הוא שמע שבצהריים אכלתי את הבן דוד שלו בתוך הפאי הזה.....


ראינו כל מיני בעלי חיים נהדרים אחרים כמו ג'ירפות (זה/זאת בדיוק היתה צריכה פיפי)


וזאת ממש עכשיו סיימה להתאפר...


ראינו המון קופים...

לזה קוראים VERVET MONKEY, לא יודעת איך קוראים לו בעברית

זה באבון כמובן


אלה החליטו לממש את תאוותיהם (או הצורך שלהם להתרבות....) ממש מול המצלמה שלנו


וכאן הגורים משתובבים להם...

עדר של גנו חוצים את הכביש....אחד הגורים נולד ממש באותו הבוקר.....ובקושי ידע ללכת




אימפלות ואנטילופות מסוגים שונים ומגוונים נמצאים בכל מקום כמעט בפארק, ואחרי כמה מפגשים כבר מפסיקים להתרגש מהם. 




ובכל זאת אי אפשר שלא להתרגש מצמד זכרים שנלחמים זה בזה ממש מול עינינו


המון המון זברות יפהפיות



לא מעט היפופוטמים...



ובסיור הלילה נתקלנו בלהקה גדולה מאד של צבועים. 
מדהים כמה הצבוע, שתמיד נראיתה לי כחיה מגעילה, הופכת להיות חמודה כשאם מלקקת את הגור שלה.....



על גדת הנהר הצלחנו לזהות תנין


וממש ממש בסוף, כשכבר עשינו צ'ק אאוט מהקאמפ והיינו בדרך החוצה מהפארק, מצאנו אריות. לביאות, בעצם.
מנמנמות להן מתחת לשיחים בחום הכבד, מהעבר הרחוק של הנהר.....


רק עם העדשה המשובחת של T ניתן היה לצלם אותן ממרחק כזה. בקושי ניתן היה לראות אותן בעין, ומצלמת הסלולרי כשלה לגמרי.

למזלנו הופיע פתאום פיל ענק שעשה הרבה רעש

וכך הרים אותן קצת מרבצן, וזכינו לראות אותן קצת מתרוצצות.....ו-T אפילו הצליח לתפוס אחת מהן מאחור


כאילו שלא העליתי כאן מספיק תמונות......מי שעדיין לא שבע, הנה קישור לאלבום התמונות המלא של השהות שלנו בקרוגר פארק.

המשך בפוסט הבא

יום שלישי, 15 בינואר 2019

דרום אפריקה - נחתנו ומיד יצאנו לדרך

אזהרה: פוסט ארוך במיוחד!

בהמשך ישיר לפוסט הקודם, שנכתב לפני שיצאנו מהארץ,והחששות שקיננו בי, אומר שהכול בסדר אצלי: הכתפיים "מתנהגות יפה" יחסית, לא מרגישה אותן יותר מדי. הפשע בדרום אפריקה אכן קיים, אבל בינתיים (טפו חמסה עיגולים) הצלחנו לשמור על עצמנו מפגיעתו המרה. הטיול אכן ארוך מאד - חודש שלם זה המון זמן - אבל הוא מגוון מאד, כל כמה ימים אנחנו עוסקים בפעילות שונה, אנחנו רואים דברים נהדרים וחווים חוויות טובות ומעל לכל: טוב לנו ביחד. טוב מאד.

זה לא חדש שטוב לנו ביחד, אבל לפעמים הטוב הזה נוסק לגבהים של טוב מאד ואפילו מצוין כל כך שאני מציינת זאת לעצמי במיוחד. הרבה פעמים במהלך החופשה הזאת אני נזכרת בציטוט מהסרט "מי הפליל את רוג'ר רביט", כששואלים את ג'סיקה רביט מה היא בכלל מוצאת בו, בארנב הזה, בעלה, והיא עונה בפשטות: "he makes me laugh"....(הוא גורם לי לצחוק).

ואני צוחקת כל כך הרבה בטיול הזה, אנחנו צוחקים כל כך הרבה - שזה פשוט כיף.

