במדור השרביט החם השבוע בתאריך 15/08/2025 מבקש מוטי לשמוע על שיגרת היקיצה שלנו.
כשהייתי ילדה קמתי מאוחר מאד. היה קשה מאד להעיר אותי בבוקר.
זאת, משום שפחדתי ללכת לישון והייתי מושכת את שעת ההירדמות עוד ועוד למורת רוחם של הורי המסכנים.
סבלתי מסיוטים וביעותי לילה לאורך כל הילדות שלי, וכבר מגיל צעיר מאד אני זוכרת אותם (וגם שמעתי שוב ושוב את הורי מספרים) עושים שמיניות כדי לגרום לי להירדם.
הם היו יושבים ליד מיטתי, שוכבים למרגלותיה, מקריאים סיפורים, שרים שירים......ובאיזשהו שלב התחילו לאיים עלי ש"אוי ואבוי אם עדיין אהיה ערב כשמשמעים את 'התקווה' ברדיו". את המנון המדינה 'התקווה' נהגו בשנים ההן להשמיע ב"קול ישראל" בשעה אחת עשרה בלילה. למותר לציין שזה גרם לי פשוט לפחד מ'התקווה'...........☹️.
באותן שנים היה לי קשה מאד, כאמור, לקום בבוקר, והייתי מגיעה לגן תמיד מאוחר. אבל אני זוכרת בדיוק מתי זה השתנה.
נכנסתי לגן חובה לפני הזמן, בגיל ארבע. היום זה 'טרום חובה' אבל בשנים ההן לא היה דבר כזה. כל הילדים בגן היו כבר בני חמש ואילו אני הייתי בת ארבע. ידעתי כבר לקרוא - מגיל שלוש - גם בעברית וגם בספרדית, תודות לסבתא שלי התותחית - והייתי כנראה בשלה כבר מבחינה שכלית לגן החובה ולתכניו, וייתכן שעזר שהורי הכירו את הגננת (שהיתה גיסתם של חברים קרובים שלנו) בגן שממש מעבר לרחוב מדירתנו.
הייתי בשלה מבחינה שכלית אמנם אבל מבחינה חברתית הייתי מפוחדת וחסרת ביטחון לחלוטין, והגננת המליצה להורי להשאיר אותי עוד שנה בגן ולא להעלות אותי לכיתה א' עם שאר הילדים. אני מאמינה שזו היתה ההחלטה הנבונה והנכונה ביותר שהם יכלו לקבל אז, והשנה השנייה הזאת בגן חובה עשתה לי רק טוב מבכל הבחינות. אבל הגננת הודיע לנו - לי ולהורי - שנגמרו האיחורים, ושלקראת בית הספר בשנה הבאה אני חייבת להתרגל להשכים קום ולהגיע לגן בזמן בכל יום. ואכן כך היה, הורי היו מעירים אותי בזמן - אני מניחה שברבע לשמונה - הייתי שותה חלב חם וחוצה את הכביש ומגיע בול בשמונה לגן.
כן, לא טעיתי. לא הייתי מצחצחת שיניים. באותן שנים להורי לא היתה מודעות לכך כלל. אין לי מושג מה היו הרגלי הצחצוח שלהם, אבל אני לא צחצחתי שיניים בגילאים האלה בכלל. זה התחיל מאוחר יותר, אחרי שבקרתי אצל רופא שיניים שהדריך אותי ואותם....וגם אז זה קרה רק בבקרים, ואני מתביישת לדווח שהתחלתי לצחצח שיניים בערב לפני השינה רק לפני עשר או חמש עשרה שנה. היום אני גם מצחצחת שיניים בצהריים לפני השנ"צ, אבל גם זה התחיל לפני שנים ספורות. עצוב אבל נכון.
במשך כל שנות בית הספר היסודי קמתי בשעה "נורמלית" - שבע וחצי כנראה - כאשר חיינו עדיין בישראל שתיתי רק חלב בבקרים לפני הלימודים ואז כריך ופרי לארוחת עשר בבית הספר, ואחרי שעברנו לגור בארה"ב התחלתי לאכול ארוחות בוקר של ממש - דגני בוקר או פרוסה וחביתה - ואז אכלתי ארוחת צהריים בבית הספר (יום הלימודים נמשך שם עד שתיים או שלוש אחרי הצהריים).
אבל החל מהחטיבה התחלתי להשכים קום ולנסוע (באופניים) לבית הספר הרבה לפני שעת תחילת הלימודים. אני לא באמת יודעת מה היתה הסיבה לכך - אולי כי כל הבית השכים קום לעבודה, והורי עבדו במרכז לוס אנג'לס והיו צריכים לצאת מוקדם (למרות שלא הגיוני שזו היתה הסיבה, כי הרי סבתא שלי נשארה בבית והיא זו שדאגה לנו לארוחות).
בכל מקרה אני זוכרת שמאז, כלומר גילאי 12-13 בערך, ועד שסיימתי את התיכון, הייתי בין הראשונים שמגיעים לבית הספר. אהבתי את בית הספר בשעות המוקדמות האלה. היו מעט ילדים שהיו מגיעים יחד איתי, מסיבות שונות, אבל אני לא זוכרת שהיה בינינו קשר.
בצבא שירתתי בשלישות ברמת גן, ובהתחלה אבא שלי היה מסיע אותי בבקרים בדרך לעבודתו בתל אביב. באיזשהו שלב אחי עבר ללמוד בתיכון בתל אביב במקום בהרצליה (היכן שגרנו אז), אז אבא הודיע לי שהוא לא יספיק לקחת גם אותי לבסיס ברמת גן, גם להוריד את אחי בבית הספר בתל אביב וגם להגיע למשרד בזמן - אז התחלתי לנסוע לבסיס באוטובוס. הייתי קמה לפני כולם ויוצאת לפי זמני הנסיעה של האוטובוס. תמיד הגעתי לבסיס הרבה לפני כולם.
כך היה גם כשהתחתנתי - ונכנסתי לקבע - ועברנו לרעננה. נסעתי באוטובוס/ים או בטרמפים ממש מוקדם בבוקר.
תמיד הייתי אדם של בוקר. אני זוכרת שהצלחתי לעשות איזה סידור עם ראש המדור שלי בצבא, שאגיע כל יום בשבע ואצא בארבע במקום בחמש (אז עבדו עדיין בימי ששי אז במהלך השבוע השעות היו שמונה עד חמש ובשש שמונה עד אחת).
כך גם בכל מקומות העבודה שלי - במיוחד אחרי שהפסקתי להיות מתכנתת ועברתי לתת תמיכת תשתית, ניהול בסיסי נתונים וכו' - הייתי מגיעה לעבודה הרבה לפני כולם, בודקת שהמערכות עלו והכל בסדר ומספיקה לטפל ברוב התקלות לפני שיום העבודה התחיל.
הנסיעה לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות היתה ללא פקקים וגם לא היתה בשעות אלה בעיית חניה. זה הסתדר לי מצוין.
היום אני כבר לא קמה לעבודה, אבל אני קמה להתעמלות. בדרך כלל אנחנו מקיצים יקיצה טבעית מתי שהוא בין חמש לשש, יוצאים להליכה או הולכים לחדר כושר (שנפתח בשש).... וככה מתחילים את היום.