כרגע, אגב, אנחנו כבר במאוריציוס. זה חלקו השני של הטיול. כאן זו הפעם הראשונה שיש במלון אינטרנט נורמלי (11 ג'יגה), וכאן זה גם יותר חופשה של "בטן/גב" ויש לי הרבה זמן לקרוא ואולי גם לכתוב.

היום במיוחד יש לי זמן, אחרי שכבר היינו בים על הבוקר (תמונות מרהיבות של חוף עם מים בצבע טורקיז משגע יגיעו בפוסטים שיוקדשו למאוריציוס), T יצא לשייט דייג (לא בשבילי הדבר הזה, לא מחלת הים על הסירה ולא השעמום של המרדף אחר הדגים או המתנה לבואם), ואני עליתי לבריכת המלון (שנמצאת על הגג), שחיתי קצת, קראתי קצת, ואז קיבלתי עיסוי מאוריציאני משובח. אבל אני מקדימה את המאוחר אז............

נחתנו ביוהנסברג.
ההתלבטות לגבי איך ועם איזו חברת תעופה לטוס לא ארכה הרבה זמן. לא היו הרבה אופציות, ופסלנו מיד את אלו שכללו נחיתות ביניים ביעד אפריקני כלשהו (למשל אתיופיה) וחברות תעופה מפוקפקות (למשל אייר אתיופיה), ונותרנו עם ברירת המחדל לטיסה ישירה: אל על, שגם לא הייתה יקרה באופן מפתיע. כל כך לא יקרה, שפינקנו את עצמנו וקנינו (במעט הנקודות שהיו לנו) מושבים "מועדפים" דהיינו - מושב יציאת חירום. לא מחלקת עסקים חלילה או מושב משודרג כלשהו. רק מקום מובטח לרגליו הארוכות של T.
וזה בערך הדבר היחיד שהיה טוב בטיסה הזאת. זה, והעובדה שהמטוס המריא ונחת בזמן, גם את זה צריך לציין.

המטוס היה ישן ולא מתוחזק (ולא ממש נקי, למרות שהשירותים שהיו לידנו נשמרו נקיים לאורך כל הטיסה). הציוד ברובו לא עבד - מגש האוכל בקושי יצא ממקומו ונותר די באלכסון, במערכת המולטימדיה שלי לא עבד השמע כמעט, ובכל מקרה הסרטים נוגנו בלולאה ולא ניתן היה לראות סרט מתחילתו אלא תמיד נכנסת איכשהו באמצע.
אל על ממליצים אמנם לצפות בתכנים באפליקציית ה-dreamstream שלהם, אבל כמובן שלא היה wifi תקין על המטוס, וממילא לא היו שקעים למטען כך שגם לו יכולנו לצפות בסרט בטלפון, הסוללה הייתה מתרוקנת די מהר.

לא הוגשה שתייה בכלל במהלך כל 9 שעות הטיסה, פרט לשתייה שהוגשה יחד עם ארוחת הבוקר, שגם הייתה הארוחה היחידה שהוגשה (אם אינני טועה). האוכל היה זוועה.
מי שרצה לשתות משהו פשוט קם ולקח לעצמו. הדיילים התאדו במהלך הטיסה. לא ראו אותם.
אבל כאמור הטיסה עברה חלק והגיעה בזמן, והמזוודות חיכו לנו, בזמן שלקח לנו לעבור את ביקורת הדרכונים, ומיד קיבלנו את הרכב השכור (לא מה שהזמנו אבל עם הילוכים אוטומטיים, במפתיע - כי אין שם כמעט רכבים אוטומטיים להשכרה).
אה, כן, ובדרום אפריקה (וגם במאוריציוס) נוסעים בצד שמאל, עם הגה בצד ימין, כמו באנגליה.
מיד הצהרתי שאני לא נוהגת כאן.
T המסכן לקח על עצמו את העול לבדו, וגם כאשר בהמשך צצה לה איזו בעיה עם רגל ימין שלו, הוא נאלץ להסתדר עם זה.....אבל אני מקדימה את המאוחר, שוב.

כשאצלנו שיא החורף בדרום אפריקה קיץ, אבל ההגדרה של "קיץ" בארץ הענקית הזאת תלויה באזור שבו נמצאים.
מיד כשקיבלנו את הרכב יצאנו מזרחה, טיפ טיפה צפון מזרחה, כאשר יעדנו הסופי הוא קרוגר פארק, אבל לקחנו לנו תחנות ביניים, גם כדי ליהנות מהנוף שבדרך, וגם כדי לא לנהוג יותר מדי שעות בכל יום.

בדרך היה מעונן ומדי פעם ירד גשם. פה ושם מצאנו את עצמנו בתוך ענן. זה הולך להיות מוטיב חוזר בטיול הזה, כמו גם בטיולים קודמים בארצות אחרות - בחלק מן האתרים שבהם ביקשנו לראות את הנוף המרהיב - מצאנו את עצמנו ו/או את האתר המרהיב בתוך ענן. כמו שחמי ז"ל נהג לומר בפסימיות התמידית הדכאונית שלו: "זה הגורל שלי". זה כנראה הגורל שלנו. אבל לא נורא, ראינו מספיק דברים יפהפיים גם ככה.

לקח לנו שלוש וחצי שעות (לא כולל הפסקת פיפי ואוכל במזללת STEERS שהאוכל בה תחתיות יותר ממקדונלדס) להגיע לעיירה קטנה בשם NELSPRUIT, שם בילינו את לילינו הראשון בדרום אפריקה, ב-ZEBRINA GUEST HOUSE החביב, מוקף עצים וציוץ ציפורים וחדר ענק עם מיטה גדולה, שהייתה נוחה מאד (או שהיינו עייפים מאד או שילוב של השניים).

עוד כשהיינו בדרך לשם, קיבלנו הודעה מאתר בוקינג (BOOKING) שהגסט האוס מבקש לדעת מתי נגיע. גם זה הפך למוטיב חוזר בטיול שלנו. מסתבר שבחלק מהגסט האוסים אין אף אחד במקום רוב היום, או שהם נמצאים רק עד שעה מסוימת. חשוב להם להיות שם כשמגיעים, כמובן, ולכן כמעט כולם ביקשו לדעת מתי אנחנו מתוכננים להגיע.
היה מקרה אחד או שניים בהמשך שהגענו ולא היה אף אחד. אבל הגיעו די מהר כשהתקשרנו........

במבט לאחור ZEBRINA היה מאד יוצא דופן, יחסית לשאר הגסט האוסים שלנו בדרום אפריקה. לא רק שמי שקיבל אותנו (בעל הבית? המנהל? איש הקבלה? אין לי מושג מה היה תפקידו) היה שחור, אלא שגם בארוחת הבוקר ישבנו לידנו גם אורחים לבנים וגם אורחים שחורים. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שזה קרה. לנו זה נראה מאד טבעי שבאפריקה חלק (או רוב) האנשים - גם עובדים וגם אורחים/תיירים יהיו שחורים.

רק בהמשך שהייתנו בדרום אפריקה גילינו בזעזוע, שכמעט בכל שאר המקומות בהם ביקרנו, אכלנו, שהינו - השחורים היחידים היו העובדים. התיירים, אורחי המלון, הסועדים במסעדות - היו לבנים או תיירים הודים, ערבים, סינים וכדומה. נו הרי כשהזמנו מלונות דרך האינטרנט מהארץ, לא חשבנו בכלל על נושא הגזע. האמת שהיה לנו די ברור שחלק מהמלונות יהיו בבעלות של שחורים וחלק של לבנים. אז חשבנו שנגמר האפרטהייד. אז חשבנו. עוד על העניין הזה בהמשך.

אחרי שנת לילה מצוינת וארוחת בוקר דשנה (מדי! כרגיל עם חלוף הזמן הלכנו וצמצמנו את גודל ארוחות הבוקר שלנו, שתמיד הציעו גם ביצים וגם קותלי חזיר וגם נקניקיה וגם עגבנייה צלויה וגם פטריות וגם טוסט עם ריבה וחמאה והרבה פעמים גם פירות וקרואסון, וכמובן קפה ושלל מיצים...) יצאנו לדרך שנקראת PANORAMA ROUTE (הדרך הפנורמית), ומכיון שהפוסט הזה כבר ארוך מדי, אסתפק בתמונות.............




דוכן ירקות ופירות בעיירת ציורית בשם SABIE

מפל מק מק (MAC MAC)


Berlin Falls
 
Lisbon Falls

Three Rondavels Viewpoint

Pinnacle Rock

Three Rondavels Viewpoint

Bourke's Luck Potholes
 
Bourke's Luck Potholes

כיאה ל"גורל שלנו" לא עלינו לנקודת תצפית בשם GOD'S WINDOW (החלון של אלוהים) כי........ברור שישב עליו ענן............

המסלול הזה היה באמת פנורמי ויפה להפליא.
במהלכו  קיבל T כמה טלפונים מהעבודה (חלק מהלקוחות לא זכרו שהוא בחו"ל) ואז התחלנו לגלות שבחלק ניכר מדרום אפריקה אין כיסוי סלולרי.

לפעמים זו ברכה, אפשר באמת להתנתק מהעולם, ולפעמים זה מקשה - בעיקר כשמנסים לשאוב מידע והנחיות מהאינטרנט. אגב, בזכות זה גילינו את נפלאות המפות הבלתי מקוונות של גוגל (google offline maps). למדנו להוריד מפות שלמות לנייד כאשר עוד היינו באזור עם WIFI, וכך יכולנו לנווט להנאתנו גם באזורים ללא קליטה.

במלונות היה WIFI איטי ביותר (בין 1 -2 ג'יגה, לעיתים רחוקות זכינו ל-5 ג'יגה), פרט לקרוגר פארק שלא היה בו (כנראה בכוונת תחילה) WIFI בכלל. הייתה קליטה סלולרית קלושה קרוב ל-CAMPS (מלונות/אכסניות) אבל שום דבר בשטח הפתוח.
לא ידענו זאת מראש ולא השכלנו להודיע למשפחה, והיו כמה ימים שבהם אמא שלי כבר התחילה לדאוג...אבל כאמור, יש משהו חיובי בניתוק מהציביליזציה.......

בסיום המסלול הפנורמי נסענו עוד כשעתיים צפונה (וקצת צפון מזרחה) לעיר גדולה בשם PHALABORWA, ש"יושבת" ממש על אחת הכניסות המערביות לקרוגר פארק.

גם כאן כמובן ביקשו לדעת מתי נגיע, אבל כשהגענו לא היה איש במקום.
התקשרנו ותוך כמה דקות הגיעה אישה חביבה, לבנה (כמובן) שדיברה אנגלית במבטא בלתי מובן לחלוטין. זה הרגיש כאילו זו שפה זרה עבורה, וזו עוד עובדה שלמדנו בהמשך: חלק ניכר מהדרום אפריקנים מדברים כמעט אך ורק באפריקאנס (AFRIKAANS). האנגלית היא עבורם שפה שנייה וחלקם נשמעים בה כאילו הם הולנדים או גרמנים, לא דוברי אנגלית כלל. את המבטא הדרום האפריקני שהכרתי בארץ בקרב היהודים שעלו משם, שמענו רק הרבה אחרי כן, כשהגענו לקייפטאון. אני מניחה שגם ביוהנסבורג נשמע עוד ממנו (כשנגיע לשם לקראת סוף הטיול).

בהתחלה חשבנו שאפריקאנס זו שפה שמדוברת רק על ידי לבנים, עוד סממן של האפרטהייד הבלתי רשמי, אבל אחר כך לאורך החוף הדרומי שמענו גם שחורים דוברי אפריקאנס. בסך הכל ישנן 12 שפות רשמיות (וכמה בלתי רשמיות?) בדרום אפריקה, כלומר 11 חוץ מאנגלית. פרט לאפריקנס, שהיא שפה של לבנים באמת, שהתפתחה בתקופת ההתיישבות ההולנדית/צרפתית, ה"בורים" (BOERS), כל שאר השפות הן שפות שבטיות מקומיות כמו זולו, קוסה, צונגה ועוד. אולי בערים הגדולות האנגלית שולטת, אבל בכל המקומות בהם אנחנו ביקרנו, כל התושבים - לבנים ושחורים כאחד - דיברו אנגלית במבטא של שפת האם שלהם. זו הייתה חוויה מאד מוזרה עבורנו.

עוד דבר שמאד זעזע אותנו בגסט האוס היפהפה הזה (ISO'BELLA VITA GUEST HOUSE), היה שהוא היה מוקף בגדר חשמלית. לא גדר אלקטרונית (כמו גדר המערכת בגבולות המדינה), אשכרה גדר חשמלית, נגעת - נפגעת. ורק אז ראינו שזו הנורמה בשכונות "הלבנות", וכך היה כמעט בכל מקום שהגענו אליו.
אגב, שלטי האזהרה על הגדרות החשמליות נתלו רק כלפי פנים הבית - כדי שאורחיו ותושביו יידעו וייזהרו. בחוץ אין שום אזהרה. אבל מהר מאד ניתן היה לזהות אותן. זה היה מצמרר, וליווה אותנו לאורך כל הטיול.

בעלת הגסט האוס הפקידה בידנו סט מפתחות שלא היה מבייש את שומרי ארמון באקינגהם. מפתח לדלת הכניסה לבניין, מפתח לחדר, מפתח לדלת הכניסה לאזור הציבורי (חדר האוכל...), שלט רחוק לפתיחה וסגירה של שער הברזל החשמלי הכבד של הכניסה לחצר/חניה...ו.......לחצן מצוקה. כן, כן היא קראה לו PANICK BUTTON והזהירה לא ללחוץ עליו בטעות כאשר רוצים לפתוח את השער לרכב..............

אז בלחצן מצוקה לא נתקלנו במקומות הבאים בהם שהינו, אבל כל שאר הצרור הגדול והכבד הזה חזר והופיע גם במלונות הבאים......ברוכים הבאים לדרום אפריקה.

החדר בגסט האוס הזה היה קטן אבל חמוד. בעלת הבית המליצה לנו על מסעדה במלון סמוך, שהיתה באמת טובה, עם שרות טוב, אוכל טוב, ולשמחתנו חלק מהסועדים לא היו לבנים (כן, פיתחתי אובססיה לגבי העניין הזה).

ישבנו בחוץ, מזג האוויר היה נעים, ואז פתאום עלה החשש מ....יתושים.
לקראת הטיסה לדרום אפריקה הזהירו אותנו מהמלריה. במיוחד באזור קרוגר פארק. אנחנו די "ילדים רעים" בכל הכרוך בחיסונים לקראת ביקורים בארצות עולם שלישי (לא התחסנו לקראת הנסיעה להודו, לויאטנם, לקוסטה ריקה או ארגנטינה) אבל לגבי המלריה ממש השביע אותנו לקחת את הכדורים. לא להסתכן. כשביקשנו מרופא המשפחה שלנו מירשם, הוא הזהיר אותנו לגבי תופעות הלוואי (בין היתר סיוטים נוראיים ונטיות אובדנות) והרגיע אותנו שאפשר להתחיל לקחת את הכדורים גם אחרי שנעקצים. "השתדלו לא להיעקץ" הייתה עצתו, כמו גם עצתם של רבים באינטרנט. וכך עשינו.
הבאנו איתנו את הכדורים, אבל גם חומר דוחה יתושים (מהארץ) וקנינו שם עוד תרסיס דוחה יתושים (כי הוא בטח תואם את היתושים המקומיים)....וכך התזנו ונמרחנו והצלחנו לעבור בשלום את פארק קרוגר, בפרט, וכל דרום אפריקה, בכלל, בלי להיעקץ. לכדורים שלום, לא נגענו בהם.

שבעים וטובי לב, עייפים ולא עקוצים, הלכנו לישון במיטה הקטנה (כל הלילה "רבתי" עם T על השמיכה, בלי שהוא יהיה מודע לכך בכלל, בבית אנחנו רגילים לישון עם שתי שמיכות), אכלנו ארוחת בוקר נחמדה ויצאנו לשלב הבא של הטיול: ספארי בקרוגר פארק. אבל על כך בפוסט הבא..............